שלמה אלבו נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2406/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2406/09 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ח' מלצר המערער: שלמה אלבו נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט עודד מודריק), מיום 3.2.2009, בתיק פלילי 40239/07 תאריך הישיבה: י"א בסיון התש"ע (24.05.2010) בשם המערער: עו"ד ליאור אשכנזי; עו"ד איתן כבריאן בשם המשיבה: עו"ד איתמר גלבפיש פסק-דין הנשיאה ד' ביניש: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ע' מודריק), בו הורשע המערער – על-בסיס המיוחס לו – בארבעה אישומים שונים, בעבירות של סחיטה באיומים, סחיטה בכוח, הצתה, היזק בזדון, סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, הטרדה באמצעות מתקן בזק, איומים, והטרדת עד. מנגד, זוכה המערער מעבירה אחת של היזק בזדון. בית המשפט קמא גזר את דינו של המערער, בגין העבירות מסוג פשע בהן הורשע, ל-11 שנות מאסר, מתוכן 9 שנות מאסר לריצוי בפועל והיתר על-תנאי; ובגין העבירות מסוג עוון בהן הורשע, ל-3 שנות מאסר, מתוכן 2 לנשיאה בפועל, שירוצו בחופף לעונש לעיל, והיתר על-תנאי. השאלה המרכזית העומדת להכרעה בערעור שלפנינו הינה האם הוכח בבית המשפט קמא, למעלה מספק סביר, כי המערער הוא שביצע את מעשי ההתנכלות המתוארים בכתב האישום. לחלופין, וככל שייקבע שאכן המערער עומד מאחורי המעשים, מבקש הוא כי נקל בעונשו נוכח מצבו הנפשי. כתב האישום ותשובת המערער לאישומים 1. להלן עיקרי העובדות, כפי שנטענו בכתב האישום שהוגש נגד המערער. על-פי הנטען באישום הראשון, עו"ד אורי גאון (להלן: גאון) היה לפני 25 שנים מתמחה במשרד עו"ד בנימין לוינבוק ז"ל, אשר ייצג חברה בשם "רבינטקס" במשפט אזרחי שהתנהל בינה לבין חברה מתחרה בבעלות משפחת המערער. משפחת המערער הפסידה במשפט (להלן: פרשת רבינטקס). המערער ראה בגאון אחראי לתוצאות המשפט ולנזק שנגרם למשפחתו, ונטר לו טינה על-כך. בעבר בא הדבר לידי ביטוי בתנועות ידיים מאיימות שחיווה כלפי גאון במפגשים אקראיים ברחוב ובכך שסטר לו בעת פגישה מקרית ביניהם במאי 1997. בגין אירוע אחרון זה הורשע המערער. בשנים האחרונות, כך נטען, ביצע המערער בעצמו או בידי שליחים שורת מעשים כלפי גאון ובני משפחתו: ניקוב צמיגי מכוניתו של גאון ביום 5.12.2005, בעת שזה שהה בניחום אבלים בבית לוינבוק; ירי שתי יריות אקדח בידי אלמוני רכוב על אופנוע שחלף על-פני רכבו של גאון ביום 8.6.2006; משלוח עציץ לבית גאון מחנות פרחים, לו צורף כרטיס ברכת "חג שמח" ללא ציון שם השולח, במהלך ספטמבר 2006; במהלך פגישה במשרדו של גאון במרץ 2007, לאחר שדרש מגאון פיצוי כספי, אמר לו המערער: "אתם תחשבו על זה שבוע ואני אחשוב על זה שבוע". משסירב גאון לדרישת הפיצוי, בשיחת טלפון אותה יזם המערער כעבור שבוע, אמר לו האחרון: "אני חשבתי שתמצא פיתרון לך ולי ואני מבין שאני צריך למצוא פיתרון לעצמי"; לאחר מכן התרחשו האירועים הבאים: השלכת רימון הלם אל גינת ביתו של גאון באישון לילה בתחילת מאי 2007; הצתת רכבה של אשתו של גאון ליד ביתם בליל ה-23.5.2007; במספר הזדמנויות במאי וביוני 2007 התקשר המערער מחו"ל ומהארץ לביתו של גאון וניתק לאחר הרמת השפופרת; הצתת רכבו של גאון בליל ה-25.6.2007 באמצעות שפיכת דלק על הרכב והשלכת רימון הלם שהצית את הדלק, ובו זמנית – השלכת רימון עשן לחדר השירותים בבית גאון, שכתוצאה ממנה נפגעו אשתו ושתי בנותיו משאיפת עשן. בבית המשפט קמא אישר המערער את הנסיבות שברקע מעשי העבירה שיוחסו לו באישום זה, קרי - הטינה שהוא רוחש לגאון מאז פרשת רבינטקס, תנועות הידיים המאיימות ועבירת התקיפה משנת 1997. המערער גם הודה בכך שקיים פגישה עם גאון במשרדו במרץ 2007 במהלכה דרש ממנו פיצוי בגין נזקי פרשת רבינטקס, ובתכני האמרות שהשמיע בפגישה ובשיחה הטלפונית שקיים עם גאון שבוע לאחר מכן. ביחס לכל יתר נסיבות האישום, הכחיש המערער את זיקתו אליהן. 2. על-פי הנטען באישום השני, אברהם (אייבי) ביריאן (להלן: אייבי) הוא הבעלים של חברת השילוח "אייבי טראנס" העוסקת בעמילות מכס ובשילוח בינלאומי, אשר המערער השתמש בשירותיה מספר פעמים לשם יבוא שעונים. בשנת 2003 החרימו רשויות המכס את אחד ממשלוחי השעונים (להלן: פרשת השעונים). המערער סירב לשלם לחברת השילוח את שכר טיפולה במשלוח, בטענה כי אייבי "הלשין" עליו לרשויות המכס במטרה "לחסלו". על רקע זה התרחשו בהמשך האירועים הבאים המיוחסים למערער: ניקוב צמיגי מכוניתו של אייבי בחניית משרדו ביום 9.1.2006; ניקוב צמיגי רכבה של אשתו של אייבי ביום 25.1.2006; במהלך פגישה במשרדו של אייבי במרץ 2006, דרש המערער מאייבי לשלם לו סכום כסף כ"פיצוי" על הנזקים שגרם לו, ואיים על אייבי שאם לא ישלם: "יש לי שותפים אשר ידעו מה לעשות עם זה"; בפגישה נוספת במשרדו של אייבי, ביום 9.3.2006, נדרש אייבי לשלם למערער סכום של 2,805,000$, בכדי שאייבי ומשפחתו יוכלו לישון בשקט; במהלך יולי 2006 קיים המערער שיחות עם אייבי שבהן, בין היתר, ציין המערער בפני אייבי כי הוא יודע איפה הוא גר, כי יש לו (לאייבי) בת יפה וכי הוא (המערער) ילבש בגדי צבא ו"יעשה מה שצריך לעשות". עוד אמר המערער לאייבי, כי לרשותו כנופיה של אנשים רבים, ואיים עליו כי אם לא ישלם לו את מבוקשו, יפגע בו ובבני משפחתו; במהלך יולי 2006, בעת שנסע אייבי עם אשתו ברכבו, נעצר לפני הרכב אופנוען בצומת, חסם לכמה שניות את דרכם, הסתכל בריכוז באייבי ובאשתו ולאחר מכן פינה את דרכם; במהלך ספטמבר 2006, באותו מועד בו נשלח העציץ לגאון, נשלח עציץ דומה מחנות פרחים אל ביתו של אייבי, ועליו כרטיס ברכת "חג שמח" ללא ציון שם השולח; ביום 9.5.2007 לפנות בוקר פוזר נוזל דליק על מדרגות הכניסה לביתו של אייבי והושלך רימון הלם לעבר הכניסה. כתוצאה מכך הוצתה דלת הבית, עת נמצאו בו אשתו ובתו של אייבי; במספר הזדמנויות בחודשים יוני ויולי 2007 התקשר המערער מחו"ל לטלפון הנייד של אייבי ולא אמר דבר לאחר שנענה; ביום 16.7.2007 התקשר המערער לאייבי ושאל אותו אם הוא מעוניין לפתור את הבעיה שביניהם. אייבי השיב כי אין כל בעיה ביניהם, ובתגובה אמר המערער: "אם זה ככה, אני צריך למצוא את הפיתרון. אתה שלחת לי עבריינים – את זה גם אני יודע לעשות". בדברים אלה התייחס המערער לאירוע שהתרחש ביום 18.11.2006, בו אסף אייבי את המערער ברכבו וכאשר יצאו השניים מהרכב, התנפלו על המערער שני אלמונים אשר הכו אותו בראשו ובגופו. גם ביחס לאישום זה, אישר המערער את הנסיבות שאופפות את האישום, את דרישותיו כלפי אייבי לפיצוי בגין נזקיו, אשר הושמעו, בין היתר, גם בשיחות טלפון, ואת העובדה שהוכה נמרצות בידי מי שהיו לטענתו שליחיו של אייבי. מנגד, הכחיש המערער את העובדות הנטענות המייחסות לו העברת מסרי איום קונקרטיים או פעולות מזיקות למיניהן. עם זאת, בתום פרשת התביעה הודה המערער בעבירת האיומים כלפי אייבי שיוחסה לו באישום זה. 3. על-פי הנטען באישום השלישי, עו"ד יאיר בן דוד (להלן: בן דוד) קיבל על עצמו לייצג את המערער בהקשר לפרשת השעונים. בין מאי לאוגוסט 2004 ביצע בן דוד פעולות משפטיות שונות עבור המערער. ביום 5.8.2004 הגיע המערער למשרדו של בן דוד ודרש את השבת שכר הטרחה ששילם לו וכן דרש ממנו להשיב לו הלוואה שנתן המערער ליעקב אשל (המתלונן באישום הרביעי, להלן: אשל). המערער איים