ד"ר ערן ישעיהו אלמגור נ. נציב תלונות הציבור על שופטים

5 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2423/24 לפני: כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ כבוד השופט י' כשר העותר: ד"ר ערן ישעיהו אלמגור נ ג ד המשיב: נציב תלונות הציבור על שופטים עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו פסק-דין השופט י' כשר: עניינה של העתירה שבפנינו בהחלטת המשיב, נציב תלונות הציבור על השופטים, מיום 5.3.2024, במסגרתה החליט המשיב שלא לברר תלונה שהגיש העותר נגד השופט נ' סולברג, לאחר שתלונה קודמת שהגיש העותר באותו העניין נדחתה על ידי המשיב בהחלטתו מיום 4.1.2024. העותר טוען כי ההחלטה האמורה ניתנה בניגוד לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים, תשס"ב-2002 (להלן: החוק), ולתקנות נציב תלונות הציבור על שופטים, תשס"ד-2003 (להלן: התקנות), אשר הותקנו מכוחו. ואלו הן נסיבות העניין, בתמצית: ביום 12.12.2022 ניתן פסק דינו של בית משפט זה (השופטים נ' סולברג, ע' ברון ו-ד' מינץ), בבג"ץ 1666/22 אלמגור נ' בית הדין הארצי לעבודה (12.12.2022) (להלן: עניין אלמגור). בפסק הדין נדחתה עתירה שהגיש העותר בעתירה דנן, בעניין פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 22774-06-20, בגדרו נדחה ערעור העותר על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע בסע"ש 21190-09-14 ובצ"ו 25222-04-14. בהמשך לכך, ביום 21.9.2023, הגיש העותר תלונה למשיב נגד השופט סולברג (להלן: התלונה המקורית), במסגרתה טען העותר שתי טענות מרכזיות: הראשונה, כי השופט סולברג, אשר כתב את חוות הדעת העיקרית בפסק הדין בעניין אלמגור, התייחס לעותר בשמו הפרטי במסגרת פסק הדין, וכי הדבר מעיד על משוא פנים ועל יחס בלתי הולם ובלתי מכבד. השנייה, כי לא נדונה לגופה בקשה שהגיש העותר במסגרת ניהול ההליך בעניין אלמגור, בגדרה ביקש את גילוי הממצאים שעמדו בבסיס החלטת הוועדה המייעצת לעניין נציגי ציבור לבתי הדין לעבודה, שלא לחדש את מינויה של אחת מנציגות הציבור שישבה במותב שדן בתביעתו שנדחתה בבית הדין האזורי לעבודה (להלן: החלטת הוועדה). בתגובתו לתלונת העותר, ציין השופט סולברג כי השימוש בשמות בעלי הדין במסגרת החלטות ופסקי דין הינו נפוץ, וכי מניסיונו הדבר אף מונע טעויות שעלולות להתרחש מקום בו מצוינים בעלי הדין בכינויים הרשמי בהליך (תובע, נתבע, עותר, משיב). מכל מקום, כך ציין השופט סולברג, אין בשימוש שנעשה בשמו הפרטי של מתלונן משום חוסר כבוד ואיך בכך כדי לעורר חשש למשוא פנים. אשר לטענתו השנייה של העותר, השופט סולברג השיב כי טענה מסוג זה אינה מצויה תחת תחום הטיפול של נציב תלונות הציבור על השופטים, וכי מכל מקום, ניתן מענה לבקשתו של העותר במעמד הדיון ובמסגרת פסק הדין. ביום 4.1.2024 ניתנה החלטת המשיב, במסגרתה נדחתה תלונת העותר. בהחלטתו ציין המשיב כי הסברו של השופט סולברג באשר לשימוש בשמו הפרטי של העותר מקובל עליו במלואו, וכי אין מקום לייחס לשימוש כזה כל משמעות מיוחדת. אשר לטענתו הנוספת של העותר, המשיב ציין כי מענה לטענה זו ניתן הן במסגרת הדיון בעתירה, והן בפסקאות 19-18 לפסק הדין, שם נקבע כי טענות העותר כנגד נציגת הציבור שישבה במותב שנתן את פסק הדין בעניינו בבית הדין האזורי, מהוות הרחבת חזית אסורה, וכי לא נמצא שיש בהן ממש אף לגופו של עניין. על רקע זה קבע המשיב כי אף אם לא ניתנה בבקשתו האמורה של העותר החלטה פורמאלית, משניתן פסק הדין ובמסגרתו מצוי מענה לטענות העותר, אין מקום להתערבותו בנושא זה. ביום 25.2.2024 הגיש העותר למשיב תלונה נוספת נגד השופט סולברג (להלן: התלונה הנוספת). אף תלונה זו עניינה באותן שתי טענות של העותר המפורטות לעיל, בעניין השימוש בשמו הפרטי במסגרת פסק הדין בעניין אלמגור; ובעניין