רונן מן נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2407/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2407/05 ע"פ 2413/05 ע"פ 2414/05 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות המערער בע"פ 2407/05: המערער בע"פ 2413/05: המערערים בע"פ 2414/05: רונן מן עדי טלמור 1. ראובן לובלין 2. הלל פרקש 3. איל כץ נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעורים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 24.1.05, בתיק פ' 3101/02, שניתן על ידי כבוד השופטת ח' בן עמי תאריך הישיבה: כ"ב בסיוון תשס"ה (29.6.2005) בשם המערער בע"פ 2407/05: בשם המערער בע"פ 2413/05: בשם המערערים בע"פ 2414/05: עו"ד צבי אגמון עו"ד דורון טלמור עו"ד אלי זוהר, עו"ד איתי זוהר, עו"ד דורון איתני עו"ד דור חיזקיה בשם המשיבה: בשם שירות המבחן: עו"ד דוד פורר גב' ויקי שרזמן פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. המערערים שבפנינו, ראובן לובלין (ע"פ 2414/05, להלן: "לובלין"), הלל פרקש (ע"פ 2414/05, להלן: "פרקש"), אייל כץ (ע"פ 2414/05, להלן: "כץ"), רונן מן (ע"פ 2407/05, להלן: "מן") ועדי טלמור (ע"פ 2413/05, להלן: "טלמור"), היו בתקופה הרלבנטית לכתב האישום שהוגש נגדם לבית המשפט המחוזי בירושלים, הבעלים של מועדון המכונה "האומן 17", בירושלים (להלן: "המועדון"). חלקיהם היחסים של המערערים בעסק היו אלה: לובלין – 34%; פרקש, כץ ומן – 14% כל אחד, וטלמור - 10%. לעסק היה שותף נוסף – אלון פרידלנדר – הנמצא מחוץ לישראל, וחלקו היה 14%. כל המערערים היו שותפים פעילים, והם עשו זאת באמצעות חברות שונות, הן נאשמות 9-6 בכתב האישום: ר.א. מועדונים בע"מ, ע.פ.ר.א הפקות בע"מ, טק האוס בע"מ, ופיור סול בע"מ (להלן: "החברות"). למערערים ולחברות יוחסו עבירות הנחלקות לשניים: א. השמטת הכנסות – על פי הנטען, מסרו החברות, באמצעות המערערים, דיווחים חלקיים על הכנסותיהם לשלטונות המס, ובשלוש שנות המס 1999 עד 2001, הושמט סכום כולל של כ-11 מיליון ש"ח. ועוד נטען, כי בעוד שהמערערים ניהלו רישום מדויק של הכנסותיהם לצרכי עצמם, לרואה החשבון של העסק הם העבירו דיווחים שכללו רק את ההפרש בין המכירות להוצאות ולא את כל מחזור העסק. על-פי גרסת המשיבה, הדיווחים החלקיים והרישום בספרים בוצעו על ידי רונן מן, אולם קדמו להם החלטות שנתקבלו על-ידי כל שותפיו לעסק. ב. דיווח חלקי של עובדים ומשכורות – בין השנים 1999 ועד 2001, העסיקו החברות בעסק עובדים ושילמו להם משכורות. נטען, כי לחלק מהעובדים שולם שכרם נטו, במזומן, מבלי שהדבר תועד בפנקסי החשבונות ובדיווחים לרשויות מס הכנסה וביטוח לאומי. בדרך זו הוקטנו תשלומי מס-הכנסה, מס בריאות ודמי הביטוח לאומי שהיה על החברות לשלם עבור אותם עובדים. בגין כל אלה, יוחסו למערערים ולחברות העבירות הבאות: השמטת הכנסה מדו"חות שנתיים והגשתם של דו"חות תקופתיים כוזבים למע"מ, עבירות לפי סעיפים 220(1) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה), ו-117(ב)(1) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק מע"מ). לשלושה מהמערערים – לובלין, פרקש ומן – וכן לחברות יוחסו עבירות של אי-העברת מס, עבירה לפי סעיף 219 לפקודה. 