פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 241/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 241/03 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו מיום 25.11.02 בת"פ 1068/01 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא ד' בר-אופיר והשופטות ה' אחיטוב-הרטמן ונ' לידסקי תאריך הישיבה: ד' בכסלו תשס"ו (5.12.05) בשם המערער: עו"ד זילברשלג גד בשם המשיבה: עו"ד בת-עמי ברוט פסק-דין השופטת ע' ארבל: 1. המערער, אב לשישה ילדים, הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטים ד' בר אופיר - סגן נשיא, ה' אחיטוב הרטמן ונ' לידסקי) בעבירות של אינוס בן משפחה, עבירה לפי סעיף 351(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - החוק); ניסיון לאינוס בן משפחה, עבירה לפי סעיף 351(ב) יחד עם סעיף 25 לחוק; אינוס, עבירה לפי סעיף 345(א)(4) לחוק; אינוס בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 345(ב)(1) ביחד עם סעיף 345(א)(4) לחוק; וכן אינוס קטין בן משפחה, עבירה לפי סעיף 351(א) ביחד עם סעיף 345(א)(4) לחוק. בנוסף הורשע המערער בעבירות של מעשים מגונים בבן משפחה, עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) ביחד עם סעיף 348(ב), סעיף 345(ב)(1) וסעיף 345(א)(4) לחוק. על המערער נגזרו עשרים שנות מאסר בפועל בניכוי תקופת מעצרו. ההרשעה וגזר הדין הם העומדים במרכזו של הערעור שבפנינו. עיקרי העובדות כפי שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי 2. המעשים בהם הורשע המערער בוצעו במשך שנים בשתי בנותיו - המתלוננת י', ילידת 1977, והמתלוננת א', ילידת 1979 (להלן: המתלוננות או הבנות). המעשים שיוחסו לו ראשיתם בעת שבנותיו היו קטינות והם נמשכו עד לאחר שהבנות סיימו את שירותן הצבאי. שלושת שופטי ההרכב מצאו את גרסתן של המתלוננות מהימנה, קיבלוה במלואה וקבעו את עיקרי הדברים כפי שהם נלמדים מעדותן בפני בית המשפט קמא: באשר למתלוננת י' נקבע בהכרעת הדין כי במשך למעלה מעשר שנים ניצל אותה המערער מינית פעמים רבות, על ידי שליטף, נישק ונגע בחזה שלה ובגופה, שפשף את אבר מינו בגופה, החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה, ואף החדיר את איבר מינו לאיבר מינה - כל זאת לצורך ספוק תאוותיו המיניות. המעשים המיניים שביצע המערער בי' תחילתם עוד בטרם הגיעה לגיל 13, עוד לפני שקיבלה, לדבריה, מחזור חודשי. המעשים בוצעו בחדר השינה של ההורים, במיטתם, בזמן שבני המשפחה האחרים נעדרו מן הבית ולכן לא יכלו לדעת על המעשים שביצע המערער בבנותיו, פרט למקרה אחד, אז חזר המערער שיכור לביתו וביצע בי' את זממו כאשר בני הבית היו בסלון. בית המשפט המחוזי קבע, כי המעשים נמשכו על פני שנים. לדברי י', ברוב המקרים היה קשה למערער לחדור לאיבר מינה מפני שהתכווצה ואז הגיע לסיפוקו בצורה אחרת כגון שפשוף איבר מינו על גופה. האירוע האחרון אותו תארה אירע בחודש אפריל 2001, עת התמוטטה ואושפזה בבית החולים בגין מחלת הסכרת ממנה סבלה. שם, כשהיא נמצאת במצב של אפיסת כוחות, קיים איתה המערער יחסים מלאים בפעם הראשונה. י' העידה כי המעשים הפכו חלק משגרת יומה. היא הייתה לדבריה הבת המועדפת על אביה. שיתוף הפעולה עמו זיכה אותה בכספים שנתן לה ובאפשרות לעשות שימוש ברכבו. לחלופין, כשניסתה לסרב, היתה מנת חלקה פגיעה מילולית, השפלה, ומניעת כסף מידיה. כך אירע, לטענתה, כאשר המערער קינא לה כשיצאה עם חברים והוא אף גרם לפירוד בינה לבין מספר חברים שהיו לה, לרבות עם חבר שעמו רצתה להתחתן. במשך כל התקופה בה נמשכו המעשים איים המערער על י' שאם תגלה את הדבר תהרוס את המשפחה ו"בשביל הכבוד של המשפחה יהרוג את כולם". היא הסבירה שלא סיפרה לאמה על מעשי האב כי "אמא מאוד אהבה את אבא למרות הגירושין והכול, חשבתי שאם אספר לה היא תספר לאבא וחששתי מה יהיה אחר-כך - מוות במשפחה". ובמקום אחר: "פחדתי גם מהרס משפחה וחשבתי שבתמימות היא תשאל את אבא ואז יהיה רצח במשפחה כי תמיד הוא דיבר על כבוד ובשביל כבוד הוא יהרוג את כולם". י' אכן לא גילתה את סודה עד שאחותה א' חשפה את הדברים ואחיה דרבנו אותה למסור עדות במשטרה. היא מסרה, כי שבועיים קודם להגשת התלונה במשטרה היא