פלוני נ. עיריית טירת הכרמל

פסק-דין בתיק ע"א 2412/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2412/06 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המערערים: 1. פלוני 2. פלונית נ ג ד המשיבות: 1. עיריית טירת הכרמל 2. מדינת ישראל - משרד החינוך ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 2.2.06 בת.א. 426/01 שניתן על ידי כבוד השופט י' עמית תאריך הישיבה: כ"ג בניסן התשס"ח (28.4.2008) בשם המערערים: עו"ד א' אבריאל בשם המשיבה 1: עו"ד ג' גושן בשם המשיבה 2: עו"ד ע' סלע-בורבין פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור המופנה כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' עמית) במסגרתו נדחתה תביעתו של המערער לפיצויים בגין נזקים נפשיים וגופניים שנגרמו לו, על פי טענתו, עקב נפילה בשטח בית הספר בו למד כשהיה בכיתה ד', כפי שיפורט להלן. רקע עובדתי - התאונה 1. המערער 1 (להלן: המערער) הוא יליד שנת 1978. בהיותו תלמיד כיתה ד', ביום 29.11.1987, נשאר המערער בבית הספר לאחר סיום הלימודים, על מנת להשתתף בפעילות המועדונית שהופעלה על ידי המשיבה 1. יוער כי קיימת מחלוקת האם ביום האירוע אכן הגיע המערער למועדונית, אולם כפי שיובהר שאלה זו אינה טעונה הכרעה. תוך כדי משחק כדור עם חבריו, עף הכדור לגג בית הספר, והמערער החל לטפס כדי להורידו. במהלך הטיפוס, הציב המערער את רגלו על וו ברזל שהיה מחובר לסורגי חלון, אך הוו נשבר או השתחרר והמערער נפל על גג מבנה השירותים ומשם ארצה מגובה של כששה מטרים (להלן: התאונה). מספר ילדים ששיחקו עם המערער רצו למבנה המועדונית, וקראו למדריכה, הגב' נורית עוגור (להלן: המדריכה), אשר הגיעה למקום נפילתו של המערער. על פי עדותה, המדריכה קראה למערער בשמו עד שהתאושש וקם והיא הביאה אותו לביתו. 2. לאחר שהובא המערער לביתו, לקחה אותו אמו, המערערת 2 (להלן: האם) לבית החולים "כרמל", שם נבדק בחדר-המיון ושוחרר באותו יום לביתו. בתעודת חדר המיון מיום התאונה צוין תחת "מימצאי הבדיקה" כדלקמן: "לפי דברי המשפחה הילד נפל מגובה 1/2 4 מטר. נחבל בראשו, ע"ש מותני וירך פרוקסימלי מימין. אין [בלתי קריא - י.ד.] פצעים או ש[ט]ף דם. תנועות רגל טובות. מתהלך חופשי. צ. ע"ש מותני + אגן + ירך ימין פרוקסימלי - ב.מ.פ." כמו כן הומלץ למערער על מנוחה וכן על בדיקה נוירולוגית וכירורגית וביקורת רופא משפחה. רקע עובדתי - התיעוד הרפואי ותלונותיו של המערער 3. מיום התאונה ועד כשנה וחצי לאחר מכן אין בנמצא כל תיעוד רפואי הנוגע למערער. התיעוד הרפואי הראשון לאחר מועד התאונה המצוי בחומר הראיות הינו תעודת חדר-מיון מיום 9.5.1989, בה צויין כי המערער הגיע לבית החולים עקב: "התעלפות היום בצהרים ללא אבוד ה[כ]רה בעבר היה עוד שלושה מאורעות של איבוד ה[כ]רה." ביום 12.8.1989 נבדק המערער פעם נוספת בבית חולים כרמל, ובמסמך הנושא תאריך זה צויין על ידי הרופא: "ספור של התעלפויות חוזרות במשך שנה. לפי המוכר התעלף כ-3 פעמים... לפני שנה אבוד הכרה לאחר נפילה מגג ביה"ס ... בדיקה נוירולוגית תקינה לחלוטין." 4. על פי הנטען, לאחר התאונה, החל המערער להרטיב את מיטתו, על אף היותו ילד כבן 10. כמו כן, טוענים המערערים כי לאחר התאונה החלה אצל המערער תופעה של הזעת יתר, לרבות הזעה בכפות הידיים. 5. כל בדיקות ה-EEG והבדיקות הנוירולוגיות שבוצעו במערער נמצאו תקינות (הן בדיקה משנת 1989 והן בדיקה משנת 1993). המערער היה במעקב ובטיפול אצל רופאים שונים, לצורך אבחון וטיפול בבעיות ההתעלפות, הזעת היתר וההרטבה הלילית, אלא שלא נמצאה סיבה נוירולוגית לתלונותיו, ולפיכך הופנה המערער לטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי (ראו מסמכים רפואיים שנערכו על ידי ד"ר א' גויכמן מיום 28.2.1995 ומיום 19.11.1996, מהם אף עולה כי בשנת 1995 המערער כבר לא סבל מהתעלפויות או מהרטבה לילית, וכן ראו מסמך שנערך על ידי ד"ר י' זינגמן מיום 26.11.1996). הפסיכיאטר אליו הופנה המערער, ד"ר י' זינגמן, ציין במכתבו מיום 26.11.1996 כדלקמן: "אין ספק שלנ"ל בעיות נפשיות הדורשות טיפול. קשה לי לקבוע האם הזעת יתר היא חלק מבעיות אלו או לא". עוד ראוי לציין כי במסמך מיום 25.4.1996 שנערך על ידי ד"ר י' זיסמן, אליו פנה המערער עקב תלונות על כאבי ראש, צויין כי קיימת בראשו "בליטה בחיבור ה-OS. Occipital מצד שמאלי - מרכז". כמו כן, במסמך מיום 28.4.1996 שנערך על ידי ד"ר מ' אנגלמן, שאליה הופנה המערער, צויין כי "קיים באזור האוקסיפיטלי בלט של עצם הגולגולת - אך ללא כל משמעות קלינית". 