בבית המשפט העליון
רע"א
2422/00
בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד השופט י' אנגלרד
כבוד השופט א' ריבלין
המערערת: אריאל הנדסת חשמל רמזורים ובקרה
נגד
המשיבים: 1.
עיריית בת-ים
2. אי.פי.אי תנועה וחניה
ישראל בע"מ
ערעור
על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו
מיום 23.2.2000 בתיק
בש"א
56627/99 שניתן על ידי כבוד השופט
ג'
קלינג
תאריך הישיבה: כ"ח בסיון תשס"א
(19.6.2001)
בשם
המערערת: עו"ד אמיר פסטרנק, עו"ד אלי פורוסטמיאן
בשם המשיבה 1: עו"ד יצחק ברוש
פסק-דין
השופט י' אנגלרד:
לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית
המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לפיה חויבה חברת אריאל הנדסת חשמל רמזורים ובקרה
בע"מ (להלן: "חברת אריאל") לשלם לעירית בת ים פיצויים בגין
נזקים שנגרמו לעיריה בעקבות הוצאת צו מניעה זמני כנגדה. החלטה זו ניתנה על יסוד
בקשה שהוגשה בעקבות פסק דין, שבו נדחתה תביעת חברת אריאל נגד עירית בת ים. יצויין,
כי הבקשה לפיצויים הוגשה במסגרת ההליך בו התבררה התביעה העיקרית, אשר כאמור נדחתה.
בעיני חברת אריאל, ההחלטה לתשלום פיצויים היא "החלטה אחרת", הטעונה מתן
רשות ערעור. דעתי נוטה לכך כי המדובר לא ב"החלטה אחרת" אלא בפסק דין
לגביו קיימת זכות ערעור. אולם, בנקודה זו לא נשמעו טענות ולכן, לצורך דיון זה,
נראה את הבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.
1. אפתח בתיאור העובדות הנוגעות לעניין. בשנת
1997 השתתפה המערערת, חברת אריאל, במכרז שהוציאה עיריית בת ים לאחזקת מערכת
הרמזורים בעיר. במכרז הוגשו ארבע הצעות ובהן הצעתה של חברת אריאל והצעתה של חברת
אי.פי.אי תנועה וחניה ישראל בע"מ, המשיבה הפורמלית לפנינו (להלן: "חברת אי.פי.אי"). לאחר פתיחת מעטפות המכרז פנתה חברת אריאל לוועדת המכרזים
בדרישה לפסול את הצעתה של חברת אי.פי.אי, כיוון שזו אינה עומדת בתנאי הסף של
המכרז, דהיינו, התנאי המחייב "נסיון קודם של 3 שנים לפחות בביצוע עבודות מסוג
העבודות הנדרשות במכרז זה ובהיקף דומה". מנהל מחלקת דרכים תנועה ומדידות
בעיריית בת ים הגיש ליו"ר ועדת המכרזים בעירייה חוות דעת, לפיה יש לפסול את
חברת אי.פי.אי מהשתתפות במרכז, כיוון שהחברה לא העבירה מסמכים המעידים באופן ברור
ומוחלט כי היא בעלת הנסיון הנדרש. ביום 4.11.97, בתום שורה של דיונים ובדיקות בדבר
נסיונה הקודם של חברת אי.פי.אי, החליטה ועדת המכרזים כי חברת אי.פי.אי עומדת בתנאי
הסף. כיוון שהצעתה לאחזקת מערכת הרמזורים הייתה הזולה ביותר, הוכרזה אי.פי.אי
כזוכה במכרז.
2. ביום 14.11.97 הגישה חברת אריאל לבית המשפט
המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה לצו מניעה זמני במעמד צד אחד, ובה ביקשה כי ייאסר על
עיריית בת ים להתקשר עם חברת אי.פי.אי בעניין המכרז לאחזקת רמזורים בבת ים או כי
ייאסר עליה לשנות את המצב הקיים בכל הקשור לביצוע עבודות אחזקה של רמזורים מושא
המכרז. בית המשפט המחוזי - מפי השופטת ה' גרסטל - נענה לבקשה, בכפוף להפקדת ערבות
בנקאית על-סך 100,000 ש"ח, צמוד למדד. חברת אריאל הפקידה את הערבות הנדרשת
והצו נכנס לתוקפו. בסמוך לכך הגישה חברת אריאל המרצת פתיחה, בה ביקשה פסק דין
הצהרתי בדבר פסלות הצעתה של חברת אי.פי.אי. הדיון בצו המניעה הזמני במעמד שני
הצדדים נקבע ליום 25.11.97, אך נדחה לבקשת חברת אי.פי.אי ליום 28.12.97. עובר למועד
הדיון הגישו עיריית בת ים וחברת אי.פי.אי בקשה לקיים דיון במאוחד בבקשה לסעד זמני
ובבקשה לסעד קבוע שנתבקשו על-ידי חברת אריאל, ובית המשפט איחד את הדיון, תוך שהוא
מותיר על כנו את צו המניעה הזמני.