הזהירה את אביה כי א' עומדת להתלונן נגדו ואז הבחינה באקדח מאחורי הכרית במיטתו והבינה שהחשש מפניו הינו ממשי. עוד נקבע, כי המערער התקשר לאחות א', איים עליה ואמר שאינו פוחד, אף לא מחמישה שוטרים. כל אלה הובילו את י' להעיד: "ראיתי שהמצב יותר גרוע ממה שחששתי". י' העידה עוד כי המערער הקפיד איתה הקפדה יתרה בהתנהגותה ובלימודיה והגביל את תנועותיה. יש שהצליחה לחמוק ממנו וממעשיו כלפיה, אבל לא תמיד היה הדבר ניתן. היא העידה על הקשיים שחוותה כתוצאה ממעשי אביה, לרבות הבלבול שנוצר בתודעתה. בית המשפט הדגיש בהכרעת דינו את חוסר האונים שלה ואת הניצול המרושע של גופה ושל תחושותיה. באשר למתלוננת א' נקבע, כי מאז היותה בת 7 ובמשך תקופה של 13 שנים לערך, נהג המערער לבצע בה פעמים רבות מעשים מגונים, בכך שנהג ללטף אותה בכל חלקי גופה ולהפשיט אותה מבגדיה וכן ביצע בה מעשי סדום ומעשי אינוס בניגוד לרצונה. ראשית המעשים ביום הולדתה השביעי, אז הסביר לה אביה על הקשר המיוחד בין אב לבתו וניסה להחדיר את אבר מינו לאבר מינה. משלא הצליח בכך, החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה, ולאחר מכן שב והחדיר את אבר מינו לאבר מינה. הפעם עלה הדבר בידו ולדברי א' היא דיממה. עוד מסרה, כי המערער הסביר לה ש"זה מה שקושר אותנו, את האהבה בינינו. האהבה הזאת סודית, אסור לספר לאף אחד". מאז אותו אירוע ביצע בה המערער מעשים מיניים רצופים ותכופים במשך שנים, גם במהלך שירותה הצבאי ולאחריו, עד הגיעה לגיל 21, כפי שפורט בהכרעת הדין. המעשים המתוארים הפכו שגרת חיים בכל הזדמנות שהיתה לבד בבית עם המערער והם לוו בחשאיות מוחלטת. כך תארה המתלוננת בעדותה את הדברים: "כמו שאת קמה בבוקר, שוטפת פנים, הולכת לבית הספר, חוזרת ומקימת יחסים עם אבא - זה היה הרגל". א' העידה כי היא ניסתה להתחמק אך לא תמיד הצליחה בכך וכי שתקה כיוון שהרגישה שאינה יכולה לספר על המעשים, בהסבירה: "...אבא זה אבא, ואבא יכול לרצוח ולהרוג ואבא לא מפחד מכלום". עם סיום שירותה הצבאי החליטה א' שלא לחזור לבית הוריה וניסתה לנהל חיים עצמאיים. בתום שנה, במטרה להשתלב בלמודים, ביקשה לחזור ולהתגורר בבית ההורים וקיוותה להתמודד עם אביה ועם המציאות שיצר, אולם הדבר לא עלה בידה. המערער שב וביצע בה מעשים מיניים ועל כן היא נאלצה לעזוב את הבית בשנית. לדבריה, ההחלטה להתלונן גמלה בליבה לאחר תקרית מביכה שנגרמה כאשר המערער הגיע אל מקום עבודתה ואיים על מעבידהּ באמרו "הבת שלי מזדיינת פה ואתה מסתיר אותה". לאחר תקרית זו פנתה לאחיה ובתמיכתו ובעידודו התלוננה במשטרה. בפגישה שקימה איתו שבוע לפני התלונה ניסתה להסביר לאביה שיש לה צלקת שהיא סובלת "נתת לי את כל החיים ובמקביל לקחת אותם". כן צוין בהכרעת הדין כי כל אחת מהאחיות – א' וי' - ידעה על היחסים המיניים שבין המערער לבין האחיות, אבל הן לא דברו ביניהן על כך, וכל שעשו היה להתחבק ולבכות. 3. בית המשפט מצא שהעובדות שפורטו על ידי המתלוננות משתלבות זו בזו בסדר הגיוני. המתלוננות חזרו על גרסתן אף בעימותים שנערכו בינן לבין המערער, כמו גם בהתוודותן בפני אחיהן, שהעיד גם הוא בבית המשפט. ככל שהיו אי דיוקים, בית המשפט מצא שאין הם נוגסים כלל ועיקר ביסודות עדויותיהן. נקבע, כי המתלוננות היו נתונות תחת לחץ רגשי חזק בעת שהעידו בבית המשפט, ולכן אין תימה אם נשמט פרט כלשהו ממסכת הראיות או אם היתה סתירה כלשהי בין מה שאמרו בעימותים לבין הקלטת שהקליט אחיהן בה תוארו המעשים. בית המשפט נתן, כאמור, אמון מלא בעדותן. מהכרעת הדין עולה איפוא תמונה עגומה של מצוקה ויגון. זו, מצאה ביטוי מרשים וכואב במכתבה של אחת המתלוננות אל אחיה, מכתב בו היא מבכה את מר גורלה, את ילדותה ואת ונעוריה האבודים שהושחתו בהתנהגותו הסוטה של האב. מחומר הראיות ניכר, כי המתלוננות חוו טראומה נפשית מתמשכת כתוצאה מהמעשים שעולל להן אביהן. 