על בן דוד כי אם לא ישיב לו את הכספים האמורים, יפנה לעיתונות ולמשטרה ו"יפוצץ את הפרשה". ביום 1.9.2004 התקשר המערער למשרדו של בן דוד ודרש ממנו שוב את השבת שכר הטרחה וההלוואה, ואגב כך איים בפגיעה במשפחתו, בילדיו ובשמו הטוב של בן דוד. עוד נטען, כי בסוף שנת 2005 או בראשית 2006 ניקב המערער שלושה מצמיגי רכבו של בן דוד עת חנה הרכב בחניון משרדו. המערער אישר את הנסיבות שברקע האישום; את דרישתו מבן דוד להחזיר לו את שכר הטרחה ואת סכום ההלוואה שנתן לאשל; ואת חילופי הדברים בפגישה מיום 5.8.2004. מנגד, כפר המערער בהשמעת איומים כלפי בן דוד ובני משפחתו ובניקוב צמיגי רכבו של בן דוד. 4. על-פי הנטען באישום הרביעי, בשנת 2004 פנה המערער לאשל, אשר עבד בעבר במשטרה וכחוקר פרטי ואותה העת עסק בהשכרת ומכירת ציוד אלקטרוני למטרות הגנה, והביע התעניינות בציוד של מצלמות ומכשירי הקלטה נסתרים. בפגישה בין המערער לאשל הציג הראשון קטעי עיתונות ישנים הנוגעים לפרשת רבינטקס, דיבר על גאון, ותיאר באוזני אשל את חשדותיו ביחס לאייבי. המערער ביקש מאשל כי יפגיש אותו עם עורך דין טוב ונאמן שיטפל בענייניו, והעלה רעיון של הצבת מצלמות נסתרות במשרדו של עורך הדין כדי לצלם ולהקליט את כל מי שיבוא להפציר בו להפסיק לייצג את המערער. המערער גם הלווה לאשל, לבקשתו, סך של 7000 ₪. בשלב מסוים, הגיש המערער תלונה נגד אשל, שבעקבותיה התנהל משפט נגדו בבית משפט השלום בתל-אביב. המערער נכח בבית המשפט ביום 5.6.2007, בו העיד אשל להגנתו. בתום הדיון ניגש המערער אל אשל, ששוחח עם סנגורו בכניסה לבית המשפט, הניף כלפיו אצבע בתנועת איום והבהיר כי מטרתו בחיים היא למחוק את אשל עד שייעלם מהעולם. המערער אישר כי הגיש תלונה נגד אשל וכי נכח בבית המשפט ביום האמור. כן אישר המערער כי לאחר הדיון ניגש אל אשל ודיבר איתו. בתחילה, מסר המערער באמצעות בא-כוחו כי: "אכן הנאשם דיבר עם המתלונן אך לא התכוון להטריד אותו ולאיים עליו". בתום פרשת התביעה הודה המערער בעבירת האיומים כלפי אשל, אך כפר בעבירה של הטרדת עד. הכרעת דינו של בית המשפט קמא 5. נוכח העובדה שהמערער אישר באורח מלא את נסיבות הרקע שהולידו את הסכסוכים שנוצרו בינו לבין המתלוננים, כמו-גם את העובדה שקיים עימם מפגשים פנים אל פנים, ובהתחשב בכך שהמערער לא חלק על עצם התקיימותן של פעולות ההתנכלות השונות, נסובה עיקר המחלוקת העובדתית אשר עמדה להכרעתו של בית המשפט קמא על שאלת זהותו של מבצע פעולות ההתנכלות. מחלוקת משנית נגעה לשאלת משמעות הדברים שהשמיע המערער במפגשיו עם גאון ועם בן דוד. זאת, מאחר שהמערער הודה, כאמור, בעבירות האיומים כלפי אייבי ואשל. בהכרעת דינו התבסס בית המשפט קמא על שלושה סוגים של ראיות. ראשית, נסמך בית המשפט על ראיות ישירות, שכללו את עדויותיהם של שלושת המתלוננים שהיוו יעד למעשי התנכלות מצד המערער. בית המשפט ציין כי המתלוננים גאון, אייבי ובן דוד העידו על שמיעת איומים באורח ישיר מפי המערער, וכולם על רקע של דרישת תשלום כספי שנדחתה; כן ציינו המתלוננים שאין להם סכסוך עם איש זולת המערער ואיש מלבדו לא איים עליהם (עמ' 14-13 להכרעת דינו של בית המשפט קמא, להלן: הכרעת הדין). שנית, התבסס בית המשפט על ראיות נסיבתיות, דהיינו- שיטות הביצוע הדומות של מעשי ההתנכלות כלפי המתלוננים השונים; העובדה ששיטות ואמצעי ביצוע מסוימים בוצעו בפרקי זמן קרובים ולעיתים חופפים; והעובדה שהמערער בתחכומו שהה בחו"ל במועדי ביצוע ההתנכלויות (עמ' 10, 15 להכרעת הדין). שלישית, בית המשפט הסתמך על אמרות המערער באוזני המדובב, אשר שהה עימו בתא המעצר במשך מספר ימים, ושיחותיהם הוקלטו הקלטת סתר. בשיחות אלה, כך נקבע, כלולות התבטאויות רבות שזיקתן אל מעשי ההתנכלות ברורה. כן עולה מן השיחות כי המערער ידע פרטים מוכמנים ביחס למעשים. כך, למשל, ידע שבביתו של גאון מותקנות מצלמות אבטחה רבות ותיאר את טיבו של רימון העשן שהושלך אל ביתו ואת פרטי משלוח העציצים (עמ' 19-15 להכרעת הדין). 6. על בסיס חומר הראיות המתואר לעיל, קבע בית המשפט קמא כי המערער הוא האחראי לכל מעשי ההתנכלות המתוארים בכתב האישום. נקודת המוצא לקביעתו של בית המשפט היתה התגבשות רגשות העוינות של המערער כלפי גאון, אייבי ובן דוד, הממצאים בדבר החצנת רגשי האיבה במפגשים עימם שבהם הושמעו מפי המערער דברי איום מפורשים, ישירים ועקיפים, כלפי המתלוננים, והממצאים בדבר עצם התרחשות מעשי ההתנכלות. על רקע ממצאים אלה, קבע בית המשפט כך: "צירוף ממצאי העובדה הללו מקים מערכת ראיות נסיבתית חזקה ביותר שממנה נגזרת מסקנה בטוחה למדי בדבר זיקתו של הנאשם למעשי ההתנכלות. שכן ריבוי מעשי ההתנכלות (כלפי גאון ואייבי), תכיפותם, הדמיון בדרכי הביצוע ובאמצעי הביצוע כשהם משולבים ברקע של תחושות רדיפה אובססיביות של הנאשם, ב"דבקותו" בעוינות כלפי גאון ואייבי לאורך שנים ובהתבטאויות המאיימות של הנאשם כלפי המתלוננים, שוללות כל אפשרות אחרת. שאם לא תאמר כן על כורחך נמצאת אומר שמעשי ההתנכלות הללו הם צירוף מקרים נעדרי זיקה וקשר ביניהם. דעתי היא שההסתברות שבאופן מקרי יתרחשו, בסמיכות זמנים, כלפי המתלוננים סדרות של מעשי התנכלות שדפוס הפעולה שלהם דומה, בלי רקע של עוינות מצד גורם כלשהו שאיננו הנאשם; הסתברות זו נמוכה ביותר, כמעט אפסית" (עמ' 28 להכרעת הדין. ההדגשות במקור – ד.ב.) בית המשפט קמא הסתמך גם על שתיקת המערער במשפטו, אשר כפועל יוצא ממנה לא ניתן הסבר סביר מפי המערער המתיישב עם חפותו. בהקשר זה קבע בית המשפט כי: "הסנגור אינו סומך יתדות טיעונו בסעיף 162(ב) לחוק סדר הדין הפלילי", אשר בהתקיים נסיבותיו אין לייחס משקל ראייתי לחובתו של נאשם כתוצאה מהימנעותו מלהעיד, ומכל מקום קבע כי סעיף זה אינו מתקיים בעניינו של המערער, שכן זה נבדק על-ידי מומחית מטעם הפסיכיאטר המחוזי, ד"ר שילד, ומחוות דעתה עולה שעל אף ההפרעה הנפשית שהמערער לוקה בה, אין כל מגבלה על יכולתו להעיד בבית המשפט. כן נקבע, כי הסבריו השונים של הסנגור להתנהגות המערער, וכמוהם גם "אמרות החוץ" של המערער, אינם יכולים להחליף את עמידתו על דוכן העדים כדי שגרסתו תעמוד למבחן בחקירה נגדית. לבסוף, נדחתה טענת המערער לפיה נוכח העובדה שאין כל ידיעה על זהות מבצעי מעשי ההתנכלות, לא ניתן להטיל על המערער אחריות למעשים אלה, בבחינת בהיעדר משודל אין משדל. לעניין זה נקבע כי המערער הוא מבצע במשותף של מעשי ההתנכלות, שנעשו בשליחותו ועבורו, ומשכך קמה אחריותו כמבצע. 