יצחק רוסו נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2422/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2422/09 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המערער: יצחק רוסו נ ג ד המשיבה מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, בת"פ 40138/08, מיום 1.2.09, שניתן על ידי סגן הנשיא השופטת ב' אופיר-תום תאריך הישיבה: כ"ג בתמוז התשס"ט (15.07.09) בשם המערער: עו"ד ארליך עדי בשם המשיבה: עו"ד אלי שוורץ; עו"ד ארז ריכטנברג ; עו"ד רוני מודריק פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. במהלך השנים 1998-2005 שימש המערער בתפקיד מנכ"ל אגודת הסתדרות העובדים הלאומית בארץ-ישראל (להלן: הע"ל), והיה אחראי על פעולתה השוטפת. עמותת "נ.י.ל.י – נוער יהודי למען ישראל" (להלן: נילי), היתה בבעלותה של הע"ל, והפעילה רשת של גני ילדים ומעונות יום. בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי נטען, כי החל משנת 1998 חברו שניים – אברהם הירשזון, ששימש כיושב ראש הע"ל, ועובדיה כהן ששימש עד לשנת 2003 כמנהל אגף הכספים – לגנוב כספים מהע"ל ונילי עבור הירשזון. בהמשך הוכנסו לסוד הקשר גדעון בן צור ז"ל, ששימש כמנהל החשבונות של העמותה עד לשנת 2004, המערער ואמציה בונר, שעד לשנת 2004 היה האחראי על החשבונות בנילי. המשיבה טענה כי בתקופה האמורה גנבו הירשזון והמערער ביחד עם עובדיה, ובסיועם של בונר ובן צור, מהע"ל ונילי סכום של כארבעה מיליון ש"ח. וכך לדוגמה שולמו למערער, שלא כדין, "מענקים" לחגים בסכום כולל של כ-150 אלף ש"ח, וסכום דומה נטל לעצמו לצורך נסיעותיו לחו"ל. כמו כן, מומנו על ידי הע"ל ונילי רכישות פרטיות שביצע המערער, וההוצאה נרשמה בספרי העמותות כהוצאה שוטפת שלהן. בספטמבר 2004 החליפה רונית גרטי את בן צור ז"ל, כמנהלת החשבונות של הע"ל. על פי האמור בכתב האישום, הוסכם בין המערער לגרטי, שהוכנסה לסוד הקשר, למסור לידיו את "מענקי החגים" במעטפות אותן העביר לידי הירשזון. ועוד נטען, כי בידיעת המערער נערך חוזה עסקה פיקטיבי עם אדם אחר שכביכול הלווה כספים להע"ל, והסכום שהוצא מהעמותה שימש למימון הבחירות המקדימות של הירשזון במפלגתו. עניין אחר שיוחס למערער היה דיווח כוזב לרואה החשבון של הע"ל, לפיו סכום של 2.4 מיליון ש"ח שנגנבו מקופת העמותה, הועבר לעמותה אחרת שעסקה בגמילות חסדים. רישום כוזב אחר שנועד להסתיר את גניבת הכספים, היה בדרך של רישום הכספים ככאלה שהוצאו כדי לממן רכישת מבנים עבור העמותה. בכל אלה הודה המערער, ובעקבות כך הרשיעו בית המשפט המחוזי בעבירות של גניבה בידי מנהל, הלבנת הון, סיוע להלבנת הון אסורה, וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. 