4. בית המשפט המחוזי מצא חיזוקים ותמיכות לגרסת המתלוננות, שהיה בהם, להערכתו, להגביר את האמון בעדותן ולהרחיב את מארג הראיות להרשעת המערער. בית המשפט מצא חיזוק לגרסת המתלוננות בעימותים שנערכו בינן לבין אביהן, מהם עלה שהמתלוננת א' ראתה את מערכת היחסים בינה לבין אביה כניצול מרותו וסמכותו כאב ולא כמעשי אינוס. המתלוננות הביעו בעימותים את דעתן כי אביהן זקוק לבדיקה וטפול. בית המשפט ראה בדבריהן דברים אשר נאמרו מפיהן של בנות מיוסרות ומתייסרות אשר התעמתו עם אביהן באחד הצמתים הפרטיים והאינטימיים ביותר בחייהן ואף לא נרתעו מלהודות באהבתן הרבה לאביהן. באלו ראה בית המשפט כמוסיפים מימד של אמינות לגרסתן. חיזוק נוסף שמצא בית המשפט המחוזי לגרסת המתלוננות הינו בטראומה הנפשית שחוו ואשר באה לידי ביטוי חזק ומזעזע בעדויותיהן בבית המשפט. לטראומה זו מצא בית המשפט ביסוס במצבן הנפשי של המתלוננות, בהתרגשות שניכרה בעדויותיהן ובמחשבות האבדניות שהביעה א', כעולה מקלטת העימות עם המערער ומעדותה של החוקרת דפנה פרץ. החשש לחייה של א', תועד בזיכרון הדברים (ת/7) ועלה מעדות האח ומתמלול קלטת הוידיאו שצילם האח. כל אלה חזקו את המסקנה כי המתלוננות עברו טראומה נפשית מתמשכת. יצוין, כי עדותו של אחי המתלוננות היוותה כשלעצמה חיזוק נוסף לעדויותיהן. האח למד מאימו על כך שאחיותיו עזבו את הבית בפרקי זמן קצרים ועל התפרצות האב במקום עבודתה של א'. כשדרש האח לברר את הדברים, בכתה א' ואמרה לו: "אבא מתעסק איתנו". האח הזמין את א' לביתו ושם גוללה בפניו את פרטי הפרשה, כשהוא מצלם ומקליט אותה מספרת את ספורה הקשה. בית המשפט התרשם לחיוב רב מעדותו המאופקת והמאוזנת של האח. הוא סיים עדותו בהתייחסו לאביו: "לא היה חסר לו כלום, זה מה שקרע אותי ואת אחי, מה חסר? אני רוצה לציין משהו, אפילו בפניו, אני החזקתי מאבא שלי בשמים, הכל הערצתי אותו אפילו, אני עד היום אוהב אותו...אין לי אינטרס שהוא ישב בכלא וירקב. מבחינתי אם הוא יכול לקבל טיפול ולהשתקם - אני אצא נשכר מזה כי זה אבא שלי". הדברים משקפים את יחסו האמביוולנטי של הבן לאביו ומשכנעים, כקביעת בית המשפט, שעדותו היא עדות אמת. עדות האם חיזקה אף היא את עדויותיהן של המתלוננות בהיבטים שונים, ובכלל זה באשר לנוקשותו של האב, כעסיו, הקנאה הקיצונית שקנא לבנותיו, הנוהג של שליחת האם מהבית לקניות ולסדורים ותחושת הפחד שהייתה גם מנת חלקה. האם גם העידה על הקשיים שידעה א' בבית הוריה ועל רצונה למצוא מקלט ומפלט בצבא. בעדות האם מצא בית המשפט חיזוק רב ערך לאווירה המתמשכת של פחד שהשליט המערער בבית ולפחד המשתק בו חיו המתלוננות. עוד יש להוסיף, כי כפי שצוין, שתי המתלוננות ידעו לדבריהן מה קורה האחת אצל רעותה, אבל לא שוחחו על כך, "הסימן שלנו היה כשהיינו מתחבקות ובוכות, היא היתה אומרת "אני יודעת" חוץ מזה שום דבר". בית המשפט סבר שהן תומכות זו בזו בנקודות המרכזיות של עדותן, וכן ציין כי מדובר במעשים מיניים דומים שעשה בהן אביהן. לא למותר לציין, כי גם בעדויות עדי ההגנה שהזמין המערער לדוכן העדים מצא בית המשפט, ולטעמי בצדק, חיזוקים לגרסת המשיבה. אוסיף, כי אני מסכימה עם קביעת בית המשפט כי לא אישיותו של חברה לשעבר של י' מנעה את אישורו של האב לקשריו עם בתו, אלא גילוי העריות שלו עם בנותיו. 5. בניסיונו לקעקע את התשתית הראייתית שהוכחה, תגובת המערער לכל הנטען נגדו הייתה כי מדובר בעלילה אותה רקמו בנותיו עם אחיהן - בנו הבכור - בשל התנגדותו של המערער לחבר של י' וחוסר נכונותו לעזור לה לצאת מן המצוקה הכלכלית בה הייתה נתונה. המערער הכחיש בתוקף את המעשים המיניים שיחסו לו בנותיו, והגדיר את האשמותיהן כ"קשקוש", "שקר" או "בחיים לא היה דבר כזה". בעימות במשטרה עם בתו הגיב לשאלה אם הוא שכב עם בתו: "לא זוכר דבר כזה", תגובה תמוהה ומחוסרת הגיון למי שהיה צריך לקום ולזעוק בתקיפות ונחרצות שהוא חף מפשע. עם זאת בהודעתו במשטרה מצא בית המשפט חיזוק לטענה מטענותיה של א' לפיה אביה לקח אותה לטיול בצפון וביצע בה בחדר מעשים מיניים. המערער הכחיש גם שאיים על בנותיו בחיסול המשפחה באמצעות אקדח. 6. בית המשפט דחה כבלתי אמינה את הכחשתו המוחלטת של המערער ואת טענתו בדבר עלילה שנרקמה נגדו על ידי ילדיו, והעדיף על פניה את עדויותיהן של המתלוננות, לגביהן מצא, כאמור, כי הן עקביות, נעדרות סתירות מהותיות ומתחזקות בראיות הנוספות שפורטו. בית המשפט שוכנע כי "לבנות כמו גם לבן שהעיד בפנינו לא היה מניע פסול להטיל באביהם דברי שקר ועדותם עדות אמת" ועוד קבע כי "הנאשם לא הסביר לנו בדרך משכנעת מה יניע את שתי בנותיו