6. המערערים טוענים כי לאחר התאונה חלה התדרדרות בלימודיו ובהתנהגותו של המערער, ורמת ציוניו ירדה. בכיתה י' עבר המערער למגמה מקצועית (ניהול ומזכירות) ובכיתה י"א עזב את בית הספר. בנוסף, המערער לא הצליח להתמיד בעבודות שונות (למשל במחלקת המזכירות הכללית של חברת החשמל). בסוף שנת 1996 התגייס המערער לצה"ל בהתנדבות, לאחר שנקבע לו פרופיל רפואי 64 על רקע נפשי. בהיותו בטירונות, ערק, שהה בכלא, ולאחר כחודש שוחרר מהצבא לאחר הורדת הפרופיל הנפשי ל-21. 7. בהיות המערער כבן עשרים שנים וחצי, ישנה עדות ראשונה לתלונה אודות בעיות בתפקוד המיני. במסמך מיום 28.12.1998 הופנה המערער על ידי ד"ר ו' אלטמן לטיפול המחלקה האורולוגית ונרשם בו כי "התלונות העיקריות של החולה" הינן: "קושי בזקפה כשנה. ברקע PTSD, הפרעת אישיות עם טיפול תרופתי במלריל." כמו כן, במסמך מיום 5.1.1999 כותב ד"ר ס' לייפרט, אורולוג מומחה: "החולה הנ"ל מתלונן במהלך שנה אחרונה על אין אונות. יש לציין שבמקרה שלו קיימות הפרעות נפשיות מאז גיל 9 בעקבות נפילה מגובה. מקבל טיפול פסיכיאטרי." (ראו גם מסמך שנערך על ידי ד"ר א' סימיונובה ביום 3.12.1998 בו צויין כי המערער "מתלונן על קושי בזקפה כשנה" ולכן הומלץ על בדיקה במעבדת שינה ובדיקת נוירולוג ואורולוג). בעקבות תלונותיו של המערער על אין-אונות, נערכו למערער בדיקות זקפה וכן בדיקות זרע. בסיכום תוצאות בדיקת הזקפה שבוצעה למערער ביום 24.2.1999 צויין: "בזמן שינה של 6.16 שעות נרשמו 3 זיקפות. זמן של כל מאורע תקין. tumescence - תקין, rigidity תקינה בבסיס וירודה בקצה של איבר המין. תרשים הבדיקה מעיד על הפרעה חלקית במנגנון הזיקפה." מבדיקות שנערכו למערער נמצא כי הוא סובל מערכי פרולקטין גבוהים, אשר בעטיים, על פי ההערכה, סבל מבעיות בתחום המיני. לצורך כך טופל בפרילק וברידזין. רקע עובדתי - הגשת התביעה 8. המערער ואמו הגישו ביום 26.3.2001 תביעה נגד המשיבות, עיריית טירת הכרמל ומדינת ישראל - משרד החינוך, במסגרתה טענו כי בשל התאונה נגרמה למערער נכות בתחום הנפשי ובתחום האורולוגי. התביעה נתמכה בחוות דעתם של שני מומחים בתחומים אלו. המשיבות, מצדן, הגישו חוות דעת נגדיות מטעמן. 9. כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט קמא ומחומר הראיות, אמו של המערער פנתה לייעוץ משפטי לצורך הגשת תביעה כבר בשנת 1993, אולם התביעה הוגשה, כאמור, רק בשנת 2001, ארבע עשרה שנים לאחר התאונה. בית המשפט קמא ציין כי אמנם לא חלה על התביעה התיישנות, אולם "אין ספק כי השיהוי הרב החליש את זכרונם של העדים, וגרם נזק ראייתי לנתבעת". בית המשפט קמא קבע עוד כי "את השיהוי יש לזקוף לחובת התובע [המערער כאן - י.ד.]". יצויין כי לטענת האם, עורכת הדין שאליה פנתה בשנת 1993 המליצה לה להמתין עם הגשת התביעה "עד שיתייצב מצבו הרפואי של המערער". בשנת 1998 פנתה האם לעורכת דין נוספת, אולם לאחר שנתיים זו הודיעה לה כי היא נאלצת להפסיק את הטיפול בתיק עקב ניגוד עניינים. בשנת 2001 פנתה האם לעורך דין נוסף, אשר גם ממנו נבצר לטפל בתביעה עקב ניגוד עניינים. פסק דינו של בית המשפט קמא 10. בית המשפט קמא קיבל את טענת המערער כי אכן אירעה התאונה המתוארת לעיל, ועל כך אין כל מחלוקת לפנינו. יחד עם זאת, קבע בית המשפט קמא כי לא הוכח קשר סיבתי בין התאונה לבין מצבו הנפשי והרפואי של המערער כיום. 11. תחילה דן בית המשפט קמא בשאלה האם הוכח כי המערער אכן סבל מפגיעת ראש בעת התאונה. שאלה זו עלתה מאחר שחוות הדעת של המומחים מטעם המערער, הן בתחום הנפשי והן בתחום האורולוגי, היו מבוססות על נקודת מוצא לפיה בעת התאונה נחבל המערער בראשו, וחבלה זו היא שגרמה לנזקיו הנפשיים והאורולוגיים. אלא שבית המשפט קמא קבע כי כלל לא הוכח שהמערער נחבל בראשו. מסקנתו של בית המשפט קמא, לפיה אין בחומר הראיות אינדיקציה לכך שהתובע אכן נחבל בראשו בשל הנפילה מגג מבנה השירותים, נסמכה בעיקרה על הנתונים הבאים: בית המשפט קמא ציין, כי אמנם עולה מעדות המדריכה ומעדותו של עד נוסף לאירוע, נתן אזרייר, כי כתוצאה מהנפילה היה המערער במצב של ערפול והלם, אך לא ניתן להסיק מעדויות אלה כי המערער נחבל בראשו ואיבד את הכרתו. המערער עצמו דיווח למנהלת בית הספר במסגרת חקירת האירוע כי נפל על הגב, וכך גם דיווח חברו לכיתה, חן קזרוף, שנכח במקום בעת התאונה; בתעודת חדר המיון מיום התאונה נכתב מפי הורי המערער: "לפי דברי המשפחה הילד