יקבי ירושלים אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ. אנטיפוד השקעות בע"

פסק-דין בתיק רע"א 2417/13 בבית המשפט העליון רע"א 2417/13 לפני: כבוד השופטת א' חיות המבקשת: יקבי ירושלים אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ ג ד המשיבה: אנטיפוד השקעות בע"מ בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט מ' דרורי) מיום 07.03.2013 בת"א 33479-09-11 בשם המבקשת: עו"ד רקפת פלד; עו"ד אפרת רוזנר; עו"ד אבי אלבו בשם המשיבה: עו"ד עתי צמחוני; עו"ד צחי שכנר החלטה זוהי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט מ' דרורי) מיום 7.3.2013 שניתנה בבקשה לפי פקודת בזיון בית משפט שהגישה המשיבה נגד המבקשת. בגדר ההחלטה קיבל בית המשפט המחוזי את עמדתה של המשיבה באשר לפרשנות הנכונה של פסק דין שניתן בהסכמת הצדדים מיום 10.10.2011 ושל החלטת בית המשפט בבקשה קודמת לפי פקודת ביזיון בית המשפט שהגישה המשיבה נגד המבקשת. 1. המבקשת והמשיבה עוסקות בייצור ושיווק יינות. ביום 15.9.2011 הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בירושלים "בקשה-דחופה-למתן צו מניעה זמני (במעמד צד אחד)". בבקשה זו עתרה המשיבה לקבלת צו מניעה שיאסור על המבקשת לשווק או למכור משקאות אלכוהוליים, בהם יינות, הכוללים שימוש בשמות "יקבי ירושלים" או "יינות ירושלים", בעברית או באנגלית, וכן בכל שם דומה להם העלול להטעות את הציבור. בבקשתה טענה המשיבה כי היא עושה שימוש, החל בשנת 2001, בשם המסחרי "יקב ירושלים" בעברית ובאנגלית, וכי משנת 2006 משתמשת המבקשת באותו שם מסחרי על תוויות בקבוקי היין שהיא מייצרת. המשיבה טענה כי המבקשת "חמדה לעצמה" את סימן המסחר שלה בחוסר תום לב ותוך ביצוע עוולת גניבת עין כלפיה, וכן כי קיים חשש סביר להטעיית לקוחותיה. ביום 10.10.2011, במהלך דיון שערך בית המשפט המחוזי (כבוד השופט מ' דרורי) בבקשה למתן צו-מניעה זמני, הגיעו הצדדים להסכם פשרה שנועד לסילוק מלא של כל הטענות ההדדיות ביניהם (להלן: הסכם הפשרה). בהסכם הפשרה נקבע כי המשיבה תשלם למבקשת 30,000 ש"ח וכי המבקשת מצידה תפסיק, עד ליום 1.6.2012, לשווק יינות שבהם נעשה שימוש ב"לוגו" שבו השתמשה באותה העת. עוד נקבע כי כל יין שתשווק המבקשת לאחר יום 1.6.2012 יישא תווית חדשה שבה המבקשת "תוסיף ללוגו שלה עם הרוזטה מילה נוספת, בהתאם לשיקול דעתה הבלעדי והמוחלט בנוסף לשתי המילים 'ג'רוזלם ווינרי' או 'Jerusalem Winery' או 'יקב ירושלים'". לבסוף נקבע כי המבקשת אינה מתנגדת לכך שהמשיבה תוסיף לייצר ולשווק יינות תחת שמות מסחריים אלה וכן כי היא לא תפעל אצל רשם סימני המסחר למנוע מהמשיבה לרשום סימן מסחר, בהליך שהתקיים בפניו באותה העת. לאחר שהוכתב הסכם הפשרה לפרוטוקול, נתן לו בית המשפט המחוזי תוקף של פסק דין (להלן: פסק הדין). 2. ביום 5.7.2012, הגישה המשיבה לבית המשפט קמא בקשה לכוף את המבקשת בקנס על-פי פקודת בזיון בית המשפט, בטענה כי חרף הוראותיו של פסק הדין המוסכם, המבקשת מוסיפה ומשווקת יינות תחת השמות "Jerusalem Winery" או "יקב ירושלים", וכן כי היא משתמשת בשמות אלה בעלונים שיווקיים, במחירונים ובאתר האינטרנט שלה. ביום 24.7.2012 דחה בית המשפט קמא את הבקשה (להלן: ההחלטה הראשונה). נקבע כי לא ברור מהסכם הפשרה האם המבקשת התחייבה להימנע משימוש בשמות המסחריים בתוויות הבקבוקים בלבד, או גם ביתר אמצעי השיווק. משכך, ולנוכח ההלכה כי פסק דין