עוזי בן צבי נ. רשות מקרקעי ישראל

9 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2402/16 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט י' אלרון המערערים: 1. עוזי בן צבי 2. רמה בן צבי נ ג ד המשיבות: 1. רשות מקרקעי ישראל 2. מועצת מקרקעי ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים בתיק א 046736-02-15 שניתן ביום 14.03.2016 על ידי כבוד השופט כ' מוסק תאריך הישיבה: י"ד באב התשע"ח (26.07.2018) בשם המערערים: בעצמם בשם המשיבות: עו"ד חגית שפיצר פסק-דין השופט י' עמית: 1. המערערים הם הבעלים של חלקה 18 גוש 29982 ביישוב נטף שבהרי ירושלים, עליה ניצב ביתם. לפני עשרות שנים הקימו המערערים משתלה ומסעדה, אך הללו חרגו משטח החלקה. בחודש נובמבר 2016 עלתה המסעדה באש ונבנתה מחדש בשטחם הפרטי של המערערים. ההליך הנוכחי מתמקד בהמשך פעילותה של המשתלה, בשטח של כ-6.5 דונם שחלק ניכר ממנו משתרע על מקרקעי ציבור המיועדים לשימוש חקלאי (להלן: המקרקעין). רקע עובדתי ופסק הדין מושא הערעור 2. המשתלה הוקמה לפני למעלה מ-25 שנה. החל משנת 1988 ועד שנת 2005 התיר מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל או הרשות) למערער לעשות שימוש במקרקעין, וזאת בדרך של חוזי הרשאה מתחדשים זמניים לתקופות של שלוש שנים (חוזה ההרשאה האחרון נחתם בשנת 2005 רטרואקטיבית לשנים 2005-2002, וייתכן שלפני 2002 היתה תקופה שבה נעשה שימוש במקרקעין ללא חוזה בתוקף). בעקבות חקיקת חוק חובת המכרזים, תשנ"ב-1992, סבר המינהל כי לא ניתן לאשר למערער להמשיך להחזיק במקרקעין ללא מכרז. התנהלו מגעים ונסיונות להגיע להסכמה לגבי המשך פעילות המשתלה, אך הם לא נשאו פרי ובשנת 2010 הגיש המינהל תביעה לסילוק ידו של המערער מהמקרקעין. בפסק דינו מיום 14.11.2013 דחה בית משפט השלום (השופטת מ' ליפשיץ-פריבס) את טענות המערער להבטחה מינהלית לקבלת חכירה לתקופה של 49 שנה, וחייב את המערער לפנות את המשתלה (ת"א 48041-10-10). נקבע כי "למרות מפעלו המבורך של הנתבע (המערער – י"ע), כפי שהוכח בראיותיו מפי האגרונומים שברכו על פועלו ועל חשיבות העשייה שלו" הרי שלא הוכיח זכותו על פי החוזים הקיימים, להמשיך להחזיק בשטח המשתלה, ומשכך, הורה בית משפט השלום למערער לפנות את שטח המשתלה. בסיפא לפסק דינו ניתנה למערערים ארכה למועד הפינוי, ובית המשפט הוסיף כי טוב יעשה המינהל "אם יבחן במהלך אותו פרק זמן אפשרות למציאת מיתווה בהתאם להוראות הדין במסגרתו יהיה בידי הנתבעים להתמודד על קבלת זכות שימוש במקרקעין" (פסקה 35) (להלן: פסק דינו של בית המשפט השלום). המערערים הגישו לבית המשפט המחוזי ערעור על פסק הדין, תוך שהם מדגישים כי בדעתם למצות את טענותיהם במישור המינהלי במסגרת עתירה מינהלית נפרדת, ועל כן התבקש בית המשפט שלא לדון בטענות אלה. במסגרת נסיונות בית המשפט המחוזי להביא את הצדדים לפשרה, נטען על ידי המינהל כי בכוונתו להוציא את המקרקעין למכרז, אך מדובר במכרז מורכב אשר מצריך הכנת תצ"א על-פי פרק ד' לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 מאחר שהשטח אינו מוגדר כחלקה נפרדת לצרכי רישום. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נכתב כי "הסימפטיה הראשונית למקרא הנתונים בתיק היא למערערים החלוצים, אשר במשך כמעט 30 שנה הפעילו משתלה במקום מרחוק מעיר, בלי להפריע לאיש". עם זאת, מצא בית המשפט כי אין מנוס מדחיית הערעור, אך ניתנה למערערים ארכה נוספת לפינוי המקרקעין עד ליום 13.9.2015 (ע"א (מחוזי י-ם) 5681-01-14 פסק דין מיום 1.10.2014; להלן: פסק דינו של בית המשפט המחוזי). 3. ביני לביני, המערערים הגישו עתירה מינהלית במסגרתה עתרו לחייב את המינהל להקצות להם את המקרקעין או לפרסם מכרז בהקדם, על מנת שלא יווצר מצב בו הם יפנו את המשתלה, זו תיהרס, ולאחר מכן המקרקעין יישארו כאבן שאין לה הופכין בהיעדר מציע מעוניין. העתירה נמחקה בהסכמה ביום 28.4.2014, תוך שמירת טענות הצדדים, לאחר שהמינהל הצהיר על כוונתו לפרסם מכרז לשיווק המקרקעין, והביע עמדתו כי הסמכות לדון בטענות נתונה לבית משפט בהליך אזרחי (עת"מ 55079-03-14). 4. לאחר שהעתירה נמחקה, הגישו המערערים לבית המשפט המחוזי בירושלים את התביעה מושא הערעור שלפנינו, שבמסגרתה ביקשו סעדים דומים: לחייב את המשיבות להקצות להם את המקרקעין בהם פועלת המשתלה, ולחלופין לפרסם בהקדם מכרז להחכרת המקרקעין ולדחות את הפינוי עד להשלמת ההליך המכרזי. לשלמות התמונה יצויין כי המשיבות הגישו נגד המערערים תביעה שכנגד, לתשלום דמי שימוש ראויים במקרקעין. תביעה זו עודנה מתנהלת בבית המשפט קמא וכמובן שאיננו מביעים עמדה לגביה. במסגרת ההליך הגישו המערערים שתי בקשות לדחות את מועד הפינוי. בית המשפט קמא (השופט כ' מוסק) דחה את הבקשות בהחלטתיו מיום 24.6.2015 ומיום 16.9.2015, ובקשות רשות לערער על ההחלטות נדחתו בהחלטותיה של השופטת (כתוארה אז) א' חיות מיום 9.8.2015 (רע"א 4895/15) ומיום 5.11.2015 (רע"א 6361/15). 5. פסק דינו של בית המשפט קמא ניתן ביום 14.3.2016. בפסק הדין הודגש כי נקודת המוצא לדיון היא שהמערערים חייבים לפנות את המקרקעין מכוח פסק דין חלוט. בית המשפט דחה את הטענה כי המינהל חייב לפרסם מכרז תוך זמן קצוב (פסקאות 138-135), וכן נדחתה דרישתם של המערערים להישאר במקרקעין עד לפרסום תוצאות המכרז, בנימוק שנוכחותם במקרקעין עלולה לפגוע בהליך המכרזי (143-139). בנוסף, נדחתה הטענה כי למערערים יש זכות לחילופי שטחים עם המינהל וכן הטענה לקיומו של מקור נורמטיבי שמעניק פטור ממכרז להקצאת המקרקעין, לפי תקנות 3(1), 25(1) 25(10א) ו-3(28) לתקנות חובת המכרזים, התשנ"ג-1993 (להלן: תקנות המכרזים). לפיכך נדחתה תביעתם של המערערים לאפשר להם להמשיך את פעילות המשתלה (ת"א 46736-02-15), ומכאן הערעור שלפנינו. תמצית טענות הצדדים 6. הערה מקדמית: ההליך הנוכחי סווג כהליך אזרחי אך טענות הצדדים והמסגרת המשפטית קרובות יותר למשפט המינהלי. הסיבה לאופן הסיווג של ההליך קשורה להליכים קודמים (טענותיהם של המערער הם במובן מסויים "גלגול נשמתה" של העתירה המינהלית שנמחקה, ואף היא עצמה היתה "גלגול" של טענות מינהליות שהועלו בהליך בפני בית משפט השלום ולא הוכרעו). ספק