נפל מגובה ½4 מטר נחבל בראשו". בית המשפט קמא ציין, כי דברי ההורים, שלא נכחו בעת התאונה, הם הפעם הראשונה והיחידה בה נזכרת חבלת ראש; בתעודת חדר המיון אין כל התייחסות לפגיעת ראש, ואין אזכור לפגיעה חיצונית כלשהי. לדעת בית המשפט קמא, ניתן היה לצפות כי אם אכן נחבל המערער בראשו, היה הדבר מותיר סימן חיצוני כלשהו; בנוסף, מן המפורסמות הוא, כי במקרה של זעזוע מוח או חשד לזעזוע מוח, נוהגים להשאיר את הנפגע להשגחה בבית החולים, דבר שלא נעשה. בנוסף, המערער לא עבר בירור נוירולוגי בבית החולים לשלילת פגיעת ראש. 12. אשר לנזק הנפשי שנגרם למערער, התביעה נתמכה בחוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר אנטולי קריינין (להלן: ד"ר קריינין), שגרס כי המערער עבר טראומה פיסית של פגיעת ראש בעקבות התאונה אשר בגינה התפתחה הפרעה נפשית. ד"ר קריינין העמיד את נכותו הנפשית של המערער על 100% (70% בגין הפרעת אישיות אורגנית ו-30% בגין תופעות הקשורות לבעיית האין-אונות). יחד עם זאת, בחקירתו הנגדית הודה ד"ר קריינין שנפלה טעות בחוות הדעת וכי יש להעמיד את הנכות הנפשית על שיעור של 40% בלבד. המשיבות, מצדן, הסתמכו על חוות דעתו של פרופ' אבנר אליצור (להלן: פרופ' אליצור), אשר גרס כי הפרעות האישיות של המערער החלו זמן רב לאחר התאונה ואין קשר סיבתי בינן לבין התאונה. לגישת פרופ' אליצור, המערער סובל מנכות נפשית בשיעור של 30%, אולם הרקע להפרעת האישיות של המערער אינו אורגני, בעקבות החבלה, אלא "שילוב שבין גנטיקה להתפתחות". 13. בית המשפט קמא ציין כי שני המומחים, ד"ר קריינין ופרופ' אליצור, נחקרו על חוות דעתם ובמחלוקת ביניהם "דעתי נוטה, ללא היסוס, לבכר את חוות דעתו של פרופ' אליצור", וזאת בעיקר מן הטעמים הבאים: כאמור, אין ממצא אובייקטיבי המעיד על כך שהמערער נחבל בראשו בנפילה, ולא ניתן להצביע על חבלת ראש משמעותית שגרמה לזעזוע מוח או לאובדן זיכרון; הפניה הראשונה לקבלת טיפול רפואי הייתה כשנה וחצי לאחר התאונה ואז סיפרה אמו של המערער כי הוא סבל ממספר התעלפויות (להבדיל מאבדן הכרה אפילפטי שאופייני לפגיעת ראש) במהלך השנה האחרונה; בירור נוירולוגי מקיף שנערך למערער, כולל בדיקת EEG, לא גילה דבר; בין המסמך הראשון המעיד על התעלפויות, כשנה וחצי לאחר התאונה, לבין המסמך הרפואי שבא אחריו, מפרידות כארבע שנים. כל אותה תקופה אין אינדיקציות לתלונות על כאבי ראש וסחרחורות; חרף טענות המערער, לא חלה ירידה בציונים ובהתנהגות שלו לאחר התאונה, ואף להפך; אין קשר בין הזעת היתר ממנה החל המערער לסבול לאחר התאונה, לטענתו, לבין חבלת ראש; אין קשר בין הפרעת אישיות סכיזואידית ממנה סובל המערער, על פי אבחון שנעשה לו על ידי ד"ר קריינין עצמו במסגרת הצבא, לבין חבלת ראש; המערער לא סובל מבעיות קוגניטיביות, כפי שניתן היה לצפות ממי שסבל מחבלת ראש שגרמה להפרעת אישיות. לדברי בית המשפט קמא, העולה מן המקובץ הוא, שמסקנתו של ד"ר קריינין אין לה על מה שתסמוך ויש לבכר את מסקנתו של פרופ' אליצור ששלל חד-משמעית את הקשר הסיבתי בין התאונה לבין מצבו הנפשי של המערער. 14. בכל הנוגע לנכות בתחום האורולוגי, הסתמך המערער על חוות דעתו של ד"ר יחזקאל שוטלנד (להלן: ד"ר שוטלנד), אשר יצא מהנחה שהמערער נפל מגובה של כ-6 מטרים ועקב כך סבל מנזק מוחי שלאחר חבלה קהה לגולגולת, שסימניה ותוצאותיה הם חרדה, מתח נפשי, שינויים קוגניטיביים וגם שינויים בתפקוד המיני. המשיבות הסתמכו על חוות דעתו של ד"ר יוסף אברבנאל (להלן: ד"ר אברבנאל), אשר העיד כי ערכי פרולקטין גבוהים נצפו רק אצל נפגעים מעטים לאחר חבלות ראש קשות מאוד, עם שברים של בסיס הגולגולת ואשפוז ממושך, וזהו לא המקרה שלפנינו. ד"ר אברבנאל גרס כי למערער אין למעשה נכות אורולוגית, והצביע גם על יתר לחץ דם ממנו סובל המערער כגורם אפשרי, אחד מני רבים, לבעיותיו בתחום זה. לשיטת בית המשפט קמא, משהגיע למסקנה שהמערער לא סבל מחבלת ראש, ולמצער לא סבל מחבלת ראש של ממש, ממילא נשמט הבסיס לחוות דעתו של ד"ר שוטלנד. בנוסף, ציין בית המשפט כי "מחוות דעתו של ד"ר שוטלנד לא נשאר שריד ופליט בעקבות החקירה הנגדית והמסמכים הנוספים שהוצגו לו". בין היתר, ציין בית המשפט קמא כי ד"ר שוטלנד הסכים כי נדרשת סמיכות זמנים של שעות בין פגיעת הראש לבין העליה בערכי הפרולקטין. יחד עם זאת, המערער העיד כי עד לשנת 1999 לא סבל מבעיה כלשהי בתחום האורולוגי וגם קיים יחסי מין תקינים כשהיה בן 17. מכאן שהמערער לא סבל מערכי פרולקטין גבוהים בשנים שלאחר התאונה וממילא אין קשר בין תלונותיו בתחום המיני לבין התאונה. 