שאכיפתו מתבקשת במסגרת הליכי בזיון בית המשפט נדרש להיות חד משמעי וברור, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. יחד עם זאת, ואף שהדבר חורג מגבולות הדיון בבקשה לביזיון בית המשפט, ציין בית המשפט כי הצדדים הפצירו בו להבהיר את הפרשנות הנכונה, להבנתו, לפסק הדין על מנת למנוע ויכוחים בעתיד. על כן, קבע בית המשפט כי אין למבקשת זכות להשתמש בשם "יקב ירושלים" מכיוון ששמה הוא "יקבי ירושלים" ולא "יקב ירושלים". לפיכך, קבע בית המשפט, כי על המבקשת להחליף בתוך 60 ימים את שמה בכל ניירות המכתבים, ההודעות לספקים, הכתוב באתר האינטרנט, לוחות המחירים, עלונים ושלטים בתערוכות לשם "יקבי ירושלים" והשם המלא יהיה "יקבי ירושלים – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ". בית המשפט הוסיף וקבע כי על המבקשת לכלול מילה אמצעית נוספת מלבד "ג'רוזלם ווינרי" על כל היינות שייוצרו החל מיום 1.6.2012. 3. אחר הדברים האלה, הגישה המשיבה לבית המשפט קמא בקשה נוספת לפי פקודת בזיון בית משפט, בטענה כי המבקשת מפרה את פסק הדין המוסכם בכך שבפרסומים שונים היא עודנה מכנה את עצמה בשמות "Jerusalem Winery" או "Jerusalem Wineries" או "יקבי ירושלים", חרף ההוראה שעליה להשתמש בשמה המלא – "יקבי ירושלים – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ". נוסף על כך, טענה המשיבה כי המבקשת הדביקה על בקבוקי היין שלה תווית הכוללת את צמד המילים "Jerusalem Wineries" בלא שנכתבה ביניהן מילה נוספת. בהחלטתו מיום 7.3.2013 (להלן: ההחלטה השנייה) קיבל בית המשפט המחוזי את טענת המשיבה כי על-פי פסק הדין היה על המבקשת לכלול "מילת אמצע" כלשהי בין המילים "יקבי ירושלים" ולא די בכך שהשתמשה בצורת הריבוי – "יקבי" במקום "יקב" או "Wineries" במקום "Winery". עוד קבע בית המשפט המחוזי כי אם תשוב המבקשת ותעשה שימוש בשמות מסחריים אלה לאחר יום 1.5.2013 ייחשב הדבר כביזיון בית המשפט. יחד עם זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי המבקשת השתמשה בצורת הריבוי בהסתמך על האופן שבו פירשה את החלטתו הראשונה, וכי אף שפרשנות זו מוטעית ניכר כי היא נעשתה בתום לב. לפיכך נמנע בית המשפט המחוזי ממתן צו אופרטיבי כלשהו. בשולי הדברים ציין בית המשפט המחוזי כי השימוש שעושה המשיבה בשם "יקבי ירושלים" על גבי בקבוקיה מהווה, לכאורה, הטעייה שכן זהו שמה הרשמי של המבקשת. אף על פי כן קבע בית המשפט כי לא ניתן לנקוט בשל כך הליכים של בזיון בית המשפט, בהיעדר צו שיפוטי בנושא. 4. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. לטענת המבקשת, פסק הדין לא אסר עליה את השימוש בצורות הריבוי "יקבי ירושלים" או "Jerusalem Wineries" אלא בצורות היחיד "יקב ירושלים" או "Jerusalem Winery" בלבד. על-פי המבקשת, הואיל ושמה הסטטוטורי הוא "יקבי ירושלים" ודאי שלא הייתה מסכימה כי תוגבל להשתמש בשמה. כראיה לכך מפנה המבקשת לבקשת המשיבה לצו המניעה הזמני שבה התבקש צו שיאסור על השימוש בשם "יקבי ירושלים" או שם דומה לו ולכך שחרף זאת פסק הדין אינו כולל שמות אלה. משכך, ולנוכח העובדה שהסכם הפשרה נועד לסילוק כל הטענות ההדדיות, סבורה המבקשת כי המשיבה מושתקת מלהעלות מחדש טענות כנגד השימוש בצורת הריבוי "יקבי ירושלים". נוסף על כך טוענת המבקשת כי החלטתו השנייה של בית המשפט המחוזי עומדת בסתירה להחלטתו הראשונה, שכן לטענתה מן ההחלטה הראשונה נובע כי היא רשאית להשתמש ללא הגבלה