ליחס לו מעשים חמורים שלא עשה כלל - מעשים שאמורים לשלול את חופשתו ולהוביל אותו לבית הסוהר". העדויות, החיזוקים להן והכחשתו הגורפת וחסרת הבסיס של המערער יצרו להערכת בית המשפט המחוזי תשתית עובדתית ברורה של אב שהפעיל אמצעים פסולים כהורה וכבעל סמכות כדי לבצע בבנותיו גילוי עריות. בית המשפט מצא גם מתאם בין התמונה שהצטיירה מהתנהגות האב והבנות, לבין מסקנות מקצועיות של אנשי מחקר בדבר קשר השתיקה וההסכמה האילמת מצד המשפחה, המלווים לעתים קרובות מעשי גילוי עריות, בעיקר בכל הנוגע ליחסי אב ובת (ראו למשל: עמ' 80 ואילך בספרה של ע' אילון איזון עדין, התמודדות במצבי לחץ במשפחה (תשמ"ג)), בהתכחשות האם למעשים ובמלכודה של הבת. כך נאמר, בין היתר: "מה מניע את הבת קורבן האינצסט להצטרף לקשר השתיקה? מחד חוששת הבת שמא לא יאמינו לה ולא יתמכו בה. מתפתחת בה הרגשה של חוסר-מוצא. מאידך מעניק לה הסוד הנורא הרגשת כוח, ומטיל עליה את האחריות לשמירת שלמותו של התא המשפחתי. כך היא מיטלטלת בין הרגשת כוח ועוצמה לבין חוסר-אונים ואי-יכולת לשלוט בחייה שלה. המלכוד מתהדק כאשר הבת מנסה למלט את עצמה ולברוח מן הבית, כיוון שאז מחזירים אותה בכוח אל המשפחה, שהיא מקור מצוקתה" (שם, בעמ' 97-98). הערעור 7. עמדת בא כוחו של המערער בפנינו הינה כי לא היתה בפני בית המשפט תשתית עובדתית שיש בה כדי לבסס את אשמתו של המערער בעבירות בהן הורשע. לדבריו, מדובר בעדויות כבושות של בנותיו של המערער, שנשמעו זמן רב לאחר בצוע המעשים נשוא התלונות, כאשר המתלוננות מעולם לא ספרו על המעשים לאיש ואף לא זו לזו. במכתבים שהוצגו בבית המשפט, אותם כתבה א', אין זכר לאירועים מיניים. לעומת זאת, לדבריו, המערער הציע לבתו לכתוב יומן אישי, והיא עשתה כן אולם יומן זה נשרף ומכל מקום, בסופו של יום, אין כל תיעוד או ראיה אובייקטיבית מחזקת לעדותן של המתלוננות. הסנגור טוען כי מדובר בעלילה שמקורה במערכת יחסים עכורה, על רקע החינוך הכפייתי והאובססיבי שהנחיל המערער לילדיו, בדרך לא דרך, מעוותת וחולנית, כך לשון הסנגור, אך מכאן ועד למעשים בהם הורשע רחוקה הדרך. הוא ציין, כי עדותו של החבר של י', לגביה קבע בית המשפט שאינה ראויה לאמון, היא עדות משמעותית אשר מעוררת לכל הפחות ספק באשר לאשמתו של המערער. באשר לעובדות כתב האישום המייחסות למערער עבירת אינוס על פי החלופה של "במצב המונע ממנה התנגדות" (סעיף 345(א)(4) לחוק כפי נוסחו החל משנת 1988 ועד שנת 2001), טוען הסנגור כי לא ניתן לייחס מצב זה לכל גיל מעבר לקטינות. טענתו זו ממקד הוא לאישום באינוסה של י' כאשר היתה כבת 24 לערך ואושפזה בבית חולים בשל מחלת הסכרת. לדבריו, י' הסכימה במועד זה לקיום יחסי המין עם המערער. לשיטתו, לא יתכן שהמעמד הכופה של האב והמצב לפיו אין בנותיו יכולות להתנגד לסמכותו ההורית ישלול מהן לנצח את האפשרות להתנגד למעשים המבוצעים בהן, על פי הנטען. המדינה מצידה טוענת, כי יש לקיים את הכרעת בית המשפט קמא בהיותה מבוססת היטב מבחינת הממצאים העובדתיים המגבשים את יסודות עבירת האינוס. לטענת ב"כ המדינה, הונחה תשתית רחבה באשר לממצאי המהימנות של המתלוננות - חוליה משתלבת בחוליה ויוצרת שרשרת ראיות חזקה ומהימנה הנתמכת בעדותם של האח והאם. עוד ציינה, כי המערער נמצא בלתי אמין ונקבע כי הכחשותיו חסרות שחר. היא מדגישה, כי קיים מתאם רחב בין התשתית הראייתית שהובאה לבין המסקנות המחקריות באשר לגילוי עריות: ביתן של המתלוננות היה כלאן וחומר הראיות מגלה דפוסים של התנהגות כופה, קנאה, שליטה, אובססיביות, איומים, מערכת יחסים של תלות מוחלטת, התמסרות וכניעה, מעשים שבאפלה שאין התודעה יכולה לקלוט את הזוועה שבהם - כל אלה התקיימו במקרה דנן. דיון 8. הכרעת הדין מבוססת בראש ובראשונה על קביעות מהימנות ביחס לעדויות שבאו בפני בית המשפט המחוזי, ובשים לב למארג הראיות הכולל שהונח בפניו. כידוע, ההלכה הנוהגת היא שככלל בית משפט שלערעור אינו נוהג להתערב בממצאים העובדתיים ובממצאי המהימנות שקבעה הערכאה הדיונית שהיא אמונה על שמיעת העדים ועל בחינת הראיות ואשר לה היתרון שבהתרשמות בלתי אמצעית מהעדים. אכן, ערכאת הערעור תתערב בממצאים שבעובדה אך ורק במקרים חריגים וקיצוניים (ע"פ 10943/03 