ליאוניד אולימבוב נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק רע"פ 242/07 בבית המשפט העליון רע"פ 242/07 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת ד' ברלינר המבקש: ליאוניד אולימבוב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"פ 992/06 מיום 14.12.06, שניתן על ידי סגן הנשיאה ש' ברלינר, סגן הנשיאה י' גריל והשופטת ב' בר-זיו בשם המבקש: עו"ד איל שוויקה בשם המשיבה: עו"ד אוהד גורדון פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. כנגד המבקש הוגש, ביום 10.5.05, לבית-משפט השלום בקריות כתב אישום (ת"פ 1147/05), המייחס לו עבירה של נשיאת סכין למטרה לא כשרה, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. לפי הנטען בכתב האישום, ביום 17.2.05 נמצא המבקש, כשהוא מחזיק מחוץ לתחום ביתו בסכין מתקבעת שאורך להבה 8.5 ס"מ, מבלי שהוכיח כי החזיקה למטרה כשרה. בית-משפט השלום (סגן-הנשיא א' מגן) הרשיע, ביום 4.6.06, את המבקש – על-פי הודאתו – בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, ובשל גילו (יליד 2.1.1986) הורה כדין על הזמנת תסקיר שירות המבחן. בעוד הצדדים ממתינים לקבלת התסקיר, הוגש כנגד המבקש לבית-משפט השלום בחיפה כתב אישום נוסף בת"פ 1245/06, לאחר שביום 31.1.06 נמצא המבקש מחזיק שלא כדין ברכבו בסכין מתקבעת בתוך מגן השמש מעל מושב הנהג ובסכין מתקבעת נוספת במגן השמש שמעל מושב הנוסע, מבלי שהוכיח כי החזיקן למטרה כשרה. המבקש ביקש מבית-משפט השלום לצרף את ת"פ 1245/06 לתיק נשוא בקשת רשות הערעור, ובית המשפט נעתר לבקשה וביום 4.6.06 הרשיע את המבקש – על-פי הודאתו – גם בת"פ 1245/06, וגזר עליו את העונשים הבאים: מאסר בפועל לתקופה של חודשיים וכן הפעלת ארבעת חודשי מאסר שהיו תלויים ועומדים כנגד המבקש בת"פ 2004/04 - במצטבר, כך שהמבקש ירצה שישה חודשי מאסר, וזאת בעבודות שירות במרכז שיקום מקצועי; כן הועמד המבקש במבחן למשך שנתיים; נגזר עליו מאסר על תנאי למשך שישה חודשים לתקופה של שלוש שנים; הוטל קנס בסכום של 2,000 ₪; וכן ניתן צו להשמדת הסכינים. בגזר-דינו ציין בית-משפט השלום, כי מתסקיר שירות המבחן עולה, שניתן ללמוד לגבי המבקש כי המדובר ב"פגע רע מסוכן", אולם החליט בסופו של יום, כי ראוי ליתן לו הזדמנות אחרונה "לפני שיהפוך את הכלא לביתו השני". ב. על גזר-הדין של בית-משפט השלום עירערה המדינה לבית-המשפט המחוזי בחיפה. בית-המשפט המחוזי (סגן-הנשיאה ש' ברלינר, סגן-הנשיאה י' גריל והשופטת ב' בר זיו) קיבל את ערעור המשיבה על קולת העונש, ובמקום עונש המאסר בעבודות שירות שהוטל על המבקש, דן אותו לעונש מאסר בפועל לתקופה של חמישה חודשים; וכן הורה על הפעלת ארבעת חודשי המאסר על תנאי מת"פ 2004/04 של בית-משפט השלום בקריות במצטבר, כך שבסך-הכל על המבקש לרצות תשעה חודשי מאסר בפועל. משנגזר כך עונשו של המבקש, בוטלה העמדתו בפיקוח שירות המבחן. יתר חלקי גזר-הדין של בית-משפט השלום נותרו על כנם. ג. מכאן הבקשה הנוכחית, בגדרה שב המבקש על טענותיו שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי. לטענתו נעברו עבירותיו בהיותו נער, ומאז לא שב לסורו; הוא בחר לצרף את התיקים בפני בית-משפט השלום על-מנת לפתוח דף חדש בחייו, חזר למוטב, והתנתק מהחברה שחי במחיצתה בעבר. נטען כי כיום עובד המבקש עם אביו. עוד נטען, כי טעה בית-המשפט המחוזי משהחליט למצות את הדין עם המבקש ומשלא נתן דעתו לעובדה, שהודאתו בכתב האישום השני נעשתה אך מתוך רצון לסיים את פרשת חייו העגומה ולפתוח פרק חדש בחיים. לבסוף טוען בא-כוח המבקש, כי שולחו הוא צעיר כבן 20, וכליאתו מאחורי סורג ובריח דומה שתביא אותו אל תוך מעגל הפשע, בעוד הוא מנסה לצאת ממעגל זה. הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע. ד. לאחר העיון, החלטנו כי אין בידינו להיעתר לבקשה למעט בנקודה אחת, והיא ניכוי ימי המעצר, כפי שיפורט להלן. בנושא זה בלבד החלטנו בהסכמה ליתן רשות ערעור, לדון בבקשה כבערעור ולקבל את הערעור. לגבי שאר חלקי הבקשה נזכיר, כי כנודע, אין מעניקים רשות לערעור בגלגול שלישי, אלא אם כן עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה), מפי מ"מ הנשיא – כתארו אז – שמגר). בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת שאלה מעין זו, למעט – כאמור – בנושא ניכויים של ימי המעצר, המצדיק תיקון על פי המקובל בכגון דא. עוד נזכיר כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (הנשיא