3. ביום 5.3.98 ניתן בבית המשפט המחוזי - מפי
השופט ד"ר ג' קלינג - פסק דין בו נדחתה המרצת הפתיחה של חברת אריאל ונקבע כי
חברת אי.פי.אי עמדה בתנאי הסף של המכרז. בית המשפט אישר את קביעתה של ועדת המכרזים
לפיה המסמכים שהציגה חברת אי.פי.אי מעידים על קיומו של הנסיון הנדרש לצורך
ההשתתפות במכרז. בית המשפט לא מצא כי ועדת המכרזים פעלה בחוסר סבירות משהחליטה שלא
לאמץ את חוות דעתו של מנהל מחלקת דרכים תנועה ומדידות בעירייה. בית המשפט קבע כי
משהפעילה וועדת המכרזים שיקול דעת עצמאי והגיעה למסקנה הפוכה ממסקנתו של מנהל
המחלקה, אין לומר כי פעלה בחוסר סבירות. עם זאת, לבקשת חברת אריאל, הותיר בית המשפט
המחוזי את צו המניעה הזמני על כנו עד למתן פסק דין בערעור, אם יוגש ערעור. הארכת
תוקפו של הצו לתקופת הערעור הותנתה בהמצאת התחייבות עצמית של חברת אריאל. ואמנם,
ביום 9.4.98 הפקידה חברת אריאל בבית המשפט כתב שכונה "ערבות עצמית"
שעל-פי תוכנו הוא התחייבות עצמית לתשלום פיצויים על כל נזק שייגרם על-ידי צו
המניעה. וזו לשון ההתחייבות:
ערבות עצמית
הואיל
וביום 5.3.98 ניתן לפי בקשת [חברת אריאל] צו מניעה זמני (להלן: "הצו").
והואיל
ומתן הצו מותנה בהמצאת ערובה.
אי
לכך, אני החתום מטה ערב בזה לפיצוי כל נזק שייגרם על-ידי הצו, אם תדחה התביעה או
יפקע הצו מסיבה אחרת.
4. חברת אריאל ערערה על פסק הדין המחוזי בפני בית
המשפט העליון, וביום 18.11.98 נדחה ערעורה. עם דחיית הערעור, פקע צו המניעה הזמני.
חברת אריאל הגישה בקשה להחזרת הערבות הבנקאית. העירייה התנגדה והגישה מצידה, ביום
31.8.99, בקשה לחייב את חברת אריאל בתשלום הנזקים שגרם צו המניעה הזמני. העירייה
טענה כי כתוצאה מצו המניעה היא נאלצה להמשיך באחזקת הרמזורים על-פי המתכונת שקדמה
למכרז, מתכונת שהייתה יקרה יותר מן ההצעה הזוכה במכרז. המדובר באחזקת 26 רמזורים,
16 מתוכם אוחזקו על-ידי חברת אריאל והיתר על-ידי ארבע חברות אחרות. במהלך שנת 1998
שילמה העירייה עבור אחזקת הרמזורים סך כולל של 492,776 ש"ח. הצעתה של חברת
אי.פי.אי לאחזקת כל הרמזורים למשך שנה עמדה על 250,429 ש"ח, נכון לסוף שנת
1998. על כן טענה עיריית בת ים כי כתוצאה מצו המניעה, נגרם לה נזק בגובה ההפרש בין
הסכומים, דהיינו בסך 242,346 ש"ח. לבקשה צירפה העירייה תצהיר של מ' שוהם,
מנהל מחלקת דרכים תנועה ומדידות בעיריית בת ים, התומך באמור בבקשה.
5. בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת העירייה וחייב
את חברת אריאל בתשלום מלוא הנזק שנטען על-ידי העירייה, תוך קיזוז חוב של העירייה
לחברת אריאל בסך 15,000 ש"ח. יצויין, כי הערבות הבנקאית חולטה על חשבון סכום
הפיצויים. על החלטה זו הוגש הערעור שלפנינו. בערעור מעלה חברת אריאל שורה של טענות
כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי, והן: כי לא היה מקום לפסוק פיצויים בנסיבות
העניין, כאשר הבקשה לצו מניעה זמני הוגשה בסבירות ובתום לב; לחלופין, בנסיבות
האמורות היה מקום להפחית את סכום הפיצויים. כן נטען, כי התביעה לפיצויים לא הייתה
צריכה להתברר כבקשת ביניים בבית המשפט קמא, אלא כתביעה חדשה ונפרדת של העירייה.
בפי חברת אריאל גם טענות לעניין גובה הנזק, ובראשן הטענה כי משלא הגישה העירייה
חשבוניות בדבר תשלומים לספקי השירות, היא לא הוכיחה כראוי את נזקה על-פי כלל הראיה
הטובה ביותר.
6. אדון תחילה בטענה העקרונית הנוגעת לתשלום
פיצויים על יסוד ההתחייבות העצמית. יצויין, כי בסוגייה זו חל שינוי בחודש ספטמבר
2001, עם הכניסה לתוקפו של תיקון לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-, בדבר
סעדים זמניים. עד לתיקון התקנות, שאלות רבות הקשורות לסוגיה זו נפתרו על-פי
פרקטיקה שיפוטית, כפי שהתגבשה במהלך השנים. בהסדר המקורי בתקנות סדר הדין האזרחי
הוסדרה רק הפקדת התחייבות וערובה בנוגע לבקשה לצו עיקול זמני (תקנות 361 ו365-
לפני התיקון). אולם, בתי המשפט נהגו על פי רוב להתנות גם סעדים זמניים אחרים
בהפקדת התחייבות וערובה, כפי שנעשה במקרה הנדון. על הפרקטיקה הזאת נאמרו אצל
זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 260, הדברים הבאים:
גם
בתתו סעד זמני על דרך של צו מניעה, כבשאר מיני סעד זמני, נוהג בית המשפט להבטיח את
הנתבע, על ידי שהוא מחייב את התובע במתן ערובה, לפיצוי הנתבע על הנזק שעלול להיגרם
לו, אם תידחה התביעה או יפקע הצו מסיבה אחרת ואם לא עשה כן, הרי זו עילה להתערבותו
של בית משפט לערעורים.
ראה ברוח זו גם ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא
ועקרונות יסוד (ירושלים, תשנ"ט1999-) 164:
אין,
כרגיל, ליתן צו זמני כנגד הנתבע ללא הבטחת נזקיו במקרה שיתברר שהצו לא היה מוצדק.
הבטחה זו נעשית על-ידי חיובו של המבקש להמציא התחייבות וערובה של צד שלישי. הצורך
בהתחייבות ובערובה הוא בעיקר מחמת הסברה המניחה העדר עילה לתבוע פיצויים על הגשת
תביעה שלא בתום לב תוך שימוש לרעה בזכות, אך כבר ציינו לעיל שיתכן שניתן לפתח עילה
חדשה בענין זה.
7. התשתית הרעיונית והנורמטיבית לסוגיה של סעדים
זמניים הונחה בפסק דין תקדימי בפרשת ע"א 732/80 ארנס ואח' נ' בית אל -
זכרון יעקב, פ"ד לח(2) 645 (להלן: "פרשת ארנס") מפי
הנשיא מ' שמגר. בית המשפט עמד על התכלית של צו המניעה הזמני ושל הערובה הנילוות
לסעד זה. וכך הוא אומר:
---הענקתו
של סעד זמני נובעת, ברוב המקרים, מן הרצון להגן על מי שמבקש אותו, וזאת, בדרך-כלל,
על-ידי שמירת המשך קיומה של מערכת הנסיבות השוררת בעת הגשת התובענה. אם ניצל הנתבע
את תקופת הביניים האמורה לשם שינויו של המצב, עלולה להיות לכך השלכה עניינית או
משפטית על הדיון בתובענה, ובעיקר על תוצאותיו, ועל ממשותן ועל אפשרות מימושן. ...
