ראובן מלעי נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 2417/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2417/14 ע"פ 2677/14 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט מ' מזוז המערער בע"פ 2417/14 והמשיב בע"פ 2677/14: ראובן מלעי נ ג ד המשיבה בע"פ 2417/14 והמערערת בע"פ 2677/14: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיא ד"ר ע' מודריק) בת"פ 40212/08 מיום 23.2.2014 תאריך הישיבה: כ"ג בשבט התשע"ה (12.2.2015) בשם המערער בע"פ 2417/14 והמשיב בע"פ 2677/14: עו"ד מנחם רובינשטיין בשם המשיבה בע"פ 2417/14 והמשיב בע"פ 2677/14: עו"ד דפנה שמול פסק - דין השופט מ' מזוז: 1. לפנינו שני ערעורים על פסק דינו בת"פ 40212-08 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגן הנשיא ד"ר ע' מודריק). ע"פ 2417/14 הוא ערעור על הכרעת הדין ולחלופין על גזר הדין, ואילו ע"פ 2677/14 הוא ערעור המדינה על גזר הדין בלבד. 1. נגד המערער בע"פ 2417/14 (ראובן מלעי, להלן: המערער) ושניים אחרים הוגש כתב אישום המחזיק שישה אישומים (הראשון מיוחס לשלושת הנאשמים והחמישה האחרים מיוחסים למערער בלבד). על פי המתואר בכתב האישום, המערער, שהיה הבעלים והמנהל של חברת "ניתאי מוטורס בע"מ" העוסקת בייבוא ובסחר של חלקי חילוף לכלי רכב, ושני הנאשמים האחרים, קשרו קשר למכור מנועים גנובים שמקורם בכלי רכב שנגנבו בישראל. בהתאם לתכנית, הנאשם 3 (להלן: זגיר), תושב חברון, מכר למערער מנועים גנובים שהגיעו לידיו, שמקורם מכלי רכב שנגנבו בישראל, לאחר שהשחית את המספרים המקוריים שהיו מוטבעים על המנועים והטביע במקומם מספרים מזויפים. המערער מסר לזגיר שטרי מכר גנובים ומזויפים וחשבוניות מזויפות שתאמו את המספרים המזויפים שהוטבעו וזאת במטרה להקשות על זיהוי המספרים המקוריים של המנועים הגנובים. הנאשם 2 (להלן: שוויקי), תושב מזרח ירושלים, העביר את המנועים הגנובים לאחר זיוף מספריהם, מזגיר למערער ואת התמורה בעדם מהמערער לזגיר. המערער שילם לזגיר 1,500-1,200 ₪ עבור כל מנוע. לפי כתב האישום, במסגרת הקשר סחרו השלושה בכ- 63 מנועים מזויפים. על פי המתואר באישומים השני עד השישי, בחמש הזדמנויות שונות מכר המערער מנועים מזויפים, וקיבל תמורת כל מנוע סכומים הנעים בין 6,930-2,890 ₪. בגין המעשים המתוארים הואשם המערער בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, קבלת חלק גנוב, מסחר בחלק גנוב, זיוף ושימוש במסמך מזויף כדי להקל על ביצוע עבירה, שינוי זהות של חלק של רכב וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. הערעור על הכרעת הדין 2. בטרם החל הבירור לגופו של כתב האישום, טען המערער כי אמרותיו שנמסרו בחקירת המשטרה נגבו באמצעים פסולים. במשפט זוטא שנערך בבית המשפט המחוזי נדחתה טענתו זו ואמרותיו התקבלו כראיות במשפט. לאחר משפט הזוטא טען המערער, כי הוא חסר כשרות לעמוד