בעיניי אם ההליך המתאים הוא הליך אזרחי, אך בשל ההסכמה שהוזכרה לעיל, הצדדים לא העלו טענה בנושא ולפיכך איני מביע עמדה. 7. המערערים הלינו על החלטתו של המינהל לפנות את המשתלה ולפרסם מכרז לשימוש במקרקעין. לטענתם, בית המשפט קמא שגה באופן שבו התייחס אליהם כפולשים שעושים בקרקע שימוש מסחרי, בעוד שלמעשה הפעילות היא חקלאית בלבד, הם נכנסו לשטח רק אחרי אישור המינהל, וגם לאחר פקיעת החוזה המשיכו במגעים עם המינהל, שהשתהה בקבלת החלטות. לטענת המערערים, יציאה למכרז לא תקדם את תכליות חוק המכרזים, משום שהשטח חסר ערך עבור אחרים, ומכל מקום יש שטחים דומים רבים סמוכים שאינם משווקים במכרז. נטען כי מדובר בצעד שנעשה רק לצורך מראית עין של מנהל תקין, והנזק הגלום בו עולה בהרבה על התועלת לציבור. הודגש כי חיסול המשתלה יגרום למערערים נזק כספי עצום, ולכן גם בהנחה שיש לפרסם מכרז – על המשיבות לדחות את מועד הפינוי עד לביצוע המכרז. המערערים לא טענו שהמינהל חייב לבצע חילופי שטחים, אך הם מלינים "על ההחלטה לעצור את התהליך", שהתקבלה ממניעים פסולים, למרות שגם גורמים בכירים במינהל סברו כי חילופי שטחים הם הפתרון הראוי לטעויות תכנוניות שנעשו בעבר. לבסוף הדגישו המערערים כי התנהלותן של המשיבות מובילה למצב שבו מפעל חייהם יהרס ואילו המקרקעין יעמדו שוממים בבחינת "גם לי גם לך לא יהיה". 8. המשיבות מצידן טענו כי אין כל עילה שמחייבת אותם להקצות למערערים את הקרקע ללא מכרז בשעה שפסקי דין חלוטים מחייבים אותם לפנות את המקרקעין. נטען כי המערערים מחזיקים במקרקעין שלא כדין ואינם יכולים לבסס על כך את דרישתם לקבל זכויות. המשיבות ציינו כי כבר בשנת 1997 הוגשה תביעת פינוי נגד המערערים, מעולם לא הובטחו להם זכויות במקרקעין, ונוכח פסקי הדין החלוטים הם גם מושתקים מלטעון לכך. בנסיבות אלה, נטען כי הרשות גם איננה חייבת לאפשר למערערים להמשיך להשתמש במקרקעין עד לסיום ההליך המכרזי, והחלטה כזו "מנוגדת לתפקידה של הרשות כנאמן הציבור". עוד נטען כי המערערים לא משלמים דמי שימוש בקרקע (מנגד, נטען על ידי המערערים כי פנו זה מכבר למינהל והביעו נכונות לשלם דמי שימוש, אך המינהל סירב וכרך זאת בנושאים שונים). עוד נטען כי הטענות לפגמים בהתנהלות הרשות הועלו באופן סתמי ובלי ראיות. 9. בד בבד עם הגשת הערעור, ביקשו המערערים לעכב את פינוי המקרקעין עד להכרעה בערעור. בהחלטתו של השופט (כתוארו אז) ח' מלצר מיום 23.3.2016 ניתן צו ארעי לעיכוב הפינוי עד להחלטה אחרת. בהמשך הושגה הסכמה לעיכוב הפינוי בשלושה חודשים נוספים כדי לאפשר מגעים בין הצדדים (החלטה מיום 11.12.2016). פרק הזמן התארך בהסכמה עד לחודש דצמבר 2017, אז הודיעו המשיבות שהניסיון להגיע לפשרה נכשל. בהחלטה מיום 8.1.2018 הורה המשנה לנשיאה מלצר כי הצו הארעי יעמוד בתוקפו עד להחלטה אחרת. דיון והכרעה 10. הדיון בערעור נערך בפנינו ביום 26.7.2018, ובסופו הצענו לצדדים לנסות להגיע לפשרה כוללת. הצדדים באו בדברים אך גם הפעם המגעים לא צלחו. גם ישיבה נוספת שנערכה בפני על מנת להביא את הצדדים לפשרה לא הסתייעה. משלא עלה בידנו להביא לפתרון מוסכם, עלינו להכריע בערעור לגופו. כאמור, המערערים ביקשו שלושה סעדים חלופיים שכל אחד מהם יאפשר את המשך פעילות המשתלה במקרקעין: א. הסכם לחילופי שטחים עם המינהל; ב. הקצאת המקרקעין למערערים בפטור ממכרז; ג. זירוז הליכי המכרז והשהיית הפינוי עד להכרזה על זוכה. נדון בהם כסדרם. 