דא
עקא, הסעד הזמני מטפל רק בצדו האחד של המטבע, היינו, בעניינו של התובע - אולם יש
להתחשב לא רק בנזקו האפשרי של התובע, אלא גם בנזקו האפשרי של הנתבע, ומכאן צמיחתה
של הערובה; שהרי בהעניקו סעד זמני מגביל בית המשפט את זכויותיו של הנתבע על אתר
ובטרם ניתן פסק-דין הקובע את חובתו, או חבותו או את היקפה. ערובה מטעם מבקש הסעד
הזמני לשיפוי בשל הנזק העלול להיגרם לנתבע כתוצאה ממתן סעד זמני היא, איפוא, המחיר
אותו על המבקש לשלם תמורת הסעד הזמני. מטרתה של הערובה להבטיח את זכותו של מי
שכפו עליו את הקפאתו של המצב, שהיא תולדה של מתן סעד זמני, כדי שניתן יהיה לפצותו,
למעשה, בבוא העת, ואם הנתונים יצדיקו זאת בגין הנזק שבינתיים סבל. (שם,
בעמ' 653-652).
[ההדגשות
אינן במקור]
8. בפרשת ארנס עסק בית משפט זה בהרחבה
בשאלה של מקור התוקף של ההתחייבות לפצות את הנתבע בשל הוצאת צו מניעה זמני. בית
המשפט בחן את המסגרת המושגית לחיוב הפיצויים. אחת האפשרויות היא עילה נפרדת
בנזיקין, במסגרת עוולת הרשלנות. ראה פרשת ארנס בעמ' 657-654. יצויין, כי
בעת מתן פסק הדין בפרשת ארנס טרם התגבש היקף תחולתה של עוולת הרשלנות ביחס
לעוולת הנגישה, ולכן בית המשפט הסתפק בהערות כלליות לגבי עוולה זו. ראה בעקבות
ההלכה שנפסקה בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1)
113 (שניתנה לאחר פרשת ארנס) את פסק דינו של בית משפט זה בפרשת רע"א
1565/95 סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ,
פ"ד נד(5) 638, מפי חברי השופט א' מצא. כיום ההלכה הפסוקה היא כי, עקרונית,
עומדת לנפגע מצו מניעה זמני עילה בנזיקין, אם התקיימו היסודות של עוולת הרשלנות.
9. בפסק דין ארנס בחן בית המשפט גם את
מקור התוקף של ההתחייבות בעילה חוזית, בין היתר תוך קונסטרוקציה על יסוד סעיף 7
לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג1973-. עם זאת, מציין בית המשפט כי קיים קושי
בקונסטרוקציה החוזית. השווה בהקשר זה ד' פרידמן ונ' כהן חוזים (כרך א',
תל-אביב, תשנ"א) 110. כן מעלה בית המשפט את האפשרות להגיע לעילה על-פי חוק
החוזים מכוח הוראותיו של סעיף 61 לחוק החוזים.
10. בית המשפט בפרשת ארנס מגיע בסופו של
עניין למסקנה כי יש למצוא את מקור התוקף של ההתחייבות לתשלום פיצויים בסמכות
הטבועה של בית המשפט, המתנה את מתן הצו הזמני במתן התחייבות. כלומר, כפי שבית
המשפט קובע:
אין
המדובר בהתחייבות חוזית, אלא בהתחייבות אשר יונקת את תוקפה המחייב מעצם סמכותו של
בית המשפט לדרשה, כתוצאה נגזרת ממתן הצו ולהתחייבות זו משמשת הערובה בטוחה. (שם,
בעמ' 658).
לטעמי, אפשר למצוא את מקור התוקף בעצם ההתחייבות העצמית של
בעל הדין, דהיינו מכוח התחייבות חד-צדדית. השווה באופן כללי פ' לרנר התחייבות
חד צדדית (ירושלים, תשס"א); ג' טסדקי "על ההתחייבות לשיפוי
וסביבתה" משפטים כ (תשנ"א) 337. יצויין, כי רעיון זה מוזכר בפרשת
ארנס, מפי הנשיא מ' שמגר, בעמ' 651[ב-ג]. אעיר בהקשר זה כי כיום, לאחר
תיקון התקנות תוך כדי הנהגת הסדר מפורט של ערובה, אפשר והשאלה הפכה לעיונית גרידא.