7. נוכח מסקנותיו אלה, הרשיע בית המשפט קמא את המערער בכל המיוחס לו באישומים הנוגעים לגאון, לאייבי ולאשל. ביחס לאישום הנוגע לבן דוד, הרשיע בית המשפט את המערער בעבירה של סחיטה באיומים, אך זיכה אותו מעבירת ההיזק בזדון, נוכח קביעתו כי לניקוב צמיגי מכוניתו של בן דוד אין אזכור באמרות המערער למדובב וכי מדובר במהלך חד-פעמי, בניגוד לשרשרת המעשים כלפי גאון ואייבי. ביום 3.2.2009 גזר בית המשפט קמא את דינו של המערער, כמפורט לעיל. בדונו בעונשו של המערער ציין בית המשפט קמא כי מעשיו הוסברו בחוות דעתה של הפסיכיאטרית המומחית ד"ר שילד על רקע הפרעה נפשית מסוג "פרנויה ורה" שהוא לוקה בה, הפרעה המאופיינת בהתפתחות מערך מחשבות שווא מתמשכות וקשורות האחת בשנייה, כפי שפיתח המערער כלפי המתלוננים דנן. בית המשפט ציין עוד כי מחלתו של המערער נלקחה בחשבון כנסיבה לקולה, וכך גם העובדה שבפועל לא נגרם נזק שאינו בר-תקנה למי ממושאי העבירות. עם זאת, הדגיש בית המשפט כי המערער אחראי למעשיו, מבין את טיבם ומסוגל לשלוט בהליכותיו, כעולה מחוות דעתה של ד"ר שילד ומעדותה בפני בית המשפט בשלב הטיעונים לעונש, ומכאן שנובעת ממנו מסוכנות רבה כלפי הציבור בכלל וכלפי גורמים שעלולים להיקלע למחיצתו בפרט. בית המשפט ציין כנסיבה לחומרה את השפעת מהלכי האיום של המערער על אורח חיי המשפחות ששימשו כיעד למתקפותיו. יצוין, כי בית המשפט נמנע מלפסוק פיצויים לטובת המתלוננים, בהיעדר ידיעה ברורה על מצבו הכלכלי של המערער ונוכח משך עונש המאסר שנגזר עליו. טענות הצדדים בערעור על הכרעת הדין 8. בערעור שבפנינו חזר המערער על טענתו העיקרית בבית המשפט קמא, לפיה אין במכלול הראיות שבתיק, אשר רובן ככולן נסיבתיות, כדי לשכנע למעלה מכל ספק סביר שהמערער הוא האחראי למעשי ההתנכלות. לשיטת המערער, מהכרעת דינו של בית המשפט קמא עולות תמיהות שנותרו ללא מענה ואשר מעלות אפשרויות מסתברות שונות מן המסקנה אליה הגיע בית המשפט. באשר לאישום הראשון בעניינו של גאון, טוען המערער כי אין תשתית מספקת לקביעה לפיה המערער הוא שעומד מאחורי שיחות הטלפון ומשלוח העציץ האנונימיים למתלונן, וכי שגה בית המשפט קמא כשקבע כי הדברים שהשמיע המערער כלפי גאון מהווים איום מפורש. זאת, נוכח העובדה שבדברים שנאמרו אין כל איום בפגיעה ממשית, ולו ערטילאית, ובהתחשב בכך שגאון עצמו לא ייחס חשיבות לחילופי הדברים עם המערער וראה בו ובדרישותיו "הזויים". כן טוען המערער, כי שגה בית המשפט עת מצא כי אמירות המערער בפני המדובב מהוות הודאה במעשי ההתנכלות ומופיעים בהן פרטים מוכמנים, וכאשר לא נתן משקל ראוי לעובדה כי נגד גאון בוצע ירי על-ידי אלמונים בסמוך למתן הכרעת הדין, מעשה שהמערער לא נחשד בביצועו. אף ביחס לאישום השני משיג המערער על מסקנתו של בית המשפט בעניין שיחות הטלפון ומשלוח העציץ, כמו-גם על קביעתו בעניין אמירות המערער בפני המדובב. עוד נטען, כי בית המשפט קמא לא התחשב בכך שאייבי תקף באמצעות אחרים את המערער. לבסוף טוען המערער, כי בית המשפט כלל לא התייחס בהכרעת הדין לכך שלעבר ביתו של אייבי נזרק רימון כחודש לאחר מעצרו של המערער. 9. לעניין הימנעות המערער מלהעיד בפני בית המשפט קמא, טוען המערער ראשית כי שגה בית המשפט עת ייחס "משמעות ניכרת", כהגדרת המערער, להימנעותו מלהעיד, בהתחשב במצבו הנפשי. שנית, נטען בהקשר זה כי שגה בית המשפט כאשר בחר להתעלם מ"אמרות חוץ" של המערער שעשויות היו לזַכותו. עוד טוען המערער ביחס להרשעתו בעבירות הסחיטה באישומים השונים. ביחס לאישום הראשון והשני, נטען כי לא התקיימו יסודות עבירת הסחיטה, שכן לא הוברר שמי מהמתלוננים קישר בין מעשי ההתנכלות לבין הצורך לעמוד בדרישותיו של המערער. כן נטען, כי לא ניתן לקבוע כי בעת ביצוע המעשים שקדמו להצבת הדרישות הכספיות פעל המערער מתוך מטרה להניע את המתלוננים לפצותו. באשר לאישום השלישי, טוען המערער כי אין בנסיבות השיחה בינו לבין בן דוד, ובתוכנה, כדי להצביע מעבר לספק סביר כי אכן מדובר בעבירת הסחיטה באיומים. 10. מנגד, טען בפנינו בא-כוח המשיבה כי אין להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא, שכן אין כל מסקנה אפשרית אחרת העולה מהנסיבות, לבד מהמסקנה המרשיעה. ראשית נטען, כי אמירות המערער בפני המדובב בעניין משלוחי העציצים כמו-גם דבריו העמומים של סנגורו בסיכומים בעניין זה, מעידים על כך שהמערער הוא שעמד מאחורי המשלוחים. כן נטען, כי יש לדחות את טענת המערער לפיה הוא אינו עומד מאחורי שיחות הטלפון לגאון ולאייבי, נוכח הצטברות הראיות הנסיבתיות נגדו בעניין זה. עוד טען בא-כוח המשיבה, כי בהתחשב בדברים הקשים שהטיח המערער בגאון, אין מנוס מלפרש את תוכן דבריו בשיחת הטלפון שלאחר פגישתם כמאיים. ביחס לאמירות המערער באוזני המדובב, נטען כי המשמעות אותה ייחס בית המשפט קמא לאמירות תואמת את ההקשר בו נאמרו ואת תוכנן, ואף בצדק מצא בהן בית המשפט פרטים מוכמנים ביחס למעשי ההתנכלות. באשר לתקיפת המערער בפגישתו עם אייבי, נטען כי אין בעובדה זו כדי להשפיע על עוצמת הראיות כנגד המערער, שכן ההרשעה נסמכת על ראיות נסיבתיות ולא על מתן אמון בעדותו של אייבי. לעניין מעשי ההתנכלות שאירעו לאחר מעצרו של המערער, נטען כי עמדת המשיבה היא שהמערער הוא שעומד מאחורי מעשים אלה, גם בלא שהדבר הוכח בראיות ישירות. 11. באשר להימנעות המערער מלהעיד, טען בא-כוח המשיבה כי טענת המערער לפיה יש להעניק משקל מופחת להימנעות זו נוכח מצבו הנפשי לא נטענה בפני בית המשפט קמא ומכל מקום- אין לקבלה שכן לגישת המשיבה הימנעות המערער מלהעיד נבעה מהחשש פן תתמוטט הגנתו אם תעמוד למבחן החקירה הנגדית. לעניין אמרות החוץ, נטען כי אף אם שגה בית המשפט קמא עת קבע כי אמרות החוץ אינן יכולות לשמש כראיה לחפותו, הלכה למעשה בחן בית המשפט את מרבית הטענות המופיעות בהן, ואילו חלקן האחר אינו בעל משקל. ביחס לטענות המערער בנוגע לעבירות הסחיטה, נטען ראשית כי עבירת הסחיטה בכוח אינה דורשת כי האדם נגדו משתמשים בכוח יהיה מודע לכך שכוח זה נועד לשם הנעתו למעשה, ובין כה וכה – עולה מחומר הראיות כי המתלוננים קישרו בין מעשי ההתנכלות לבין דרישות המערער. שנית, נטען כי גם מעשיו המוקדמים של המערער בוצעו מתוך מטרה להניע את המתלוננים לפצותו. לבסוף, בהתייחס לאישום השלישי, נטען כי בהתחשב באמור בהודעתו של בן דוד במשטרה ובתוכנה של שיחת הטלפון בינו לבין המערער, אין דבריו של המערער יכולים להתפרש אלא כאיום. דיון 12. כאמור, הסוגיה העיקרית העומדת להכרעה בערעור שבפנינו הינה האם הוכח, ברמת ההוכחה הנדרשת בפלילים, כי המערער הוא שביצע את מעשי ההתנכלות המתוארים בכתב האישום. לחלופין, וככל שייקבע כי הרשעתו של המערער עומדת על כנה, תעמוד להכרעתנו השאלה האם יש להקל בעונשו של המערער נוכח מצבו הנפשי. כפי שצוין לעיל, בשאלת ביצוע מעשי ההתנכלות המיוחסים למערער, בעצמו או באמצעות אחר, אין בפנינו עדות ישירה של ממש. הרשעת המערער בבית המשפט קמא מתבססת בעיקרה על ראיות נסיבתיות. במצב דברים זה, השאלה המתעוררת היא האם קיימות ראיות נסיבתיות המספיקות להוכחת האשמה. בהמשך, נבחן את אמירות המערער באוזני המדובב, אשר אף עליהן התבסס בית המשפט קמא בהכרעתו. הראיות הנסיבתיות 13. בבואנו לדון בהרשעת המערער נשווה לנגד עינינו תמיד את הכלל לפיו לא יורשע אדם בפלילים, אלא אם הוכחה אשמתו מעבר לספק סביר. לצורך הרשעה נדרשת רמת וודאות בדרגה גבוהה כי הנאשם ביצע את הפשע המיוחס לו (ע"פ 528/76 צלניק נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(3) 701, 709 (1977); ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221, 652 (1993), להלן: עניין דמיאניוק; ע"פ 2518/94 אלימלך נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 481, 498-496 (1997)). רמת הוודאות הנדרשת לצורך הרשעה בפלילים מעוגנת כיום בסעיף 34כב לחוק העונשין. הכלל הוא כי לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק סביר (ע"פ 6359/99 מדינת ישראל נ' קורמן, פ"ד נד(4) 653, 663 (2000), להלן: עניין קורמן; ע"פ 6864/03 רוקנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 657, 666 (2000)). עיקרון כללי זה חל גם באשר להרשעה על בסיס ראיות נסיבתיות. ראיות נסיבתיות, בשונה מראיות ישירות, אינן מוכיחות במישרין את העובדות