בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ
2421/00
בג"ץ 5389/00
בפני: כבוד השופט א' מצא
כבוד
השופטת ד' דורנר
כבוד
השופט י' טירקל
העותרים
בבג"ץ 2421/00: 1.
מאיר הלוי
2.
אבי כהן
3.
אבי אזולאי
4.
אלי לנקרי
5.
ברוך קבלו
נגד
המשיבים:
בבג"ץ
2421/00: 1. מר גבי קדוש, ראש עיריית אילת
2.
שמעון אלגריסי
3.
מועצת עיריית אילת
4.
שר הפנים
5.
סימה נמיר
העותרים
בבג"ץ
5389/00: 1. מר גבי קדוש, ראש עיריית אילת
2.
שמעון אלגריסי
3.
מועצת עיריית אילת
4.
סימה נמיר
נ
ג ד
המשיבים:
בבג"ץ
5389/00: 1. שר הפנים
2.
מאיר הלוי
3.
אבי כהן
4.
אבי אזולאי
5.
אלי לנקרי
6.
ברוך קבלו
7.
מרכז השלטון המקומי
עתירה
למתן צו על-תנאי וצו ביניים
תאריך
הישיבה: כ"ז בטבת תשס"א (22.1.2001)
בשם
העותרים
בבג"ץ
2421/00:
ובשם
המשיבים 6-2
בבג"ץ
5389/00: עו"ד א' אופיר ארגמן
בשם
המשיבים 2-1, 5
בבג"ץ
2421/00: עו"ד ד' נאור
בשם
המשיבה 3
בבג"ץ
2421/00
ובשם
העותרים
בבג"ץ
5389/00: עו"ד י' א' עזורי
בשם
המשיב 4
בבג"ץ
2421/00
ובשם
המשיב 1
בבג"ץ
5389/00: עו"ד ד' בריסקמן
בשם
המשיב 7
בבג"ץ
5389/00: עו"ד נ' מאיר
פ ס ק
- ד י ן
השופט א' מצא:
עניינן של עתירות אלו הוא בחוקיות החלטותיה של
מועצת עיריית אילת, מיום 8.12.98, למנות את חברת המועצה סימה נמיר (להלן: נמיר)
ואת חבר המועצה שמעון אלגריסי (להלן: אלגריסי) - על-פי הצעה שהובאה לפניה על-ידי
ראש העיריה - כסגנים ממלאי-מקום קבועים לראש העיריה.
2. נושא מינוים של סגנים ממלאי מקום קבועים לראש
רשות מקומית מוסדר בסעיף 14 לחוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו),
תשל"ה1975- (להלן: החוק). סעיף-קטן 14(א) לחוק, שרק הוראתו דרושה לענייננו,
קובע:
"(1)
לראש רשות יהיה סגן אחד, וברשות מקומית שמספר תושביה עולה על 150,000, או ברשות
מקומית הנמצאת בנגב או בגליל, שמספר תושביה עולה על 45,000 ושהוכרה על ידי השר
כרשות מקומית קולטת עליה, יכול שיהיו, על פי הצעת ראש הרשות, שני סגנים; כל סגן
ייבחר מבין חברי המועצה על פי הצעת ראש הרשות שאושרה בידי המועצה, ברוב חבריה.
(2) בסעיף
קטן זה -
'הנגב' - כהגדרתו בחוק הרשות
לפיתוח הנגב, התשנ"ב1991-;
'הגליל' - כהגדרתו
בחוק הרשות לפיתוח הגליל, התשנ"ג1993-".
אין חולקין, כי מספר תושביה של אילת אינו עולה
על 150,000. מכאן שעל-פי הוראת סעיף 14(א) רישא, לראש עיריית אילת יכול שיהיה רק
סגן אחד. אלא שאילת נמצאת "בנגב", כהגדרתו בחוק, ובהנחה שמספר תושביה
אמנם עולה על 45,000, סמכות ראש העיריה להציע למועצה למנות לו שני סגנים, וסמכות
מועצת העיריה לבחור בשני סגנים לראש העיריה, מותנות בהכרתה של אילת, על-ידי שר
הפנים, כ"רשות מקומית קולטת עליה". רק לאחרונה קבע שר הפנים, לראשונה,
קריטריונים להכרה בהיותה של רשות מקומית "קולטת עליה". בהיעדר
קריטריונים לא הכיר השר באף רשות מקומית כלשהי כקולטת עליה.