15. נוכח המסקנה אליה הגיע, קרי, שלילת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנזקים הנפשיים והאורולוגיים של המערער, לא נדרש בית המשפט קמא לשאלת האחריות וחלוקתה בין המשיבות, וגם לא לשאלת שיעור הנזק. טענות המערערים 16. לטענת המערערים, בית המשפט קמא ניתח באופן לא נכון את הראיות שעמדו לפניו והתעלם מראיות אחרות. לדבריהם, עיקר פסק הדין של בית המשפט קמא מושתת על המסקנה השגויה לפיה המערער לא נחבל בראשו ולא איבד את הכרתו. אלא שלטענת המערער, אכן נגרמה לו חבלת ראש בעת התאונה, והוא איבד את הכרתו למשך קרוב לעשר דקות. טענה זו של המערער נסמכת על הדברים הבאים: מדו"ח התאונה שרשמה מנהלת בית הספר מפי המדריכה עולה כי המדריכה מצאה את המערער שרוע על הקרקע כשהוא מחוסר הכרה ("הזעיקו אותי ילדים מהמועדונית אל תלמיד שנפל מגג מבנה השירותים. ניגשתי לילד שהיה שרוע על הרצפה ונראה לי כי היה מחוסר הכרה..." - ראו מע/1); לטענת המערערים, אין זה הגיוני שבנפילה על הגב מגובה רב לא נחבט גם ראשו של המערער; מרגע שנפל המערער ועד שהגיעה אליו המדריכה חלפו, לטענת המערערים, לפחות 10 דקות. טענה זו נסמכת על כך שחלף זמן עד שהילדים ששיחקו עם המערער החליטו לקרוא למדריכה, ואז היו צריכים לעבור מרחק של למעלה מ-80 מטרים עד למועדונית, לשכנע את המדריכה לבוא אחריהם ואז היתה צריכה המדריכה עצמה לעבור את המרחק עד למקום הנפילה; בתעודת חדר המיון מיום התאונה צויין: "לפי דברי המשפחה הילד נפל מגובה ½4 מטר. נחבל בראשו, ע"ש מותני וירך פרוקסימלי מימין...". לטענת המערערים, בית המשפט קמא התעלם מהנקודה שבסוף המשפט הראשון, ולכן הגיע למסקנה השגויה כי הטענה לחבלת ראש נטענה מפי בני המשפחה בלבד, בעוד שלמעשה מדובר בממצא של הרופא הבודק; בנוסף, לטענת המערערים, בית המשפט קמא התעלם מהמסמכים הרפואיים המעידים על תלונות חוזרות ונשנות האופייניות לנזק שנגרם בעקבות זעזוע מוח ועל בלט בקרקפת שמקורו ככל הנראה במכה שספג המערער בעת התאונה; עוד טוענים המערערים כי העובדה שבחדר המיון הומלץ על המשך מעקב נוירולוגי עולה בקנה אחד עם המסקנה כי נגרמה חבלת ראש, והעובדה שהמערער לא אושפז נבעה מכך שהיה לחוץ ובכה ולכן שוחרר לביתו. בנוסף, טוען המערער כי גם אם לא נמצאו סימני חבלה ישירים בראשו עקב הנפילה, אין בכך כדי לשלול כי נגרם לו זעזוע מוח. 17. עוד טוען המערער, כי היעדר מסמכים רפואיים על תלונות אינו הוכחה שהסימפטומים לא היו בפועל, ועדויותיהם של המערער ושל אמו משלימים את החסר בכל הנוגע לתלונות והסימפטומים של המערער בתקופה שלאחר התאונה. לטענתו, אין ללמוד מכך שאמו לא "רצה" אתו לרופאים, כי לא סבל מהתעלפויות, חוסר שינה וכיוצא באלה תופעות המאפיינות פגיעת ראש בתקופה שלאחר התאונה. יחד עם זאת, במסמך הרפואי מיום 9.5.1989 צויין כי לדברי האם בשנה שחלפה היו שלושה מאורעות נוספים של איבוד הכרה. משמע, ההתעלפויות של המערער החלו בסמוך מאוד לאחר קרות התאונה. עוד טוען המערער כי מתעודות בית הספר עולה כי לאחר התאונה חלה ירידה דרסטית בלימודיו לעומת השנים הקודמות, וכן צויין בתעודה של כיתה ד' כי המערער סובל משכחה, תופעה האופיינית לפגיעה שלאחר זעזוע מוח. 18. אשר למקורו של הנזק הנפשי שנגרם למערער, טוענים המערערים כי ההשערה שהפגיעה הנפשית של המערער היא על רקע גנטי נשללה, וגם ההשערה כי הנזק הנפשי מקורו בהליך הגירושין של הורי המערער נסתרה לאור העובדה ששני אחיו של המערער לא סובלים מבעיות נפשיות כלשהן. בנוסף, לטענת המערערים, שגה בית המשפט קמא כשייחס חשיבות לאבחונו של המערער בצה"ל כסובל מהפרעת אישיות פסיכואיזית. אבחנה זו ניתנה (על ידי ד"ר קריינין עצמו) על סמך בדיקה שטחית בת עשר דקות (כך נטען), מבלי שהיו לפני הבודק כל המסמכים הרפואיים לגבי עברו הרפואי של המערער וחבלת הראש והבדיקה נועדה רק לבחון האם המערער מתאים להמשך שירות בצה"ל ולא את הסיבה לבעיה הנפשית. 19. אשר לנכות בתחום האורולוגי, המומחה מטעם המערערים, ד"ר שוטלנד, קבע כי המערער סובל מתסמונת פוסט-טראומטית (Post Traumatic Syndrome), תגובה פסיכולוגית כרונית שלאחר "חבלה קהה" לגולגולת, הגורמת, בין היתר, לחרדה, מתח נפשי, אימפולסיביות ותלותיות ואשר פוגעת בתפקוד המיני. לטענת המערערים, לא הוכח כי למערער היה תפקוד מיני תקין לפני שנת 1999. בדיקות הזקפה שנערכו למערער לא נמצאו תקינות. לטענת ד"ר שוטלנד, בשל ה"סטרס" שבו היה שרוי המערער, החלה אצלו עלייה ברמת הפרולקטין, אשר גרמה לפגיעה בתפקוד המיני, שהוערכה על ידו ב-30% נכות. הנחת הבסיס של ד"ר אברבנאל, לפיה למערער לא נגרמה חבלת ראש עם אבדן הכרה, הינה הנחה מוטעית, ולכן לא ניתן להתייחס לחוות דעתו באופן ענייני. 