אבי אזולאי נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2424/97 ע"פ 2325/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' אנגלרד כבוד השופטת א' פרוקצ'יה המערער בע"פ 2424/97 : אבי אזולאי המערערת בע"פ 2325/97: אסתר קלכמן נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 16.3.97 בת"פ 101/95, שניתן על-ידי כבוד הנשיא מ' לינדנשטראוס והשופטים ש' ברלינר ומ' נאמן תאריך הישיבה: י' בתמוז תש"ס (13.7.2000) בשם המערער בע"פ 2424/97 והמערערת בע"פ 2325/97: עו"ד חגי טרסי (סניגוריה ציבורית) בשם המשיבה: עו"ד אפרת ברזילי בשם שירות-המבחן: גב' זהבה מור פסק-דין השופטת ד' דורנר: המנוחה, שרה נחום ז"ל, הקימה עמותה בשם "שרה אמנו", ובמסגרתה עזרה לנצרכים ולנזקקים, לרבות המערערים. המערערת אף התגוררה בביתה של המנוחה בעבר. המערערים קשרו קשר לשדוד את כספה של המנוחה, ולרצוח אותה. בתאריך 26.4.95 בשעות הערב, התקשרו המערערים עם המנוחה בטלפון, והמערער ביקש לשוחח עימה על בעיותיו. המנוחה הזמינה אותו אליה, וכאשר הוא נכנס לדירתה, מצויד בסכין, וביקש לשוחח איתה שיחה אינטימית בענייניו האישיים, היא הזמינה אותו לחדר השינה שלה - שם דקר אותה בסכין, וחנק אותה. המערערת המתינה בחדר הסמוך בדירה, כשברשותה כפפות ותיק, שהוכן מבעוד יום לאיסוף השלל. לאחר רציחתה של המנוחה, אספו השניים תכשיטים, כסף, דיסקים, רדיו וחפצים אחרים, הציתו את הדירה, ועזבו את המקום. המערערים הועמדו לדין באשמת רצח. במסגרת הסדר טיעון, לאחר תום שמיעת פרשת התביעה, בגידרה הוגשו חוות-דעת רפואיות על מצבם הנפשי הקשה של המערערים, הודו המערערים באשמה, והמדינה הסכימה להפחתת עונשם על-סמך סעיף 300א לחוק העונשין, תשל"ז1977- (להלן: החוק). בית-המשפט המחוזי הרשיע את המערערים על-יסוד הודאתם בעבירה של רצח, וגזר על המערער 25 שנות מאסר, ועל המערערת 18 שנות מאסר. השניים מערערים על חומרת העונשים שהוטלו עליהם. עיקר טענת הסניגורים היא, כי בית-המשפט המחוזי - בגוזרו את עונשי המאסר החמורים - לא נתן את המשקל הראוי להפרעות הנפשיות החמורות מהן סובלים השניים, וכן לנסיבותיהם האישיות והמשפחתיות. יש לדחות טענות אלה. אכן, חומרת המצב הנפשי שבגינה מופחת עונש המאסר המוטל בשל הרשעה בעבירת רצח היא רלוואנטית למידת העונש. במקרה שלפנינו, לא קבע בית-המשפט ממצאים לעניין זה, אלא החיל את סעיף 300א לחוק על-פי הסדר טיעון. יחד עם זאת, עולה מגזר-הדין, כי בית-המשפט המחוזי קבע שהמערער סובל מהפרעה נפשית חמורה, המביאה אותו להתפרצויות תוקפניות. לעומתו, עולה מגזר-הדין, כי המערערת - יותר משהיא סובלת מהפרעה נפשית המתקרבת למחלת נפש, כנדרש על-פי דין - סובלת מהפרעות אישיות קלות יותר מאלו שמהן סובל המערער, והפרעות אלה גורמות לה לתלות רבה. בית-המשפט הטעים, כי לדעת שירות-המבחן, הקשר בין המערער לבין המערערת נוצר בשל תחושת אומללות משותפת ורצון לנקום בחברה. בדברים האמורים לעיל אין אותה דרגה של הפרעה נפשית המצדיקה הפחתה מעונש מאסר העולם, שהוא העונש ההולם עבירות רצח, מעבר לעונשים שנגזרו על השניים. הרצח נעשה מתוך תכנון מוקדם, באכזריות, בעוד שהקרבן רק היטיבה עם המערערים. המערערים מסוגלים להבין זאת, והבינו זאת היטב. אין כל הצדקה להפחתה נוספת בעונשיהם. אשר-על-כן, הערעורים נדחים. ניתן היום, י' בתמוז תש"ס (13.7.2000). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97024240.L05