פוגץ' ובניו בע"מ נ. מועצה אזורית מודיעים

פסק-דין בתיק ע"א 2413/01 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2413/01 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' א' לוי המערערת: פוגץ' ובניו בע"מ נ ג ד המשיבות: 1. מועצה אזורית מודיעים 2. ישיבת בני עקיבא נחל יצחק ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 21.2.01 בת.א. 2718/89 שניתן על-ידי כבוד השופטת ה' גרסטל תאריך הישיבה: ה' באדר התשס"ב (17. 2.02) בשם המערערת: עו"ד דרור ארד-אילון בשם המשיבה 1: עו"ד אברהם גילדר בשם המשיבה 2: עו"ד דוד קורצווייל פסק-דין השופט א' ריבלין: מבוא 1. המערערת, חברה פוגץ' ובניו בע"מ, היא חברה קבלנית המבצעת עבודות בניה ופיתוח. המשיבה 2, ישיבת בני עקיבא נחל יצחק (נחלים) (להלן: הישיבה), היא עמותה המנהלת ישיבה, המצויה בתחום שיפוטה של המשיבה 1, היא המועצה האזורית מודיעים (להלן: המועצה). בין המערערת לבין המשיבות נכרתו מספר הסכמים, שבעקבותיהם הקימה המערערת בישיבה מבנה חטיבת ביניים, אשר עתידה היתה לשמש את יישובי האזור. במהלך ביצוע עבודות הבניה ולאחר השלמתן, נתגלעו בין המערערת לבין המשיבות מחלוקות שונות בנוגע לתמורה שאמורה היתה המערערת לקבל על פי ההסכמים השונים. בעקבות מחלוקות אלה, הגישה המערערת לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תביעה כנגד המשיבות שתיהן. בבסיס התביעה עמדה טענת המערערת כי היא עמדה בכל התחייבויותיה החוזיות – הן מבחינת איכות הבניה והן מבחינת לוח הזמנים – וכי למרות זאת לא שולמו לה הסכומים המגיעים לה. התביעה נדחתה במלואה, ומכאן הערעור שלפנינו. לאחר הגשת הערעור, הגיעו המערערת והישיבה להסדר פשרה, ומשכך, לא נותר אלא להכריע בסכסוך שבין המערערת לבין המועצה. עיקרי העובדות 2. המשיבות ביקשו להקים בישיבה, במימון משרד החינוך והתרבות, חטיבת ביניים, שתשרת את תושבי הישובים המצויים בתחום שיפוטה של המועצה. לצורך כך, פרסמה המועצה בשנת 1982 מכרז, המזמין חברות בניה ליתן הצעות מחיר להקמת המבנה, שישמש כחטיבת הביניים של הישיבה. מבנה החטיבה אמור היה, על פי תוכנית הבניה, לכלול שתי קומות: קומת כיתות, שעתידה היתה לאכלס את חדרי הלימוד, ומתחתיה קומת עמודים מפולשת, שעתידה היתה לאכלס את חדרי המנהלה והמזכירות של חטיבת הביניים. המערערת, שהציעה את ההצעה הזולה ביותר, זכתה במכרז, ומשכך, נכרתו עמה שורה של הסכמים, אשר יצרו את מסגרת ההתקשרות בין הצדדים כמפורט להלן. בחודש אוקטובר 1982 נכרת בין המערערת לבין המועצה הסכם לבניית קומת הכיתות (להלן: הסכם קומת הכיתות), שכלל את טופס החוזה ומסמכים נלווים נוספים, ובכללם הצעת המערערת, נוסח של תנאים אחידים באמצעותם התקשרה המדינה עם קבלנים לביצוע עבודות דומות באותה עת, מפרט הבניה, כתב הכמויות ולוח תשלומים. במועד סמוך לכך, התקשרו המערערת והישיבה בהסכם להקמת קומת המנהלה (להלן: הסכם קומת המנהלה), במסגרתו נמסרו לידי המערערת עבודות הבנייה של חדרי המנהלה ושל תוספות שונות בקומת הכיתות, שלא נכללו בהסכם קומת הכיתות, והכל בהזמנתה של הישיבה ובמימונה. עם זאת, הותנה בין הצדדים כי במידה שתתקבל הרשאה תקציבית נוספת מאת משרד החינוך והתרבות להקמת קומת המנהלה, ובעקבותיה ייחתם הסכם בין המועצה לבין המערערת להקמת קומה זו, יבוטל הסכם קומת המנהלה. ואמנם, בחודש אוקטובר 1983, בעוד עבודות הבניה של קומת המנהלה בעיצומן, נחתם בין המערערת לבין המועצה הסכם כאמור (להלן: ההסכם השני להקמת קומת המנהלה). בסמוך לחתימה על ההסכם השני לקומת המנהלה, נערך בין המועצה, מצד אחד, הישיבה, מצד שני, והמערערת, מצד שלישי, חוזה נוסף, שהיווה תוספת להסכם השני לקומת המנהלה (להלן: ההסכם המשולש). במבוא להסכם זה מובהר, כי המועצה הסכימה לבקשת הישיבה, להתקשר עם החברה בהסכם להקמתה של קומת המנהלה, וזאת לאחר שניתנה לישיבה הרשאה תקציבית נוספת מאת משרד החינוך והתרבות להקמת קומה זו. בסעיף ג' להסכם המשולש נקבע כי הישיבה, ולא המועצה, היא שתשא בכל עלויות הבניה של קומת המנהלה, שלא ימומנו על-ידי משרד החינוך והתרבות. עוד נקבע כי למערערת לא תהיה כל תביעה כספית כנגד המועצה בגין הוצאות שלא ישולמו לה בשל היעדרו של כיסוי תקציבי או עיכוב בקבלת המימון מאת משרד החינוך: 1. הישיבה חוזרת ומאשרת בזאת למועצה כי כל הוצאה תקציבית שתהא בגין העבודה הנוספת ושלא תכוסה למועצה על ידי משרד החינוך ישירות ובמועד, תכוסה ותשולם על ידה ישירות ומיידית לקבלן, או מבלי לפגוע באמור – תשפה את המועצה על כל הוצאה כנ"ל מיידית בערכה המלא עם דרישתה על ידי המועצה. 