לדין בשל מצב נפשי השולל ממנו להבחין בין טוב לרע. טענתו זו נבחנה בהליכים ממושכים, והמשפט אף הופסק לתקופה מסוימת, אך לבסוף נקבע כי אין מניעה מבחינה נפשית לקיים את המשפט וההליכים חודשו. עוד יצוין, כי בסיכומיו, לאחר שלב שמיעת הראיות, העלה המערער טענות נוספות, מקדמיות באופיין, כגון חוסר סמכות עניינית, הגנה מן הצדק, עובדות כתב האישום אינן מהוות עבירה וסיכון כפול. טענות אלה נבחנו על-ידי בית המשפט המחוזי בפסק הדין ונדחו אחת אחת. היות שהערעור דנן לא עוסק עוד בטענות אלה, הן לא תפורטנה. 3. לגופם של דברים, כפר המערער באישומים המיוחסים לו, וטען כי הוא לא היה קשור לזיוף המנועים. בית המשפט בחן את אמרותיו של המערער במשטרה, שבחלקן הודה במעשים המיוחסים לו (בשינויים מסוימים מהנטען בכתב האישום) ובחלקן התרחק מהמעשים ואף הכחישם לחלוטין. יצוין, כי המערער בחר שלא להעיד בשלב המשפט. בית המשפט שמע את עדותו של שוויקי, אשר העיד כי הוביל מזגיר לחצרי המערער את המנועים המזויפים בכ- 20 הזדמנויות שונות. בנוסף, התרשם בית המשפט מחוות דעת של מומחים ממשטרת ישראל שבדקו את המנועים שנתפסו והגיעו למסקנה כי חלק ניכר מהם מזויפים; בחלק מהמקרים הם אף הצליחו לחשוף את המספרים המקוריים שהיו מוטבעים על המנועים. על בסיס אלה קבע בית המשפט שהמערער אכן קשר קשר עם זגיר לזיוף המנועים, ובמסגרת קשר זה מסר המערער לזגיר מסמכים שכללו את מספרי המנועים המזויפים. עוד קבע בית המשפט, כי באופן זה הועברו למערער כחמישים מנועים מזויפים (ולא 63 כפי שנטען בכתב האישום) בתמורה לסכום של בין 1,500-1,200 ₪ עבור כל מנוע. לפיכך הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו באישום הראשון. יצוין, כי במסגרת האישום הראשון יוחסה למערער מכירה של כ- 15 מנועים מזויפים, ובמסגרת האישומים השני עד השישי יוחסה לו מכירה של 5 מנועים מזויפים. בית המשפט קבע, כי הטענה שבאישום הראשון, המבוססת על אמרתו של המערער במשטרה, כוללת בתוכה את הטענה בדבר מכירת חמשת המנועים שבאישומים הנוספים, וכי ממילא לא ניתן לבסס על אמרתו במשטרה בלבד ממצא עובדתי בעניין זה. לפיכך נקבע, כי אין לייחס למערער מכירה של יותר מ- 5 מנועים בכל הפרשה, ומכאן שהרשעתו באישום הראשון לא כללה גם הרשעה במכירה של 15 מנועים. 4. אשר לאישומים השני עד השישי, קבע בית המשפט המחוזי כי גם אלה הוכחו. בכל חמשת המקרים נמצא כי המנועים של כלי הרכב אינם מקוריים, וכי הם הוסרו מכלי רכב אחרים שנגנבו. בעלי כלי הרכב שנבדקו העידו כי הם רכשו את המנועים מהמערער, וכי הלה אמר להם שמנועים אלה יובאו מחו"ל. חיזוק נוסף נמצא בשטרי המכר שהנפיק המערער ובאמרותיו במשטרה על כך שהוא מכר את המנועים הללו. נוכח האמור, ובהצטרף אמרתו של המערער בדבר הקשר שקשר עם זגיר, הרשיע בית המשפט את המערער גם באישומים השני עד השישי. 