11. בפרשת ארנס מסכם הנשיא מ' שמגר את
הסוגיה בדברים הבאים:
כדי
להסיר מכשלה ולגבש את האמור לעיל לכדי קו מנחה לעתיד, עד שהסוגיה שלפנינו תוסדר
באופן ממצה בדרך החקיקה, דבר שמן הנכון לטפל בו בהקדם, אסכם ואומר כדברים הבאים:
החיוב לשפות את הצד השני ולהביא ערבות להבטחת השיפוי אינם יוצרים, בכל מקרה, עילת
תביעה בנזיקין או יחסים חוזיים בין הזכאי לשיפוי לבין החייב בו. החיוב קם בהתאם
להחלטתו של בית המשפט, שניתנה מכוח סמכותו הטבועה להתנות את מתן צו המניעה או מתן
צו אחר, בעריכתן ובהגשתן של התחייבות וערבות כדי ליצור, על יסוד סמכותו האמורה,
בסיס משפטי להפעלתו של החיוב.
לאחר מכן מפרט הנשיא מ' שמגר הנחיות כלליות הנוגעות למתן
סעד זמני. כך, קובע הנשיא כי הצו יפוג "אם לא תופקד התחייבות של האדם, שביקש
את הצו, לפיה יפצה את מי שניתן לגביו הצו על כל נזק שייגרם לו עקב מתן צו המניעה
או הצו האחר כאמור (אין להגביל את ההתחייבות, בדרך-כלל, לנסיבות בהן ייווצר בסיס
לתבוע בנזיקין דווקא)". הנשיא מ' שמגר מציין כי לעניין הקשר הסיבתי ושיעור
הנזק יופעלו, בדרך ההיקש, אמות המידה שגובשו בדיני הנזיקין. הנשיא מ' שמגר קובע גם
הנחיות בדבר סדרי הדין, הנילווים להתחייבות והערבות. בעל הדין לטובתו ניתנו
ההתחייבות והערבות רשאי לבחור בין מספר אפשרויות למימוש הערבות: האחת, לבקש מבית
המשפט שנתן את הצו לקבוע, לאחר שמיעת ראיות, את שיעור הפיצויים בהם יחויב הצד השני
לפי התחייבותו. השניה, לבקש מבית-משפט שלערעור להחזיר את התיק לערכאה הראשונה, כדי
שזו תקיים את ההליך למימוש ההתחייבות והערבות, שניתנו לבית המשפט שלערעור. הדרך
השלישית, החלופית, היא למסור את העניין להכרעה בהתדיינות נוספת ונפרדת על יסוד
ההתחייבות, אשר במסגרתה יוכח הנזק.
12. במקרה הנדון, נראה כי בית המשפט נהג על פי
ההנחיות, כפי שנתגבשו בפרשת ארנס. חברת אריאל חויבה בהפקדת ערבות בנקאית על
סך 100,000 ש"ח ונתנה התחייבות עצמית לפיצוי על כל נזק שייגרם על ידי הצו. על
רקע דברים אלה אבחן כעת את טענתה המהותית של חברת אריאל - להבדיל מהטענות הדיונית
והטענות בעניין גובה הנזק שיידונו בהמשך. חברת אריאל אינה חולקת על כך שההתחייבות
העצמית שלה היא בעלת תוקף. טענתה היא כי תנאי מוקדם לחבות לפיצויים הוא התנהגות
בעלת דופי מצד מבקש הסעד הזמני. כלומר, רק בעל הדין הנוהג בזדון או שלא בתום לב או
תוך שימוש לרעה בהליכי בית משפט יתחייב בתשלום פיצויים. במילים אחרות, טענתה של
חברת אריאל היא כי ההתחייבות לתשלום פיצויים מותנת בקיום התרשלות מצד בעל הדין.
והנה, כך נטען, אין לייחס לחברת אריאל התנהגות בלתי סבירה כלשהי בבקשה להוצאת צו
מניעה זמני. חברת אריאל טוענת כי הייתה לה ציפייה סבירה לזכות בדין, וזאת על יסוד
הליכים קודמים בין הצדדים ובמיוחד על רקע חוות הדעת של מנהל מחלקת דרכים בעיריית
בת ים, לפיה היה מקום לפסול את הצעתה של חברת אי.פי.אי.