2. ההליכים בפני בית המשפט המחוזי בעניינם של המערערים והחברות החלו בשנת 2002. בתאריך 22.5.03 נחתמו בין ארבע החברות והאומן 17 בע"מ, מחד, ושלטונות מס הכנסה ומע"מ, מאידך, הסכמים לעניין שומות המס לשנים הרלבנטיות לצורך השבת החוב במישור האזרחי. להסכמים צורפו נספחים בהם נכללה התחייבות של המערערים לשלם את המס המתחייב מההסכמים, על פי חלקו היחסי של כל מערער בעסק. מכוח הסכמים אלה נטלו המערערים על עצמם לשלם סכום כולל של ארבע וחצי מיליון ש"ח כנגד מס החברות, ניכויים משכרם של עובדים ומס ערך מוסף. אין מחלוקת, כי המערערים שילמו סכום זה במלואו, ובמובן זה הם בבחינת מי "שהסירו את המחדלים". בעקבות כך, ובגדרו של הסכם טיעון שנחתם בין הצדדים, הוגש לבית המשפט כתב-אישום מתוקן, שתמצית עובדותיו הובאה בפתח פסק-דיננו. המערערים הודו בעובדותיו של כתב האישום המתוקן, ולאחר שלבית המשפט הוגשו תסקירים מטעם שירות המבחן, והצדדים טענו לעונש, גזרה הערכאה הראשונה למערערים עונשים אלה: א. לראובן לובלין, בו ראה בית המשפט "המנהל בפועל והכוח המוביל בעבירות שבוצעו" (עמ' 36 לגזר הדין), נגזרו 30 חודשי מאסר, מתוכם 18 חודשים לריצוי בפועל, והיתרה על תנאי. כן חויב מערער זה בתשלום קנס בסך 200 אלף ש"ח. ב. להלל פרקש ורונן מן – 12 חודשי מאסר, 10 חודשים מאסר על-תנאי וקנס בסך של 175 אלף ש"ח, כל-אחד. ג. לאייל כץ ועדי טלמור – 10 חודשי מאסר, 10 חודשים מאסר על-תנאי וקנס בסך 175 אלף ש"ח. 3. המערערים, שלא השלימו עם גזר-דינו של בית המשפט המחוזי, הביאו בפנינו את השגותיהם, כשאלו מכוונות בעיקרן לרכיב המאסר שבעונש. את טענותיהם הם העלו בהרחבה בכתב, והוסיפו עליהם בטיעון על-פה. תמצית הדברים היא, שבית המשפט קמא לא נתן משקל ראוי למספר נימוקים לקולא, וביניהם אלה: מתחילת החקירה שיתפו המערערים פעולה עם שלטונות המס, ובהמשך הודו בעובדותיו של כתב האישום המתוקן; המחדל שיוחס להם – אי-תשלום מס והעברת ניכויים – הוסר בעקבות ההסכמים שגובשו עם שלטונות המס, ובגדרם שולמה קרן המס בצירוף הפרשי הצמדה, ריבית וקנסות; היקף הנזק לקופה הציבורית אינו זהה לסכום ההשמטה (11 מיליון), הואיל ולא רק הכנסות הושמטו, אלא גם הוצאות שהוצאו להפעלת העסק. כתב האישום אינו עוסק בהשמטת הכנסות של המערערים באופן אישי, אלא של החברות, וחרף כך נטלו המערערים על עצמם לשלם חוב זה. לבסוף, הפנו המערערים להמלצותיו של שירות המבחן בתסקירים שהגיש לבית המשפט, לנסיבותיהם האישיות ולתרומתם לקהילה, לחברה ולמדינת ישראל. מכל הטעמים הללו נתבקשנו להקל בעונש המאסר, כך שהמערערים יוכלו לשאת בו בדרך של עבודות שירות. כן נתבקשנו להקל בקנסות שהושתו על המערערים. 