2. ... 3. הקבלן מאשר כי ידוע לו כי כל הכספים שיגיעו לו בגין העבודה שעל פי התוספת להסכם, פורמלית מאת המועצה, בגין כל סיבה שהיא ואשר לא יהיה להם כל כיסוי תקציבי, וכל עיכוב בקבלת כספים כנ"ל – במידה ויהיו [כך במקור] – הוא יהיה רשאי וזכאי לדרוש ולקבל מאת הישיבה בלבד ולא תהא לו כל תביעה בנדון מאת המועצה. למען שלמות התמונה יצוין כי בין הישיבה לבין המערערת נכרתו הסכמים נוספים, בהם הוסדרה, בין השאר, הקמתו של אודיטוריום בצמוד למבנה חטיבת הביניים. הסכמים אלה אינם רלבנטיים לענייננו, שכן, כזכור, הערעור שלפנינו נסב אודות מערכת היחסים שבין המערערת לבין המועצה בלבד. הנה כי כן, החל מחודש אוקטובר 1982 ביצעה המערערת עבודות בניה ופיתוח בתחום הישיבה. עבודות אלה כללו, כאמור, הקמה של מבנה חטיבת ביניים בן שתי קומות – קומת המאכלסת חדרי לימוד וקומת מינהלה וכן הקמת שלד לאודיטוריום. העבודות בוצעו עבור שני גופים שונים – המועצה והישיבה. המועצה התחייבה לשאת בכל ההוצאות הנובעות מהקמתה של קומת הכיתות. היא גם התחייבה, בכפוף לקבלת כיסוי תקציבי מאת משרד החינוך והתרבות, לשאת בעלויות הבנייה של קומת המנהלה. הישיבה, מצדה, התחייבה לשאת בתשלום עבור הקמת שלד האודיטוריום וכן בעלויות עבודות הבנייה של קומת המנהלה, שלא יכוסו על-ידי המועצה בשל היעדרו של כיסוי תקציבי ממשלתי. 3. מנגנון התשלום שנקבע על ידי הצדדים היה כדלקמן: בסיומו של כל חודש הגישה החברה למהנדס שפיקח מטעם המשיבות על מלאכת הבניה, מר רגב (להלן: רגב), חשבון ביניים בגין העבודות שבוצעו באותו חודש. החשבון כלל פירוט של העבודות ושל מחיריהן. רגב היה מאשר את החשבון בשלמותו או מתקנו לפי שקול דעתו, ומעביר את החשבון המאושר למזמין העבודה – המועצה או הישיבה, לפי המוסכם בחוזה הרלבנטי. הוסכם בין הצדדים כי התשלום יועבר למערערת בתוך ארבעים וחמישה יום ממועד אישורו של החשבון על ידי רגב. 4. עבודות הבניה נסתיימו בסוף שנת 1984, עם השלמת ההקמה של שלד האודיטוריום. בחודש מרץ 1985 נחתם בין הישיבה לבין המערערת זכרון דברים, במסגרתו הגיעו השתיים להסדר באשר ליתרת התשלום שחבה הישיבה למערערת (להלן: זכרון הדברים). שאלת תוקפו של זכרון הדברים והפרשנות שיש ליתן לאחדים מסעיפיו עמדה במרכז ההליכים שהתנהלו בין הישיבה למערערת בבית המשפט קמא; למעשה, נסב פסק דינה של הערכאה המבררת בחלקו הגדול אודות נושאים אלה. לענייננו רלבנטי סעיף 5 לזכרון הדברים, הנוגע למחלוקת שבין המערערת לבין המועצה. סעיף זה, שבדומה למסמך כולו נרשם בכתב יד, כולל שני קטעים שנמחקו על-ידי הצדדים (מסומנים בסוגריים מרובעים), וקובע בזו הלשון: 5. חב' פוגץ שומרת לעצמה הזכות לתבוע מהמועצה אזורית מודיעים בלבד [וללא קשר להסכם זה] ולא מישיבת נחלים כל הנזקים שנגרמו לה עקב אי עמידת המועצה בלוח [הכיתוב קטוע] [ו/או הסכומים שלא שולמו לה]. 5. מערכת היחסים בין המערערת לבין המועצה ידעה קשיים כמעט למן ראשיתה. זמן קצר לאחר תחילת הקמת חטיבת הביניים, החלה החברה להלין על איחורים בתשלומם של החשבונות המאושרים. תרעומת זו התבטאה במספר מכתבים שנשלחו אל המועצה. בשלב מסוים אף מונה בורר על מנת שיכריע בפלוגתא בין המערערת לבין המועצה, אלא שהמועצה חזרה בה מהסכמתה לקיום הליכי בוררות, וזאת משסירבה הישיבה – שהיתה, לטענת המועצה, הכתובת העיקרית לתלונות המערערת – להשתתף בהליכים. על רקע זה הובא הסכסוך בין הצדדים לפתחו של בית המשפט קמא. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 6. המערערת סמכה תביעתה על מספר ראשים. ראשית, טענה המערערת כי חלק מהחשבונות המאושרים כלל לא שולמו לה, ותבעה, לפיכך, את שווים הכספי. בנוסף טענה המערערת, כי רוב-רובם של החשבונות ששולמו לה, שולמו באיחור, קרי לאחר שחלפו ארבעים וחמישה ימים מהיום שאושר החשבון על-ידי רגב. בגין איחורים אלה תבעה המערערת תשלום של ריבית פיגורים ושל הפרשי הצמדה מהיום בו חלף המועד לתשלום עד ליום התשלום בפועל. עוד טענה המערערת לביטול הנחה מותנית בת 10%, שנתנה למועצה במסגרת הסכם קומת הכיתות. המערערת טענה לענין זה כי ההנחה, בת 10% ממחיר עבודות הבנייה, ניתנה למועצה בתנאי שזו תשלם את הסכומים הנקובים בחשבונות במועד שנקבע בהסכם. משהפרה המועצה את התנאי ולא שילמה את החשבונות המאושרים במועד המוסכם – בטלה ההנחה. לבסוף, תבעה המערערת תוספת ריבית חשב החל מחודש אוקטובר 1983, ריבית פיגורים, תוספת עיקור שעות קיץ ותשלום סכומים שקוצצו על ידי המפקח רגב מחשבונות שהוגשו לאישורו. 7. תביעתה של המערערת נדחתה כולה על ידי בית משפט קמא. בפתח דיונו, הביע בית המשפט את תמיהתו נוכח התמהמהותה של המערערת בהגשת תביעתה. בית המשפט עמד על כך שהמערערת המתינה למעלה מארבע שנים – ממועד החתימה על זכרון הדברים ועד להגשת כתב התביעה – וציין כי לא ידוע מה היו מעשי המערערת במהלך כל אותה תקופה לשם עמידה על זכויותיה הנטענות. לגופו של עניין קבע בית המשפט כי המערערת לא הניחה תשתית ראייתית להוכחת תביעתה. המערערת, כך נקבע, "בחרה לנקוט קו תביעה שהינו בבחינת 'תפסת מרובה – לא תפסת'. בלהיטותה להגיע לסכומים גבוהים ביותר של תביעה, התעלמה במהלך הדיון מהפרטים הקטנים לכאורה, אך החשובים ביותר, לביסוסה של התביעה ולהוכחתה. דרך זו פועלת נגדה, שכן כתוצאה מכך נבקעו בקיעים רחבים בגירסתה של [המערערת], נתגלו סתירות מהותיות, לא הוכחו טענות, לא הומצאו אסמכתאות ופוזר עשן של מלל רב". בית המשפט מתח ביקורת קשה על כך שהמערערת לא הביאה את הראיות הטובות ביותר לביסוס תביעתה, ואף לא נתנה כל הסבר לכך. המערערת, כך הובהר, לא צירפה את חשבונות הביניים המאושרים ואף לא את חומר הנהלת החשבונות שלה מן השנים הרלבנטיות. תחת זאת, סמכה היא את תביעתה על שניים: בראש ובראשונה נסמכה היא על רשימות עשויות בכתב יד, שהועתקו, לטענתה, מתוך חומר הנהלת החשבונות הרלבנטי (להלן: הרשימות). הרשימות כללו ארבע טבלאות המרכזות, כך ניטען, את החשבונות המאושרים שהוגשו למועצה ואת התשלומים שקיבלה המערערת עבורם. בטבלאות פורטו, בין היתר, מספרם הסידורי של החשבונות המאושרים; החודש בו הוגשו החשבונות למועצה; המועד בו אושרו החשבונות על-ידי רגב; המועד בו שולמו החשבונות על-ידי המועצה; וכן הסכום ששולם למערערת בסופו של דבר. על פי רשימות אלה, עמד ההפרש בין הסכום הכולל של החשבונות שאושרו למערערת לבין סך התשלומים ששולמו לה על ידי המועצה, על סך של כ-16,000,000 שקלים ישנים. לרשימות האמורות צירפה המערערת חוות דעת של רואה חשבון (להלן: רואה חשבון בייטנר), שנועדה, על פי האמור בפתיח לה, לאמת ולבאר את הרישומים שבשני הנספחים. לאחר מידוד הנתונים שהוצגו בפניו, חיווה רואה חשבון בייטנר את דעתו, כי יתרת החוב עומדת על סך של כ-9,500,000 ש"ח, נכון ליום 30.4.93. 8. מהימנותן של הרשימות, עליהן בקשה המערערת לסמוך תביעתה, נסתרה במהלך הדיון. הערכאה המבררת קבעה, בהתבסס על מספר דוגמאות שהביאו המשיבות, כי הרשימות, "לכל הפחות", אינן מדויקות, וכי לא ניתן להסתמך עליהן. ראשית, עומת רו"ח בייטנר עם נתונים שעלו ממאזני המערערת (שהומצאו בהתאם להחלטת בית המשפט), אשר עמדו בסתירה לרשימות. כך, מצא רו"ח בייטנר בדו"ח המבקרים (מאזן) לשנת המס 1986, כי ההכנסות הנומינליות שקיבלה המערערת עבור "פרויקט נחלים", החל מחודש אפריל 1985 ועד לסוף שנת 1986, עמדו על סכום של למעלה מ- 40,000 ש"ח (כולל מע"מ); סכום זה לא נמצא ברשימות המערערת המתייחסות לתקבולים מן המועצה או מן הישיבה. רואה החשבון ניסה להסביר את חוסר ההתאמה בכך שהסכומים האמורים שולמו בתמורה