13. טענה זו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי. לדעת
בית המשפט, בעל דין המבקש הוצאת צו מניעה זמני מקבל על עצמו את הסיכון כי במקרה של
כשלון התובענה העיקרית הוא חייב לפצות את יריבו על נזקיו. וכך אומר בית המשפט
המחוזי:
בעל
דין, שמהלך עניניו הופרע על ידי ציווי לשעה, זכאי לפיצוי על כך, כל עוד לא קבע בית
המשפט, בהליך העיקרי, שאכן הצדק עם יריב. הגיונה של דרך זו נעוץ גם בכך שלהחלטת
בית המשפט היה חלק בגרימת הנזק. לכן ראוי ליתן את הפיצוי בהליך מזורז ופשוט. טוב
הוא גם שהשוקל לעתור לסעד זמני יידע כי הוא נוטל על עצמו סיכון רב, וכי הוא עלול
להתחייב בתשלום פיצויים. הרתעה זו חשובה ביחוד לנוכח הקלות היחסית שבה ניתן הסעד
הזמני.
14. את מסקנתו זו מבסס בית המשפט על ההלכה שנפסקה
באנגליה בסוגיה זו וכן על תקנה 361(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי בעניין צו עיקול
זמני, ועל הוראת סעיף 18 לחוק העוולות המסחריות, תשנ"ט1999-, אשר זו לשונה.
בית
המשפט לא ייתן צו זמני לפי פרק זה אלא כפוף להמצאת ערובה מספקת להנחת דעתו, לטובת
מי שכנגדו ניתן הצו לפי סעיפים 16 או 17, לשם פיצוי בשל כל נזק שייגרם לו כתוצאה
ממתן הצו, אם תידחה התובענה או אם יפקע הצו מסיבה אחרת, וכן כפוף להמצאת ערבון
כאמור בסעיף 19.
מסקנתו של בית המשפט לגבי הוראות אלה היא:
על
פי לשונן של הוראות אלה, ההתחייבות היא לפיצוי בשל כל נזק שייגרם כתוצאה ממתן הצו,
אם תידחה התובענה או אם יפקע הצו מסיבה אחרת. משמע שפקיעת תקפו של הצו גוררת עמה
התחייבות לפיצוי, ואין מקום לבחון אם מלכתחילה היתה הצדקה למתן הצו.
ובית המשפט מוסיף:
כאמור,
אין הוראות אלה חלות על הענין שבפני, אך ניתן להקיש מהן לעניננו, שאין מקום לבדיקה
של הנסיבות והשיקולים למתן הצו הזמני, וכי די בבחינת הקשר הסיבתי בין הצו שפקע
לבין הנזק הנטען.
15. על רקע דברים אלה מסיק בית המשפט:
לענין
שבפני, התחייבותה של [חברת אריאל] היא לפיצוי על כל נזק שייגרם על ידי הצו אם תדחה
התביעה. הוא אשר קרה. התביעה נדחתה וכל שיש לבחון הוא מה נזק נגרם על ידי הצו.
לאור נוסחה של ההתחייבות העצמית, אין [חברת אריאל] יכולה להעמיד עתה לבדיקה את
נסיבות מתן הצו בשעתו. גם אם לכאורה היה מקום לנתינתו, שעה שניתן, משפקע הצו על
[חברת אריאל] לפצות את העירייה על נזקה.
16. דעתי היא כי צדק בית המשפט המחוזי בהנחתו כי
ההתחייבות העצמית של חברת אריאל היא בלתי מסוייגת ואינה דורשת תנאים נוספים מעבר
דחיית תביעתה העיקרית. יש לזכור כי התביעה אינה מתבססת על עילה של רשלנות אלא על
התחייבות עצמית, שיסודה הן בסמכותו הטבועה של בית המשפט, הן באוטונומיית הרצון של
בעל דין. מבחינה עניינית, ההתחייבות העצמית היא בבחינת קבלת סיכון לתשלום פיצויים
במקרה של כשלון התביעה. כפי שציין בית המשפט המחוזי, בעל הדין מקבל על עצמו את
הסיכון הנזכר ועליו לשקול בעת בקשת צו המניעה הזמני אם מוכן הוא לקבל על עצמו
סיכון זה. כאמור, התחייבותו אינה מותנית בכל גורם אחר בלבד דחיית התביעה, שבמסגרתה
ביקש את צו המניעה הזמני. מובן מאליו, כי אם חושש בעל דין לקבל על עצמו את הסיכון
הנזכר, עליו להסתפק בבירור התביעה ללא סעד זמני. יצויין, כי זו גם הגישה לעניין
עיקול זמני. ראה זוסמן, שם, בעמ' 588-587. נראה כי אין מקום להבחין בהקשר
זה בין עיקול זמני לבין סעדים זמניים אחרים.