20. לבסוף טוענים המערערים כי בית המשפט קמא טעה בקובעו כי המערערים השתהו ללא סיבה בהגשת תביעתם וגרמו בשל כך נזק ראייתי למשיבות, שכן לדבריהם הם הסבירו מדוע הוגשה התביעה רק בשנת 2001 (כמפורט בסעיף 9 לעיל). בנוסף נטען כי לא נגרם למשיבים נזק ראייתי כלשהו. טענות המשיבות 21. המשיבה 1, עיריית טירת הכרמל, התייחסה בסיכומי הטענות מטעמה לשאלת האחריות של המשיבות לנזק וחלוקת האחריות ביניהן. לסוגיות אלה אין נפקות, לאור מסקנתו של בית המשפט קמא, ולכן אין מקום לפרטן כעת. בכל הנוגע לשאלת הקשר הסיבתי, הצטרפה המשיבה 1 לטענותיה של המשיבה 2. 22. המשיבה 2, מדינת ישראל - משרד החינוך, הגישה סיכומי טענות מפורטים אשר בהם תמכה במסקנתו של בית המשפט קמא לפיה לא הוכח קשר סיבתי בין התאונה לבין מצבו הנפשי והרפואי של המערער כיום. 23. לטענת המשיבה 2 מסקנתו של בית המשפט קמא לפיה לא מתקיים קשר סיבתי בין נכותו של המערער לבין התאונה הינה קביעה עובדתית, המעוגנת היטב בחומר הראיות ואשר מתבססת על התרשמותו הישירה מן העדים, בעיקר עדויות המומחים הרפואיים. לטענתה אין מקום להתערבות ערכאת הערעור בקביעה עובדתית זו. 24. המשיבה 2 מוסיפה וטוענת כי הקביעה לפיה אין אינדיקציה לכך שהמערער נחבל בראשו מעוגנת היטב בחומר הראיות, ובין היתר בדברים הבאים: בהודעה שנמסרה מפי המערער עצמו למנהלת בית הספר; בהודעתו של בן כתתו של המערער, חן קזרוף, שנכח במקום התאונה; בכך שבתעודת חדר המיון מיום התאונה אין כל אינדיקציה לפגיעה או חבלת ראש כלשהי (ההמלצות על ביקורת של רופא משפחה, בדיקה כירורגית ובדיקה נוירולוגית הן, לטענתה, המלצות רוטיניות); לו היה המערער מאובחן כמי שסבל מחבלת ראש והיה עולה חשש לזעזוע מוח, היו נערכים לו צילומים והוא היה מאושפז לצורך השגחה; אין כל אינדיקציה ממשית לאובדן הכרה של המערער. המשיבה 2 הוסיפה וטענה כי בסיכומיו של המערער הגדיל זה לעשות וטען כי איבד את הכרתו למשך עשר דקות תמימות, טענה שלא זו בלבד שלא נטענה בבית המשפט קמא, אלא אף נסמכת על לוח זמנים דמיוני, על מיקום תיאורטי של המועדונית והערכות מרחק ומהירות שאינן מעוגנות בחומר הראיות. 25. על פי הנטען, על מנת ליפול בגדר ההגדרה של "תסמונת שלאחר זעזוע מוח" (Post Concussional Syndrome) יש להצביע על מספר סימפטומים המבטאים פגיעה נפשית שמקורה בפגיעה אורגנית מוחית שנגרמה בחבלת ראש ואשר הופיעו לאחר התאונה. תנאים אלו לא התקיימו במקרה דנן: התנאי הראשון הוא כי החולה סבל מחבלת ראש בדרגה של "זעזוע מוח" עם אובדן זיכרון ואמנזיה. התנאי השני הוא קשר טמפוראלי (קשר בזמן) בין חבלת הראש לבין סימפטומים המלמדים על פגיעה מוחית-אורגנית כתוצאה ממנה. על הסימפטומים - כאבי ראש, נדודי שינה, הפרעה בריכוז, ירידה ביכולת למידה - להופיע מיידית. התנאי השלישי הוא קיומם של מבחנים נוירו-פסיכולוגיים המצביעים על בעיה קוגניטיבית. התנאי הרביעי הוא קיומן של תלונות בדבר כאבי ראש, עייפות יתר, הפרעות שינה, בטווח זמן של שבועות עד ששה חודשים לאחר האירוע. לטענת המשיבות, אף אחד מהתנאים הללו אינו מתקיים במקרה דנן. התעלפויות, לעומת זאת, אינן רלוונטיות בראי האבחנה של תסמונת שלאחר זעזוע מוח וגם התופעה של הזעת יתר קשורה לחרדה או לתופעות לוואי של טיפול תרופתי, אך לא לחבלת ראש (יתרה מכך, מתמליל שיחה שנערכה בין האם לבין המדריכה עובר להגשת התביעה, ואשר הוקלטה על ידי האם, עולה כי המדריכה זכרה שהמערער סבל מתופעה של הזעת יתר כבר עובר לתאונה). אשר לסימפטומים הנטענים, המשיבה 2 טוענת כי לא נראה הגיוני כי התעלפות של ילד בן עשר לא תטופל מיידית על ידי אמו, אף לא בביקור אצל רופא המשפחה. יתרה מכך, גם לדברי האם, לפחות במשך תשעה חודשים מאז מועד התאונה, לא סבל המערער מכל בעיה (כך נלמד מהמסמך מיום 9.5.1989). בנוסף, עולה כי כל הבדיקות הנוירולוגיות שבוצעו למערער היו תקינות לחלוטין. פרופ' אליצור הבהיר באופן חד-משמעי כי ההפרעה הנפשית ממנה סובל המערער כיום אינה יכולה להיות קשורה לתאונה, מחמת מהותה (הפרעת אישיות), מחמת היעדר סימפטומים אופייניים ומחמת היעדר קשר סיבתי טמפוראלי (היעדר קשר של זמן בין התאונה להופעת הסימפטומים). בנוסף, עיון מדוקדק בגיליונות