הטעונות הוכחה, אלא הן מוכיחות עובדות שמהן ניתן להסיק מסקנה בדבר התקיימות הטעון הוכחה (ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, פ"ד נו(5) 221, 227 (2002), להלן: עניין מקדאד; ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 577, 587-586 (2003), להלן: עניין בן שלוש). הכרעה שיפוטית בהליך פלילי הנשענת על ראיות נסיבתיות, אמורה לבחון האם ראיות אלה בהשתלבותן מצביעות ברמת הוודאות הנדרשת על אחריותו הפלילית של הנאשם, או האם נותר ספק סביר בדבר אחריותו. העדר ספק סביר ביחס לתשתית ראייתית נסיבתית מפלילה משמעו כי המסקנה ההגיונית היחידה שניתן להסיק מן הראיות היא כי הנאשם אחראי בפלילים, וכי אין הסבר סביר אפשרי אחר לעובדות שהוכחו השולל אחריות פלילית (עניין קורמן, עמ' 663-662; עניין מקדאד, עמ' 228-227). ספק סביר עשוי לעלות מהראיות הנסיבתיות מקום שניתן להסיק מהן מסקנה המתיישבת עם חפות הנאשם, שההסתברות לאפשרות קיומה היא מהותית, ואינה זניחה או דמיונית. לאפשרות כזו צריכה להיות אחיזה סבירה בחומר הראיות, ועליה לעמוד במבחני השכל הישר וניסיון החיים (ע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 617, 620 (1987); ע"פ 6890/04 מדינת ישראל נ' בלאוסוב, פסקה 12 לפסק דינו של השופט א' א' לוי (לא פורסם, 13.9.2005)). דהיינו, כדי לקבוע ממצא מרשיע על-בסיס ראיות נסיבתיות, נדרש כי שילובן יוביל למסקנה מפלילה כמסקנה סבירה אפשרית יחידה (ע"פ 470/85 בן גל נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 133, 141 (1989), להלן: עניין בן גל; עניין מקדאד, עמ' 228; עניין בן שלוש, עמ' 588-587). 14. השופטת א' פרוקצ'יה תיארה באחד מפסקי הדין את תהליך הסקת המסקנות המפלילות מראיות נסיבתיות כתהליך תלת-שלבי: "בשלב ראשון נבחנת כל ראייה נסיבתית בפני עצמה כדי לקבוע אם ניתן להשתית עליה ממצא עובדתי; בשלב שני, נבחנת מסכת הראיות כולה לצורך קביעה אם היא מערבת, לכאורה, את הנאשם בבצוע העבירה, כאשר הסקת המסקנה המפלילה היא תולדה של הערכה מושכלת של הראיות, בהתבסס על נסיון החיים ועל השכל הישר. המסקנה המפלילה עשויה להתקבל גם מצירופן של כמה ראיות נסיבתיות אשר כל אחת בנפרד אמנם אינה מספיקה לצורך הפללה, אך משקלן המצטבר מספיק לצורך כך; בשלב שלישי, מועבר הנטל אל הנאשם להציע הסבר העשוי לשלול את ההנחה המפלילה העומדת נגדו [...] בית המשפט מניח את התיזה המפלילה של התביעה מול האנטי-תזה של ההגנה, ובוחן האם מכלול הראיות הנסיבתיות שולל מעבר לכל ספק סביר את גרסתו והסברו של הנאשם" (ע"פ 9372/03 וייזל נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 745, 754 (2004). ההדגשות הוספו – ד.ב. וראו גם: עניין בן שלוש, עמ' 588-587; ע"פ 10577/02 שמש נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 706, 715-714 (2004); ע"פ 543/79 נגר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 113 (1980), להלן: עניין נגר). בשלב השלישי של בחינת הראיות הנסיבתיות יש לבחון את ההסבר שמציע הנאשם לנסיבות המפלילות שהוכחו לכאורה באמצעות מבחן הספק הסביר. הסברו של הנאשם יוכל להצילו ממסקנה מרשיעה, אם בהסבר האלטרנטיבי שהוא מציע יש, למצער, כדי להטיל ספק בעוצמת הראיות המפלילות של התביעה (ע"פ 1548/02 בן דוד נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נו(5) 248, 253 (2002); ע"פ 16/82 מלכה נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4) 309, 317 (1982), להלן: עניין מלכה). כדי להעלות ספק סביר, על ההסבר להיות רציני ולא מסופק או מפוקפק, כדברי השופט מ' בייסקי בעניין מלכה: "...לא די באפשרות תיאורטית גרידא, ודאי שלא די בהסבר כושל, מפוקפק או לא אמין. רק הסבר מתקבל על הדעת, או המותיר לפחות ספק סביר, עשוי להיות בו כדי לערער החזקה העובדתית. [...] הסבר מסופק או מפוקפק מטבעו אינו אמין ולמאומה לא יצלח; שלא כן הסבר, המותיר בלב השופט ספק סביר, העשוי לפעול לטובת הנאשם" (שם, בעמ' 316). 15. לבסוף, ראוי לציין כי אימוץ גרסה מפלילה מעבר לספק סביר על יסוד ראיות נסיבתיות לא בהכרח יענה באופן מלא על כל השאלות, התמיהות והסתירות האפשריות העשויות לעלות מתשתית הראיות, ואשר אין להן בהכרח תשובה מלאה. כבר נאמר בפסיקתנו כי הגדרת היקפו של המונח "ספק סביר" מעוגנת באיזון הראוי שבין ההגנה על חזקת החפות של האדם לבל יורשע לשווא, לבין אינטרס הכלל בשמירה על בטחון הציבור מפני עבריינים. במתח שבין אינטרסים אלה ניתן משקל מכריע לאינטרס הראשון (ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל, פסקה 46 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (טרם פורסם, 25.1.2007), להלן: עניין וקנין). על רקע כללי יסוד אלה, הוגדר ה"ספק הסביר" כספק המותיר, על פי מבחני שכל ישר, הגיון וניסיון חיים, שאלה אמיתית באשר לאשמת הנאשם, על רקע מכלול הראיות נגדו. הדרישה היא, איפוא, לקיום ספק סביר ולא ספק כלשהו, ויהא המרוחק והדמיוני ביותר (עניין דמיאניוק, עמ' 652). דרישה זו היא: "המציבה באורח ראוי את האיזון הנדרש בין ההגנה על חירותו של האדם מפני הרשעה פלילית, שלא נמצא לה די ביסוס בראיות, לבין החובה להגן על בטחון החברה מפני עבריינים הפוגעים בשלום הציבור [...] על הספק הסביר להיות רציני, הגיוני ובעל אחיזה מעשית במציאות. לא כל השערה או אפשרות רחוקה יקימו ספק שיש בו כדי להצדיק פטור מאחריות. נדרשת סבירות לקיומו של ספק, המשליכה על משמעותו, רצינותו ומשקלו..." (עניין וקנין, פסקה 48 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. ההדגשות הוספו – ד.ב.). לצורך הרשעה, על התשתית הראייתית לבסס את אמיתות העובדות כדי ודאות הגיונית וערכית סבירה (ע"פ 1003/92 רסלאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.1.1997); ע"פ 261/83 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 570 (1984)). 16. טענתו העיקרית של המערער הינה, כנזכר לעיל, כי אין די במכלול הראיות שעמד לפני בית המשפט קמא כדי להביא להרשעתו במיוחס לו. זאת, בהתחשב בעובדה שחלק הארי של ראיות אלה מושתת על ראיות נסיבתיות, אשר אינן מקשרות באופן ישיר את המערער או מי מטעמו לביצוע מעשי ההתנכלות. לאחר שבחנו את התשתית הראייתית עליה התבסס בית המשפט המחוזי הגענו לכלל מסקנה כי בענייננו מתגבש מכלול הראיות הנסיבתיות נגד המערער לכדי מסה קריטית שקיים קושי ממשי להעניק לה הסבר חלופי. כפי שיפורט בהמשך, המערער, אשר נמנע מלהעיד בבית המשפט, אף לא העניק כל הסבר למצבור הראיות הנסיבתיות. המערער לא חלק על העובדה שדרש משני המתלוננים העיקריים, גאון ואייבי, ביניהם אין כל קשר, כי ישלמו לו פיצוי כספי על הנזק שלשיטתו גרמו לו. המערער אף הודה כי איים על אייבי, ובית המשפט המחוזי קבע כי דבריו לגאון בשיחת הטלפון ביניהם היוו גם הם איום. בהקשר זה יצוין, כי בהתחשב בהקשר שבו נאמרו, ונוכח הדרישות שהציב המערער לגאון, קשה להלום כי לא היתה לדברים משמעות מאיימת. לא היתה מחלוקת גם ביחס לעצם התרחשותם של מעשי ההתנכלות, הדומים בשיטות הביצוע שלהם ואשר בוצעו בסמיכות זמנים, כאשר המערער עצמו מצוי אותה העת בחו"ל לתקופה קצרה. בנסיבות אלה, אין מנוס מקביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה המסקנה ההגיונית היחידה העולה ממכלול הראיות הנסיבתיות הינה כי המערער הוא זה שאחראי