3. אף אילת טרם זכתה להכרה כעיר קולטת עליה.
אף-על-פי-כן, בישיבת מועצת העיריה שהתקיימה ביום 8.12.98, הציע ראש העיריה למועצה
כי תבחר מקרב חבריה שני סגנים לראש העיריה, את נמיר ואת אלגריסי. אחר-כך הצביעה
המועצה ואישרה, תחילה את מינויה של נמיר, ומיד לאחר מכן את מינויו של אלגריסי.
נגד החלטה זו מופנית העתירה בבג"ץ
2421/00. העותרים - חמישה מבין חברי מועצת העיריה - טוענים, כי משלא הוכרה אילת
על-ידי שר הפנים כעיר קולטת עליה, בהתאם לסעיף 14(א) לחוק, לא היה ראש העיריה רשאי
להציע למועצה למנות - ולא הייתה למועצה סמכות למנות - יותר מסגן אחד לראש העיריה.
בבחירתה של נמיר, מוסיפים העותרים וטוענים, מיצתה המועצה את סמכותה, ואילו בהחלטתה
הנוספת - לבחור גם באלגריסי - פעלה ללא סמכות. לפיכך, טוענים העותרים, כי מינויו
של אלגריסי בטל מעיקרו, ועל כל פנים מן הדין לבטלו. משהובאה עתירה זו לפני הרכב
לראשונה (ביום 27.7.2000) החליט בית המשפט להוציא בה צו-על-תנאי. כן ניתן
צו-ביניים, האוסר על אלגריסי לפעול כסגן וכממלא מקום קבוע של ראש העיריה.
למען השלמות נוסיף, כי בעתירתם האמורה ביקשו
העותרים מבית המשפט גם להצהיר, כי החלטת ראש העיריה לאצול לאלגריסי סמכויות
מסוימות, בתחומי אחריותה ופעולתה של הנהלת העיריה, אשר נעשתה ללא אישורה של מועצת
העיריה, היא בלתי חוקית ובטלה מעיקרה. ואף לעניין זה הוענקו להם צו-על-תנאי
וצווי-ביניים. אך במהלך הדיון לפנינו הודיע בא-כוח העותרים, כי העותרים אינם
עומדים על חלק זה של עתירתם.
4. ביום קיום הדיון לפני ההרכב הראשון
(27.7.2000) הגישו ראש עיריית אילת, מועצת העיריה וכן נמיר ואלגריסי, בבג"ץ
5389/00, עתירה נגד שר הפנים, בה ביקשו צו המורה לשר לקבוע כי אילת הוכרה על-ידיו
כעיר קולטת עליה, או (לחלופין), לפרסם קריטריונים להכרה בהיותה של רשות מקומית
קולטת עליה, לקבוע כי אילת מקיימת קריטריונים אלה ולהורות כי להכרה באילת תהיה
תחולה רטרואקטיווית, באופן שייקבע כי החלטת מועצת העיריה, למנות שני סגנים ממלאי
מקום לראש העיריה, נתקבלה כדין.
עד שהגיעו העתירות לדיון לפנינו, פירסם שר
הפנים קריטריונים להכרה ברשות מקומית כקולטת עליה. בתגובתה לראשיה האחרים של
העתירה בבג"ץ 5389/00 הודיעה באת-כוח המדינה, כי על-פי הקריטריונים שנקבעו,
אילת אינה מועמדת להכרה כעיר קולטת עליה. לשאלה זו אין בדעתנו להידרש. במועד הגשתה
של עתירה זו טרם נקבעו ופורסמו הקריטריונים להכרה. בדרישה לקבוע ולפרסם קריטריונים
כאלה, אכן היה טעם. לא כן ביתר ראשיה של העתירה, שהיו ועודם בגדר עתירה מוקדמת.
עתה, משפורסמו הקריטריונים, רשאים ראש העיריה ומועצת העיריה לדרוש משר הפנים להכיר
באילת - על-פי הקריטריונים שנקבעו - כעיר קולטת עליה, ואף לשכנעו בקיום נימוקים
המצדיקים הכרה כזאת. כל עוד לא נעשה הדבר, ולא נתקבלה החלטת שר הפנים, אין מקום
לדון בשאלת זכאותה של אילת להכרה על-פי הקריטריונים שנקבעו.