4. המערערים קיימו במשך מספר שנים שתי מערכות רישום בעסקם – האחת, כוזבת, ועליה התבססו הדו"חות המבוקרים שהוגשו לשלטונות המס, ומהם הושמטה הכנסה בסכום כולל של כ-11 מיליון ש"ח. האחרת, היתה מערכת רישום ששיקפה את תנועת הכספים האמיתית של העסק, והיתה גלויה בפני המערערים בלבד, ונסתרת מעיניהם של גורמי המס. עם זאת, ראוי להדגיש כי מתוך אותו סכום, הגיעו שלטונות המס, בעיקר בדרך של אומדנא, להכנסה חייבת בסכום של 5 מיליון ש"ח, וזה היה הבסיס לחישוב המס בהסכמים אשר גובשו בין הצדדים. ועוד ראוי להבהיר, כי מתוך סכום זה חלקו של המס בגין שומת החברות, בצירוף הפרשי הצמדה, ריבית וקנסות – היה כ-2.2 מיליון ש"ח. לסכום זה התווסף סכום בגין שומת הניכויים, שבחישוב כולל של קרן, הפרשי הצמדה וקנסות הגיע ל-1.1 מיליון ש"ח, ובסך הכל הגיע הסכום בתיק מס-הכנסה לסכום של 3.3 מיליון ש"ח. ועוד ראינו צורך להדגיש, כי השומות האישיות של המערערים אמנם לא תוקנו, אולם מכאן ועד לטענה שנשמעה בפנינו ולפיה לא זכו המערערים בטובות הנאה כתוצאה ממעשי העבירה – הדרך ארוכה. חברות פועלות באמצעות האורגנים שלהן, ובמקרה הנוכחי אלה הם המערערים שהנהיגו רישום כוזב על היקף פעולותיו של העסק. עקב כך, נותרה בידי החברות הכנסה בסך של 5 מיליון ש"ח שזכרה לא בא בדו"חות שהוגשו לשלטונות המס. והרי מותר להניח בנסיבות אלה את מה שנראה כברור מאליו, לאמור, ככל שהכנסות החברות והסכומים הפנויים גדלו, כך גדלו עמן טובות ההנאה שהפיקו המערערים. ובאשר לטענה לפיה לא נכון היה לגזור לגבי כל המערערים גזרה שווה, אלא בהתאם לחלקו היחסי של כל אחד מהם העסק, גם טענה זו אין בידנו לקבל. המערערים פעלו בדרך שקדמו לה מחשבה משותפת ותכנון שהיו מקובלים על הכל, ודי להפנות לעניין זה לאמור בעובדותיו של כתב האישום בו הודו, לאמור: "הפקת הדיווחים החלקיים והרישום בספרים בוצעו על ידי הנאשם 4 [רונן מן], בהתאם להחלטות שהתקבלו על ידי השותפים" (ההדגשה הוספה). 5. העולה מכל האמור הוא, שיש לראות בכל אחד מהמערערים כמי שבמעשיו ומחדליו גרם לכך שמתוך הכנסותיו של העסק הושמטה הכנסה חייבת בסך של 5 מיליון ש"ח, ואין צורך לומר כי זהו סכום גדול על פי כל אמת-מידה. את סכום המס המתחייב מהכנסה זו ביקשו המערערים לגרוע מקופת המדינה, וזו התנהגות שאתה מתקשה להשלים עמה. שבעתיים אתה מתקשה לעשות זאת לנוכח העובדה שמדובר במערערים אשר תרמו ממרצם וכיסם לקהילה, ועל כורחנו נמצאנו תוהים אם אותה נדיבות אין מקורה בכספים שגרעו מקופת המדינה. לא זו אף זו, חלקם של המערערים שירתו נאמנה את מדינת ישראל, עד כדי סיכון חיים, ועל-כן הוספנו ותהינו מדוע אותה נאמנות מוגבלת היתה לעניינים שבביטחון המדינה, אולם הסתיימה ברגע שהגיעה למישור החובה האזרחית הבסיסית - לדווח אמת על הכנסות ולשלם מס-אמת. עניין אחרון זה מחייב אותנו להדגיש את