למעשי ההתנכלות. אכן, טיבן של ראיות נסיבתיות הוא שאין הן מצביעות באורח ישיר על זהותו של מבצע העבירה. אולם במקרה שלפנינו ההסתברות לכך שמעשי ההתנכלות כלפי המתלוננים השונים בוצעו בסמיכות זמנים ובדפוס פעולה דומה על-ידי גורם שאיננו המערער נמוכה ביותר, עד כדי היותה חסרת כל משקל ראייתי. דברי המערער למדובב ששהה בתאו, אליהם נתייחס להלן, כמו-גם אינדיקציות נוספות הקושרות את המערער למעשים, כגון השימוש בכרטיסי חיוג בהם נהג המערער להשתמש לביצוע השיחות האנונימיות למתלוננים; ביצוע חלק מהשיחות מלוס אנג'לס בעת שהמערער שהה שם; דבריו של המערער בחקירתו במשטרה במסגרתם לא הכחיש באופן נחרץ את ביצוע השיחות, אלא ציין כי לא זכור לו אם חייג לגאון (ת/36, ש' 165); וכן ההתייחסות למשלוח העציץ בגרסת המערער ובדברי סנגורו, לפיה: "הוא טוען שלא שלח, כן שלח, לא יודע"; כל אלה מצטברים למסכת ראייתית כבדת משקל שלא ניתן לה כל הסבר. 17. המערער מוסיף וטוען בהקשר זה כי מעשי ההתנכלות שבוצעו כלפי גאון וכלפי אייבי לאחר מעצרו, אירועים שהמערער לא נחשד בביצועם, מחייבים את המסקנה כי אחרים, שאינם קשורים במערער, עומדים מאחורי המעשים נשוא כתב האישום. אין אנו נדרשים לטענה זו, נוכח העובדה שמעשים אלה לא שימשו את בית המשפט קמא כראיה לחובתו של המערער (ראו עמ' 32-31 להכרעת הדין, בהערת שוליים 14). למעלה מן הדרוש ייאמר, כי אף אם המערער לא נחקר בחשד למעורבותו באירועים אלה, הרי שנוכח אמירותיו באוזני המדובב לפיהן בכוונתו להוסיף ולהיאבק במערער גם מבין כתלי בית הסוהר, לא מן הנמנע כי אכן היה מעורב במעשים באמצעות אחרים מטעמו. זאת ועוד; נראה כי גם לשם ביצוע המיוחס לו בכתב האישום עשה המערער שימוש באחרים מטעמו, שיטה שאף תיאר, כפי שיפורט להלן, באוזני המדובב, ומכאן שהדבר אינו זר לו. באופן דומה, אין בתקיפת המערער בידי אחרים שזהותם אינה ידועה בעת פגישתו עם אייבי ביום 18.11.2006 בכדי לשלול את מעורבותו של המערער במעשי ההתנכלות. הרשעתו של המערער נסמכה, כאמור, על ראיות נסיבתיות ולא על מתן אמון בעדותו של אייבי. מכאן, שלכל היותר ניתן לראות באירוע זה מניע נוסף להתנכלות המערער לאייבי, כעולה גם מדבריו בשיחתם הטלפונית מיום 16.7.2007, לפיהם: "אם זה ככה, אני צריך למצוא את הפיתרון. אתה שלחת לי עבריינים- את זה גם אני יודע לעשות" (ההדגשה הוספה – ד.ב.). לפיכך, לא מצאנו טעם להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא, לפיה על רקע מערכת הראיות הנסיבתיות שתוארה לעיל הסבירות שמעשי ההתנכלות הם פועלו של המערער היא גבוהה ביותר, וזאת אף בהתחשב בכך שמנגד לא ניתן הסבר שיכול לעורר ספק במסקנה המרשיעה. כעת נפנה לבחינת הראיות והממצאים הנוספים עליהם ביסס בית המשפט את הרשעת המערער. אמירות באוזני המדובב 18. כאמור, בעת מעצרו של המערער שהה עימו בתאו למשך מספר ימים מדובב, והשניים ניהלו שיחות ארוכות במהלכן התייחס המערער, במישרין ובעקיפין, למעשי ההתנכלות כלפי המתלוננים. אמירותיו של המערער למדובב השתלבו בתשתית הראייתית עליה ביסס בית המשפט קמא את הרשעתו של המערער, או כדבריו: "כבדימוי של המעגל החשמלי מצויות לפניי אמרות הנאשם באוזני המדובב שכלולה בהן הודאה ישירה ועקיפה במעשי התנכלות [...] והן משמשות יסוד מחבר המשלים את המעגל על דרך של יצירת זיקה ברורה בין הנסיבות לבין הנאשם" (עמ' 28 להכרעת הדין). המערער חולק על קביעה זו, בטענה כי אמרותיו באוזני המדובב הוצאו מהקשרן ולמעשה אינן קושרות אותו לביצוע מעשי ההתנכלות. ואולם, בחינת הדברים עליהם נסמך בית המשפט קמא בהכרעת דינו בהקשר בו נאמרו מלמדת כי אין בסיס לטענתו האמורה של המערער. אכן, בית המשפט קמא הביא בהכרעת דינו אמירות בודדות מתוך עמודים רבים של תמלילי שיחות שנערכו בין המערער למדובב. מתמלילים אלה עולה כי במהלך שמונת הימים בהם שהה המדובב בתאו של המערער מערכת היחסים ביניהם ידעה עליות ומורדות ובהתאם לכך, השתנתה גם מידת הפתיחות והאמון ביחסיהם, באופן שהשפיע על אופי הדברים שאמר המערער למדובב. דברים אלה ביטאו בחלקם התייחסות עקיפה למעשי ההתנכלות שביצע המערער, עת תיאר הוא באופן היפותטי כביכול שיטות פעולה בהן ניתן לנקוט על מנת להטיל אימה על "אויבים". כך, לדוגמא, מסביר המערער למדובב באחת משיחותיהם כיצד ניתן להביא לכך שהקורבן לא יוכל להביא הוכחות כנגדו: "...אז עיתוי... זה אתה צריך לפעול בזמן... אני ניסיתי כל הזמן לפתור דברים בדיבור. [...] היית יכול לתת לו בעוד שבועיים שלוש לעשות שלא יוכל להעיד נגדך, לעשות שיוכל להעיד נגדך אבל שהוא לא יוכל להביא הוכחות, שזה יהיה מילה נגד מילה..." (ת/113). בהזדמנות אחרת "מלמד" המערער את המדובב כיצד ניתן להטיל אימה ולאסוף מודיעין על הקורבן: "...כשאתה הולך לתקוף יש לך יתרון. עכשיו הוא נכנס לזה, להתגוננות... הוא נכנס לעמדת... שהפחד... שהכול יכול להיות, [...] ואתה תקבע את היום שעה ואת הדקה ואפילו את השניה. אז יש לך יתרון עליו... פשוט צריך לעשות עבודת שטח מודיעין, מתי הולך לפה ואז לתקוף אותו שלא יהיה עדים... הוכחות..." (ת/113). מאמירות אלה, ואחרות דומות להן, ניתן ללמוד כי השיטות שננקטו כלפי המתלוננים אכן היו מוכרות למערער והוא אף "מדריך" את המדובב כיצד ניתן לעשות בהן שימוש. 19. באמירות אחרות ניתן למצוא התייחסות ישירה לביצוע המעשים ואף הודאה מפורשת בהם. כך, למשל, מתייחס המערער באחת מהשיחות למשלוח העציצים למתלוננים, באומרו: "והעציץ לא חתום שאני שלחתי, זה לא אני שלחתי... איך אני קולט אותם כל הסיפור הזה, עושה להם תרגיל, הם מהסיפור הזה לא יכולים להעלות אפילו יביאו את ה-FBI ו-CIA לא יכולים..." (ת/129. ההדגשה הוספה – ד.ב.). בשיחות נוספות, בין היתר, מאשר המערער שאנשיו הם שביצעו את המעשים המיוחסים לו (ת/124), מתייחס לכך שילדיו של גאון מהווים אמצעי לחץ על אביהם (ת/120); וקושר עצמו למעשים כלפי גאון ואייבי (ת/114; ת/117). המערער גם חוזר ומציין בפני המדובב במספר הזדמנויות כי "מלחמתו" במתלוננים לא תסתיים גם אם ייכלא (ת/121; ת/125). אמנם, ישנן גם אמירות שבהן מכחיש המערער את אחריותו למעשים (ביחס למשלוח העציצים- ת/128; לגבי זריקת הרימונים- ת/115), ואולם נראה כי אלה נאמרו בסיטואציות שבהן חש המערער כי חשף את עצמו יתר על המידה בפני המדובב, ומתוך רצון לתקן את הרושם שיצר. עוד ייאמר, כי התבוננות במכלול הדברים שנאמרו בשיחות בין המערער למדובב, ובתוך כך- באמירות שצוטטו על-ידי בית המשפט קמא בהכרעת דינו, מעלה כי המשמעות שייחס בית המשפט לאמירות תואמת את תוכנן ואת ההקשר בו נאמרו, ומשכך- אין יסוד לטענת המערער בהקשר זה. פרטים מוכמנים 20. הכרעת דינו של בית המשפט קמא נשענה על אמירותיו של המערער באוזני המדובב אף נוכח העובדה שנשזרו בהן פרטים מוכמנים ביחס למעשי ההתנכלות. בהקשר זה טוען המערער כי "הפרטים המוכמנים" שתיאר באוזני המדובב למעשה אינם מוכמנים וכי חלק מן הפרטים שמסר היו לא מדויקים. כך, למשל, לא ידע המערער לומר למדובב כמה כלי רכב הוצתו (ת/114), וכן אמר לו כי שני אנשים ירו ארבעה כדורים על רכבו של גאון בעוד שבפועל אדם אחד ירה שני כדורים על הרכב (עמ' 133-131 לפרוטוקול). כידוע, כלל הראיה המסבכת, העוסק בפרטים מוכמנים שידיעתם קושרת את הנאשם למעשה העבירה, הוא אמצעי ראייתי חשוב. הכלל רלוונטי במקרים בהם מוסר הנאשם פרטים ייחודיים אותם יכול לדעת