2. הודאת המערער נמסרה רק בתום פרשת התביעה, ובעקבות הסדר טיעון אותו גיבשו הצדדים, מכוחו עתרה המשיבה לגזור לו עשרים חודשי מאסר, מאסר על-תנאי וקנס, בעוד שהמערער היה רשאי לטעון לעונש כהבנתו. בסופו של יום דן בית המשפט המחוזי את המערער ל-15 חודשי מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את הע"ל בסכום של 300 אלף ש"ח. 3. בערעור שבפנינו משיג המערער כנגד חלק מהרשעתו וכן כנגד העונש שהושת עליו. באשר להכרעת-הדין, עותר המערער לזכותו, בין היתר, מעבירות של סיוע לגניבה והלבנת הון ככל שמדובר בכספים שהגיעו לידיהם של שותפיו לעבירות. כמו כן, ביקש המערער לזכותו מעבירות על פי חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000, שבוצעו קודם לכניסתו לתוקף של חוק זה, ביום 17.8.2000. 4. אין בידינו להיעתר להשגות המכוונות כנגד הכרעת הדין. כאמור, בבסיס ההרשעה עומד כתב-אישום מתוקן שאת עובדותיו גיבשו הצדדים בצוותא חדא, ושהוגש לבית המשפט המחוזי ללא מחאה, התנגדות או הסתייגות של המערער. לפיכך, גם אם עבירות של "סיוע" או עבירות מוגמרות לא יוחסו לשותפיו של המערער, או שאלה זוכו מהן (כך נטען בעניינו של מר הירשזון), אין בכך כדי לגרוע מהודאת המערער, באשר הנחת המוצא היא כי אין מי שמכיר טוב יותר ממנו את העובדות שעמדו בבסיס ההרשעה, ועל כן הודאתו הודאת אמת היא. ככל שסבר המערער כי חלקן של העובדות שיוחסו לו שגויות, היתה לו הזדמנות לבקש את הכרעת בית המשפט קמא, ומטעמיו-שלו בחר שלא לעשות זאת. 5. גם בטענה לפיה יש לזכות את המערער מעבירות שבוצעו קודם לכניסתו לתוקף של חוק איסור הלבנת הון, לא מצאנו ממש. סעיף 34 לחוק קובע בזו הלשון: "הוראות סעיף 3 ו-4 יחולו גם על רכוש שמקורו בעבירה כהגדרתה בסעיף 2, שנעברה לפני תחילתו של חוק זה". העולה מכך הוא, שגם אם הרכוש האסור הגיע לידי המערער מעבירה שבוצעה קודם לכניסתו של החוק לתוקף, עשיית פעולה ברכוש זה לאחר אותו מועד מהווה עבירה על פי החוק. ככל שהמערער סבר כי אותו סייג בדבר ה"עשייה ברכוש האסור" לא התקיים בעניינו, היה עליו לטעון זאת בפני הערכאה הדיונית, וככל שהיה משכנע אותה בהשקפתו, מותר להניח כי היה מזוכה. העובדה שהוא נמנע מכך, מחייבת את המסקנה כי הוא עשה גם עשה פעולה ברכוש האסור לאחר כניסת החוק לתוקף. לעניין זה נוסיף, כי במהלך הדיון בערעור, ונוכח ההשגות כנגד ההרשעה שהעלה המערער בכתב ועל-פה, ביקשנו לדעת מפיה של באת-כוחו, עו"ד ארליך, אם שולחה מבקש להתיר לו לחזור בו מן ההודאה, ולאחר שנועצה בו השיבה עו"ד ארליך על כך בשלילה. 6. באשר לערעור כנגד העונש – אכן למערער זכויות רבות, וביניהן תרומתו לחשיפת היקפה של הפרשה עליה הוא ושותפיו נקראו לתת את הדין. אולם, לכך נתן בית המשפט המחוזי את דעתו, וכל שנוכל לומר על התוצאה אליה הגיע הוא, שנוכח התקופה הממושכת במהלכה בוצעו העבירות, מעמדו הבכיר של המערער באותן עמותות, והתכנון והתחכום בו השתמשו המבצעים כדי להסתיר את מעשיהם, ולבסוף, סכומי העתק שנגנבו משתי העמותות – כל אלה יחד מחייבים את המסקנה כי העונש שנגזר למערער לא זו בלבד שנעדר ממנו מאפיין של חומרה, אלא שהינו מתון ביותר עד שספק בעינינו אם הוא הולם את חומרת המעשים בהם היה מעורב. נוכח האמור, הערעור נדחה. ניתן היום, כ"ד בתמוז התשס"ט (16.07.09). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09024220_O04.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il