התופעה, שככל הנראה רווחת מאד בקרב הציבור, וכוונתנו לכך שהעלמת הכנסות מידיעתם של שלטונות המס, נתפסת כמעשה אשר מותר לחטוא בו, הואיל והוא בבחינת הכרח בל-יגונה. תפישה זו יש לעקור מהשורש. כך בדרך כלל, ובמיוחד במדינה שצרכיה כה רבים ואמצעיה כה דלים, והמתחבטת מזה שנים במצוקות תקציביות של ממש, ובממדי עוני ההולכים וגדלים. התמודדות זו קשה היא, הואיל ועבירות המס נעשות הרחק מעינו השוזפת של החוק, ובדרך כלל הן נעשות תוך שיתוף פעולה של גורמים אחדים בעלי עניין. יתר על כן, גם מספרם של העושים במלאכת החקירה אינו רב, ועל כן כאשר נחשפת תופעה בהיקף כה חמור כמו במקרה שבפנינו, מצווה בית המשפט להרים את תרומתו לצמצום ממדיהן של עבירות המס על ידי החמרה בענישה. המסר לכלל בעניין זה הוא פשוט וברור – הכל מצווים לדווח דיווח אמת על היקף עסקיהם, ואם כך יהיה, מותר להניח שהנטל על כלל אזרחי המדינה יהיה שוויוני יותר. ולהיפך, מי שיעמוד במריו ויוסיף לנהוג בדרכי רמייה כדי להשמיט מהכנסותיו, שוב אין מנוס מלהבהיר לו כי במקרים הראויים, הוא עלול לשלם על כך לא רק בממונו, אלא גם בחירותו. 5. המייחד את המערערים שבפנינו הוא שהם הקדימו ופרעו את חובם לשלטונות המס. עובדה זו, מעבר להיותה סילוק של המחדל, גלומה בה גם חרטה, והרי מקובל עלינו מקדמת דנא, כי חרטה, כמו הטבת נזקו של הקורבן, ראוי שיזקפו לקולת העונש בבוא הנאשם לתת את הדין. אולם, גם את זאת יש להדגיש: עם כל חשיבותו של פירעון החוב, בסופו של דבר אין מדובר במעשה חסד שעשה הנאשם, אלא בפירעון מה שניתן היה לגבות ממנו גם בדרכים אחרות. אכן, במקרה הנוכחי פרעו המערערים את חובן של החברות, אולם כאמור, מדובר במי שהיו מעורבים במישרין בביצוען של העבירות, ועל כן אף שלהסרת המחדל במקרה זה יש לייחס משקל, אין להפריז בו עד כדי הימנעות מגזירתו של מאסר בפועל. מסקנה זו מתחייבת גם ממעמדם של המערערים בקהילות בקרבן הם פועלים. נראה כי מדובר בדמויות מוכרות, שמאסרם כרוך ללא ספק בנזק תדמיתי לא פשוט. עם זאת, דווקא ממערערים מסוגם נצפה להתנהגות שונה, באשר הם עלולים להיות בעיני חלק מהציבור מודלים לחיקוי. יתר על כן, מדובר במערערים שלא ביצעו את העבירות בגלל חיסרון כיס, חולשת הדעת, או משובת נעורים. אדרבא, כל המערערים הם אנשים שעמדו זה מכבר על דעתם, שמצבם הכלכלי, למצער, שפיר, ושכאמור, ביצעו את העבירות בהן הורשעו לאחר מחשבה ותכנון. מנקודת השקפה זו, וחרף הקשיים הכרוכים, מעצם טיבעם, בריצוי מאסר בפועל, איננו סבורים כי הוכחה בפנינו עילה כלשהי ללכת לקראתם מעבר למה שנעשה בערכאה הראשונה. אדרבא, נראה לנו כי העונשים שהושתו – שקולים ומתונים הם, ואינם חורגים מרמת הענישה המקובלת והראויה. לפיכך, הערעורים נדחים. ניתן היום, ד' בתמוז תשס"ה (11.7.2005). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05024070_O01.doc/שב מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il