אלעסימי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 15.12.05); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל פ"ד נד(4) 632, 641-640, 646-643). עיינו בחומר הרב שהונח בפנינו, שקלנו את טענותיו הרבות והמפורטות של בא כוח המערער באשר לממצאים העובדתיים ולהערכת המהימנות של בית המשפט המחוזי, כמו גם באשר למסקנותיו, נתנו דעתנו לתשובת המדינה, ולא מצאנו כי קיימת הצדקה כלשהי לחרוג מההלכה הנוהגת ולהתערב בתשתית העובדתית או בקביעותיו של בית המשפט. נהפוך הוא. אנו סבורים כי הראיות, כפי שפורטו בהרחבה בהכרעת הדין, לא מותירות מקום לספק כי המתלוננות - שנחקרו ארוכות במהלך מספר ישיבות על ידי הסנגורים ועמדו בעקביות על גרסתן, אותן מצא בית המשפט כגרסת אמת - מסרו תאור מפורט ומדויק באשר לאירועים אותם חוו בגופן ובנפשן וכי המעשים שביצע בהן אביהן במשך שנים אכן אירעו. לא מצאנו לקבל את טענת הסנגור בדבר פגיעה במהימנות המתלוננות כתוצאה מכבישת עדותן במשך שנים רבות. כבישת עדות של קרבנות מעשי מין הינה תופעה נפוצה ומוכרת במיוחד כאשר העבירות מבוצעות בתוך המשפחה, במסגרת מערכת יחסים מורכבת, כאשר הקטין קרבן העבירה אינו תופס את מלוא משמעות מעשה העבירה (ראו: ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ה(2) 918, 926-925). לא אחת נפסק בבית משפט זה כי כבישת עדות מפחיתה ממהימנותה רק בהעדר הסבר מתקבל על הדעת לכבישה. כאשר קיים הסבר, כמו בענייננו, אין כבישת העדות משמשת בדרך כלל נימוק נגד מהימנותה (ראו: ע"פ 10830/02 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נח(3) 823, 837-838). מהחומר הרב שנפרש בפני בית המשפט, ובמיוחד מקלטת העימות של א' עם האב ומקלטת שתיעדה שיחה שלה עם אחיה, אי אפשר שלא להזדעזע מהדברים הנשמעים, אי אפשר שלא להתרשם מתוכנם, מעצמת הכאב, מעומק הפגיעה בבנות מידיו של אביהן. אי אפשר שלא להבחין ברגשות המעורבים והסותרים של אהבה ופחד של בנות מתבגרות כלפי אביהן. אי אפשר שלא להתרשם מרגשי הכבוד שרחשו למשפחה, מהדאגה שדאגו שלא ייפגע שמם של האחים הגדולים שהיו בצבא, אם יתגלה סודן, כמו גם מדאגתן לאחיהן הקטנים ומניסיונותיהן למצוא מחסה אצל אחיהן הבוגרים כשאלה הגיעו הביתה מן הצבא, מבית הכנסת וכיו"ב. אי אפשר להתעלם מרצונן העז להסתיר את כאבן, את סודן ומחוסר היכולת שלהן להמשיך ולהתמודד עם המצב הקיים. המתלוננות הגיעו להכרה בכך שהן נמצאות בדרך ללא מוצא ואין להן מנוס אלא לשבור את חומת השתיקה תוך נכונות לשלם מחיר, גם אם יהא זה מחיר כבד, ואולי אף יעלה הדבר במחיר חייהן. חומר הראיות מצייר תמונה של בידוד ובדידות שגזר המערער על בנותיו והציב מכשולים בדרכן החברתית. עובדה זו מתיישבת כאמור עם מסקנות מחקרים שנעשו בנוגע לקשרים של גילוי עריות בין אב לבנותיו. נוסיף, כי לא מצאנו שיש בעדותה של בת דודתן של המתלוננות, לפיה א' סיפרה לה שקיימה יחסי מין לראשונה בשנת 2001, כדי להצביע על חוסר מהימנותה של א', שכן כפי שהוסבר, זו הסתירה את מערכת היחסים עם האב. המכתבים שכתבה א' לאביה הוסברו על ידיה בעבותות הקשר שהיתה קשורה אליו ובחוסר היכולת שלה להטיח בפניו דברים שהעזה לכתוב במכתבים. נושא עבירות המין נפקד אמנם ממכתבים אלה, אולם אין תימה על כך שכן הדבר מתיישב עם ההתנהלות הכללית של הסתרת המעשים שביצע בה המערער ועם הפחד שלה להטיח בפניו את הדברים. הראיות שבאו בפני בית המשפט המחוזי לא מותירות כל ספק באשר לאשמתו של המערער. יחד עם זאת, אבקש להתייחס לנקודה נוספת אותה העלה הסנגור, לפיה בעת הגיען לגיל בגרות לא היו המתלוננות "במצב המונע התנגדות" כנדרש לצורך הרשעה לפי סעיף 345(א)(4) לחוק כנוסחו דאז, ולפיכך לא ניתן לקבוע כי הן נאנסו על ידי אביהן. הוכחת "העדר הסכמה" ו"מצב המונע התנגדות" 9. בבסיסה של עבירת מין ניצבת, ככלל, "אי הסכמה" מצד קרבן העבירה למעשה המיני. עם זאת, כאשר הקרבן אינו יכול "להסכים", בהיותו, למשל, חולה נפש, מפגר או מחוסר הכרה, במצב בו אין הקורבן יכול להתנגד, רואים את חוסר היכולת להתנגד כחוסר יכולת להסכים. בהתאם לתפישה זו, במסגרת חוק העונשין (תיקון מס' 22), התשמ"ח-1988 (להלן: תיקון 22) תוקנה עבירת האינוס ברכיב הנוגע להסכמת האישה למגע המיני והביטוי "התנגדות" הוחלף