לעבודות נוספות שביצעה המערערת עבור המשיבות, אך הסברו זה נדחה על ידי בית המשפט: נקבע כי מדובר בטענה ש"נולדה תוך כדי הדיון" מבלי שהונחה לה תשתית ראייתית ברורה על ידי המערערת קודם לכן; מר פוגץ', מנהלה של המערערת, נתבקש למסור פרטים מדויקים על טיבן של עבודות אלה, אך לא עלה בידו לעשות כן; רגב העיד בחקירתו כי אינו יודע על עבודות נוספות מעין אלו, וכי אם היה מדובר בעבודות בהיקף גדול, סביר להניח כי היה יודע עליהן והיה מעורב בהן; ואילו הישיבה עצמה הכחישה מכל וכל ביצוען של עבודות נוספות כאלה. דוגמא אחרת לחוסר מהימנותן של הרשימות נמצאה בחמש חשבוניות מס של המערערת משנת 1983, שעל גביהן צויין במפורש כי הן הונפקו "ע"ח חט"ב נחלים", "ע"ח רצפת ק"ק", "ע"ח פיתוח חצר" וכן "ע"ח חט"ב נחלים (פתוח)". גם חשבוניות אלה לא הופיעו ברשימות. רו"ח בייטנר לא הצליח להסביר את חוסר ההתאמה. מר פוגץ', מנהל המערערת, טען כי מדובר בחשבוניות בגין עבודות אחרות שנעשו עבור הישיבה, אולם הסברו זה נדחה על ידי הערכאה הדיונית, מן הטעם שהכיתוב המופיע על החשבוניות מדבר בעד עצמו. בנוסף, הוכח כי תשלום בסך של 50,000 ש"ח הועבר על ידי המועצה, לבקשת המערערת, כתרומה של המערערת למועדוני קשישים באזור המועצה, כחלק מתשלומי המועצה למערערת. אף סכום זה לא נמצא ברשימות המערערת. לבסוף, התייחס בית המשפט למכתב שהובא בפניו, אשר נשלח על ידי רגב אל המועצה בחודש אפריל 1985, ואשר כותרתו: "חט"ב נחלים – חשבונות פוגץ" (להלן: מכתב רגב). מן המכתב עולה כי רגב בדק, לבקשת המועצה, את טענות המערערת כי לא שולמו לה כל סכומי החשבונות המאושרים. לצורך כך, ערך רגב השוואה בין רשימותיה של המערערת לבין רשימות התשלומים ששילמה לה המועצה, כפי שנמסרו לו על ידי גזברות המועצה. רגב מצא כי רישומיה של המועצה כללו חמישה תשלומים שלא נזכרו ברישומיה של המערערת, והגיע, בסופו של דבר, למסקנה כי המועצה חבה למערערת כשני שקלים בגין קומת הכתות וכ- 574,521 שקלים ישנים (כ-2,500$, לפי חשבונו של בא-כוח הישיבה), נכון לחודש אוגוסט 1984 בגין קומת המנהלה. סכומים אלה – כך הודגש – נמוכים בצורה משמעותית מן הסכומים להם טוענת המערערת. המערערת בקשה שלא ליתן כל משקל למכתב זה, שכן לא היתה מחלוקת כי רגב לא עסק בתשלומים בפועל; אלא שבית המשפט מצא כי דווקא מכתב זה, שנכתב "בזמן אמת", תוך התייחסות לכל החשבונות הסופיים והמאושרים, הוא בעל משקל ראייתי רב. בשל כל אלה, קבע בית המשפט כי המערערת אינה יכולה להסתמך על הרשימות לשם הוכחת תביעתה כנגד המועצה. 9. בית המשפט מצא גם כי לא ניתן להסתמך על חוות דעתו של רואה חשבון בייטנר לצורך אימות מסד הנתונים של הרשימות. ראשית, הסתבר כי רואה חשבון בייטנר אינו אלא רואה החשבון של המערערת. זאת ועוד. במהלך חקירתו הנגדית התברר כי, בניגוד לאמור בפתיח לחוות דעתו, רואה החשבון לא בחן את אמיתות הנתונים הכלולים ברשימות, אלא הסתפק בבדיקה מדגמית בלבד, והניח כי הם משקפים באופן מלא ומדויק את הנתונים המצויים במסמכי הנהלת החשבונות של המערערת. נוכח האמור, קבע בית המשפט כי לא ניתן ללמוד מעדותו של רואה החשבון, אם התשלומים שפורטו בנספחים האמורים הם כל התשלומים ששולמו למערערת בגין החשבונות המאושרים. בסיכומם של דברים, בא, אפוא, בית המשפט לכלל מסקנה כי לא עלה בידי המערערת להוכיח שהרשימות שהגישה משקפות נאמנה את תוכנו של חומר הגלם – ספרי הנהלת החשבונות של המערערת והחשבונות המאושרים שלא הוגשו לבית המשפט. מכאן שלא הוכחה הטענה בדבר אי-תשלום חלק מן החשבונות המאושרים. 10. טענתה של המערערת בדבר איחורים בתשלומם של חלק מן החשבונות המאושרים נדחתה אף היא. המערערת ביקשה להתבסס, אף לעניין זה, על הרשימות שהכינה, וטענה כי החשבונות המאושרים כלל לא נמצאים בידה. בית המשפט לא שעה לטענה זו וקבע כי עדותו של רואה חשבון בייטנר, לפיה מצויים חשבונות הביניים המאושרים בידי המערערת, עומדת לה לרועץ. לאור האמור, ובהתחשב בכך שרשימות המערערת נמצאו בלתי-מדויקות, נקבע כי המערערת לא הוכיחה מהם מועדי האישור של החשבונות, שביחס אליהם היא טוענת לאיחורים בתשלומם. לפיכך, התיתר גם הצורך לדון בתביעותיה של המערערת לתשלום הצמדה, ריבית חשב וריבית פיגורים בגין סכומים שנטען כי לא שולמו או כי שולמו באיחור. 