בשמה הסטטוטורי – "יקבי ירושלים", ללא צורך בשימוש במילה נוספת. עוד טוענת המבקשת כי פעלה כדין כאשר השתמשה בשמה המקוצר "יקבי ירושלים" ללא ציון המשכו "אגודה חקלאית שיתופית בע"מ", שכן הדבר נפוץ ומקובל בקרב אגודות שיתופיות. כמו כן טוענת המבקשת כי המשיבה היא זו שפועלת שלא כדין כאשר היא עושה שימוש בשמה של המבקשת במוצריה. לבסוף מפנה המבקשת את תשומת הלב להחלטת רשם סימני לדחות את בקשת המשיבה לרישום סימן המסחר "Jerusalem Winery" ולטענתה היא מלמדת כי אין הצדקה להעדיף את המשיבה על פניה ביחס לשימוש בתיבה זו. בשל כל אלה, עותרת המבקשת לביטול החלטת בית המשפט קמא ולקביעה כי אם תשתמש באחד הביטויים "יקבי ירושלים" או "Jerusalem Wineries", היא לא תפר את הוראות פסק הדין. לחלופין היא מבקשת שייקבע כי שגה בית המשפט בקובעו כי על המבקשת להוסיף "מילת אמצע", מאחר שבפסק הדין המוסכם נקבע כי המבקשת תוסיף מילה שלישית על פי שיקול דעתה הבלעדי והמוחלט ואין הכרח כי מילה זו תמוקם דווקא באמצע. 5. המשיבה מצידה טוענת כי אין מקום למתן רשות ערעור שכן מדובר במחלוקת שאינה חורגת מעניינם של שני הצדדים, והוכרעה כבר בהחלטתו הראשונה של בית המשפט המחוזי עליה לא ערערה המבקשת. לגופו של עניין טוענת המשיבה כי "יקבי ירושלים" אינו שמה המלא של המבקשת וכי בהחלטתו הראשונה התיר בית המשפט המחוזי את השימוש בשם המלא בלבד. עוד טוענת המשיבה כי הסכימה מלכתחילה לוותר על כל טענותיה ולכרות הסכם פשרה בתנאי שייאסר על המבקשת לעשות שימוש בצמד המילים "יקב ירושלים" על כל הטיותיו, וזאת על מנת להבדיל באופן אפקטיבי בין מוצרי השתיים. המשיבה מציינת עוד כי בתגובתה לבקשת הביזיון הראשונה ובתצהירים שצורפו לה הודתה המבקשת כי על-פי הסכם הפשרה היא רשאית להשתמש במילים "יקבי ירושלים" רק אם מצורפת להם מילה נוספת. בהקשר זה טוענת המשיבה כי לאחר מתן פסק הדין בחרה המבקשת בשם "Jerusalem Gold Winery", ותוויות בקבוקיה שונו בהתאם, ורק לאחר ההחלטה הראשונה של בית המשפט המחוזי החלה להשתמש בצורת הריבוי "Jerusalem Wineries". אשר למיקומה של המילה השלישית, טוענת המשיבה כי בהחלטתו הראשונה קבע בית המשפט המחוזי כי על המבקשת להוסיף מילה אמצעית ומשלא ערערה על כך, אין מקום להעמיד סוגיה זו לדיון מחודש. לבסוף טוענת המשיבה כי אין לקשור בין החלטתו של רשם סימני המסחר בעניינה ובין תוקפו המחייב של פסק הדין מפני שהסכם הפשרה לא הותנה בתוצאת ההליך בפני רשם סימני המסחר. 6. להשלמת התמונה אציין כי ביום 4.4.2013 הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה נושא בקשת רשות הערעור, בהתאם לנוסחה הקודם של תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי) שהיה בתוקף באותה עת (ראו: תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון), התשע"ג-2013, ק"ת 7231 שנכנס לתוקפו לאחרונה ביום 12.4.2013). בהחלטתו מיום 28.4.2013 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה אך התנה את עיכוב הביצוע בהפקדת ערבות בסך 300,000 ש"ח. בית המשפט הוסיף וקבע כי סכום הערבות יוחזר למבקשת רק אם תתקבל בקשת רשות הערעור. ואולם, אם תידחה הבקשה, כך קבע בית המשפט, יועבר הסכום אל המשיבה ולמבקשת תישמר הזכות לטעון, בין בתיק העיקרי ובין בהליך אחר, כי הסכום מופרז. בית המשפט הוסיף וקבע כי המבקשת תשלם את הסך של 300,000 ש"ח בשני תשלומים: האחד, סך של 100,000 ש"ח עד ליום 1.5.2013 והשני, סך של 200,000 ש"ח עד ליום 15.5.2013. המבקשת לא השלימה עם החלטה זו וביום 2.5.2013 הגישה לבית משפט זה בקשה לעיכוב ביצוע. בהחלטתי מיום 5.5.2013 ניתן צו עיכוב ביצוע ארעי ובהחלטה נוספת מיום 8.5.2013 הוריתי כי הסך של 100,000 ש"ח שהפקידה המבקשת יוותר בידי באי כוח הצדדים וכי עד להכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע, תעוכב החלטתו של בית המשפט גם ביחס להפקדת הסך של 200,000 ש"ח הנוספים שנדרשה המבקשת להפקיד. 7. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. זאת, חרף התנגדות המשיבה, שכן שוכנעתי כי לא תפגע זכותה כבעלת דין (ראו תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי). עוד החלטתי כי דין הערעור להידחות. השאלה העומדת ביסוד הבקשה היא שאלה פרשנית – האם הוראות הסכם הפשרה אוסרות על המבקשת להשתמש בשם המסחרי "יקבי ירושלים", בעברית ובתרגומו לאנגלית או שמא השם היחיד שהשימוש בו נאסר הוא "יקב ירושלים"? אקדים ואציין כי לא ראיתי לנכון לדון בשאלה זו לגופה. בית המשפט המחוזי הכריע בשאלה הפרשנית השנויה במחלוקת בין הצדדים ללא כל נימוק ולא הבהיר מדוע העדיף את הפרשנות שהציעה המשיבה להסכם הפשרה, על פני פרשנות המבקשת. ככל הנראה סבר בית המשפט כי טענותיה הפרשניות של המשיבה אינן משכנעות, אך משלא פירט את נימוקיו קיים קושי בבחינת שיקול דעתו על-ידי ערכאת הערעור (השוו: רע"ב 3019/98 מדינת ישראל נ' ארזי, פ"ד נב(2) 743, 750 (1998) (להלן: פרשת ארזי); רע"א 4244/06 דדון נ' כרמל, פס' 8 (21.5.2007) (להלן: פרשת דדון); רע"א 3337/12 ליברפול נכסים והשקעות בע"מ נ' עידן פרוביזור אחזקות בע"מ, פיסקאות 7-9 (23.4.2013); רות גביזון "בית המשפט וחובת ההנמקה" משפטים ב 89, 93 (1970)). לפיכך, במצב שנוצר היה מקום להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שייתן החלטה מנומקת אשר תוכל להיבחן על-ידי ערכאת הערעור (ראו למשל: פרשת ארזי; פרשת דדון; רע"א 1982/05 מקומון כל הצפון נ' פלוני (23.1.2006)) . ואולם, מעבר לקושי בהכרעה לגופו של עניין בדבר הפירוש הנכון של הסכם הפשרה, אני סבורה כי מבחינה דיונית אין לראות בהחלטתו השנייה של בית המשפט החלטה בעלת תוקף אופרטיבי כלפי המבקשת מן הטעם שלא ניתן בה כל סעד הנכלל בסעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט. 8. סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט מקנה לבית המשפט סמכות לכוף בקנס או במאסר אדם הממרה צו שנתן בית המשפט. הנה כי כן, הליך ביזיון בית המשפט הוא הליך "מעין פלילי" ומטרתו העיקרית היא להביא לאכיפת ההחלטה השיפוטית במבט צופה עתיד (ראו רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט, פ"ד נט(4), 49, 58-57 (2004) (להלן: עניין שרבט)). לפיכך, כאשר נמצא כי הופר הצו השיפוטי, רשאי בית המשפט ליתן, בין היתר, סנקציה על-תנאי בה יחויב המפר במקרה שימשיך להפר את הצו, וזוהי – כך נפסק בעבר – במקרים רבים הסנקציה הראויה על מנת להוביל לאכיפת ההחלטה בעתיד (ע"פ 5177/03 מור נ' דנציגר-משק פרחים דן, פ"ד נח(4) 184 (2004)). במסגרת שיקול דעתו של בית המשפט בקביעת הסנקציה הוא רשאי כמובן לקבוע גם כי הסנקציה על-תנאי תיכנס לתוקפה במועד מאוחר יותר (ראו למשל את הסנקציות שנקבעו בע"פ 658/82 שמד"ר מעליות בע"מ נ' בן-צבי, פ"ד לח(1) 136, 138 (1984) (להלן: פרשת שמד"ר); ע"פ 7809/10 המשביר לצרכן החדש בע"מ נ' קופיץ, פס' 14 (14.4.2011)). עוד יש לציין כי כאשר נמצא כי הופר הצו השיפוטי, מן הראוי בדרך כלל להשית על המפר סנקציה כלשהי לשם מניעת הפרה עתידית, ולמצער יש להטיל סנקציה על-תנאי (רע"א 3901/12 Fundacio Gala-Salvador Dali נ' וי.