אוראל ברמי נ. מדינת ישראל

6 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2421/21 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ כבוד השופט י' כשר המערער: אוראל ברמי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 21.2.2021 בת"פ 10234-09-19 שניתן על-ידי כבוד השופט ג' צפריר תאריך הישיבה: כ"ח בסיון התשפ"ב (27.6.2022) בשם המערער: עו"ד משה אביטל בשם המשיבה: עו"ד סיגל בלום בשם שירות המבחן למבוגרים: עו"ס ברכה וייס פסק-דין השופט נ' סולברג: ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת, מיום 21.2.2021, בת"פ 10234-09-19 (השופט ג' צפריר), שעל-פיו נגזרו על המערער, אוראל ברמי, 15 חודשי מאסר בפועל, ועונשים נלווים. עיקרי כתב האישום והכרעת הדין על-פי עובדות כתב האישום, עבד אוראל כמטפל סיעודי של ד', יליד 1974, אשר נפגע באופן קשה בתאונת דרכים שאירעה לפני כ-20 שנים, ושבעקבותיה נשאר נכה בשיעור של 100%. כתוצאה מהתאונה, לדאבון הלב, נפגעה יכולתו הקוגניטיבית של ד', והוא סובל משיתוק בחלק מגופו, מרותק לכיסא גלגלים ולמיטה, סיעודי לחלוטין, ונזקק לטיפול והשגחה במשך 24 שעות ביממה. ד' מתקשה בדיבור, ומתקשר עם סביבתו בכתיבת מילים על לוח מחיק, ובאמצעות קריאה לעזרה, על-ידי הכאה בידו על המיטה, על הקיר, או על כסא הגלגלים. ד' מטופל בבית אמו, והטיפול בו מתחלק בין מספר מטפלים בשכר; אוראל היה אחד מהם, למשך כ-8 חודשים. במהלך תקופת עבודתו, בין יום 29.6.2019, ליום 13.7.2019 (ובשני מועדים נוספים), נהג אוראל באגרסיביות ובאלימות כלפי ד', באופן שיש בו כדי לבזותו ולהשפילו. בששה אירועים שונים, הכה אוראל את ד' פעמים רבות בראשו, בחזהו, בבטנו, ובחלקים אחרים של גופו, צבט באוזניו במשך זמן ממושך, איים עליו, שם כרית על פניו, חבט בכרית בפניו, ועוד. בחלק מהמקרים אף הרים ד' את ידו בניסיון לגונן על עצמו, אך ללא הועיל. ביום 13.9.2020 הרשיע בית המשפט המחוזי את אוראל, על-פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, שלא כלל הסכמה לגבי העונש, בעבירה של התעללות בחסר ישע, לפי סעיף 368ג סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). עיקרי גזר הדין של בית המשפט המחוזי ביום 21.2.2021, גזר בית המשפט המחוזי את דינו של אוראל. לצורך קביעת מתחם העונש ההולם, בחן בית המשפט את הערכים המוגנים שנפגעו ואת מידת הפגיעה בהם, את מדיניות הענישה הנוהגת, ואת הנסיבות הנוגעות לביצוע העבירות. תחילה נקבע, כי הערכים המוגנים שנפגעו הם "שמירת הגוף, הכבוד, החיים והביטחון האישי והחובה החברתית להגן על חסרי ישע", וכי הפגיעה בערכים הללו היתה "במידה בינונית-גבוהה". זאת, בין היתר, לנוכח העובדה שאוראל לא מעד מעידה חד-פעמית, אלא ביצע את המעשים "במספר מקרים שגרמו לד' סבל, מכאוב והשפלה", ומשד' "תלוי לחלוטין במטפל שלו לכל צרכיו", חסר יכולת להגן על עצמו, ואינו מסוגל לשתף את הסביבה בפגיעה שנגרמה לו, נוכח מצבו. בנוגע למדיניות