בביטוי "הסכמה חופשית". ענייננו באחת החלופות לעבירת אינוס, זו שבסעיף 345(א)(4) לחוק, לפיה בהתאם, לנוסח של תיקון 22, מי שבועל אישה "תוך ניצול מצב של חוסר הכרה בו שרויה האישה, מצב אחר המונע ממנה התנגדות או היותה חולת נפש או לקויה בשכלה" מבצע עבירה של אינוס. יש שהניצול הוא של מצב פיזי בו שרויה האישה ויש שהניצול הוא של מצבה הנפשי או השכלי, וישנה חלופה נוספת, בבחינת "חלופת סל", של מצב אחר המונע ממנה התנגדות (דוגמה למקרה שנכנס במסגרת חלופת סל זו ניתן למצוא בעניינה של נערה שסבלה מ"אנורקסיה נברוזה", ראו: ע"פ 1339/91 פלוני נ' מ"י פ"ד מו(1)788, דברי השופט גולדברג בעמ' 791). במאמר מוסגר יוער, כי סעיף זה תוקן פעמיים נוספות מאז תיקון 22 ונוסחו כיום הוא:"תוך ניצול מצב של חוסר הכרה בו שרויה האישה, או מצב אחר המונע ממנה לתת הסכמה חופשית". השאלה אם קורבן העבירה היה נתון "במצב אחר המונע את התנגדותו" כנוסחו דאז של סעיף 345(א)(4) לחוק, היא שאלה שבעובדה. כאמור, בא כוח המערער ניסה לשכנע כי גם אם נקבע שהמעשים שיוחסו למערער אכן בוצעו על ידו, עדיין לא הוכח העדר הסכמה מצידן של הבנות. עוד טוען הוא, כי לא ניתן להישען על טענת "היעדר התנגדות" המתבססת על יחסי מרות בין הורה לבנו או לבתו מעבר לגיל קטינות ולאורך שנים. 10. חזקה שבעובדה נקבעה בפסיקת בית משפט זה, לפיה במצב בו אב מבצע עבירות מין בבתו הקטינה שטרם מלאו לה 14 שנים, הקטינה הופכת ל"משותקת" מבלי יכולת לגלות התנגדות לאביה (ראו דנ"פ 6008/93 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מח(5) 845). החזקה העובדתית שנקבעה בדנ"פ 6008/93 הנ"ל עניינה בקטינות מתחת לגיל 14, וכך אומר השופט קדמי: "(1) כאשר מדובר במצב שבו נפגשים זיקת הורות עם קטינות (שלמטה מגיל ארבע עשרה) - כגון: הורה המבצע עבירות מין בבתו הקטינה - הדעת נותנת, שהקטינה הופכת "משותקת" בכל הקשור ליכולתה לגלות התנגדות לאביה; ואיני רואה טעם, על שום מה לא תעניק ההלכה הפסוקה מעמד של "חזקה שבעובדה" לתוצאה מתחייבת זו מנסיון החיים. (2) מקובלת עלי, על כן, עמדתה של התביעה, האומרת כי נסיון החיים מלמד שבמקום שבו מבצע הורה עבירת מין בילדו הקטין (שטרם מלאו לו ארבע עשרה) - רואים את הקטין כמי שנמצא במצב "המונע את התנגדותו", כמשמעותו בסעיף 354(א) הנ"ל; ואין ההורה מחלץ עצמו מאחיזתה של חזקה זו, אלא אם מקים הוא ספק לפחות בנכונותה בנסיבות המקרה המסוים שבו היא מופעלת" (שם, בעמ' 854). אף שחזקה עובדתית זו עניינה, כאמור, בקטינות שגילן אינו עולה על 14, אני סבורה כי הגיונם של דברים יפה וראוי הוא גם למצב מעין זה שבפנינו, בו תחילתם של המעשים מפניהם נעדר קטין יכולת התנגדות וסירוב בטרם מלאו לו 14 שנים, והמשכם גם לאחר הגיעו לגיל 14. אכן, כאשר מדובר בהורה המבצע מעשים מיניים בבנו הקטין או בבתו הקטינה, חזקה כי קטין נמצא במצב המונע ממנו להתנגד משום יחסי המרות, התלות והאמון שיש לו בהורה, המונעים ממנו לגלות התנגדות, והדברים נכונים במקרים רבים של עבירות מין במשפחה. מעשים מעין אלה בהם אנו מדברים, אין האימה שהם מטילים על הקורבן הקטין מתפוגגת עם הגיעו לגיל 14. הפגיעה הרגשית הנגרמת לקטין בגין מעשי מין המבוצעים בו חורטת בו את אותותיה העמוקים ואלה לא בנקל – אם בכלל – יימחו. על אחת כמה וכמה אין הם נמחים כאשר מדובר במסכת מתמשכת ובלתי נפסקת שאינה מאפשרת לקרבן לעכל את הפגיעה בו ואת משמעויותיה ואינה מאפשרת לו לאסוף את השברים ולהתנגד לפגיעה בו. ככל שמערכת היחסים מתמשכת והמעשים נמשכים תוך ניצול הנסיבות המשפחתיות, התלות, הכפייה ופערי הכוחות בין הורים וילדיהם, לא ניתן לנתקם זה מזה אך בשל הגעת הקטין לגיל 14 (ע"פ 10830/02 הנ"ל, בעמ' 834 - 836). במצב דברים זה ייתכן כי ה"מצב המונע התנגדות" לא זו בלבד שאין הוא נפסק אלא ייתכן אף שהוא הולך ומתעצם (ראו גם: ע"פ 4378/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 9.7.03)). דומה, כי לא ניתן לדרוש ממי שיכולת ההתנגדות שלו למעשים המבוצעים בו כילד רך בשנים נפגעה אנושות, לגייס בו את הכוחות ואת תעצומות הנפש הנדרשות בכדי להתייצב בפני ההורה הפוגע ולהתנגד למעשים, גם אם מלאו לו 14 שנים. ההורה הפוגע יצר במעשיו את חוסר היכולת הרגשי של הקטין להתנגד לו, גם בהגיעו לגיל 14 ולעיתים גם בהגיעו לבגרות, וקשה בעיני ליתן להורה זה להיבנות מתוצאות הצלקות שהותיר בנפשו של הקטין, מהמצב המעוות שיצר ביחסים שבין הורה לילדו. 