5. לטענת המערער, לא היה מקום להרשיעו בעבירות של קבלת חלק גנוב לפי סעיף 413י לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ושל מסחר בחלק גנוב לפי סעיף 413יא לחוק העונשין. עיקר בטענה זו הוא, כי לא הוכח שהמנועים היו גנובים וכי המערער היה מודע לכך, כנדרש לפי נסיבות העבירה. כפועל יוצא של האמור, נטען גם כי לא היה מקום להרשיע את המערער בעבירה של קשירת קשר לפי סעיף 499 לחוק העונשין, אלא לכל היותר בנוגע לעבירת הזיוף שבה הורשע המערער (לפי סעיף 413ח לחוק העונשין) ושעליה לא הוגש ערעור. בנוסף, נטען לגבי ההרשעה בעבירה של מסחר בחלק גנוב במסגרת האישום הראשון, כי מחומר הראיות לא ניתן היה לקבוע - ואף לא נקבע בפועל - כי המערער סחר במנועים. זאת, משום שבית המשפט המחוזי קבע שאין בידו לבסס ממצא עובדתי על בסיס אמרתו של המערער בלבד, ממנה עלה כי המערער מכר כ- 15 מנועים, וכי המנועים שנתפסו במחסן של המערער לא נסחרו. כמו כן, נטען כי לא היה מקום להרשיע את המערער בעבירות של שינוי זהות של חלק של רכב, לפי סעיף 413ט לחוק העונשין, הן באישום הראשון והן באישומים השני עד השישי. נטען, כי זגיר הוא זה שביצע את הזיוף, וכי לא ניתן היה להרשיע את המערער כמבצע בצוותא על בסיס חומר הראיות, במיוחד נוכח העובדה שזגיר לא העיד במשפט. בהקשר זה אף הודגש, כי תרומתו של המערער לביצוע מעשי הזיוף הייתה שולית, וכי לא ניתן לומר שהוא היה חלק מן "המעגל הפנימי" או שהייתה לו שליטה פונקציונאלית על מעשיו של זגיר, כפי שנדרש בהרשעה לפי דיני השותפות. עוד הודגש, כי המערער לא נכח במקום ביצוע הזיוף. לפיכך נטען, כי לכל היותר הוכח שנקשר קשר בעניין הזיוף. 6. מנגד, לטענת המדינה יש לדחות את הערעור. נטען, כי הרשעת המערער מבוססת היטב נוכח מכלול הראיות שהונחו בפני בית המשפט, ובכלל זה אמרת המערער במשטרה, עדותו של שוויקי, חוות הדעת של המומחים ממשטרת ישראל והעובדה שהמערער בחר שלא להעיד במשפט. אשר לטענת המערער לפיה לא הוכח שהמנועים גנובים וכי הוא לא היה מודע לכך, נטען כי דינה להידחות. הודגש, כי בהודעתו במשטרה הודה המערער בכך שהוא ידע שמדובר במנועים גנובים; כי 11 מתוך 50 המנועים שהתגלו כמזויפים, זוהו כגנובים לאחר שהמספרים המקוריים שהוטבעו עליהם שוחזרו; וכי נוכח העובדה שהמערער היה בקיא בתחום, ובפרט בעניין מחירי השוק של מנועים, אין לקבל את הטענה כי הוא לא ידע שמקור המנועים בכלי רכב גנובים. לבסוף, במענה לטענת המערער לפיה לא היה מקום להרשיעו בעבירות של שינוי זהות של חלק של רכב לפי סעיף 413ט לחוק העונשין, נטען כי הוכח שהמערער היה שותף במלאכת הזיוף, שכן תפקידו היה זיוף המסמכים (שטרי המכר והחשבוניות) והעברת מספרי המנועים לזגיר. דיון והכרעה 7. טענתו הראשונה של המערער היא נגד הרשעתו בעבירות של מסחר בחלק גנוב וקבלת חלק גנוב (סעיפים 413יא ו- 413י לחוק העונשין בהתאמה). טענתו העיקרית לעניין זה היא, כי הרשעתו אינה מבוססת די הצורך, שכן לא הוכח שהמנועים היו גנובים