ברק)). העונש שהוטל על המבקש אינו מצדיק בנסיבות התערבות בית-משפט זה. אין גם מקום לסטות מן הכללים הללו, גם בנסיבות ענייננו שבהן קיבל בית-המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבה על קולת העונש. יפים לכך דברים שנפסקו ברע"פ 8963/04 יחיא חמדאן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (מפי המשנה לנשיא חשין); באותו עניין הועלתה טענה מצד המבקש, כי יש מקום לאפשר ערעור שעה שלא היתה זכות ערעור לאחר פסק דינו של בית המשפט המחוזי, במקרה שבו המדינה היא שעירערה לבית המשפט המחוזי וערעורה נתקבל על-ידיו. בית משפט זה כתב: "חוק בתי המשפט קובע, ככלל, כי הליכים משפטיים ידונו בשתי ערכאות, בלא קשר לשאלה מי היה הצד שיזם את הערעור. מתן רשות ערעור לערכאה שלישית מהווה חריג לכלל זה, והילכת חניון חיפה קובעת את המסגרת והכללים למתן רשות ערעור על-פי חריג זה." אף לעיצומם של דברים, העונש שהוטל על המבקש אינו חמור. העבירה השנייה שעבר המבקש בת"פ 1245/06 נעברה בעיצומו של ההליך בתיק ת"פ 1147/05, לאחר הרשעתו של המבקש בנשיאת סכין ובעוד בית-המשפט ממתין לתסקיר שירות המבחן. יתרה מכך, בת"פ 2004/04 נדון המבקש, ביום 16.12.04, לעונש של ארבעה חודשי מאסר על תנאי בגין עבירה של החזקת סכין מתקבעת, אותה עבר ביום 12.12.03; וזמן קצר לאחר שנגזר דינו, ומאסר על תנאי היה תלוי ועומד כנגדו, עבר ביום 17.2.05 את העבירה נשוא בקשת רשות הערעור (ת"פ 1147/05), כשנמצאה ברשותו סכין מתקבעת. הנה לפנינו שלוש עבירות מאותו סוג, בלא שענישה, לרבות מאסר על תנאי, הרתיעה את המבקש משוב לסורו. לא אחת עמד בית-משפט זה על החומרה שבמה שקרוי "תת תרבות הסכין". בע"פ 6508/05 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 13.9.06 מפי השופטת ברלינר) נאמר זה לא כבר: "גם בענייננו הדגש הוא לא רק על עצם הדקירה, אלא על העובדה שמראש היה המערער מצויד בסכין. מה לו לנער בן פחות מ-16 לצאת לבילוי כשהוא מצויד בסכין. לא שמענו כי המערער חרד באותו יום בשל איום ספציפי שהופנה אליו או שהיתה נסיבה קונקרטית לנשיאת הסכין. מדובר בנוהג, שלרוע המזל הפך לנורמה בקרב בני נוער. ואף זאת לרוע המזל, המרחק בין סכין המצוי בכיס- לבין שליפתו, הוא קצר ביותר והתוצאות הטראגיות אינן מאחרות לבוא." [ההדגשות הוספו – א"ר] אוכל להבין את משאלתו של סגן הנשיא המלומד בבית משפט השלום לשיקום המערער, שהוא עול ימים וחייו לפניו; אך אף סגן הנשיא ראה את פגיעתו של המערער כרעה; ואכן אין צורך להכביר מלים על כך שסכין קוראת לשולף ולדוקר כשם שפירצה קוראת לגנב; "תת תרבות הסכין" על גילוייה השונים – מהחזקת סכין ועד לשימוש אלים בה – היא אורח תדיר, לא רצוי, בבתי המשפט, לרבות בבית משפט זה; היא כבר גבתה לא מעט חיי אדם, ועל כן אין מנוס מענישה מרתיעה לגביה, בכל גילוייה. חרף העובדה, כי לחובתו של המבקש היה תלוי ועומד מאסר מותנה של ארבעה חודשים בגין אותה עבירה של החזקת סכין למטרה לא כשרה, לא שינה את דרכיו, ומעשיו גרמו לבית המשפט המחוזי לחוש, כי ענישה מקילה אינה מרתיעה אותו מפני המשך עבירות. לא ראינו איפוא מקום להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, כשלעצמו. ה. עם זאת, נתבקשה תגובת המדינה באשר לטענה בדבר אי ניכויים של ימי המעצר. בתגובה נאמר, כי למיטב זכרונה של הפרקליטה שהופיעה בבית המשפט המחוזי, לא עלה נושא זה בדיון. אכן, אין הוא נזכר בפסק הדין. בנסיבות אלה מסכימה המדינה לניכוי ימי המעצר מעונש המאסר שהוטל על המבקש-המערער, וכך אנו מורים. ראו רע"פ 10013/05 לוי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופט ג'ובראן), שם נקבע, ביחס לסעיף 43 לחוק העונשין תשל"ז-1977, שעל בית המשפט להפעיל שיקול דעתו ולציין במפורש בגזר הדין אם ינוכו ימי המעצר; הדבר לא נעשה בענייננו, אולי בהיסח הדעת. ו. אשר על כן, נעתרנו לבקשת רשות הערעור רק בנקודה של ניכוי ימי המעצר. שאר חלקי גזר הדין של בית המשפט המחוזי – בעינם עומדים. ממילא מתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצועו של העונש. על המבקש – המערער להתייצב ביום 14.1.07 עד שעה 9:00 במזכירות הפלילית של בית-המשפט המחוזי בחיפה לשם תחילת ריצוי עונשו, כאמור בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי. ניתן היום, כ"א בטבת תשס"ז (11.1.2007). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07002420_T03.doc לח + מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il