5. נותרה אפוא להכרעה רק השאלה, אם החלטתה של
מועצת עיריית אילת לבחור בשני סגנים לראש העיריה יכולה לעמוד. ראש העיריה, שני
סגניו הנבחרים ומועצת העיריה קיוו לשכנענו, כי הגם ששר הפנים לא הודיע כי הוא מכיר
באילת כעיר קולטת עליה, בהתאם להוראת סעיף 14(א) לחוק, לא נפל פגם בהחלטת מועצת
העיריה לבחור בשני סגנים. בין היתר טענו, כי בעבר הוכרה אילת כעיר קולטת עליה,
על-פי מעשי-חקיקה אחרים; כי סעיף 14(א) לחוק אינו כולל כל הוראות ביצוע ביחס לאופן
הענקת ההכרה; כי דבר היותה של אילת עיר קולטת עליה הוא מן המפורסמות; כי גם בהיעדר
קריטריונים להכרה על-פי סעיף 14(א) לחוק, הייתה אילת זכאית להכרה כאמור; ועוד
טענות ומענות כיוצא באלה. כל הטענות הללו דינן להידחות. הוראתו של סעיף 14(א) לחוק
היא פשוטה וברורה: הכרה ברשות מקומית כקולטת עליה אינה יכולה להיעשות אלא במסמך
המוצא על-ידי שר הפנים או מטעמו, מכוח סמכותו לפי סעיף 14(א) לחוק, ואין כל מחלוקת
שהכרה כזאת לא ניתנה לאילת לפני החלטת מועצת העיריה, ואף מאז ההחלטה ועד היום.
מכאן מתחייבת המסקנה, כי החלטת מועצת העיריה לבחור בשני סגנים לראש העיריה הייתה
בלתי-חוקית, ודינה להיבטל מחמת אי-חוקיות.
6. שר הפנים תומך בביטול החלטתה של מועצת העיריה,
ואולם בתצהיר שהוגש מטעמו נטען, כי אין די בביטול מינויו של אלגריסי, אלא שמן הדין
להורות אף על ביטול מינויה של נמיר. טעם הדבר הוא, כי משהביא ראש העיריה לפני
המועצה הצעת החלטה, לבחור בנמיר ובאלגריסי כשני סגניו, אין כל משמעות לעובדה
שהחלטת המועצה למנות את נמיר קדמה להחלטתה למנות את אלגריסי. באנו לכלל מסקנה, כי
עמדה זו בדין יסודה. הננו נכונים להניח - כטענתה של נמיר לפנינו - כי סדר בחירתם
של הסגנים היה מכוון ולא אקראי. עם זאת ברי, כי בעת שחברי המועצה נתבקשו להצביע על
בחירתה של נמיר, ידעו הם היטב כי מיד יתבקשו להצביע גם על בחירתו של אלגריסי, ולא
ניתן לשלול את האפשרות שהצבעתם הייתה משתנה אילו הוצבו מלכתחילה בפי הצורך לבחור
בסגן אחד ויחיד.
7. מטעמים אלה הייתי דוחה את העתירה בבג"ץ
5389/00 מבלי לעשות בה צו להוצאות. בעתירה בבג"ץ 2421/00 יש לעשות צו מוחלט,
על-פיו יתבטלו לאלתר מינוייהם של חברת מועצת העיריה סימה נמיר ושל חבר המועצה
שמעון אלגריסי כסגנים ממלאי מקום קבועים לראש עיריית אילת. העותרים בבג"ץ
2421/00 זכאים להוצאות העתירה בסך כולל של 20,000 ש"ח. בשל החלק המיוחד שהיה
לראש העיריה, מר גבי קדוש, בהשגת המינויים הבלתי-חוקיים, נראה לי נכון לחייבו לשלם
לעותרים מחצית מסכום ההוצאות מכיסו הפרטי, בעוד שבמחצית האחרת תישא העיריה מקופתה.
ש
ו פ ט
השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
השופט י' טירקל:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא.
ניתן היום, ח' בטבת תשס"א (1.2.01).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש
ו פ ט
העתק
מתאים למקור
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ
פסקי
הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
00024210.F05