הענישה הנוהגת בכגון דא, עמד בית המשפט המחוזי על כך שנפסק לא אחת, כי "התעללות בחסר ישע במצבו של המתלונן, היא חמורה ובזויה". כמו כן צוין, שבפסיקה הודגש, כי "ראוי להעביר מסר ברור ומרתיע לכל העוסקים במלאכת הסיעוד בדבר חובתם לנהוג בכבוד ובחמלה במטופליהם, ובה במידה להעביר מסר חמור בדמות ענישה לאותם מטפלים המועלים באמון הניתן בהם", וכי "האינטרס הציבורי מחייב ענישה הולמת ומחמירה, על מנת למגר את התופעה, בייחוד כשמדובר בעבירות שקשה לגלותן". בהתייחס לעונשים שנגזרו בפועל בפסיקה, ציין בית המשפט המחוזי, כי למרות ש"בחלק מהמקרים נקבעו עונשים הכוללים עבודות שירות או מאסרים קצרים" – מדובר בחריג שאינו מלמד על הכלל. אשר לנסיבות ביצוע העבירה, ניתן משקל לכך שמעשיו של אוראל נעשו "ללא כל סיבה נראית לעין", ולכך שהסרטונים ממצלמות האבטחה מלמדים על פגיעה ממשית, וממחישים "את הסבל שגרם [אוראל] במעשיו לד', שעה שהוא אינו יכול להתגונן". בנוסף, הובאה בחשבון העובדה שלמעשיו של אוראל לא קדם תכנון מוקדם, אולם, יחד עם זאת, ניתן משקל לכך ש"חלקו [של אוראל] בביצוע המעשים היה מלא ובלעדי והוא היה ער למעשיו ובכל שלב יכול היה לחדול מהם". בית המשפט התייחס לכך ש"מעשי העבירה שביצע [אוראל] הינם אירועים נקודתיים ובודדים שבוצעו בהפרשים של מספר ימים", ולכך ש"לא נטען כי נגרמו בעטיים [של המעשים] לד' חבלות או פגיעות גופניות ממשיות או כי הוא נזקק לטיפול רפואי". מנגד צוין, כי העובדות מלמדות על "פוטנציאל קשה לגרימת נזק או סבל לד'". הובאו בחשבון גם הנזקים שנגרמו לבני משפחתו של ד'. במכלול השיקולים, העמיד בית המשפט המחוזי את מתחם העונש ההולם על 30-9 חודשי מאסר. לאחר שנקבע מתחם העונש ההולם, קבע בית המשפט המחוזי, כי אין מקום לסטות ממתחם זה בשל שיקולי שיקום, שכן "לחובתו [של אוראל] עבר פלילי הכולל 10 הרשעות קודמות, בכללן עבירות רכוש ואלימות, בגינן ריצה מאסרים בפועל ומאסרים בעבודות שירות", וכן מן הטעם ש"[אוראל] ביצע את העבירה דנן בעת שהיה נתון תחת צו מבחן בגין עבירה אחרת". לאחר מכן, פנה בית המשפט לגזור את עונשו של אוראל בתוך המתחם. מחד גיסא, ניתן משקל לכך שבגזר הדין שניתן בעניינו של אוראל בתיק אחר, ת"פ 29199-05-17, מיום 18.4.2019, ציין בית המשפט, כי הוא "נותן ל[אוראל] הזדמנות אחרונה לחזור לדרך הישר וככל שלא יעשה כן, ביהמ"ש שידון בעבירה הבאה ימצה עמו עד תום את מלוא חומרת הדין". כמו כן ציין בית המשפט המחוזי בגזר הדין דנא, כי "העונש אשר ייגזר על [אוראל] צריך שיצטרף לפסיקת בתי המשפט בעת הזו ביחס להרתעת הרבים מפני ביצוע עבירות [...] המבוצעות כלפי חסרי ישע". מאידך גיסא, ניתן משקל לחוות הדעת הפסיכיאטרית אשר הוגשה מטעמו של אוראל, המלמדת על נכות שנגרמה לו, כתוצאה ממקרה אחר. בנוסף, הובאו בחשבון, בין היתר: העובדה שאוראל לקח אחריות על מעשיו, הביע צער וחרטה, ולתחושתו הוא משלם על מעשיו "מחיר חברתי ואישי"; הודאתו של אוראל בעובדות כתב האישום המתוקן, אשר הביאה לחסכון בזמן שיפוטי; והרתמותו לטיפול פסיכיאטרי פרטי, תוך הבעת רצון להמשיך את השתתפותו בקבוצה הטיפולית במסגרת שירות המבחן. בנוסף, התייחס בית המשפט לכך שאוראל שהה במעצר למשך 10 ימים, ומיום 23.7.2019 עד למתן גזר הדין שהה ב'מעצר בית' מלא, למעט 3 חודשים, שבהם יצא מביתו לצורך ביצוע שירות לתועלת הציבור, בתיק אחר. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי למרות התסקיר החיובי של אוראל, שבו הומלץ על ביצוע עבודות שירות ללא מאסר בפועל, בנסיבות העניין "המלצת שירות המבחן הינה בלתי מידתית [...] ואינה מגלמת את העונש הראוי ל[אוראל], הן מבחינת חומרת המעשים והן מבחינת האינטרס הציבורי". במכלול השיקולים, נקבע עונשו של אוראל בחלק האמצעי-נמוך של המתחם, ודינו נגזר ל-15 חודשי מאסר בפועל; 7 חודשי מאסר על תנאי; והוא חויב בתשלום פיצוי כספי לד', בסך של 25,000 ₪. עיקרי טענות הצדדים אוראל טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא ייחס משקל ממשי להודאתו בהזדמנות הראשונה, ול"הפנמתו וחרטתו האמיתית והכנה". בנוסף טוען אוראל, כי שגה בית המשפט, בכך שקבע כי אין מקום לסטות ממתחם הענישה שנקבע, בשל שיקולי שיקום, זאת על אף נכונותו להשתלב בתכנית טיפול, וחרף התהליך השיקומי המשמעותי שעבר, כמו גם המלצת שירות המבחן. בתוך כך נטען גם, כי "החזרתו [של אוראל] אל בין כותלי בית הסוהר משמעותה מיטוט השיקום שעבר והכנסת בני ביתו אל תוך מעגל המשפחות הנתמכות בסעד", וכי בנסיבות, ובהתחשב בשינוי שחל בחייו של אוראל, עונש של מאסר בפועל אינו עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי. לנוכח האמור, טוען אוראל כי יש להתחשב בנסיבותיו הספציפיות של העניין הנדון, בהתאם לעקרון הענישה האינדיבידואלית, ולהקל בעונשו, תוך הסתפקות בעונש של עבודות שירות. מנגד, בדיון לפנינו, טענה ב"כ המשיבה כי בצדק הוטל על אוראל עונש מאסר בפועל, וכי אין מדובר במקרה מתאים לחריגה לקולא מהעונש שנקבע, בשל שיקולי שיקום. זאת, בין היתר, לנוכח חומרת המעשים; היותו של אוראל מופקד על שלומו של ד', מתוקף תפקידו כמטפלו, בעת ביצוע העבירות; ניצול מעמדו לטובת ביצוע העבירות, ועברו הפלילי המכביד. מאיר, אחיו של ד' והאפוטרופוס שלו, הדגיש לפנינו – כפי שעשה גם בתצהיר, ובעדות שנתן בבית המשפט המחוזי – את הנזק שנגרם למשפחתו של ד' בעקבות האירוע, בפרט נוכח התעללות קודמת שחווה ד' מצד מטפל אחר, אירוע שאוראל, כך נטען, היה מודע לו. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בגזר הדין של בית המשפט המחוזי, ונתתי דעתי על טענות הצדדים, בכתב ובעל-פה, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור – להידחות. כלל ידוע הוא, כי מידת ההתערבות של ערכאת הערעור בגזר דין – מצומצמת, ושמורה למקרים חריגים בלבד, שבהם נקבע עונש החורג באופן קיצוני ממדיניות הענישה הנוהגת, או במקרים שבהם נפלה טעות מהותית בהחלטת הערכאה הדיונית (ע"פ 200/13 ברמן נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (5.2.2014); ע"פ 4824/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 25 (25.4.2022)). המקרה שלפנינו אינו בא בגדרם של אותם מקרים חריגים. את עיקר טיעונו ממקד אוראל בשיקולי השיקום – הן לגבי התהליך השיקומי שעבר, המצדיק לשיטתו הקלה בעונש; הן לגבי ההשפעה השלילית של העונש שנגזר עליו, על תהליך השיקום. אכן, מתסקיר שירות המבחן למדנו כי אוראל עבר תהליך שיקומי תורם ומשמעותי. יחד עם זאת, כפי שציין בית המשפט המחוזי, אל מול התהליך שעבר, ניצב עברו הפלילי, הכולל 10 הרשעות קודמות, וכן אזהרה מפורשת – שניתנה פחות מ-3 חודשים לפני ביצוע העבירות בתיק זה – שלפיה בפעם הבאה שיורשע, תמוצה עמו שורת הדין. בנסיבות אלה, לבטח לא נפל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, שלא לסטות לקולא ממתחם הענישה שנקבע. גם את טענתו של אוראל, שלפיה עונש המאסר "ימוטט" את תהליך השיקום שעבר – אין בידי לקבל. "תהליך שיקומי" אינו יכול לשמש כמילת קסם, שהנוקב בה זוכה באופן אוטומטי להקלה בעונש, בשל החשש לפגיעה בתהליך זה. ככל שהשיקום הוא תהליך משמעותי שיש להתחשב בו – ויש לקוות כי אלו הם פני הדברים בענייננו – עונש המאסר לא ימוטט אותו, והתהליך ימשך בבית הסוהר, ואף לאחר השחרור. מסופקני, אם תהליך שיקום שיתמוטט בקלות, בעקבות עונש מאסר לתקופה קצרה, הוא כזה שראוי ליתן לו משקל ממשי בקביעת העונש. עוד בעניין השיקום. אוראל הלין גם על כך שבית המשפט המחוזי "לא ייחס משקל ראוי לשיקום [...] והענישו על בסיס ההרתעה הכללית". גם בעניין זה, איני סבור שנפל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. בית משפט זה עמד בעבר על כך ש"נוכח חומרתם של המעשים והקלות שבהסתרתם, מתעצמים בעניינה של עבירת ההתעללות בחסר ישע על ידי אחראי, שיקולי הענישה מסוג הגמול וההרתעה" (ע"פ 8301/10 חיימוב נ' מדינת ישראל (31.3.2011)). עבירת ההתעללות בחסר ישע, היא מסוג העבירות שבהן מתקיימת מעין הרתעת חסר מובנית. במקרים רבים, קורבן העבירה, מעצם היותו חסר ישע, מתקשה, או שאינו מסוגל לדווח על הפגיעה שחווה. משכך, ההסתברות לכך שדבר הפגיעה יוודע לאחֵר – בן משפחתו של הנפגע – נמוכה במיוחד, וממילא פוחתת גם ההסתברות לכך שיוגש כתב אישום כנגד המתעלל. מכאן, ש'תוחלת הנזק' אשר רואה המתעלל הפוטנציאלי לנגד עיניו, המוגדרת כ'מכפלת' הסתברות ההרשעה והעונש, נמוכה מהרצוי. על מנת לייצר 'הרתעת רבים' הולמת (סעיף 40ז לחוק העונשין), יש להחמיר אפוא בענישה במקרים מסוג זה, ולבכּר את השיקול ההרתעתי. הדברים נכונים ביתר שאת, מקום בו המתעלל הוא האחראי על חסר הישע. במקרים אלה, המתעלל, מעצם תפקידו, נמצא לבדו עם חסר הישע, למשך פרקי זמן משמעותיים. פגיעה בחסר הישע, המתבצעת באחד מאותם פרקי-זמן, יכולה להיוודע לאחֵר רק באמצעות אמצעי פיקוח חיצוני, כגון מצלמות. מכאן, שהסתברות ההרשעה אשר המתעלל הפוטנציאלי – האחראי על חסר הישע – רואה לנגד עיניו, נמוכה