אס מרקטינג (ישראל 2005) בע"מ, פסקה 7 (25.7.2012) (להלן: עניין Dali); ע"א 24/78 ויטקו כימיקלים בע"מ נ' סלמאן, פ"ד לג(3) 101 (1979); פרשת שמד"ר). במקרה דנן הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי המבקשת הפרה את הוראות פסק הדין, אך מכיוון שסבר שטעתה בתום-לב, הוא קצב לה זמן לתקן את ההפרה ונמנע ממתן סעד אופרטיבי כלשהו. לפיכך, ואף שהוא מציין בהחלטתו כי אם לא תיפסק ההפרה עד למועד שקצב "ייחשב הדבר כהפרת פסק הדין", יש לראות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי החלטה הדוחה את הבקשה למתן סעד על-פי פקודת בזיון בית המשפט. זאת משום שהאמירה הנזכרת אינה קובעת כל סנקציה המעוגנת בסעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט, ואף אינה מנוסחת בלשון ציווי ומשכך נראה כי יש לפרשה כהערכה של בית המשפט באשר לסיכוייה של בקשה נוספת על-פי פקודת בזיון בית המשפט, אם ההפרה תימשך ותוגש בקשה כזו. בשל הערה זו הגישה המבקשת, אשר למעשה זכתה בדין בבית המשפט המחוזי, את הבקשה שלפנינו וכן את הבקשה לעיכוב ביצוע, במטרה שייקבע על-ידי ערכאת הערעור כי גם בעתיד לא תוטל עליה סנקציה בגין השימוש בשם המסחרי "יקבי ירושלים". אלא שלאמיתו של דבר, וכפי שכבר הוסבר, משלא קבע בית המשפט כל סנקציה ולו על תנאי בהחלטתו, יש בכך משום דחיית בקשת הביזיון. לא למותר אולי להוסיף ולציין כי אילו היה בית המשפט המחוזי קובע סנקציה כאמור בהחלטתו הייתה למבקשת זכות לערעור פלילי (סעיף 8(1) לפקודת בזיון בית המשפט). פנייה אל ערכאת הערעור על מנת שתידרש להערת אגב שהעיר בית המשפט המחוזי ואשר לא הובילה אותו לפסוק סעד כלשהו, אין לה מקום. אכן, בית המשפט המחוזי הביע את דעתו ביחס לפרשנות הראויה להסכם הפשרה וללוח הזמנים לתיקון ההפרה שבוצעה, אך כיוון שמסקנות אלה לא הובילו אותו לקבל את בקשת המשיבה הוא יצטרך לשוב ולדון בשאלת פרשנות הסכם הפשרה ואם ימצא לנכון להטיל על המבקשת סנקציה, תהיה לה כאמור זכות לערער על כך בדרך של ערעור פלילי. 9. העולה מן המקובץ הוא כי ככל שתתקבל בעתיד החלטה מנומקת המכריעה בדבר פרשנות הסכם הפשרה וככל שבצד אותה הכרעה ייקבע גם סעד אופרטיבי כלשהו נגד המבקשת על פי פקודת בזיון בית המשפט, כי אז שמורה לה הזכות למצות בעקבות כך את הליכי הערעור הקבועים בפקודה. באותה מסגרת אף שמורה לשני הצדדים הזכות להעלות את טענותיהם ביחס לפרשנות הסכם הפשרה. 10. סיכומו של דבר – הערעור נדחה אך למען הסר ספק, מובהר בזאת כי משדחה בית המשפט המחוזי את בקשת המשיבה למתן צו על-פי פקודת בזיון בית המשפט, קביעותיו ביחס לסיכוייה העתידיים של בקשה נוספת לפי פקודה זו אינן מהוות מעשה בית-דין. אשר לבקשה לעיכוב ביצוע, מכיוון שאין החלטה אופרטיבית של בית המשפט המחוזי אותה יש לעכב, ממילא לא ניתן היה להתנות את עיכוב הביצוע בתנאים. לפיכך מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע שבפנינו והסך של 100,000 ש"ח שהפקידה המבקשת יוחזר לידיה. אין צו להוצאות. ניתנה היום, ‏ה' בתמוז התשע"ג (‏13.6.2013). ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13024170_V07.doc זג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il