11. הערכאה הראשונה ביססה את ההרשעה בעבירת האינוס שבסעיף 345(א)(4) לחוק על הוכחת שני רכיבי העבירה - רכיב הבעילה, ורכיב העדר ההסכמה חופשית או העדר ההתנגדות. באשר לבעילה, על פי הגדרתה בסעיף 345(ג) לחוק שעיקרה בהחדרה של איבר מאברי הגוף או של חפץ לאבר מינה של האישה, קבע בית המשפט כי הייתה חדירה לאיבר מינן של שתי המתלוננות, בין בהחדרת אצבעות ובין בהחדרתו של איבר המין. באשר לרכיב של העדר הסכמה חופשית או העדר התנגדות, בית המשפט קבע, כפי שראוי היה כי יקבע, שכאשר היו שתי המתלוננות למטה מגיל 14 לא היה להסכמתן תוקף משפטי והיא כלא הייתה, אפילו הייתה ניתנת בפועל, תוך שהוא מאמץ את החזקה שנקבעה בדנ"פ 6008/93 הנ"ל לענייננו. בית המשפט קבע, כי גם בתקופות מאוחרות יותר, בהיות המתלוננות מעל גיל 14, הייתה למערער השפעה מרבית עליהן, תוך שהוא מנצל את מרותו, את סמכותו ההורית ואת שליטתו במקורות הקיום של המשפחה. סמכות כופה זו הילכה עליהן אימים ומנעה מהן התנגדות או מתן הסכמה חופשית. עם קביעות אלו אני מסכימה. המערער לא סתר את החזקה העובדתית האמורה ולא הצביע על נתון שיש בו להטיל ספק ביסודות העובדתיים שהוכחו. יוער, כי בית המשפט נדרש לחזקה זו שכן א' נאנסה על-ידי אביה החל מגיל 7, עוד בטרם נכנס לתוקפו תיקון 22 לחוק במרץ 1988 ועבירת האינוס בנוסחה לפני תיקון זה לא כללה חלופה של בעילת קטינה מתחת לגיל 14. 12. איני מקבלת את טענת הסנגור כי המתלוננות לא היו "במצב המונע התנגדות" גם כאשר גדלו ובגרו. על פי הממצאים שנקבעו על ידי בית המשפט לא הוכח כלל ועיקר שניתנה הסכמה כלשהי של המתלוננות, בוודאי לא הסכמה מדעת, ואין להסיק הסכמה מכניעותן ומהיעדר הבעת התנגדות מפורשת מצידן. מחומר הראיות למדנו שמצב זה של סבל מהמעשים שעשה בהן אביהן ומהניצול שניצל אותן לצרכיו, מצב שהיה בניגוד לרצונן, נמשך מקטנות לבגרות לאורך שנים. הן חוו את המעשים על בשרן וסבלו מהפגיעות בנפשן משך שנים, בשתיקה, בדמעות, בכאב, תוך ניסיונות התחמקות ותחבולות התחמקות שלא צלחו ושעליהם שילמו מחיר נוסף כמניעת כסף, השפלות ופגיעות נוספות מצד אביהן, אותו אהבו אהבת נפש ואותו שנאו בשל המעשים שביצע בהן ושגרת החיים המסויטת שכפה עליהן. ניסיונות ההתחמקות של המתלוננות מאביהן, בצד הפחד שלעתים הגיע עד כדי חשש לחייהן, מלמדים על קיומו של "מצב המונע התנגדות" אשר ראשיתו בהיות המתלוננות בגילאי שבע ושלוש עשרה והמשכו לאורך שנים. עדויותיהן מלמדות על מעין שיתוק שאחז בהן והתקבע, התעבה והתחזק עם השנים, בבחינת שלילה מוחלטת של ההתנגדות מצד אחד כמו גם החלשות כוח התנגדותן מצד שני. ניסיונותיהן של המתלוננות להתחמק בתירוצים מתירוצים שונים, ניסיונותיהן למצוא מחסה מאחורי אחיהן (עת י' מחכה לאחיה על המדרגות שישוב מבית הכנסת, או מהצבא כדי לא להגיע הביתה ולמצוא עצמה שוב בסיטואציה הקשה) אין בהם להחליש, לעמעם או לנגוס בשלילת יכולת ההתנגדות, כשהמתלוננות נמצאות פנים אל פנים מול אביהן המבקש לבצע בהן את זממו. אני דוחה את הטענה כי י' הסכימה לשכב עם אביה בהיותה בגירה. הסנגור מיקד טיעונו, בהתייחס לי', לאירוע קשה בו היא אושפזה בבית חולים בשל התקף של מחלת הסכרת. המערער ניצל רגעים בהם הייתה לבד, נתונה למצוקה קשה ולחולשה בשל מחלתה, וקיים איתה יחסי מין. האם לזה יקרא מצב של הסכמה ורצון? ברי, כי לכל הפחות היה בכך מצב המונע התנגדות או הסכמה חופשית. בנוסף לכך שמדובר ב"מצב המונע התנגדות" באופן מתמשך, כפי שהובהר, הרי שאירוע זה מהווה גם מצב נקודתי של חוסר יכולת להתנגד והשפלה קשה. המסקנה המתבקשת הינה אפוא כי שרשרת המעשים המיניים שביצע המערער במתלוננות, בנותיו, הלכה ונמשכה, הלכה והתעבתה ונכרכה סביב צווארן גם בהמשך התבגרותן. משכך, לא ניתן לומר כי הן לא היו במצב המונע התנגדות לאחר הגיען לגיל 14. גרעינן של עבירות המין הוא בשלילת חופש הבחירה והרצון, וכלשונו של השופט חשין: "...