17. בשולי הדברים אציין, כי בהסדר החדש בתקנות סדר
הדין האזרחי צירוף ההתחייבות הוא דרישה מוקדמת להוצאת סעד זמני. ראה תקנות 364
ו365- לאחר התיקון. נראה כי גם על-פי ההסדר החדש מימוש ההתחייבות העצמית לתשלום
פיצויים אינו מותנה בנסיבות קבלת הצו הזמני, להבדיל מחילוט הערבון. עיין ודוק תקנה
371. עם זאת, אין אני רואה צורך להידרש לסוגיה זו במסגרת הערעור הנוכחי.
18. בהנחה כי ההתחייבות העצמית של חברת אריאל
מחייבת אותה לשלם פיצויים לעירייה, טענה אחרת של חברת אריאל היא כי יש להקטין את
סכום הפיצויים בהתחשב בנסיבות המקרה הנדון. לאור העובדה כי הבקשה לצו מניעה זמני
הייתה מוצדקת בזמנו, כך נטען, הרי אין זה מן הראוי להטיל עליה את מלוא הנזק שנגרם
לעירייה. הנימוק להפחתת הפיצויים מצוי, לדעתה, בחשש כי הטלת מלוא העומס על בעל
דין, יש בה משום הרתעת יתר. התוצאה תהיה כי בעלי דין יירתעו מלבקש סעד זמני בשל
חשיפתם לסיכון גדול מדי. בהנמקתה זו מתבססת חברת אריאל על דברי השופט מ' אלון
בפרשת ארנס, שאמר את הדברים הבאים:
ואשר
לשיעור הפיצויים. אמנם כן, בדרך כלל הערכת שיעור הנזק תיעשה על-פי אמות המידה
המקובלות והנהוגות בנדון בתחום דיני הנזיקין. אך נראה לי, כי סכום הנזק שעל בעל
הדין, שקיבל את הסעד הזמני, לשלם, אינו צריך בהכרח להיות שווה לשיעור גודל הנזק, וייתכנו
מקרים, שבהם יש מקום להקל עימו. ... אשר על כן מן הראוי להשאיר עניין גובה הסכום,
שעליו לשלם, לשיקול דעת נרחב של בית המשפט, שיחליט בכל עניין לפי נסיבותיו
המיוחדות... (שם, בעמ' 664).
19. טענה זו של הקטנת שיעור הפיצויים אינה נראית
בעיני. יצויין, כי דבריו של השופט מ' אלון נאמרו בפרשה שבה לא הייתה התחייבות
עצמית מפורשת לתשלום פיצויים על כל נזק מצד התובע. ההתחייבות העצמית שניתנה במקרה
הנדון היא, כאמור, בלתי מסויגת. בעל הדין קיבל על עצמו את מלוא הסיכון ואין להכניס
בדלת האחורית את שיקולי הסבירות, אותם דחינו לגבי ההתחייבות עצמה. עם זאת, כפי
שנקבע גם בפרשת ארנס, היקף הפיצויים נבחן על-פי קיומו של קשר סיבתי. ראה
לעיל פסקה 11. המבחן המתאים להיקף הפיצויים נראה לי המבחן החוזי ולאו דווקא המבחן
הנזיקי, וזאת כמובן בהנחה - שלא כאן המקום לבחון את נכונותה - שיש הבדל ביניהם.
לטעמי, יש להחיל כאן את מבחן הצפיות, העומד ביסוד האחריות החוזית. כלומר, בפראפרזה
לסעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א1970-, בעל ההתחייבות
אחראי לנזק שנגרם לבעל דינו עקב צו המניעה אותו ראה בעל ההתחייבות או שהיה עליו
לראותו מראש בעת הוצאת הצו כתוצאה מסתברת של הצו. והנה, בענייננו, הפער בין עלות
אחזקת הרמזורים באמצעות חברת אי.פי.אי לבין עלות אחזקת הרמזורים בפועל בשנת 1998
הוא הנזק הצפוי והישיר שנגרם לעירייה. נמצא, כי יש לחייב את חברת אריאל במלוא
הפיצויים הנדרשים על-ידי העירייה.