11. ראשית, דרישתם של המערערים לחילופי שטחים עם המינהל אין לה על מה לסמוך. כפי הנראה, בעבר התנהלו מגעים עם המינהל לגבי אפשרות זו, אך הם לא הבשילו לכדי הסכמה מחייבת. כפי שקבע בית משפט קמא: "התובעים לא הוכיחו כי הצדדים הגיעו להסכמה כלשהי בעניין זה, או כי קיבלו הבטחה מגורם מוסמך כלשהו אצל הנתבעות לערוך חילופי שטחים, ועל כן דין טענתם זו להידחות" (פסקה 147). בפנינו הבהירו המערערים כי טענתם היא שהמינהל הפסיק את המגעים בנושא זה מטעמים שאינם ענייניים ומתוך התנכלות למערערים. הטענה לא הוכחה וברי כי העובדה שהמינהל דן בבקשתם של המערערים לחילופי שטחים אינה מחייבת אותו לקבל את עמדתם, מה גם שבכתב ההגנה המשיבות הציגו נימוקים ענייניים לשלילת אפשרות זו (ראו פסקה 88 לפסק הדין מושא הערעור). המערערים מחזיקים בשטח פרטי שבבעלותם, וייתכן שבתנאים מסויימים, חילופי שטחים הם פתרון אפשרי ואולי אף ראוי, אך אין בסיס לטענה כי המשיבות חייבות לפעול בכיוון זה. 12. המערערים ביקשו להקצות להם את המקרקעין ללא מכרז, ולשם כך מוטל עליהם להצביע על מקור חוקי שמאפשר פטור ממכרז. בית המשפט קמא בחן מספר אפשרויות לכך מכוח תקנות המכרזים ומצא כי אין מקום לכך. כשלעצמי, אינני משוכנע שבמקרה הנדון אין אפשרות חוקית להגיע לתוצאה של פטור ממכרז, למיצער, מכוח תקנה 25(10א) לתקנות המכרזים, שעניינה בהענקת זכויות לבעל זכויות במקרקעין גובלים. ברם, המקרה הנוכחי אינו מצריך דיון מפורט בתקנות. השאלה העומדת להכרעתנו היא אם המשיבות חייבות לבחור במסלול של פטור ממכרז, והתשובה לכך היא שלילית. גם במקרים שבהם ניתן להצביע על מקור חוקי לפטור ממכרז, שיקול הדעת נתון לרשות המינהלית, אשר מוסמכת ואף מצווה להעדיף את האפשרות של פרסום מכרז פומבי (ראו תקנה 1ב שכותרתה "עדיפות המכרז הפומבי" (לשעבר תקנה 42); עומר דקל מכרזים – כרך א 222-217 (2004)). כפי שנאמר בבג"ץ 5134/14 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' מועצת מקרקעי ישראל, בפסקה 36 (14.11.2016): "התקיימות פרטי הוראת הפטור ממכרז במקרה מסוים היא תנאי הכרחי, אך לא תנאי מספיק". וכן הובהר בפסיקה כי תקנה 25(1) "אינה מקימה זכות כי הקרקע תוקצה למי שיש לו זכויות בה" (בג"ץ 11197/07 פרשקובסקי נ' מינהל מקרקעי ישראל, בפסקה 13 (2.2.2012); ראו גם רע"א 7393/15 קאפי נ' מינהל מקרקעי ישראל (9.12.2015)). 