וכי הוא ידע על כך. אך טרם ניגש לבחינת טענתו זו, נסיר מן הדרך טענה אחרת של המערער הנוגעת אך להרשעתו בעבירת המסחר בחלק גנוב במסגרת האישום הראשון. לטענת המערער לא ניתן היה לקבוע שהוא סחר במנועים, שכן הדבר לא הוכח. לדידו, בית המשפט המחוזי קבע כי אין מקום לייחס לו מכירה של 15 מנועים במסגרת האישום הראשון, וממילא חמישים המנועים שנתפסו היו במחסן ולא נמכרו. טענה זו אין לקבל. סעיף 413יא לחוק העונשין קובע כך: "העוסק ביודעין במכירה, בקניה, בפירוק או בהרכבה של רכב גנוב, או של חלק גנוב של רכב, דינו - מאסר עשר שנים". הנה כי כן, מלשונו של הסעיף עולה בצורה ברורה, כי על-מנת שתתגבש עבירת המסחר אין הכרח כי תעשה פעולה של מכירה דווקא. די בעשיית פעולה אחת מתוך שרשרת הפעולות המאפשרות את המסחר - עיסוק במכירה, בקנייה, בפירוק או בהרכבה, כאמור בסעיף - על-מנת שתתגבש עבירת המסחר. בענייננו, הוכח בבית המשפט המחוזי כי המערער קנה את המנועים מזגיר, באמצעות שוויקי, תמורת סכום שבין 1,500 ל-1,200 ₪ עבור מנוע. בית המשפט אמנם קבע כי לא הוכח ברמת ההוכחה הנדרשת בפלילים שהמערער מכר בפועל 15 מנועים, כפי שיוחס לו במסגרת האישום הראשון, אך בכך לא היה כדי לגרוע מקביעתו כי חמישים המנועים שנתפסו אכן נקנו על-ידי המערער. אין מקום אפוא לקבל את טענת המערער כי לא הוכח בבית המשפט שהוא סחר במנועים. יצוין כבר עתה, כי מסקנה זו שומטת למעשה את הבסיס לטענתו של המערער - שתובא להלן בחלק המתייחס לגזר הדין - כי בית המשפט הענישו פעמיים בגין אותו מעשה שבו הורשע הן באישום הראשון והן באישומים השני עד השישי. 8. עתה נפנה לטענה העיקרית, אשר כוונה בערעור כנגד ההרשעה באישום הראשון בלבד, לפיה לא הוכח שהמנועים היו גנובים ושהמערער ידע על כך. דינה של טענה זו להידחות. כפי שהובהר על ידי באת-כוח המדינה בדיון שנערך לפנינו, מחומר הראיות שהונח בפני בית המשפט המחוזי עולה, כי לא יכול להיות ספק באשר לעובדה שהמנועים שנתפסו היו גנובים. חמישים המנועים נבדקו על-ידי מומחים ממשטרת ישראל ונמצאו מזויפים. 11 מתוכם זוהו כגנובים לאחר שהמספרים המקוריים שהוטבעו עליהם שוחזרו והמידע אומת, וברי שגם היתר לא זויפו בשל סיבה אחרת. אשר לידיעתו של המערער, הרי שזו הוכחה באמרתו שנמסרה ביום 19.9.2007 במשטרה (ת/2), במסגרתה מסר כי הוא קנה מזגיר מנועים גנובים, ולצידה העובדה כי המערער היה בעלים של חברה שעסקה בייבוא ובסחר של חלקי חילוף לכלי רכב ובקיא היטב בתחום, לרבות במחירי השוק של מנועים. אין כל אפשרות שהמערער סבר, כטענת בא-כוחו בפנינו, כי מקורם של המנועים הוא מירדן. כמי שבקיא בתחום, ברי כי המערער לא רק חשד שהמנועים הושגו בדרך בלתי חוקית בהכרח, כפי שטען, אלא שהוא ידע ממש שהמנועים היו גנובים. נוכח האמור, יש לדחות את טענות המערער באשר להרשעתו בעבירות של מסחר בחלק גנוב וקבלת חלק גנוב. 9. נותרה אם כן טענתו השנייה של המערער, לפיה לא