11. בית המשפט הוסיף ובחן את טענת המערערת לפיה ההנחה המותנית בת ה-10% ממחיר עבודות הבניה בוטלה על-ידה. המערערת טענה, כזכור, לעניין זה כי ההנחה הותנתה בכך שהמועצה תשלם כל חשבון בתוך 45 יום. משלא עמדה המועצה בדרישה זו, כך נטען, בוטלה ההנחה, ולפיכך זכאית המערערת לתשלום ההפרשים הנובעים מכך. לביסוס טענתה נסמכה המערערת על שניים: ראשית, הצביעה המערערת על הדף המסכם של כתב הכמויות בהצעתה במכרז, שנחתם ביום 13.8.82. תחת הכותרת "סה"כ כללי", בה מילאה המערערת את הסכום 10,764,100 שקל (להלן: הסכום הגבוה), הוספה הערה בכתב יד בה נרשם: "10% הנחה בתנאי שהמועצה תעמוד בתנאים הכספיים, תשלום כל ח-ן חלקי סופי תוך 45 יום מאשורו". מהסכום הגבוה הופחת סך 1,076,410 שקל – הוא הסכום אותו תובעת המערערת – והיתרה הועמדה על סך של 9,687,690 שקל (להלן: הסכום הנמוך). האסמכתה השניה אליה הפנתה המערערת לביסוס טענתה היתה מכתב מטעמה למועצה, מיום 15.11.82, בו היא מציינת במפורש: "אנו הסכמנו לתת הנחה של 10% בתנאי שהמועצה תעמוד בתנאי התשלום המפורטים בחוזה (נספח א' לוח תשלומים – תשלום בתוך 45 יום מהגשת החשבון למפקח)". בית המשפט מצא כי אין יסוד לטענה בדבר ביטול ההנחה. בית המשפט הגיע למסקנה כי בין המערערת לבין המועצה נוהל משא ומתן, שנערך לאחר הגשת ההצעה וטרם חתימת החוזה, אשר בעקבותיו סוכם על המחיר הנמוך כמחיר סופי וקשיח, שאינו מותנה בתשלום החשבונות במועד זה או אחר. מסקנה זו נסמכה על שורה של ראיות: ראשית, עמד בית המשפט על כך שבהסכם קומת הכיתות, שנחתם ביום 1.10.82, נקבע הסכום הנמוך כמחיר כולל, ללא כל התניה וללא התחייסות להנחה שניתנת לביטול. הסכם זה נחתם, כך הודגש, לאחר כתב הכמויות. יתרה מזאת, בית המשפט הצביע על כך שהסכום הנמוך, לאחר הפחתת ההנחה, היווה בסיס לביול הסכם קומת הכתות על ידי המערערת וכן היווה הוא בסיס לחישוב הערבות הבנקאית, שצורפה להצעת המערערת. הודגש כי צירוף ערבות בנקאית בסך 5% מערך ההצעה היה אחד מן התנאים לזכייה במכרז, ולפיכך קבלת טענתה של המערערת משמעה למעשה כי מן הדין היה לפסול את הצעתה לחלוטין. זאת ועוד. המערערת ביקשה להיבנות ממכתב ששלח רגב אל המועצה ביום 1.9.82, המדרג את ההצעות שהוגשו למכרז לפי מחיריהן. במכתב נאמר: "... לפי הנ"ל [דרוג ההצעות] הקבלן בעל ההצעה הזולה ביותר הינו פוגץ ובניו בע"מ, שהצעתו זולה בכ- 1,200,000 שקל מהקבלן השני אחריו... ההנחה בגובה 10% הוגשה על תנאי קידום תנאי תשלום ל-45 יום במקום 66 יום, אך גם ללא מתן ההנחה הצעתו של הקבלן פוגץ זולה יותר בכ-120,000 שקל מהצעת הקבלן השני אחריו. לאור הנ"ל אני ממליץ למסור העבודה לקבלן פוגץ ובניו בע"מ תוך כדי ניהול משא ומתן לגבי מועדי התשלומים וההנחה שניתנה" [הדגשה הוספה]. ואולם, השופטת סירבה ללמוד מן המכתב את אשר בקשה המערערת. תחת זאת נקבע כי מן המכתב עולה באופן ברור כי נוהל עם המערערת משא ומתן בקשר להנחה עוד טרם נחתם עימה הסכם קומת הכיתות. משא ומתן זה הוא המסביר, כך נקבע, את העובדה שהחוזה נוקב, בסופו של דבר, בסכום הנמוך ובו בלבד. עוד נקבע כי אלמלא ניתנה ההנחה, היתה הצעתה של המערערת נמוכה רק במעט מן ההצעה הזולה יותר אחריה, ולפיכך זכייתה במכרז כלל לא הייתה ודאית. למעלה מן הצורך הוסיף בית המשפט וקבע, בהסתמך על המסמכים שהובאו בפניו, כי תנאי התשלום לפי החוזה היו 66 יום מיום קבלת החשבון, ולא 45 יום כפי שטענה המערערת. נקבע כי גם מטעם זה ניתן היה לדחות חלק מתביעותיה של המערערת בראש פרק זה, שהרי המערערת טענה לביטול ההנחה מן הטעם שהמועצה לא שילמה את החשבונות בתוך 45 יום, כמו גם משום שהמערערת לא הוכיחה את מועדי חשבונות הביניים מהם יש למדוד את האיחורים הנטענים בתשלום. 