אך ורק מבצעה של העבירה (ע"פ 4427/95 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 557, 567-565 (1997)). בענייננו, ידע המערער את דבר קיומן של מצלמות בביתו של גאון (ת/121, עמ' 38), אף שאלה הותקנו חודש בלבד טרם המועד בו נזרקו הרימונים (עמ' 16 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא, ש' 22-20, להלן: הפרוטוקול); ידע שרימון העשן חדר לתוך ביתו של גאון וכן את סוגו (ת/129), פרטים שלא צוינו בכלי התקשורת (נ/17); וכן ידע פרטים נוספים הנוגעים למשלוח העציצים ולהשארת עקבות באירוע הירי. רק מי שהיה מעורב באופן ישיר במעשים יכול היה לדעת פרטים שכאלה. העובדה שחלק מהאירועים תוארו על-ידי המערער באופן בלתי מדויק אינה מעלה או מורידה, שכן כאמור מעשים מסוימים בוצעו באמצעות אחרים מטעמו כשהמערער עצמו שוהה בחו"ל. בנסיבות אלה, אך טבעי כי המערער לא יהיה בקיא במלוא פרטי הביצוע. מכאן, שהפרטים המוכמנים אשר היו ידועים למערער מהווים רובד נוסף, המצטרף לאמירות באוזני המדובב שתוארו לעיל ולראיות הנסיבתיות, בביסוס הרשעתו של המערער. שתיקת הנאשם במשפט 21. המערער מפנה טענות גם כנגד המשקל שייחס בית המשפט קמא להימנעותו מלהעיד במשפטו, בהתחשב במצבו הנפשי של המערער. סעיף 162(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ) קובע: "הימנעות הנאשם מהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה וכן סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש להן סיוע". הוראה זו מעניקה משקל ראייתי מוגדר לשתיקת נאשם במשפטו (ע"פ 556/80 עלי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(3) 169, 183-182 (1983)). הרציונאל הטמון ביסודה מעוגן בהנחה כי אדם חף מפשע לא יימנע, דרך כלל, מהצגת גרסתו החפה (ע"פ 196/85 זילברברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 485, 525 (1990); רע"פ 4142/04 מילשטיין נ' התובע הצבאי הראשי, פסקה 10 לפסק דינו של השופט לוי (טרם פורסם, 14.12.2006), להלן: עניין מילשטיין). שתיקת הנאשם עשויה ללמד גם על חששו כי הגנתו תתמוטט אם תעמוד למבחן החקירה הנגדית. כדברי הנשיא (בדימוס) מ' שמגר: "הנכונות להעיד אינה מבטאת רק פתיחת דרך להשמעת גירסה פלונית בדרך הקבועה בדיני הראיות. מהותה המרכזית של העדות בבית המשפט היא בכך שהיא משרתת את התפיסה המקובלת בשיטת המשפט האנגלו-אמריקאית, לפיה בירור האמת נעשה בעיקר על-ידי מתן האפשרות לחקירה נגדית. משמע, אי מתן עדות מבטא לא רק רתיעה מפני הצגת תיזה כלשהי בפני בית המשפט, אלא אי-נכונות להציב את התיזה במבחן של החקירה הנגדית" (ד"נ 3081/91 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 441, 478 (1991)). זכות השתיקה הנתונה לנאשם במשפטו נובעת מן העיקרון היסודי לפיו כל אדם זכאי לחיסיון מפני הפללה עצמית (ראו, למשל: ע"פ 725/97 קלקודה נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 749, 761-760 (1998)), ובפסיקתנו נכתב רבות על חשיבותה (ע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל, פסקה 34 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (טרם פורסם, 28.5.2007), להלן: עניין קייס). 22. ככל זכות מהותית, ובכלל זה זכות חוקתית, גם זכות השתיקה אינה מוחלטת אלא יחסית בלבד. בצדה ניצב אינטרס ציבורי רב ערך שעניינו חשיפת האמת, העומד ביסוד תכליותיו של ההליך הפלילי (ראו, למשל: עניין מילשטיין, פסקה 1 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל). הכלל בדבר הערך הראייתי שיש לייחס לשתיקת הנאשם במשפט מבטא את האיזון הנדרש בין אינטרס חשיפת האמת בהליך הפלילי, לבין ההגנה על זכויות הנאשם מפני הפללה עצמית. לשתיקת הנאשם ניתן משקל ראייתי כחיזוק למשקל ראיות התביעה וכסיוע במקום שהוא נדרש, אך זכות השתיקה אינה גורעת מהנטל המוטל על כתפי רשויות התביעה להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (עניין מילשטיין, פסקאות 7, 10 לפסק דינו של השופט לוי). שתיקתו של הנאשם עשויה להצטרף לראיות אחרות, המצביעות על התקיימותה של עובדה השנויה במחלוקת, כדי להגיע לרמת ההוכחה הנדרשת שלה (רע"פ 1601/91 צרפתי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(3) 408, 409 (1991); עניין בן גל, עמ' 148, 154). יתר על כן, כאשר עולה מראיות התביעה מסקנה מפלילה לכאורה, הימנעותו של נאשם מלהעיד מותירה את מסקנת ההפללה ללא משקל שכנגד, ועשויה להוביל להרשעתו (ע"פ 4600/94 חביו נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 617, 632 (1997)). משקלה הראייתי של שתיקת הנאשם יושפע מהסבר מניח את הדעת – אשר אינו נעוץ אך ברצון להימנע מהפללה עצמית – הניתן לה, העשוי לגרוע מהערך המחזק שיש לראיות המפלילות (ע"פ 1497/92 מדינת ישראל נ' צוברי, פ"ד מז(4) 177, 203-202 (1993), להלן: עניין צוברי). 23. בענייננו, נחקר המערער במשטרה ומסר שלוש הודעות. בהודעה הראשונה ביקש המערער לשמור על זכות השתיקה וצירף הכחשה של כל החשדות שיוחסו לו (ת/35). בהודעה השנייה שב והכחיש את המיוחס לו (ת/36) וכך גם בהודעה השלישית, אשר כללה בנוסף מספר הבהרות לעניין התבטאויותיו כלפי בן דוד וכלפי אשל (ת/37). בהמשך, בחר המערער שלא להעיד במשפטו. סנגורו מסר כי המערער דווקא היה מעוניין להעיד, אולם הוא ייעץ לו שלא לעשות כן בשל מצבו הנפשי. רק בשלב הסיכומים בבית המשפט קמא, טען הסנגור, בהתבסס על חוות דעתה של ד"ר שילד, להתקיימותו של החריג הקבוע בסעיף 162(ב) לחסד"פ, לפיו: "הימנעות הנאשם מהעיד לא תשמש ראיה לחובתו, אם התקבלה חוות דעת מומחה שלפיה הנאשם הוא אדם עם מוגבלות שכלית או אדם עם מוגבלות נפשית כהגדרתם בחוק הליכי חקירה והעדה של אנשים עם מוגבלות, ובשל מוגבלותו כאמור הוא נמנע מהעיד". בערעור טוען המערער כי היה מקום להחיל סעיף זה בעניינו, ולמצער – היה על בית המשפט קמא להתחשב באמור בחוות הדעת של ד"ר שילד עת מצא כי הימנעות הנאשם מלהעיד מחזקת את ראיות התביעה. אין בידינו לקבל טענות אלה. 24. ראשית, לעניין התקיימותו של סעיף 162(ב) בעניינו של המערער, יודגש כי עניין זה אמנם הוזכר בסיכומיו של הסנגור בפני בית המשפט קמא, אולם לא ניתן לומר כי תנאיו של הסעיף הוכחו. זאת, נוכח העובדה שלא התבקשה או הוגשה בעניינו של המערער חוות דעת העוסקת בהיותו מוגבל נפשית באופן שמונע ממנו להעיד, כנדרש בסעיף. אף בא-כוח המערער בטיעוניו ציין כי חוות דעתה של ד"ר שילד אינה נוקטת בלשון ברורה ביחס ליכולתו של המערער למסור עדות בבית המשפט, להבדיל מיכולתו להבחין בין טוב לרע. בנסיבות אלה, בוודאי לא ניתן לומר כי תנאי הסעיף הוכחו במלואם. עוד יצוין בהקשר זה, כי במצב בו כלל לא הוגשה חוות דעת בהקשר זה לבית המשפט קמא, ישנו קושי בהעלאת טענה זו בשלב הערעור. שנית, לעניין המשקל שייחס בית המשפט קמא להימנעות המערער מלהעיד בפניו, יצוין תחילה כי בהתחשב בהלכות שהותוו בבית משפט זה ושנזכרו לעיל, ונוכח היעדר תשתית בחומר הראיות לכך שבהפרעתו הנפשית של המערער יש כדי להגביל אותו מלהעיד, ניכר כי היה מקום לייחס משמעות לשתיקתו של המערער במשפטו. זאת ועוד, ייתכן מאד ששתיקה זו נבעה מתוך חשש מפני הפללה עצמית בעת עמידת המערער לחקירה נגדית, ומכאן גם עצתו של הסנגור למערער להימנע מלהעיד. בהקשר זה חשוב להזכיר, כי עצת עורך דין להימנע ממסירת עדות לא נתקבלה כהסבר סביר לשתיקה (עניין בן