13. בהקשר זה אבקש להוסיף הערה כללית לגבי דיני המכרזים. על הרשות המינהלית להקפיד על קלה כבחמורה, ועם זאת – במסגרת החוק – עליה להישמר שלא לפעול בצורה אוטומטית עד כדי אבסורד ולא לזנוח את התכליות המקוריות של חובת המכרזים (השוו לדבריי בעע"מ 5375/15 בטחון שרותים אבידר בע"מ נ' נתיבי ישראל (11.8.2016)). אמת, בגדרי המנהל הציבורי התקין הכלל הוא מכרז והחריג הוא פטור ממכרז; ועדיין, מדיניות שלטונית ראויה מתאפיינת בניקיון-כפיים קפדני וזהירות מפני אבק שחיתות אפילו למראית עין, ולצד זאת מגלה גמישות שמאפשרת פתרונות הוגנים למצבים מיוחדים. עקרון שלטון החוק אינו מחייב קיבעון מחשבתי. אמנם יש מצבים שבהם "ייקוב הדין את ההר", אך כאשר המחוקק עצמו יצר פתרונות והסדיר כללים מתאימים למקרים החריגים, לא נגזר עליהם להישאר עלי ספר החוקים, ובמקרים הראויים יש לעשות בהם שימוש שישרת את האינטרס הציבורי לצד ההגנה על זכויות הפרט. במקרה הנוכחי ניתן לשקול, לחיוב ולשלילה, את התנהלותם של המערערים במשך השנים, אך איני רואה חשש שהחלטה על פטור ממכרז תצטייר כהעדפת "קבוצת לחץ". מכל מקום, הסמכות בעניין זה נתונה לרשות המינהלית ולא הוכחה עילה להתערבותנו. 14. סעד נוסף שהתבקש הוא להורות למשיבות לפרסם את המכרז בהקדם ולדחות את הפינוי עד להשלמת ההליך המכרזי. לכאורה, מהלך כזה אינו פוגע באינטרס הציבורי ובד בבד מאפשר למערערים להמתין לתוצאות המכרז בלי להרוס את מה שהגדירו כ"מפעל חייהם". כמו כן, המינהל החליט לפרסם מכרז כבר בשנת 2013 (לכל המאוחר), והעיכוב המתמשך עלול לעורר חשש שהקרקע תישאר שוממה עוד זמן רב. מנגד, המשיבות הסבירו כי נוכחותם של המערערים במקרקעין עלולה לפגום בהליך המכרזי, משום שעדיף לשווק את המקרקעין פנויים. המערערים מצידם נתנו לכך מענה, לפחות חלקי, בכך שהתחייבו להעמיד ערבויות מתאימות לפינוי המקרקעין אם לא יזכו במכרז. בפיהם של הצדדים טענות נוספות בהקשר זה, אך איני רואה צורך להכריע בהן, על אף שאין לכחד כי יש הגיון בטענות המערערים. זאת, משום שקיומו של פסק דין חלוט מאפיל על הדיון. בית משפט השלום קבע מועד לפינוי המקרקעין ומועד להריסת המחוברים, ובפסק הדין בערעור ניתנה למערערים ארכה. מועדים אלה נקבעו בפסקי דין חלוטים שאין מקום להרהר אחריהם כיום. יתר על כן, ככלל, בקשה להארכת מועד שנקבע בפסק דין צריכה להיעשות במסגרת אותו הליך ויש להגישה למותב שנתן את פסק הדין. פתיחת הליך חדש כדי "לעקוף" מועדים שנקבעו בפסק דין חלוט היא מהלך בעייתי (ראו והשוו: ע"א 4925/14 ‏מדינת ישראל נ' אהרוני, בפסקה 8 (25.10.2018); בג"ץ 5193/18 ועד תושבי הכפר אלח'אן אלאחמר נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, בפסקה 5 (5.9.2018)). לא נעלמה מעיניי טענתם של המערערים כי נוכח השתלשלות העניינים וההליכים במקרה דנן יש לראות את ההליך הנוכחי כ"הליך משלים" של ההליך שהתנהל בבית משפט השלום. המערערים ביקשו להיתלות בכך שבערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, בית המשפט המחוזי ציין כי מוטב היה לדון במכלול הטענות בבית משפט השלום (כתביעה שכנגד), והפנה את המערערים להגיש תביעה עצמאית שבמסגרתה יבקשו להקצות להם את המקרקעין (פסקה 55). על פי הטענה, בנסיבות אלה פסק הדין החלוט אינו סוגר את הדלת בפני הטענות בהליך הנוכחי. טענה זו שובה את העין אך היא מבוססת על הליכת מרחק רב לעבר המערערים "לפנים משורת הדין", ועל כל פנים היא מאבדת את כוחה לצורך הדיון על