20. בעניין קביעת גובה הפיצויים טוענת חברת אריאל
כי העירייה לא הוכיחה את הנזק. בית המשפט פסק לעירייה את מלוא הנזק הנטען, בקבעו
כי הסכומים הנטענים על-ידי העירייה עוגנו בתצהיר מטעמה; המצהיר - מנהל מחלקת
מדידות - נחקר על ידי בא-כוחה של חברת אריאל וגרסתו לא התערערה. בערעור שבה וטוענת
חברת אריאל כי העירייה לא הוכיחה את הנזק שנגרם לה. לדבריה, בית המשפט בחר להסתמך
על ראיה משנית, שהיא התצהיר, וזאת בניגוד לכלל הראיה הטובה ביותר, המחייב הצגה של
החשבוניות שהוציאה העירייה לספקי השירות. לחלופין טוענת חברת אריאל, כי לא היה
מקום לבסס את ההחלטה בדבר הפיצויים על עדותו היחידה של מנהל מחלקת המדידות
בעירייה, שהינו בעל דין, מבלי לפרט בהחלטה מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. בית
המשפט המחוזי דחה את הטענה בנימוק כי המצהיר מטעם העירייה נחקר על התצהיר ובחקירה
לא נתערערה גרסת העירייה. איני רואה מקום להתערב במסקנה זו של בית המשפט.
21. טענה אחרת של חברת אריאל נוגעת להיבט הדיוני.
חברת אריאל טוענת כי לא ראוי לדון בתביעה לחיוב כספי במסגרת בקשת ביניים לאחר
שהסתיימה התביעה העיקרית. חברת אריאל מצביעה על כך כי בקשת העירייה הוגשה שמונה
חודשים לאחר מתן פסק הדין בערעור. לכן, אם רצונה של העירייה היה לתבוע את נזקיה,
היה עליה להגיש תביעה נפרדת, חדשה, בפני בית משפט השלום.
22. לדעתי, אין כל פגם דיוני בהגשת הבקשה לפיצויים
במסגרת שבה נדונה הבקשה לצו מניעה. כפי שציינתי, בפרשת ארנס עמד הנשיא מ'
שמגר על דרכי הדיון האפשריות לאכיפת התחייבות לפיצוי על הנזקים שגרם צו מניעה
זמני. הנשיא מ' שמגר מציין את האפשרות לבקש מבית המשפט שנתן את הצו לקבוע את שיעור
הפיצויים בהם יחוייב הצד השני לפי התחייבותו. העירייה עשתה שימוש באפשרות הזאת
ואין בדרך זו כל דופי. השווה ברוח זו היום את תקנה 371(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי.
23. לבסוף טוענת חברת אריאל, כי נפלה טעות בפסיקה
הפרשי הצמדה וריבית שנפסקו לעירייה. לדבריה, יש לפסוק לעירייה הפרשי הצמדה וריבית
רק ממועד הגשת הבקשה ולא מיום 1.7.98, כפי שפסק בית המשפט המחוזי. נראה כי בעניין
זה אכן נפלה שגגה בהחלטת בית המשפט המחוזי. בבקשת העירייה לפיצויים נטען לנזקים
בסכום כולל של 248,144.6 ש"ח, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת הבקשה
(31.8.99). בבקשת העירייה נאמר מפורשות, כי הנזק הנזכר הוא ליום הגשת הבקשה.
יצויין, כי על פי חישובי העירייה, הנזק נכון לסוף שנת 1998 עמד על 242,346.81
ש"ח. על מנת למנוע כפילות בתשלום ריבית והצמדה, יש לזכות את העירייה בהפרשי
הצמדה וריבית החל מיום הגשת הבקשה בלבד.
אי לכך, הערעור נדחה, בכפוף לאמור בסעיף 23
לעיל. המערערת תשלם למשיבה שכר-טירחת עורך-דין בסך 20,000 ש"ח והוצאות משפט
לפי תקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-.
ש
ו פ ט
השופט א' ריבלין:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
אף אני כחברי בדעה כי דין הערעור להידחות וכי
על המערערת לפצות את המשיבה על נזקיה בסכום שנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי ואושר
על-ידי פסק-דינו של חברי וזאת מכוח הערבות שניתנה על-ידי המערערת.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אנגלרד.
ניתן היום, כ"ג בסיון תשס"ב
(3.6.2002).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש
ו פ ט
_________________
העתק
מתאים למקור 00024220.Q08 /שב
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il