אי מתן ההחלטה בבקשתו לגילוי הממצאים שעל בסיסם ניתנה החלטת הוועדה. החידוש המרכזי הקיים בתלונה זו, לטענת העותר, הוא שיש בה התייחסות לתגובה שניתנה מטעם השופט סולברג לתלונתו הראשונה של העותר. ביום 5.3.2024 נשלח לעותר מכתב מאת נציבות תלונות הציבור על השופטים, עליו חתומה מנהלת הלשכה של המשיב. נוכח חשיבותו לענייננו, יובא להלן נוסחו המלא של המכתב: "נציב תלונות הציבור על השופטים ביקשני להשיב לפנייתך שבסימוכין, כי על פי חוק החלטתו מיום 4.1.2024 הינה סופית ואין ערעור עליה. לאחר שהנציב, לפנים משורת הדין, עיין בפנייה הוא גם לא מצא לראות בה משום תלונה חדשה המצריכה בירור או לשנת מהחלטתו, המדברת בעד עצמה. במתן החלטת הנציב מיום 4.1.24 בתלונתך, הסתיים טיפולנו. פניות דומות נוספות לא ייענו על ידינו". מכתב זה הוא העומד במוקד העתירה דנן. לטענת העותר, בכך שלא ניתנה החלטה מנומקת בתלונתו הנוספת, עבר המשיב על החוק ועל התקנות שהותקנו מכוחו. העותר מטעים כי סעיף 17 לחוק מפרט תלונות שאין צורך לבררן וסעיף 18 לחוק מפרט תלונות שבירורן מצריך סיבה מיוחדת, וכי העובדה שמדובר בתלונה לגבי עניין שהוגשה לגביו תלונה בעבר אינה מנויה בגדר סוגי העניינים המפורטים בכל אחד משני הסעיפים דלעיל. העותר מוסיף כי תקנה 5 לתקנות קובעת כי: "הגיש אדם תלונה בקשר לאירוע שלגביו הגיש אותו אדם תלונה בעבר, יציין זאת במפורש ויפרט את פרטי התלונה הקודמת ואת הנימוקים להגשתה מחדש", ללמדך כי התקנות מכירות במפורש באפשרות שתוגש תלונה לגבי עניין שהוגשה לגביו תלונה בעבר. עוד טוען העותר כי האמור במכתב מיום 5.3.2024 בדבר החלטת המשיב שלא לדון בתלונה הנוספת, אינו עומד בחובת ההנמקה המוטלת על המשיב, אשר העותר מוצא לה עוגן בסעיפים 18, 19 ו-20 לחוק; וכי על המכתב האמור היה צריך לחתום המשיב בעצמו. דעתי היא כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת היעדר עילה להתערבותנו. סעיף 24(ג) לחוק מורה כי: "לא ייזקק בית המשפט לבקשת סעד נגד החלטותיו וממצאיו של נציב תלונות הציבור בענין תלונה". מכוח סעיף זה נדחו לאורך השנים עתירות רבות לבית משפט זה, בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, נגד החלטות נציב תלונות הציבור על השופטים (ראו: בג"ץ 5398/05 עקרי נ' נציבת תלונות הציבור על שופטים, פסקה 3 (18.7.2005); בג"ץ 5775/06 עציון נ נציבת תלונות הציבור נגד שופטים (13.7.2006); בג"ץ 10120/06 התנועה להגינות שלטונית נ' נציבת תלונות הציבור על שופטים, פסקה 4 (13.12.2006); בג"ץ 2772/10 חיימוב שר המשפטים ואח', פסקה 6 (22.4.2010); בג"ץ 877/14 עופר נ' נציבות תלונות הציבור על שופטים (9.2.2014); בג"ץ 1704/17 וירגיליס נ' נציב תלונות הציבור על השופטים (22.2.2017); בג"ץ 3124/17 פינצו'ק נ' נציב תלונות הציבור על שופטים, פסקה 5 (26.6.2017); בג"ץ 368/21 זועבי נ' נציב תלונות הציבור על שופטים (19.1.2021); בג"ץ 5346/21 דבוש נ' מדינת ישראל (3.8.2021)). בתוך כך, אך לאחרונה צוין כי עתירה לבית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, כנגד החלטות נציב תלונות הציבור על השופטים, תצדיק את התערבותו של בית משפט זה אך מקרים שבהם ניתן להצביע על פסול קיצוני ומובהק בהחלטה, המחייב את ביטולה או תיקונה (בג"ץ 2754/22 פלונית נ' נציב תלונות הציבור על שופטים (4.5.2022)). כמבואר להלן, המקרה הנוכחי רחוק מלעמוד באמת המידה האמורה. אשר לטענתו העיקרית של העותר, לפיה החלטת המשיב שלא לדון בתלונה הנוספת סותרת את הוראות החוק והתקנות – צודק העותר כי סעיפים 17 ו-18 לחוק אינם מונעים הגשת תלונה ביחס לעניין שהוגשה לגביו תלונה בעבר. עוד צודק העותר כי הרובריקה המופיעה בטופס הגשת התלונה המבקשת מהמתלונן לציין "האם הגיש המתלונן בעבר תלונה בקשר לאירוע נושא תלונה זו", מעידה