היה מקום להרשיעו בעבירות של שינוי זהות של חלק של רכב. בעניין זה נטען, כי זגיר הוא זה שביצע את העבירות, וכי לא ניתן היה להרשיע את המערער כמבצע בצוותא. גם בעניין זה, דעתי היא כי דין הטענה להידחות. בית המשפט המחוזי עמד על כך, כי המערער וזגיר פעלו יחדיו על-מנת להשחית את המספרים המקוריים שהוטבעו על המנועים הגנובים. זגיר אמנם היה זה שעשה זאת בפועל, אולם המספרים שהטביע היו מספרים של מנועים מקוריים שמסר לו המערער. הנה כי כן, המערער וזגיר פעלו במשותף על-מנת לזייף את המספרים שהוטבעו על המנועים, ואין חשיבות לכך שהמערער לא נכח בעת ביצוע פעולות הזיוף (ע"פ 3390/98 רוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(5) 871, 878 (1999)). חלקו של המערער בתכנית לא היה שולי או חסר משמעות, כפי שנטען. נהפוך הוא - תרומתו לביצוע העבירות הספציפיות של הזיוף, ולביצוע התכנית כולה, הייתה משמעותית מאוד. 10. סיכומם של דברים, מסקנתי היא כי בדין הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירות שיוחסו לו, ועל כן דין הערעור על הכרעת הדין להידחות. הערעורים על גזר הדין 11. גזר הדין בעניינו של המערער ניתן ביום 23.2.2014. בבואו לגזור את דינו של המערער, קבע בית המשפט כי מתחם הענישה הראוי בנסיבות העניין הוא בין 3 ל- 7 שנות מאסר. זאת, בהתחשב בערך החברתי המוגן שנפגע - ההגנה על הקניין הפרטי - וכן במעמדו של המערער כמבצע עיקרי בין הנאשמים שקשרו את הקשר. אשר לשיקולים השונים בגזירת העונש בתוך מתחם הענישה הראוי, נקבע כי אין ליתן משקל רב למצבם הבריאותי של בני משפחת המערער ולמצבו הבריאותי שלו, שלגביו לא הובאו די ראיות. עוד נקבע, כי המערער הוא זה שגרם להתמשכות רבה מאוד של ההליכים, ולכן אין מקום להקל בעונשו בשל כך. לבסוף, נקבע כי יש מקום להשית על המערער עונש קנס נוסף על עונש המאסר, שכן המדובר בעבירות רכוש. לפיכך, בגין ההרשעה באישום הראשון, גזר בית המשפט על המערער שלוש שנות מאסר בפועל; שנה וחצי מאסר על תנאי שלפיו לא יעבור המערער עבירה לפי סימן ה'1 בפרק י"א לחוק העונשין, למשך שלוש שנים מתום המאסר; וקנס בסכום של 40,000 ₪ או 8 חודשי מאסר תמורתו. בגין ההרשעה באישומים השני עד השישי, גזר בית המשפט על המערער עונש של שנתיים מאסר בפועל, שמחציתו ירוצה בחופף לעונש המאסר בגין ההרשעה באישום הראשון; שנה וחצי מאסר על תנאי כפי שנקבע באישום הראשון; וקנס בסכום של 10,000 ₪ או 3 חודשי מאסר תמורתו. התוצאה המצטברת היא שנגזרו על המערער בסך הכול 4 שנות מאסר לריצוי בפועל, קנס מצטבר בסך 50,000 ₪. כן חויב המערער בתשלום פיצויים למתלוננים בסכום כולל של 23,600 ₪. 