12. לבסוף, דחה בית המשפט אף את תביעתה של המערערת לעיקור השפעת שעות הקיץ מן המדד הבסיסי. בית המשפט דן בסתירה הקיימת בעניין זה בין שני מסמכים המהווים חלק מהסכם קומת הכיתות – דף הריכוז של כתב הכמויות בהצעתה של המערערת אל מול כתב התנאים האחידים. פתרון הסתירה נמצא, כך נקבע, בסעיף 5(1) לתנאים האחידים, הקובע כי הוראות המסמכים האחרים המהווים חלק מהסכם קומת הכיתות, גוברות על הוראות התנאים האחידים. לפיכך, ובהתאם לאמור בהצעתה של המערערת, נקבע כי היא אינה זכאית לתשלום עבור עיקור שעות קיץ. הערעור 13. טענתה העיקרית של המערערת היא כי בית המשפט דלמטא התעלם מראיות שהוגשו על ידי המועצה דווקא – כרטיסי הנהלת החשבונות ומסמכי "התחשיב הפנימי" של המועצה (להלן: מסמכי המועצה). מסמכים אלה, הכוללים תיעוד מפורט של מועדי אישור החשבונות, סכומיהם ומידת האיחור בתשלומים, מוכיחים, לטענת המערערת, את כל הפרטים הדרושים לתביעתה, והם בבחינת הודאת בעל דין. הם מלמדים, כך נטען, כי נותרה לחובתה של המועצה יתרת חוב משמעותית בשל חשבונות שלא נפרעו כלל, וכי חלקם הארי של החשבונות שולם באיחור. מעבר לכך, הנתונים המצויים במסמכים אלה, כך טוענת המערערת, זהים כמעט לחלוטין לנתונים המצויים ברשימות שהגישה, ולפיכך, מעבר לערכם הראייתי העצמאי, מצביעים הם על מהימנותן של רשימותיה. חוסר ההתאמה בין רשימות המערערת ולבין מסמכי המועצה – כך ניטען – הינו קטן ביותר (עומד על כ- 6% בלבד מסכום התשלומים), ונמצא לו הסבר פשוט ומתבקש. לאור האמור, טוענת המערערת כי ניתן היה לקבל את התביעה על כל ראשיה בהסתמך על מסמכי המועצה בלבד; כי לא היה כלל צורך להזדקק לרשימותיה; וכי מכל מקום לא ניתן היה לדחות את התביעה רק על דרך שלילתן. 14. המערערת מבקשת לקעקע את קביעתו של בית המשפט לפיה מסמכים שונים מוכיחים כי היא קיבלה סכומים שלא נכללו ברשימותיה. בית המשפט סמך קביעתו זו, בין היתר, על תשלומים שנתקבלו מאת המועצה והישיבה, ואשר תועדו במסמכי הנהלת החשבונות של המועצה, בחשבוניות מס שהמציאה הישיבה ובמאזניה של המערערת. כן ייחס בית המשפט משקל רב למכתב רגב, התומך בקביעה האמורה. המערערת גורסת כי המסקנה אליה הגיע בית המשפט קמא שגויה. לטענתה, לא הבחין בית המשפט כראוי בין התחשבנותה עם הישיבה לבין התחשבנותה עם המועצה. חשבוניות המס שהמציאה הישיבה, אשר הוכח כי לא נכללו ברשימות, כך טוענת המערערת, שולמו אמנם על-ידי הישיבה כמקדמות על חשבון עבודות הבניה בקומת המנהלה, אך נזקפו בשלב מאוחר יותר (לאחר חתימת ההסכם השני להקמת קומת המנהלה), לזכות הישיבה, בגין עבודות אחרות שבוצעו עבורה. אשר לתקבולים שנתגלו במאזניה של המערערת ולא נכללו ברשימות, הרי אלה, כך טוענת המערערת, ניתנו לה בתמורה לעבודות נוספות שבוצעו עבור המועצה, מחוץ לישיבה וללא כל קשר לעבודות הבניה בישיבה. המערערת סבורה כי, בניגוד לקביעתו העובדתית של בית המשפט דלמטא, עלה בידה להוכיח כי אכן בוצעו עבור הישיבה והמועצה עבודות נוספות, ולפיכך, כך היא טוענת, ניתן לזקוף את התשלומים לעבודות אלה ולא לעבודות נשוא התביעה. עוד מבקשת המערערת לגרוע מן המשקל שיחס בית המשפט למכתבו של רגב ולשנות מן המסקנות שהסיק ממנו, לאמור כי הוא מערער את אמינותן של רשימותיה. 15. המערערת מוסיפה וטוענת כי לא היה מקום לדחות את תביעתה לביטול ההנחה המותנית בת עשרת האחוזים. המערערת יוצאת כנגד הממצא העובדתי לפיו נוהל עימה משא ומתן להנחה עוד בטרם נחתם הסכם קומת הכתות, וטוענת כי קביעה עובדתית זו אינה מבוססת על ראיה כלשהי, עומדת בסתירה לראיות המועצה ואף חורגת מחזית המחלוקת העובדתית. כן חוזרת היא על טענותיה בדבר אי עמידתה של המועצה בתנאי התשלום – המביאה לביטול ההנחה. לבסוף, טוענת המערערת כי בניגוד לקביעת הערכאה דלמטה, יש לשלם לה בגין עיקור שעות קיץ, וזאת בהסתמך על הוראת התנאים האחידים. 