אכן די בפגיעה מהותית בחופש הרצון והבחירה, והנאשם שידע על אותה פגיעה - יחויב בדינו. זו נורמת התנהגות שנקבע ליחסי אנוש בחברתנו; אלה ערכים שברצוננו לחיות בהם, וזו מדיניות ראוי לנו כי ניאחז בה בחוזקה. בפרשנו את צירוף התיבות "מצב אחר המונע את התנגדותו" של הקרבן, עיסוקנו הוא בערכים של חברה וביצירתה של נורמה על פי המחוקק. זו חובה הוטלה על בית המשפט. ובמלאנו חובה זו שעלינו, נכון יהיה אם נשווה ערך נעלה ככל הניתן לכבוד האדם, לחופש הבחירה שניתן לו בידי האל, שלחופש נולד" (דנ"פ 6008/93 ,שם, בעמ' 860). המערער ביצע את המעשים תוך ששלל משתי בנותיו את חופש הבחירה ואת חופש הרצון מכל וכל, ומשכך יש למצאו חייב בדין. סיכומו של דבר, אני סבורה כי יש לדחות את הערעור על ההרשעה. הערעור על העונש 13. בית המשפט המחוזי גזר על המערער עשרים שנות מאסר בניכוי תקופת מעצרו. הסנגור טען כי המערער היה איש משפחה ללא עבר פלילי והדגיש כי המעשים בוצעו ללא אלימות פיסית. לפיכך מבקש הוא כי נקל בעונשו. דין הערעור על העונש להדחות. התנהגותו של המערער מעוררת שאט נפש. במסווה של חום ואהבה ביצע האב מעשי אונס והתעללות מינית בבנותיו לאורך שנים, מאז היו הבנות מקטני קטנות, תמימות, שבריריות וזקוקות להגנת אם ואב. הגם שהעונש שהוטל חמור ביותר סברנו שאין בעונש זה כדי להלום את חומרת מעשיו, ואין בו כדי להלום את הנזק שנגרם לגופן ונפשן של הבנות, שהיקפו מי ידע ואחריתו מי יאמוד? אין בעונש להלום את הזעזוע שכל בר דעת חש מהתיאורים העגומים ומהתמונה המעוררת סלידה וחלחלה. מדובר במעשים קשים ונוראים הנעשים בבית, במיטת ההורים, במקום שאמור להיות הבטוח והמגונן ביותר, במסווה של חבוק ואהבה, במעטפת של מסירות וחינוך למתן כבוד לאב המשפחה, לאחריות לשלמות התא המשפחתי. האב טווה קורי עכביש סביב כל אחת מבנותיו וקשר אותן אליו בקשר פתולוגי, מסוכן והרסני, באופן שאפשר לו לקבל סיפוק ליצריו האפלים. כל אחת מהן תארה סיפור של חיה פצועה וכואבת בבלי יכולת לזעוק, בבלי יכולת לקרוא לעזרה, לכודה משך שנים במערבולת חיים קשה של מתן שרותי מין לאב האהוב לסיפוק צרכיו ולמילוי תאוות יצריו. התכלית החברתית והמוסרית ביסוד דיני העונשין היא להגן על ערכים שהחברה מבקשת להגן עליהם, ובראש ובראשונה על שלומם של הקטינים, חסרי הישע, על שלמות גופם ונפשם. העונשים שבית המשפט גוזר על נאשמים צריכים לשקף את סלידתה של החברה מהמעשים המבחילים שלדאבוננו הם שכיחים ולהרתיע עבריינים פוטנציאליים אחרים (ראו: ע"פ 77/92 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 8.12.92); ע"פ 6214/92 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 10.5.93); ע"פ 2939/90 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, ניתן ביום 30.10.90); ע"פ 422/88 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, ניתן ביום 21.11.91). העבירות בהן הורשע המערער הינן מהחמורות והבזויות שבעבירות והן חמורות שבעתיים כשהן נעשו כלפי בנותיו חסרות האונים, במצב שאין להן כל כתובת להתלונן בפניה ולבקש ממנה הגנה. בקור רוח ובאופן שיטתי חמס המערער את גופן וצילק עמוקות את נפשן של שתי בנותיו. הוא ניצל את תמימותן ואת אהבתן ופגע בהן פגיעות שקשה לאמוד את נזקיהן. המתלוננות אזרו עוז ופרצו את חומות האימה שסגר אביהן עליהן. הן צעדו צעד אמיץ ועצמאי לשבור את משטר האימים הדורסני שהשליט בבית. הגזל שגזל מהן – ילדותן – אין לו מחילה ואין לו כפרה. העונש שיושת עליו ראוי לו שיהלום את חומרת המעשים ויעביר מסר ברור כי מי שרגע אחר רגע, שנה אחר שנה, ניתץ את ילדותן של בנותיו והותירן חשופות לכעורים שבמעשים ללא מגן – אין לו מקום בחברה. הימצאותו מאחורי סורג ובריח תשיב לו, ככל הניתן, כמידתו על פי תורת הגמול, תבטיח את שלומן של בנותיו המתלוננות ואת שלומם של כל ששת ילדיו ותרתיע אותו ואחרים ממעשים דומים. סיכומו של דבר, אני סבורה כי אין להתערב בעונש שהושת על המערער. לטעמי, דין הערעור על ההרשעה, כמו גם הערעור על העונש, להידחות. ש ו פ ט ת השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ארבל. ניתן היום, כ"ז בכסלו תשס"ו (28.12.05). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03002410_B06.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il /עכ.