אף יותר, ומוגבלת על-ידי ההסתברות שקיים אמצעי פיקוח חיצוני, ושאכן נעשה בו שימוש. אוסיף, כי בעמידה על חשיבות השיקול ההרתעתי בעבירות כגון דא, יש כדי לחדד את האינטרס הציבורי בדבר מניעת הישנות מקרים דומים בעתיד – באמצעות יצירת הרתעה הולמת – ולהבהיר מדוע, בניגוד לטענתו של אוראל, קביעת עונש מאסר בפועל במקרה דנן, אינה נוגדת את האינטרס הציבורי. גם בטענתו של אוראל, שלפיה בית המשפט המחוזי לא ייחס די משקל להודאתו בהזדמנות הראשונה, ולחרטה הכנה שהביע – לא מצאתי ממש. בית המשפט המחוזי התייחס בגזר הדין, במפורש, להודאתו של אוראל, לחרטה שהביע, ולעובדה שלקח אחריות על מעשיו, כנסיבות מקלות. יתרה מזאת, אין צריך לומר, כי הודאתו וחרטתו של אוראל, אינן מאיינות את החומרה היתרה הנלווית לפגיעה בחסרי ישע, עליה עמד בית משפט זה, לא פעם ולא פעמיים (ראו למשל: ע"פ 7088/16 מיטניק נ' מדינת ישראל, פסקה 34 (19.6.2018); ע"פ 1836/12 נריינה נ' מדינת ישראל, חוות דעתה של השופטת ארבל (1.6.2012)). זאת, בדגש על כך שחומרה יתרה מיוחסת, בהתאם למצוות המחוקק, במקרה שבו האחראי על חסר הישע הוא זה שביצע את העבירה (סעיף 368ג סיפא לחוק העונשין; ע"פ 2444/15 עומר נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (2.8.2015) (להלן: עניין עומר)). עוד אציין, כי מבחינת מדיניות הענישה הנוהגת, אינני סבור כי העונש שקבע בית המשפט המחוזי חורג מהעונש שנקבע במקרים דומים; בוודאי שלא באופן קיצוני (ראו למשל: רע"פ 3651/14 מיטה נ' מדינת ישראל (23.7.2014); עניין עומר). אחתום בכך שלא נעלם מעינַי התהליך השיקומי שעבר אוראל. כעולה מתסקיר שירות המבחן, תהליך זה נשא פרי, והביא לשינוי משמעותי בחייו של אוראל, המתבטא, בין היתר, במחויבותו לתהליך הטיפולי; בהכרה בנזק ובפגיעה שגרם לד'; ביכולתו לזהות את הנסיבות שהובילו אותו לביצוע העבירות, ולהתמודד עמן; ובמאמציו להתנהל באופן עצמאי ומאוזן יותר בתחומי החיים השונים. יש לקוות כי דחיית הערעור לא תרפה את ידיו של אוראל, והוא ימשיך בתהליך השיקום גם במהלך תקופת המאסר, שלאחריה יוכל לשוב ולהשתלב בחברה כאזרח מן השורה. סיכומם של דברים – גזר דינו של בית המשפט המחוזי – מנומק ומפורט. השיקולים הרלוונטיים – הובאו כולם בחשבון. בנסיבות אלה, אציע לחברַי לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופטת ג' כנפי-שטייניץ: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' כשר: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נעם סולברג. המשיב יתייצב לריצוי עונשו בבימ"ר קישון ביום 10.8.2022 עד לשעה 10:00, כשברשותו תעודת זהות. על המשיב לתאם את הכניסה למאסר כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שב"ס, טלפונים 074-7831077, 07-7831078. ניתן היום, ‏ח' בתמוז התשפ"ב (‏7.7.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 21024210_O10.docx עג מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1