16. המועצה דוחה מכל וכל את טענותיה של המערערת. בראש ובראשונה היא טוענת – בהסתמך על זכרון הדברים שנחתם בין המערערת לבין הישיבה – כי המערערת ויתרה על זכותה לתבוע ממנה פיצוי בגין חשבונות שלא שולמו. המערערת, כך נטען, הגבילה בסעיף 5 לזכרון הדברים, שהובא במלואו לעיל, את זכות התביעה שלה לנזקים שנגרמו עקב אי עמידה במועדי התשלום שנקבעו בהסכם. בנוסח המקורי של סעיף 5 נכללה תוספת המעגנת את זכות התביעה של המערערת בגין אי-פירעון חשבונות, אלא שתוספת זו נמחקה, ובכך, לדעת המועצה, נסתם הגולל על עילת תביעה זו. המערערת, מצידה, טוענת בתשובתה כי אין יסוד לניסיונה של המועצה להסתמך על זכרון הדברים שנכרת בינה לבין הישיבה. מדובר, כך נטען, בטענה שמועלית לראשונה בערעור, ומכל מקום, המועצה לא היתה צד לזכרון הדברים, אין הוא בא להיטיב עימה, וככל שהוא נדון בבית משפט קמא – נערך הדיון בהקשרם של יחסי המערערת והישיבה, ולא בקשר לחבותה של המועצה. 17. לגופו של עניין סבורה המועצה כי אין יסוד לטענת המערערת בדבר אי תשלום חשבונות. המועצה מדגישה את קיומה של הבחנה בין החשבונות הנוגעים לקומת הכיתות לבין החשבונות הנוגעים לקומת המנהלה: החשבונות בגין העבודות שבוצעו בקומת הכיתות, כך ניטען, שולמו במלואם. אשר לחשבונות הנוגעים לקומת המנהלה – שומה היה על המערערת, לאור המערכת ההסכמית המורכבת בין הצדדים, להראות מי מהמשיבות (המועצה או הישיבה) אמורה היתה לשאת בתשלום, וכן להוסיף ולהראות, ככל שמדובר בסכומים בהם מחויבת המועצה, כי הם נופלים בגדר ההרשאה התקציבית שהועמדה לרשות המועצה על ידי משרד החינוך. המועצה מדגישה לעניין זה כי עדותו של מר כפרי, גזבר המועצה, לפיה המועצה שלמה למערערת את כל הכספים שהתקבלו ממשרד החינוך – לא נסתרה. המערערת, מצידה, טוענת לעניין זה בסיכומיה כי הוכיחה כי ההרשאה תקציבית שניתנה למועצה על ידי משרד החינוך כיסתה את כל התחייבויותיה של המועצה – הן בגין קומת הכתות והן בגין קומת המנהלה. המועצה סוברת כי יש לדחות אף את שאר טענותיה של המערערת – בעניין האיחור בתשלום החשבונות המאושרים, ביטול ההנחה בת עשרת האחוזים ועיקור שעות הקיץ. היא סומכת ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא, על שלל הנמקותיו, ומדגישה את הימנעותה של המערערת להציג את חשבונות הביניים המאושרים, אף שאלה היו ברשותה. עוד היא טוענת כי אין להסתמך על מסמכי הנהלת החשבונות שהגישה, שכן, בשל הזמן הרב שחלף עד להגשת התביעה, אבדו מסמכים רבים ואלה שהוגשו אינם משקפים את התמונה במלואה. 18. הנדבך הראייתי המרכזי עליו בקשה המערערת לבסס את תביעתה היה, כאמור, הרשימות. רשימות אלה, שהועתקו, על פי הנטען, ממסמכי הנהלת החשבונות של המערערת, משוות בין החשבונות המאושרים שהוגשו למועצה לבין התשלומים שנתקבלו ממנה, ונועדו להוכיח את הטענות בדבר אי-פירעון חשבונות שאושרו, איחור בתשלומים וביטול ההנחה המותנית כפועל יוצא מכך. חלקו הארי של פסק הדין נשוא הערעור – ככל שהוא נוגע ליחסי המועצה והמערערת – עוסק אפוא, בבחינת מהימנותן של רשימות אלה. המערערת משיגה על מסקנתו של בית משפט קמא, לפיה לא ניתן להסתמך על רשימותיה כמקור להוכחת ראשי תביעתה. היא טוענת לעניין זה, בין השאר, כי הזהות בין הנתונים הכלולים ברשימות פרי עטה לבין אלה הכלולים במסמכי המועצה היא הנותנת כי מדובר ברשימות מהימנות. בחנתי היטב את טענות המערערת, אולם הגעתי למסקנה כי אין מקום לקבלן, וזאת מן הטעמים שפורטו בהרחבה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. על המערערת, היא התובעת דלמטא, הוטל הנטל להוכיח את תביעתה. המערערת בחרה, באופן מושכל ומשיקוליה שלה, לנהל את תביעתה מנקודת פתיחה נחותה: היא העדיפה שלא להגיש את ספרי הנהלת חשבונותיה, ואף לא הציגה את עותקי החשבונות המאושרים, המצויים (כפי שהוכח) ברשותה. המערערת לא סיפקה כל הסבר מדוע נמנעה היא להגיש לבית המשפט את חומרי הגלם האלה, שעמדו בבסיס רשימותיה. נתונים אלה נשקלים לחובתה של המערערת, בבוא בית המשפט להעריך את ראיותיה. ניסיון המערערת להוכיח את מהימנות הנתונים הכלולים ברשימותיה, באמצעות השוואתם לאלה הכלולים במסמכי הנהלת החשבונות של המועצה, לא עלה יפה. המשיבות הצליחו לערער את אמינותן של הרשימות האלה, משהוכיחו, בראיות כתובות, כי הרשימות