על כך שניתן להגיש תלונה נוספת באותו עניין; וכך גם מעיד נוסחה של תקנה 5 לתקנות. יחד עם זאת, החובה לציין כי הוגשה בעבר תלונה באותו עניין מלמדת כי תלונה מסוג זה מצריכה "יחס מיוחד". השאלה עד כמה ידון המשיב, כעניין שבעקרון, בתלונה נוספת המוגשת על ידי אותו מתלונן, כנגד אותו נילון, ובאותו עניין, היא שאלה נכבדה שאין אני נצרך לה בנסיבות דנן. לצורך הדיון אניח כי עקרונית יכול המשיב להיזקק לתלונה שכזו, מחד גיסא; ומאידך גיסא שמור לו שיקול הדעת שלא לעשות כן (ולא ייתכן אחרת, כפי שמיד אבהיר). בענייננו, במכתב שנשלח לעותר ביום 5.3.2024 צוין במפורש כי התלונה הנוספת נחזית כמעין ערעור על החלטתו של המשיב בתלונה המקורית וגם אין לראות בה תלונה חדשה המצריכה בירור. לעניין זה אין כל קושי לקבוע כי המשיב מוסמך להחליט שלא לדון לגופה בתלונה שאינה אלא ערעור על החלטה שנתן באותו עניין, וכאשר להשקפתו האמור בה אינו מצריך או מצדיק דיון מחודש: אם תאמר אחרת, נמצא מחייבים את המשיב ליתן אין ספור החלטות באותו עניין, כתלות במידת דבקותו של המתלונן בהגשת תלונות חוזרות שהינן בגדר "אותה גברת בשינוי אדרת". זאת ועוד. ברי כי השאלה האם תלונה חוזרת באותו עניין יש בה שוני מהותי (בהשוואה לנטען בתלונה המקורית), המצדיק שקילה מחדש ומתן החלטה חדשה, היא שאלה הנתונה לשיקול דעתו של המשיב (והכל בסייג האמור בסעיף 12 לעיל). לפיכך, אף אם במענה לשאלה זו הייתי סובר אחרת מהמשיב (וכפי שאבהיר להלן, לא זהו המצב בנסיבות דנן), אין בכך כדי להצביע על פסול קיצוני בהחלטתו של המשיב, שיש בו כדי להצדיק את התערבותו של בית משפט זה. למעלה מן הצורך, אציין כי עיינתי בתלונתו הנוספת של העותר, ואף אני סבור כי אין בינה לבין תלונתו המקורית שוני המצדיק כי המשיב ייתן גם בה החלטה מפורטת, לאחר שניתנה החלטתו בתלונה המקורית. חלק ניכר מהתלונה הנוספת עורך מעין "ניתוח סטטיסטי" של פסקי הדין שניתנו על ידי השופט סולברג, ומונה כמה פעמים התייחס בהן השופט סולברג לאחד מבעלי הדין בשמם הפרטי. בניתוח כגון זה אין כדי להתמודד עם הבהרת השופט סולברג שבכינוי העותר בשמו הפרטי לא הייתה כל כוונה להפחית מכבודו של העותר, או לגלות כלפיו משוא פנים, ועם קביעת המשיב כי לא נפל כל פגם בדבר. יתר טענות העותר בתלונה הנוספת מגוללות מחדש את טענותיו בעניין החלטת הוועדה, ומבקשות לחלוק על המענה שניתן להן בפסק הדין בעניין אלמגור. גם בטענות אלו אין חידוש מהותי ביחס לאמור בתלונה המקורית, וממילא מדובר בעניין אשר אינו מצוי תחת תחום ביקורתו של המשיב, כפי שציין גם השופט סולברג בהתייחסות מטעמו (ראו סעיף 17(3) לחוק). אף ביתר טענות העותר לא מצאתי עילה להתערבותנו: אף שעל המכתב שנשלח לעותר ביום 5.3.2024 חתמה מנהלת לשכתו, צוין בו במפורש כי הנאמר בו נכתב על דעתו ומפיו של המשיב. לפיכך, לגישתי, לא נפל פגם, המצדיק את התערבותו של בית משפט זה, בכך שהמשיב לא חתם על המכתב האמור בעצמו. כמו כן, לא מצאתי כי במכתב זה לא עמד המשיב בחובת ההנמקה המוטלת עליו. כאמור לעיל, במכתב צוין, גם אם בקצרה, כי לא ניתן לערער בפני המשיב על החלטותיו וכי המשיב "עיין בפנייה הוא גם לא מצא לראות בה משום תלונה חדשה המצריכה בירור או לשנת מהחלטתו, המדברת בעד עצמה". בנסיבות העניין דנן, ובשים לב לאמור לעיל באשר להיעדר שוני מהותי בין התלונה המקורית לתלונה הנוספת, אינני סבור כי הנמקתו של המשיב מצדיקה את התערבותו של בית משפט זה. סיכומו של דבר: על רקע האמור לעיל, העתירה נדחית מחמת היעדר עילה להתערבותנו. בנסיבות העניין, והואיל ולא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ג באדר ב התשפ"ד (‏2.4.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט 24024230_L01.docx חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1