הציונים של המערער מלמד כי לא רק שמאז כיתה ד' היו ציוניו של המערער בעליה מתמדת, אלא שגם התנהגותו והליכותיו בבית הספר היו במגמת עלייה. רק בשנת 1993, בהיות המערער בן 15, חלה נסיגה בתפקודו של המערער והופיעה ירידה ברמת ציוניו בבית הספר. בתקופה זו גם החלו להופיע הפרעות התנהגות בולטות. מבדיקות שנערכו לו, עולה כי הרמה האינטלקטואלית של המערער היא טובה, ומכאן עולה כי בחירתו של המערער שלא להשקיע בלימודיו בגיל 15, היא שעמדה בבסיס הישגיו, ולא התאונה. בהסתמך על האמור לעיל, טוענת המשיבה 2, סבירה יותר חוות דעתו של פרופ' אליצור לפיה המערער סובל מהפרעת אישיות בלתי בשלה ואימפולסיבית, ללא עדות להחמרה פסיכוטית, שהחלה בגיל ההתבגרות, זמן רב לאחר התאונה. הרקע להפרעת האישיות של המערער אינו אורגני בעקבות חבלה, אלא שילוב בין גנטיקה להתפתחות. לעומת זאת, כפי שקבע בית המשפט קמא, חוות דעתו ועדותו של ד"ר קריינין לא יכלו שלא להותיר את הרושם של חוסר אמינות והיעדר מקצועיות. 26. המשיבה 2 מוסיפה וטוענת כי אין קשר סיבתי בין התאונה לבין הפרעותיו של המערער בתפקוד המיני. בית המשפט קמא קבע כי בשעה שלא הוכח בפניו כי המערער סבל מחבלת ראש, ממילא נשמט הבסיס לחוות דעתו של ד"ר שוטלנד. מנגד, ד"ר אברבנאל העיד כי ערכי פרולקטין גבוהים נמצאו רק אצל נפגעים מעטים לאחר חבלות ראש קשות מאוד. במקרה זה, לא התקיימה חבלת ראש קשה וערכי הפרולקטין הגבוהים התגלו שנים רבות לאחר התאונה. שני המומחים הסכימו כי נדרשת סמיכות זמנים של שעות בין פגיעת הראש לבין העלייה בערכי הפרולקטין. יחד עם זאת, הודאתו של המערער כי לא סבל מכל בעיה בתחום האורולוגי ואף קיים יחסי מין תקינים כשהיה בן 17 מדברת בעד עצמה (כך למשל, במסמך מיום 21.1.1999 דיווח המערער כי בעיותיו בתפקוד המיני החלו רק בשנת 1998). לגישת ד"ר אברבנאל, ייתכן שהפרעתו של המערער בתפקוד המיני נובעת מיתר לחץ דם ממנו הוא סובל. בנסיבות העניין, טוענת המשיבה 2, קביעותיו של בית המשפט קמא בדבר היעדר קשר סיבתי בין ההפרעות בתפקוד המיני לבין התאונה, מבוססות כדבעי על הראיות שהוצגו בפניו ועל התרשמותו מעדויות המומחים. בקשה להגשת ראיה נוספת בערעור 27. ביום 8.1.2008, כשנתיים לאחר הגשת הערעור, הגישו המערערים בקשה להגשת ראיה נוספת בערעור. הראיה שהוספתה התבקשה הינה חוות דעת של מודד מוסמך, אשר נועדה - לטענתם - להוכיח מהו הגובה שממנו נפל המערער לקרקע בעת התאונה ומהו המרחק שבין מקום נפילת המערער לבין מבנה המועדונית שבו נמצאה המדריכה. 28. המשיבה 2 התנגדה להגשת הראיה והמשיבה 1 הצטרפה לנימוקיה. לטענת המשיבות, דין הבקשה להידחות כבר מן הטעם שהראיה שהגשתה מתבקשת צורפה לבקשה, וזאת בניגוד להנחיית נשיא בית המשפט העליון שמספרה 1/92 לפיה בבקשה להגשת ראיה נוספת בערעור יצויין "עיקר מהותה של הראיה בלי לצרפה". בנוסף, טוענת המשיבה 2 כי אין כל הסבר או נימוק לכך שחוות דעתו של המודד לא הוגשה במסגרת התביעה בבית המשפט קמא - לא היה כל קושי או מניעה להגישה אז ולא מדובר בראיה שבית המשפט קמא סירב לקבל. 29. אינני מוצא מקום להתיר הגשת הראיה הנוספת. הוספתן של ראיות חדשות בערעור תותר במקרים חריגים ביותר, בהתאם לתנאים הקבועים בתקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. המבקש נדרש להראות כי הראיות לא הובאו בפני הערכאה הדיונית מסיבות שאינן תלויות בו, ולשכנע כי הוא תם לב. לעתים תותר הגשת ראיות נוספות לערכאת הערעור, גם כאשר מחדלו של בעל דין הוא שהביא לאי הגשת הראיות בשלב הדיוני הנכון, וזאת באותם מקרים בהם ניכר כי לראיות הנוספות תהא חשיבות ניכרת לעניין ההכרעה בפסק הדין [רע"א 4543/07 אביסדריס נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 6.12.2007) והאסמכתאות הנזכרות שם; רע"א 4321/08 עיריית לוד נ' פרבמן (לא פורסם, 1.9.08)]. במקרה דנן, לא נמצא הסבר או טעם ראויים מדוע לא הובאה הראיה ה"חדשה" במהלך הדיון בבית המשפט קמא, ובנוסף, כפי שנראה להלן, חוות דעתו של המודד אינה בעלת חשיבות ניכרת לצורך הכרעה בערעור שלפנינו. דיון 30. מספר יסודות מרכיבים את עוולת הרשלנות: יסוד האשם, הנבחן על פי קיומה של חובת זהירות של המזיק ביחס לניזוק; אם נמצא כי אכן קיימת חובת זהירות כאמור, יושלם יסוד האשם אם יימצא כי חובת הזהירות הופרה, כלומר המזיק סטה מסטנדרט הזהירות המוטל עליו ונהג בצורה בלתי סבירה (לרבות מחדל); יסודותיה הנוספים של עוולת הרשלנות הינם יסוד הנזק וקיומו של קשר סיבתי, קרי השאלה האם הפרת חובת הזהירות היא שגרמה לנזק [ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 122 (1982) (להלן: פרשת ועקנין); ע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה, פ"ד נז(4) 289, 309 (2003) (להלן: פרשת בוכבינדר); ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 17 (2003)]. 