12. בערעורו טוען המערער, כי בית המשפט המחוזי החמיר עמו יתר על המידה. נטען, כי לא ניתן משקל מספיק לנסיבות ביצוע העבירה, ובתוך כך לעובדה כי חלקו היחסי של המערער בביצוע העבירות היה קטן, וכי בסופו של דבר לא נגרם נזק ממשי לאיש. כמו כן נטען, כי בית המשפט לא שקל כראוי את נסיבותיו האישיות של המערער, ובכללן היעדר עבר פלילי ממשי ומצב בריאותי ומשפחתי לא פשוט. עוד נטען, כי היה מקום להקל בעונשו של המערער גם בשל גורלם של הנאשמים האחרים בפרשה - על שוויקי נגזרו 6 חודשי עבודות שירות בלבד, וזגיר (תושב חברון) כלל לא הועמד לדין. כן נטען כי היה מקום להשקיף על המקרה כמקשה אחת ולא לגזור עונשים נפרדים באישומים השונים. בדיון שנערך לפנינו הוסיף בא-כוחו של המערער וטען, כי בעונש שנגזר על המערער יש משום ענישה כפולה. נטען, כי העבירות שבהן הורשע המערער באישומים השני עד השישי היו כלולות למעשה בהרשעתו במסגרת האישום הראשון, וכך ארע שבית המשפט העניש את המערער פעמיים בגין אותו מעשה. 13. המדינה הגישה ערעור מטעמה על גזר הדין. לטענתה, העונש שנגזר על המערער אינו הולם את חומרת מעשיו. נטען, כי חרף היותו של המערער עמוד התווך בפרשה, וחרף התחכום הרב והתכנון המוקדם שאפיינו את מעשיו, כמו גם ההיקף הרחב של מעשיו והמשקל הנמוך שניתן לשיקול ההרתעה, נגזר עונשו ברף התחתון של מתחם הענישה הראוי. לטענת המדינה, העונשים שנגזרו על המערער סוטים מהענישה הנהוגה בעבירות מעין אלה. כמו כן נטען, כי בית המשפט נמנע מלקבוע מתחם ענישה ראוי בגין ההרשעה באישומים השני עד השישי, וכי היה מקום לקבוע מתחם ענישה ראוי נפרד בגין כל אחד מהאירועים באישומים אלה. נטען, כי לו היה עושה-כן בית המשפט היה מגיע למסקנה כי יש להחמיר יותר עם המערער. עוד בהקשר זה נטען, כי לא היה מקום להורות על חפיפה בעונשים שנגזרו ללא נימוקים. דיון והכרעה 14. לאחר בחינה ועיון, אני סבור כי דין ערעורו של המערער להידחות, ודין ערעור המדינה להתקבל, כמפורט להלן. 15. אשר לערעורו של המערער, דעתי היא כי יש לדחות את טענותיו. חלקו של המערער, כפי שהוסבר לעיל בהתייחס להכרעת הדין, לא היה שולי כלל ועיקר. תרומתו לביצוע העבירה הייתה משמעותית, וכפי שקבע בית המשפט המחוזי, המערער היה "ראש ומנהיג" לפעילות העבריינית (עמ' 4 לגזר הדין). גם נסיבותיו האישיות לא מצדיקות הקלה משמעותית בעונשו. אין לקבל גם את טענת המערער בדבר ענישה כפולה. כמוסבר בפסקה 8 שלעיל, בית המשפט קבע כי אין להרשיע את המערער, במסגרת האישום הראשון, במכירת 15 חלקים גנובים (בהתאם לאמרתו במשטרה). הרשעתו באישום זה התבססה אפוא על רכישתם ואחזקתם של חמישים המנועים הגנובים. לעומת זאת, במסגרת האישומים השני עד השישי הורשע המערער במכירתם של 5 מנועים. והרי אין המדובר באותם מנועים, שכן הראשונים נתפסו במחסן ואילו האחרונים נמצאו בכלי הרכב של המתלוננים, שרכשו את המנועים מהמערער. נמצא כי גם דינה של הטענה בדבר ענישה כפולה להידחות. 