גל, עמ' 154-153). לבסוף ייאמר, כי מכל מקום, לא קבע בית המשפט קמא באופן מפורש כי הימנעות המערער מלהעיד מהווה חיזוק או סיוע לראיות התביעה, אלא אך ציין כי נוכח שתיקת המערער לא נשמע מפיו הסבר סביר לראיות הנסיבתיות, שיתיישב עם חפותו. הדיון בשתיקת הנאשם כורך עימו דיון ב"אמרות חוץ" שעשויות לזכותו. לפיכך, נפנה עתה לבחון האם יש באמרות החוץ של המערער כדי לשמש ראיה לחפותו. "אמרות החוץ" של המערער 25. כבר נפסק, כי גם במצב של אי-מתן עדות נאשם בבית המשפט, חובה על בית המשפט לבחון את מכלול התבטאויותיו והתנהגותו מחוץ לבית המשפט, ולשקול אותן עם יתר הראיות, בין היתר, לצורך בחינת קיומו של הסבר כנגד ראיות מפלילות שהובאו על ידי התביעה. שתיקת הנאשם במשפט אינה פוטרת מחובה זו, אף, שלמותר לומר, כי משקלן של אמירות והתנהגות נאשם מחוץ לבית המשפט מושפע בדרך הטבע משתיקתו במשפט, והימנעותו מלהיחשף לחקירה נגדית (עניין קייס, פסקה 56 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה; וראו גם: עניין מקדאד; ע"פ 240/84 חטיב נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(2) 29 (1985)). כדברי השופטת פרוקצ'יה בעניין וקנין: "גם כאשר גרסה מרשיעה נמצאת אמינה בעיני בית המשפט, אין הוא רשאי להתעלם מתמיהות העולות ביחס לגרסה זו. עליו לנתח תמיהות אלה, ולבחון האם הן מגיעות כדי יצירת ספק סביר; עליו לשלב התרשמות מן העדים באמצעות החושים עם ניתוח אנליטי אובייקטיבי של הראיות, הן לצורך הערכת הראיות המפלילות והן לצורך הערכת התמיהות מבחינת הגעתן כדי 'ספק סביר' לענין הפללת הנאשם" (שם, בפסקה 51 לפסק דינה). גרסאותיו של נאשם במשטרה מצריכות הערכה לבירור תמיהות אפשריות ביחס לגרסת התביעה המפלילה, גם אם בחר בזכות השתיקה במשפט. 26. במקרה שלפנינו, בית המשפט קמא קבע כי לא ניתן להסתמך על אמרות החוץ של המערער כראיה לחפותו, ולכאורה אין קביעה זו מתיישבת עם הפסיקה שתוארה לעיל. ואולם, מהכרעת הדין עולה כי בפועל בחן בית המשפט את אמרות החוץ של המערער ואת הסבריו השונים של סנגורו אך לא ראה בהם משום הוכחה המטילה ספק בגרסה המפלילה. כך, קבע בית המשפט במפורש, ובניגוד לטענת המערער, כי אמרות המערער כוללות פרטים מוכמנים שלא פורסמו בתקשורת (עמ' 30 להכרעת הדין). כן נדחתה טענת המערער, שהופיעה אף היא באמרת חוץ, לפיה אין בידיו מקורות כספיים לביצוע מעשי ההתנכלות. בהקשר זה קבע בית המשפט כי: "לא ברור אלו אמצעים כספיים נדרשו לביצוע מעשי ההתנכלות. [...] כלל לא ברור שהנאשם נעדר אמצעים" (עמ' 31 להכרעת הדין). ואכן, מפלט חשבון הבנק של המערער אשר הוצג לבית המשפט קמא (ת/60), בו תנועות בהיקף של עשרות אלפי שקלים, עולה כי בדין נדחתה טענה זו. כן נמצאות ברקע הכרעת הדין העובדה שהמערער הכחיש את המיוחס לו בהודעותיו במשטרה, כמו-גם העובדה שהתנהגותו הכפייתית חרגה ככל הנראה מהתייחסותו למתלוננים. 27. טענה נוספת, אשר נשמעה מפי הסנגור בלבד, הינה כי מערכת היחסים בין המדובב למערער התאפיינה בפתיחות ומשכך, יש בעובדה שהמערער נמנע מלהפליל את עצמו בפניו כדי להעיד על חפותו של המערער. טענה זו אכן לא נבחנה במפורש על-ידי בית המשפט קמא, אך אין לכך כל השפעה מעשית על קביעת אשמתו של המערער. זאת, מאחר שכפי שפורט לעיל, מתמלילי השיחות בין המדובב למערער עולה כי המערער נע בין תחושות אמון במדובב לבין חשדנות כלפיו באופן שהשפיע על הדברים שנאמרו בשיחות. המערער עצמו ציין באחת מהודעותיו במשטרה כי המדובב: "...התחיל לאיים עלי, סליחה, לא לאיים, התחיל להשפיע עלי בצורת לחץ מסיבי שאני אלך לעשות עסקה עם המשטרה [...] וגם איומים ספציפיים נגדי שאם אני לא יעשה עסקה עם המשטרה, יכול להיות שיחנקו אותי [...] במשך שבוע הוא ניסה ואיים עלי ממש במפורש שכדאי לי להגיע לעסקה" (ת/36, עמ' 2-1). המערער אף מביע במפורש בפני החוקר את סברתו שאותו אדם ששהה עימו בתא המעצר הוא מדובב (ת/36, עמ' 3). משכך, אין תימה שהמערער לא הרחיק לכת והודה במכלול מעשי ההתנכלות באוזני המדובב, וברי כי טענת הסנגור בעניין זה הינה משוללת יסוד ואין נפקות בפועל להיעדר ההתייחסות אליה בהכרעת הדין. כאמור לעיל, כלל היסוד היה ונותר כי "הנאשם השותק [...] לבית המשפט נתונה הרשות לפרש את התנהגותו לפי התרשמותו והבנתו" (עניין צוברי, עמ' 203). בהיעדר נימוק ממשי שהוצג בפניו לחרוג מכלל זה, רשאי היה בית המשפט קמא לייחס משקל להימנעותו של המערער מלהעיד. ואולם, כאמור, בפועל לא העניק בית המשפט משמעות מרכזית לעצם שתיקת המערער, אלא לעובדה שכתוצאה ממנה לא ניתן כל הסבר סביר לראיות הנסיבתיות המצביעות על אשמתו, כמו-גם לאמירותיו באוזני המדובב. הסבר שכזה לא נמצא גם באמרות החוץ של המערער, ולפיכך לא מצאנו עילה להתערב בהכרעת הדין גם בהיבט זה. טענות נוספות 28. בשולי ערעורו משיג המערער על הרשעתו בעבירות הסחיטה באישומים השונים. נקדים ונאמר כי אנו סבורים שאין ממש גם בטענות אלה. המערער טוען כי לא הוכח שהמתלוננים באישומים השונים קישרו בין מעשי ההתנכלות לבין הדרישות הכספיות שהציב להם, ומכאן שלא הוכחו יסודותיה של עבירת הסחיטה בכוח לפי סעיף 427 לחוק העונשין. דינה של טענה זו להידחות, הן מהבחינה המשפטית והן מהבחינה העובדתית. ראשית, מלשונו של סעיף 427 עולה בבירור כי לא נדרש שהאדם נגדו משתמשים בכוח יהיה מודע לכך שהשימוש בכוח נעשה לשם הנעתו לעשות מעשה או להימנע מלעשות מעשה, אלא די בכך שמבצע העבירה ישתמש בכוח על מנת להניע את אותו אדם. שנית, חומר הראיות שהונח בפני בית המשפט קמא מצביע על-כך שהמתלוננים אכן קישרו בין מעשי ההתנכלות לבין דרישות ה"פיצוי" מצד המערער. כך, בעניינו של גאון, עולה מהודעתו במשטרה כי אמנם בתחילה לא חשד במערער כאחראי למעשי ההתנכלות, אולם בהמשך, לאחר שהמערער איים עליו והציב בפניו דרישות כספיות, מסר גאון לחוקרים כי הוא סבור שהמערער עומד מאחורי המעשים (ת/5, ש' 18 ואילך). אף בעניינו של אייבי עולה מתמלול השיחה בינו לבין המערער כי הראשון חשד מפורשות שהאחרון הוא זה שעומד מאחורי אירועי ניקוב הצמיגים והאופנוע, והטיח זאת בפניו (ת/19, עמ' 5). מכאן, שאין יסוד לטענת המערער לפיה לא מתקיימים בעניינו יסודותיה של עבירת הסחיטה בכוח. טענה נוספת בפי המערער נוגעת לסדר הזמנים בו בוצעו המעשים. המערער טוען כי לא ייתכן שגם בעת ביצוע המעשים שקדמו להצבת הדרישות הכספיות למתלוננים, פעל המערער מתוך מטרה להניעם לפצותו. ואולם, ברי כי המערער חדור מזה שנים בתחושה שהמתלוננים אחראים לנזקים שנגרמו לו. תחושה זו מלווה אותו עוד קודם לביצוע מעשי ההתנכלות, ומשכך סביר ביותר לקבוע כי גם המעשים המוקדמים נעשו במטרה להניע את המתלוננים לפצות את המערער. 29. לבסוף, טוען המערער ביחס להרשעתו באישום השלישי, הנוגע למתלונן בן דוד, כי הדברים שנאמרו על-ידי המערער בשיחה המוקלטת בין השניים (ת/39, ת/39א) אינם מקיימים את יסודותיה של עבירת הסחיטה באיומים. זאת, נוכח העובדה שבן דוד הוא שיזם את השיחה ואף לא מצא להתלונן במשטרה בעקבותיה, וכן מאחר שלפי הטענה, אמירותיו של המערער בשיחה הן לכל היותר "גבוליות" ואינן נושאות גוון פלילי ברור. די במקרא הדברים שנאמרו בשיחה בכדי לקבוע כי אין בסיס לטענה זו. בשיחה זו אמר המערער למתלונן: "חבל, יש לך משפחה, יש לך ילדים" (ת/39א, עמ' 2), אמירה שקשה לפרשה באופן תמים ובלתי מאיים. תמונה דומה עולה גם מדבריו של בן דוד בהודעתו במשטרה, ממנה עולה שעוד קודם לשיחת הטלפון, איים עליו המערער כי: "אם לא יקבל את הכסף תוך יומיים או שלושה הוא יפוצץ את הפרשה וילך למשטרה לעיתונות וגם יגמור איתנו את החשבון" (ת/38, ש' 64-62). בנסיבות אלה, אין מנוס מן הקביעה כי דרישותיו הכספיות של המערער מבן דוד, בצירוף האמירות המאיימות שהפנה כלפיו, עולות כדי סחיטה באיומים. 