31. אשר ליסוד הקשר הסיבתי, סעיף 64 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) קובע כי אדם ייחשב כגורם לנזק באשמו אם הוא "הסיבה או אחת הסיבות לנזק". הוראה זו, כפי שפורשה בפסיקה, כוללת בחובה את הדרישה להתקיימות הן קשר סיבתי עובדתי והן קשר סיבתי משפטי (פרשת ועקנין, עמ' 144; ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה, פ"ד לח(3) 1, 7 (1984) (להלן: פרשת ברדה); פרשת בוכבינדר, עמ' 311). ייעודם של כללי הסיבתיות הוא לקבוע אם קיימת, מבחינת הדין, זיקה מספקת בין אשמו של המזיק לבין נזק שסבל הניזוק. 32. הדרישה הבסיסית היא שהנזק ייגרם עובדתית על ידי ההתנהגות של המזיק. משנקבע קיומו של קשר סיבתי עובדתי, קמה ועולה השאלה, אם הקשר הסיבתי לא נשלל בשל שיקולים של "סיבתיות משפטית". 33. התובע, המבקש להראות כי הנתבע התרשל כלפיו, נדרש להוכיח - ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות - כי מעשהו או מחדלו של הנתבע הוא הגורם לקרות הנזק. במלים אחרות, על התובע להוכיח את הקשר הסיבתי בין התנהגותו העוולתית של הנתבע כלפיו לבין הנזק, לפי מאזן ההסתברויות [ע"א 285/86 נגר נ' וילנסקי, פ"ד מג(3) 284, 292 (1989); ע"א 7375/02 בית חולים כרמל, חיפה, נ' מלול, פ"ד ס(1) 11, 26 (2005) (להלן: פרשת מלול)]. 34. בענייננו, כפי שצויין לעיל, קבע בית המשפט המחוזי כי המערערים לא עמדו בנטל המוטל עליהם, קרי, לא הוכיחו ברמה של הטיית מאזן ההסתברות כי אכן ישנו קשר סיבתי עובדתי בין התאונה לבין נזקו של המערער. הקביעה כי התאונה בה היה המערער מעורב אינה ה"סיבה בלעדיה אין" לנכותו הנפשית והאורולוגית, היא ביסודה קביעה עובדתית [רע"א 3415/98 מדינת ישראל נ' סלמה, פ"ד נג(4) 721, 728 (1999)]. במקרה דנן, התבססה קביעתו העובדתית של בית המשפט קמא בדבר אי הוכחתו של הקשר הסיבתי העובדתי הן על המסמכים הרפואיים שהוצגו בפניו, הן על עדויותיהם של המערער ואמו, ובעיקר על חוות דעתם של המומחים מטעם הצדדים וחקירותיהם הנגדיות. פעמים רבות, בעיקר כאשר עסקינן בתחום הרשלנות הרפואית, נקבעת הסיבתיות העובדתית בעזרת חוות דעת של מומחים [ע"א 4744/05 פלונית נ' שירותי בריאות כללית (לא פורסם, 9.8.2006), סעיף ד(4) לפסק הדין, והאסמכתאות הנזכרות שם (להלן: פרשת פלונית)]. 35. הלכה היא כי ערכאת הערעור ממעטת, ככלל, להתערב בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית והיא תעשה כן רק אם נפלה בהם טעות בולטת, כגון שהממצאים אינם מעוגנים בחומר הראיות או שנקבעו תוך התעלמות מראיות שהוצגו ואינם עומדים במבחנים של הגיון ושכל ישר [ראו: ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 625, 631 (2004) (להלן: פרשת רגב); פרשת פלונית, סעיף ד(1) לפסק הדין, והאסמכתאות הנזכרות שם; ע"א 8384/05 סאלם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.10.2008)]. הלכה זו נכונה, מקל וחומר, כאשר קביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית מתבססות על חוות דעת של מומחים (ראו: ע"א 9418/04 צוות ברקוביץ מאגרי בניה בע"מ נ' דמארי (לא פורסם, 9.4.2006), סעיף י"ב לפסק הדין, והאסמכתאות הנזכרות שם; פרשת רגב; פרשת פלונית, סעיף ד(1) לפסק הדין). במקרה דנן, מסקנותיו של בית המשפט קמא בדבר אי הוכחתו של קשר סיבתי עובדתי בין התאונה לבין נכותו של המערער עומדות במבחן הסבירות והשכל הישר, מעוגנות בחומר הראיות ולא נראה כי נפלה בהן טעות יסודית כלשהי. 36. אשר לקביעה כי לא הוכח, ברמה הנדרשת, כי נגרמה למערער חבלת ראש בעת התאונה, קביעה עובדתית זו מבוססת, בין היתר, על העובדה שבהודעותיהם של המערער, של המדריכה ושל תלמיד נוסף שנכח באירוע, לא נזכר כי המערער נחבל בראשו, ואין כל אינדיקציה ממשית אחרת לכך שהמערער איבד את הכרתו בעקבות הנפילה. עיון בהודעות אלה (מע/2, מע/3, מע/4) תומך במסקנה זו. יצויין כי שלושה עדים אלה אף נחקרו בפני בית המשפט קמא אשר יכול היה להתרשם ממהימנותם. כמו כן, בתעודת חדר המיון מיום התאונה אמנם נזכר כי המערער "נחבל בראשו" (לא ברור אם מדובר ברישום דברי בני המשפחה או שמדובר בדבריו של הרופא הבודק). בנוסף, מתעודת