16. לעומת זאת, דומה כי בערעור המדינה יש ממש. העונש הכולל שנגזר על המערער - 4 שנים לריצוי בפועל - אינו הולם את ריבוי העבירות, חומרתן והיקפן. המערער הורשע בכך שרכש 50 מנועים גנובים במטרה לסחור בהם, תוך שהוא מניע את התהליך של זיוף המנועים ושותף לביצועו. במסגרת זו הוא הורשע גם במכירתם של 5 מנועים. בגין כל מעשיו במסגרת הקשר והביצוע של העבירות, שלא נחזור כאן על פרטיהם, הוא הורשע במאות עבירות, שעסקו ברכוש גנוב בשווי לא מבוטל. מן המפורסמות שפעילות מעין זו של סחר בחלקי חילוף גנובים היא המניעה את תעשיית גניבות הרכב, שפגיעתה רבה. 17. בית המשפט קמא התייחס לחומרת מעשי המערער והיקפן, וקבע מתחם עונש ראוי כולל של 7-3 שנות מאסר. אולם אף שדחה את טענות המערער להקלה בעונשו גזר עליו בסופו של דבר עונש מצטבר של 4 שנות מאסר בלבד על כל העבירות. אין לראות בכך, לדעתי, ביטוי הולם לחומרת המעשים. בחינה של מקרים אחרים בנסיבות דומות מעלה, כי רף הענישה המקובל בכגון דא הוא ככלל גבוה יותר (אף שכמו במקרים אחרים ניתן למצוא גם עונשים יותר קלים). כך, למשל, בע"פ 4287/11 סאלח נ' מדינת ישראל (12.11.2012) שעסק בעבירות דומות אם כי בהיקף קטן יותר, נגזרו על המערער שם 5 שנות מאסר בפועל, אף שהרשעתו של המערער שם הייתה על-פי הודאתו בהסדר טיעון. בע"פ 9454/09 עביד נ' מדינת ישראל (25.10.2010), נגזרו על המערער - בעל מוסך בקלקיליה, שקשר קשר עם אזרח ישראלי לגניבת מכוניות וסחר בהם - 80 חודשי מאסר בפועל. גם כאן הורשע המערער על פי הודאתו בהסדר טיעון. אזכיר כי במקרה דנן המערער עשה ככל אשר לאל ידו לעכב, שוב ושוב, את ניהול המשפט. תחילה בטענות כי הודעותיו במשטרה נגבו באמצעים פסולים, דבר שחייב משפט זוטא ממושך, ולאחר מכן בטענה על היעדר כשרות לעמוד לדין, שגרמה לעיכוב מאוד ממושך בקיום המשפט, וגם לאחר שחודש המשפט, המשיך בדרכו זו והעלה טענות נוספות, מקדמיות באופיין, בדבר חוסר סמכות עניינית, על כי עובדות כתב האישום אינן מהוות עבירה, סיכון כפול והגנה מן הצדק - טענות שנבחנו ונדחו כולן על-ידי בית המשפט קמא. אכן, אין מחמירים עם נאשם המנהל את משפטו עד תומו ונוקט בהליכים כאלה ואחרים במסגרתו, אך יש לתת את הדעת לנתון זה בהשוואה לעונשים במקרים אחרים בהם הייתה הודאה, שנזקפה לזכות הנאשם בגזירת דינו. 18. מכל מקום, דעתי היא כי נוכח היקף המעשים של המערער וחומרתם, היה מקום לגזור על המערער עונש המצוי ברף הגבוה יותר של מתחם הענישה שקבע בית משפט קמא (7-3 שנות מאסר). לפיכך, אציע לחבריי כי נעמיד את עונשו הכולל של המערער על חמש שנות מאסר לריצוי בפועל, כאשר יתר רכיבי גזר הדין יוותרו על כנם. 19. סוף דבר: אם דעתי תשמע, יש לדחות את הערעור בע"פ 2417/14, הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין, ולקבל את ערעור המדינה בע"פ 2677/14 כאמור בפסקה 19 שלעיל. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט מ' מזוז. ניתן היום, כ"ז באדר התשע"ה (18.3.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14024170_B04.doc הי מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il