30. אשר על כן, ממכלול הטעמים שפורטו סבורים אנו כי יש לדחות את הערעור ככל שהוא נוגע לאחריותו של המערער למעשי ההתנכלות המתוארים בכתב האישום. מכאן, כי דין הערעור על הכרעת הדין להידחות ויש להותיר על כנה את הרשעתו של המערער במיוחס לו בכתב האישום. הערעור על גזר הדין 31. לחלופין, ביקש המערער להפחית מעונש המאסר שגזר עליו בית המשפט קמא. בהיבט זה טוען המערער כי יש להעניק משקל רב יותר להפרעה הפסיכיאטרית ממנה הוא סובל. זאת, הן מן הטעם שהפרעה זו היא שגרמה לו להאמין לשווא כי המתלוננים קשרו קשר נגדו, הן מכיוון שההפרעה גרעה מיכולתו להפעיל חסמים ועכבות בהתנהגותו, והן נוכח הקושי שבריצוי תקופת מאסר ממושכת במצבו. עוד נטען, כי בית המשפט קמא אף לא התחשב די הצורך בהיות המערער נעדר עבר פלילי, למעט הרשעתו הישנה בגין הסטירה לגאון. מנגד, טען בא-כוח המשיבה כי גזר דינו של בית המשפט קמא הינו ראוי, נוכח מעשיו החמורים של המערער והעובדה כי אלה הטילו אימה על המתלוננים ובני משפחותיהם. כן נטען, כי בית המשפט נתן ביטוי בגזר הדין להפרעה ממנה סובל המערער, וכי בניגוד לטענת המערער – מחוות דעתה של ד"ר שילד עולה כי חרף הפרעה זו יכול היה המערער להימנע מעשיית המעשים. 32. יצוין, כי לקראת הדיון שנערך בפנינו – ובכדי לתמוך בטיעוניו לעניין העונש – ביקש בא-כוח המערער להגיש הערכה פסיכיאטרית עדכנית בעניינו של המערער, שבוצעה על-ידי פסיכיאטר פרטי, ד"ר טל. בא-כוח המשיבה התנגד להגשת חוות הדעת, בטענה כי היא חולקת על האמור בחוות דעתה של ד"ר שילד וערכאת הערעור אינה המקום המתאים להגישה. במהלך הדיון החלטנו, על-אף הפרוצדורה יוצאת הדופן בשלב הערעור, לאפשר את הגשת חוות הדעת מטעם המערער וקבענו כי המשיבה תוכל להגיב על האמור בה בחוות דעת משלימה מטעם ד"ר שילד. 33. בחוות דעתו חולק ד"ר טל על האמור בחוות דעתה של ד"ר שילד, עליה הסתמך כאמור בית המשפט קמא, באומרו: "הקביעה כי (המערער) מסוגל היה להימנע מעשייתם (של מעשי ההתנכלות – ד.ב.) אינה ממצה. המדובר באדם הסובל ממחשבות שווא אשר קיננו בו שנים רבות [...] סביר להניח שלמחשבות אלו היתה השפעה על יכולתו להימנע מביצוע מעשים הקשורים אליהן. בתחום הספציפי של מחשבות אלו, שיפוטו אינו תקין ומלא. לפיכך, מובן שלמחשבותיו הפסיכוטיות היתה השפעה, מסוימת לפחות, על מעשיו בתקופת האישומים בהם הורשע" (עמ' 4-3 לחוות הדעת). מנגד, חוות הדעת המשלימה שהוגשה לנו מטעם ד"ר שילד (להלן: חוות הדעת המשלימה) קובעת, ראשית, כי העבירות בהן הורשע המערער הן עבירות אינסטרומנטאליות הנושאות רווח בצידן, וכי עובדה זו, בצירוף התכנון המוקדם המאפיין את העבירות, הפגיעה בבני משפחתם של המתלוננים והכחשת המעשים, אינם עולים בקנה אחד עם קושי בשליטה בדחף, באופן שמעיד על אופיו של המערער ועל הבנתו את ההשלכות המשפטיות הנלוות למעשיו (עמ' 2 לחוות הדעת המשלימה). כן מציינת ד"ר שילד, כי המערער אמנם פיתח במהלך חייו מחשבות פרנואידיות שחלקן עולות כדי מחשבות שווא, אולם שיפוטו תקין ואין מדובר בהפרעה פסיכוטית פעילה. לבסוף נקבע בחוות הדעת המשלימה, כי תפקודו של המערער במהלך השנים, בין היתר בהקמת עסקים שונים, מעיד על כך שההפרעה לא פגעה במידה ניכרת במישור הקוגניטיבי של הבנת מעשיו או הפסול שבהם, ואף לא במישור הרצוני, עד כדי היעדר אפשרות להימנע מעשיית המעשים (עמ' 3 לחוות הדעת המשלימה). 34. כבר נקבע בפסיקתנו, כי השאלה מהו המשקל שיש ליתן למצבו הנפשי של הנאשם בעת ביצוע העבירה לצורך הקלה בעונש היא שאלה "כמותית", אשר יש לבחון בגדרה כל מקרה לגופו, על-פי נסיבות ביצוע העבירה וחומרתה ועל-פי נסיבותיו האישיות של הנאשם. במכלול הנסיבות הקשורות למבצע העבירה, יש לבחון את סוג ההפרעה הנפשית ועוצמתה, ועד כמה הוגבלה בעטיה יכולתו להבין את אשר הוא עושה או להימנע מעשיית המעשה (ראו, למשל: ע"פ 10416/07 דולינסקי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.12.2009)). על מידת הפגיעה ביכולתו של מבצע העבירה להבין את מעשהו או להימנע ממנו, ניתן ללמוד ממכלול הראיות, לרבות מעשיו של מבצע העבירה לפני האירוע, במהלכו ולאחריו וכן מחוות דעת מומחים. מידת אחריותו המוסרית של העבריין למעשה שביצע נגזרת מגודל הפגיעה בתפיסת המציאות ובמידת השליטה שלו על מעשהו בשל מצבו הנפשי, ובהלימה לכך, על בית המשפט לגזור את עונשו לקולה או לחומרה. עם זאת, וכפי שנאמר על-ידי השופטת ארבל בע"פ 9369/07 מיקל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 4.6.2009): "אין גם להתעלם מן הצורך שלא לפתוח פתח חסר תחומים וגבולות לכל טענה הנטענת בידי מי שביצע עבירה, בדבר פגם נפשי ממנו הוא סובל. הקלה מופרזת בעונשו של מי שביצע עבירה בשל פגם במצבו הנפשי, שלא איין את יכולותיו הקוגניטיביות והרצוניות, עשוי ליצור מדרון חלקלק, שיפגע באפקטיביות של המשפט הפלילי כגורם מרתיע ומחנך, ייצור מסכת אין-סופית של התדיינות, יכרסם בתחושות הצדק של קורבנות העבירה ומשפחותיהם, ועשוי לפגוע באמון הציבור במערכת" (שם, בפסקה 6 לפסק דינה של השופטת ארבל). 35. במקרה שלפנינו, כאמור, בית המשפט התבסס בגזר דינו על האמור בחוות דעתה של ד"ר שילד ועל עדותה בפניו. במסגרת גזר הדין התחשב בית המשפט בהפרעה ממנה סובל המערער אולם בשקלול הנתונים נלקחה בחשבון גם התרשמותה של ד"ר שילד לפיה המערער מסוגל לשלוט במעשיו ולהבין את טיבם. התרשמות זו היא העולה גם מחוות הדעת המשלימה, ולא מצאנו כי האמור בחוות דעתו של ד"ר טל מקים עילה להתערב במשקל שהעניק לה בית המשפט קמא. התבוננות בשתי חוות הדעת מעלה כי אין מחלוקת, למעשה, בעניין השפעתה של ההפרעה בה לוקה המערער על מעשיו ובפועל שני המומחים מסכימים כי מעשים אלה הושפעו מן המחשבות הפרנואידיות של המערער. יחד עם זאת, אנו סבורים כי צדק בית המשפט קמא עת נתן משקל מוגבל להשפעתן של מחשבות אלה בגזירת עונשו של המערער. זאת, בהתחשב בכך שכעולה מחוות הדעת המשלימה, סוג העבירות שביצע המערער, התכנון המוקדם והמדויק שקדם למעשים והכחשתם תוך ניסיון לטשטוש עקבותיו של המערער, אינם מתיישבים עם מצב של חוסר שליטה והיעדר יכולת להימנע מביצוע המעשים. יתרה מזו, הכפייתיות שמאפיינת את מעשיו העברייניים של המערער מעוררת חשש משמעותי כי נשקפת ממנו סכנה של ממש המצדיקה עונש מאסר לתקופה ממושכת. העבירות שבביצוען הורשע המערער כרוכות בסיכון לחיי אדם, ומאופיינות בהטלת אימה וטרור על יעדם של מעשי העבריינות, על משפחתו ועל סביבתו. אשר על כן, אף שהעונש שנגזר על המערער הוא עונש משמעותי, לא ראינו מקום להתערב בו ולהקל עם המערער. אשר על כן, אנו דוחים את הערעור על שני חלקיו. עונש המאסר שהושת על המערער יוותר על כנו. ה נ ש י א ה השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינה של הנשיאה ד' ביניש. ניתן היום, ז' בתשרי תשע"א (15.09.2010). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09024060_N09.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il