אינן מדויקות, באשר הן אינן כוללות את מלוא התשלומים שהועברו למערערת. כך, למד בית המשפט ממאזני המערערת, כי במהלך שנת הכספים 1986 שולמו למערערת סכומי כסף על חשבון הפרויקט הנדון, שלא בא זיכרם ברשימות; באופן דומה, לא תועדו ברשימות כספי התרומה, בסך 50,000 ש"ח, שהועברו על ידי המועצה, לבקשת המערערת, על חשבון התשלומים המגיעים לה. דוגמאות אלה – די בהן כדי לפגום במהימנותן של הרשימות, כפי שאכן נקבע, ומשכך אין אנו נדרשים לשאר הדוגמאות שהביאה הערכאה הדיונית, ולהשגותיה של המערערת בעניינן. לא מצאתי, אפוא, מקום לשנות ממסקנתו של בית המשפט לפיה אין ברשימות המערערת כדי להקים את התשתית הראייתית הנדרשת להוכחת התביעה. 19. מסקנתי זו אינה סותמת את הגולל על תביעתה של המערערת: המערערת מבקשת, לחלופין, להסתמך על מסמכי המועצה כמקור עצמאי להוכחת ראשי תביעתה, וטוענת כי די בהם כדי להצביע על יתרת חובה של המועצה כמו גם על האיחור בתשלומים. המערערת מלינה על כך שהערכאה המבררת התעלמה, על-פי הנטען, מתוכנם של מסמכים אלה, אשר הוגשו רק ביום הדיונים האחרון. אין בידי לקבל את טענות המערערת. ראשית, התייחסות לנתונים הכלולים במסמכי המועצה מצויה במספר מקומות בפסק הדין, וניכר כי הם היו לנגד עיניו של בית משפט קמא עת בחן את החומר הראייתי שהונח בפניו והעריכו. לגופם של דברים – אף לאחר בחינה נוספת של התשתית הראייתית הנדונה, לא שוכנעתי כי יש במסמכי המועצה כדי לסייע למערערת להוכיח את תביעתה. מסמכי הנהלת החשבונות שהמציאה המועצה מתייחסים לחודשים אפריל 1982 עד מרץ 1985 בלבד; לא הוגשו מסמכים מתקופות מאוחרות יותר. משהוכיחו המשיבות – בהסתמך על מאזן המערערת לשנת 1986 – כי חשבונות נוספים המתייחסים לפרויקט נפרעו לאחר חודש מרץ 1985, ברי כי אין במסמכי המועצה כדי להוות מקור מהימן ובלעדי להוכחת התביעה. קיומם של תשלומים כאלה, שאינם באים לידי ביטוי במסמכי המועצה שבפני בית המשפט, שומט את הקרקע תחת הניסיון להוכיח את גובה החוב הנטען באמצעות מסמכים אלה. זאת ועוד. המערערת עצמה הצביעה על חוסר מהימנותם של מסמכי המועצה, כאשר טענה בסיכומיה כי המועצה לא רשמה בכרטיסיה את חשבונות הביניים 8-6 של קומת המנהלה. טענה זו פועלת כחרב פיפיות, שכן היא הנותנת כי מסמכי המועצה אינם מהימנים דיים, וכי לא ניתן לקבוע על פיהם את חבותה של המועצה. 20. המערערת טוענת, לעניין התקבולים המאוחרים שמופיעים במאזנה, כי הם שולמו לה בגין עבודות נוספות, שביצעה עבור המועצה, ואשר אינן באות בגדר התביעה. טענה זו נדונה בהרחבה על ידי בית משפט קמא, ונדחתה בהתבסס על ניתוח העדויות שנשמעו. לא שוכנענו כי נתקיימו במקרה דנן אותן נסיבות מיוחדות, המצדיקות התערבות בממצאיה העובדתיים של הערכאה המבררת. עוד מבקשת המערערת לעניין זה, כי נניח לחובתה של המועצה, כי כרטיסי הנהלת החשבונות של המועצה, של השנים העוקבות לאלו שהוגשו (1985 ואילך), מצויים בידי המועצה, וכי היא לא מצאה לנכון להגישם מטעמיה. לפיכך, כך מבקשת המערערת, יש לקבוע כי לא בוצעו בשנים העוקבות תשלומים נוספים עבור הפרויקט. טענה זו עומדת בסתירה, כאמור, למאזניה של המערערת עצמה, ומכל מקום – מוטב היה לה שלא תשמע מפי המערערת, שבחרה, כזכור, להניע את גלגלי התביעה מבלי להציג את המסמכים המקוריים שבידיה, ומבלי ליתן הסבר לכך. נוכח מסקנותיי אלה מתיתר הדיון בטענות המערערת ככל שהן נוגעות לביטול ההנחה המותנית, שהרי משלא הוכחו איחורים בתשלומים, אין לטענה זו על מה לסמוך. אף דיונו של בית המשפט המחוזי בסתירה בין מסמכי ההסכם השונים הנוגעים לעיקור שעות הקיץ והכרעתו בנדון מקובלים עלי, ולא מצאתי עילה לשנות מהם. לאור האמור הייתי מציע לחברי לדחות את הערעור. המערערת תשא בשכר טרחת באי-כוח המשיבות בסכום של 10,000 ש"ח כל אחד. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין. ניתן היום, כ"ד בטבת התשס"ה (5.1.2005). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 01024130_P09.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il