חדר המיון עולה, בין היתר, כי הומלץ למערער על המשך בירור נוירולוגי. יחד עם זאת, היעדר מסמכים נוספים מתיק חדר המיון (ועל כך אעמוד בהמשך) לא איפשר לדעת האם אכן נבדק המערער על ידי נוירולוג בבית החולים, כטענת אמו, אם לאו. מכל מקום, מקובלת עליי מסקנתו של בית המשפט קמא שאם שוחרר המערער לביתו ולא אושפז להשגחה, הרי לא התעורר חשש כי המערער לקה בזעזוע מוח. 37. כאמור, גם המסקנה בדבר היעדר קשר סיבתי עובדתי בין התאונה לבין מצבו הנפשי של המערער כיום הינה מסקנה עובדתית הנסמכת על ראיות ועדויות, ובין היתר על העובדה שאין כל עדויות ישירות על תופעות האופייניות לחבלת ראש מסוג זעזוע מוח, כגון אובדן זיכרון, כאבי ראש, סחרחורות, וזאת בתקופה של שבועות ואף חודשים לאחר התאונה. 38. בנוסף, על אף ניסיונם של המערערים לטעון כי אובדן הזיכרון והפרעות נוספות גרמו לירידה דרסטית של המערער בלימודיו, שבאה לידי ביטוי מיד לאחר התאונה, הרי עיון בתעודותיו - כפי שהתרשם גם בית המשפט קמא - אינו מביא באופן חד משמעי למסקנה זו. 39. אשר לחוות דעתם של המומחים; מקריאת פסק דינו של בית המשפט קמא לא ניתן להימנע מן התחושה כי חקירתו הנגדית של ד"ר קריינין הותירה רושם רע מאוד על בית המשפט. התרשמות ישירה זו - אשר מהווה את יתרונה של הערכאה הדיונית על פני ערכאת הערעור - היא אחד מהגורמים שהובילו את בית המשפט להעדיף "ללא היסוס", כדבריו, את חוות דעתו של פרופ' אליצור על פני חוות דעתו של ד"ר קריינין בכל הנוגע למקורו של המצב הנפשי של המערער. 40. אשר לנכות האורולוגית; מבלי להיכנס לשאלה האם אמנם ישנה נכות כאמור, הרי שקביעתו של בית המשפט קמא בדבר היעדר קשר סיבתי עובדתי בין התאונה לבין הנכות האורולוגית מבוססת על כך שחוות דעתו של ד"ר שוטלנד נסמכה על ההנחה כי למערער נגרמה חבלת ראש קשה אשר היא שגרמה לעלייה בערכי הפרולקטין, דבר שגרם לבעיות בתפקוד המיני של המערער. יחד עם זאת, משלא הוכח כי אכן נגרמה למערער חבלת ראש, וודאי לא חבלת ראש בדרגה חמורה, הרי שנשמט היסוד לחוות דעתו של ד"ר שוטלנד, כפי שקבע בית המשפט קמא (שכן, כפי שהעיד ד"ר אברבנאל, רק במקרים מעטים של חבלת ראש חמורה ביותר, נצפתה בתקופה שלאחר התאונה עלייה ברמת הפרולקטין). גם העובדה שהמערער קיים יחסי מין תקינים בתקופת נערותו מנתקת את הקשר הסיבתי בין התאונה וחבלת הראש (לכאורה) לבין ערכי הפרולקטין הגבוהים מהם סבל המערער בגיל מאוחר יותר. 41. מכל האמור לעיל, עולה כי מסקנותיו העובדתיות של בית המשפט קמא מבוססות על הראיות והעדויות שהובאו בפניו, וכי אין מקום להתערב בהן. המסקנה מן המקובץ הינה, כי המערערים לא עמדו במידת ההוכחה הנדרשת מהם על מנת להוכיח כי נכותו הנפשית והאורולוגית של המערער נגרמה עקב התאונה. 42. בהערת אגב מצאתי לנכון לציין, כי לא ניתן להתעלם מהתחושה כי התמונה שהצטיירה הינה של חוסר במסמכים רפואיים אשר נועדו לגבות את טענותיו של המערער. חסר זה נובע, ככל הנראה, הן מן העובדה שהמערער לא פנה לקבלת עזרה רפואית או טיפולים רפואיים במשך זמן ארוך לאחר התאונה והן לאור חלוף הזמן מאז קרות התאונה ועד הגשת התביעה, דבר שהביא לכך שחלק מן התיעוד הרפואי לא נשמר (למשל תיק המיון מבית החולים כרמל בו טופל המערער, כפי שעולה ממכתבי המרכז הרפואי כרמל מיום 7.10.1998 ומיום 23.11.2004). ייתכן כי המסמכים הרפואיים, שחסרונם בולט, יכולים היו לתמוך בגרסת המערערים. יחד עם זאת, במקרה דנן, כפי שציין בית המשפט קמא, ה"אשם" בחסרונם של מסמכים אלו רובץ דווקא לפתחם של המערערים, אשר עמדו לרשותם שנים רבות ממועד התאונה ועד ליום הגשת התביעה, תקופה שבמהלכה יכלו לדאוג לאיתור המסמכים הרפואיים הרלוונטיים. חוסר המעש בו נקטו - שהתבטא בכך שלא פעלו לאתר את המסמכים שהיו אולי מועילים להם - אלא לראשונה בשנת 1998, צריך להיזקף לחובתם, כפי שקבע בית המשפט קמא. מסיבה זו, אף איני סבור כי המקרה דנן הוא מקרה מתאים לסטייה מהכלל לפיו נטל ההוכחה של יסוד הקשר הסיבתי רובץ במלואו לפתחם של התובעים, כפי שנקבע במקרים שונים (וראו בעניין זה פרשת מלול, סעיפים 22-26 לפסק הדין). 43. נוכח כל האמור לעיל, אמליץ לחבריי לדחות את הערעור ולחייב את המערערים בהוצאות המשיבות 1-2 בסך של 10,000 ₪ לכל אחת. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, כ"ד בטבת תשס"ט (20.1.09). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06024120_W11.doc חכ/ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il