מועד הפינוי, להבדיל מהדיון על עצם האפשרות להקצות למערערים את המקרקעין. לאחר שדרישתם של המערערים להקצות להם את הקרקע נדונה ונדחתה לגופה, המועד שנקבע בפסקי הדין החלוטים עומד בתוקפו ואין מקום לפתוח את הדיון מחדש. [יוער כי בהשלמת טיעון מטעמם, הביעו המערערים חשש כי המשיבות כלל אינן מתכוונות לפרסם מכרז לשיווק המקרקעין. אינני מוצא מקום לתת משקל לחשש זה, אשר מבוסס על שמועות ועומד בניגוד להצהרות באי-כוח המדינה בפני הערכאות השונות שדנו בפרשה (פרוטוקול והסכמת הצדדים מיום 28.4.2014 בבית המשפט לעניינים מינהליים; פסקה 36 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 1.10.2014; הדיון בבית משפט קמא התנהל בהנחה שהרשות תפרסם מכרז והשאלה היא מתי (ראו פסקאות 138 ו-143 לפסק הדין); גם בפנינו הביעה באת-כוח המשיבות עמדה זו, ובין היתר ציינה כי "יש חוות דעת תכנונית להוציא מכרז" (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 26.7.2018) "הוגשה בקשה להוצאת מכרז" (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 13.11.2018)). בנוסף, החלטה לא לצאת למכרז עשויה לעורר מחדש את הדיון בתחולת תקנה 25(10)א לתקנות המכרזים בנסיבות המקרה]. 15. כל בתי המשפט שדנו בעניינם של המערערים, ניסו לגבש פשרה בין הצדדים, אך הדבר לא הסתייע. לצערי, התוצאה המתחייבת היא דחיית הערעור. המצב המשפטי "היבש" הוא ברור: על פי החוזים עליהם חתמו המערערים, אין להם זכויות בקרקע מאז שנת 2005; אין חובה לבצע מהלך של חילופי שטחים; אין מקור נורמטיבי שמחייב את המשיבות לאפשר למערערים להמשיך להשתמש בקרקע ללא מכרז; ובעיקר - מועד הפינוי נקבע בפסק דין חלוט. בהעדר עילה להתערבות שיפוטית, חובתם של המערערים לפנות את המקרקעין עומדת בעינה. הצו הארעי בטל אפוא, ולצורך התארגנות יינתן למערערים פרק זמן נוסף של 12 חודשים לפינוי המקרקעין ולפירוק המחוברים. 16. לסיום, אציין כי המורכבות בתיק זה אינה משפטית כמו שהיא מערבת רגישות ציבורית ואנושית. דומה כי התסבוכת המשפטית אליה נקלעו המערערים שלא בטובתם, הורתה בכך שמלכתחילה נחתמו עמם הסכמי הרשאה זמניים לשלוש שנים בכל פעם (החוזה הראשון נחתם לפני שנחקק חוק חובת מכרזים, וייתכן כי באותו מועד הצדדים לא צפו שתתעורר בעיה להאריך את ההסכם). מכל מקום, טענתם של המערערים כי הובטח להם הסכם חכירה ארוך טווח נדחתה בבית משפט השלום, ובממצא זה אין להתערב בהיותו חלוט. אך תמיהה היא, מה הטעם לאפשר הקמת משתלה ואם אמנם המערערים בחרו להקים משתלה, כאשר האופק הוא למשך שלוש שנים בלבד. ואכן, לשאלתי לגבי המכרז העתידי, הובהר כי בדעת הרשות שהמכרז יהיה למשך 49 שנים (עמ' 5 לפרוטוקול הישיבה מיום 13.11.2018). אינני מקל ראש בטענות כי המערערים עשו במקרקעין שימוש שלא כדין לאחר שההיתר שקיבלו פקע, אך גם זה אינו אלא אחד השיקולים. המשיבות מוסמכות להמשיך ולנהוג כחכמתן, במסגרת הדין, תוך שהם מעמידות לנגד עיניהן את תכליות חוק חובת המכרזים לצד תפקידן "לניהול מקרקעי ישראל כמשאב לשם פיתוחה של מדינת ישראל לטובת הציבור, הסביבה והדורות הבאים" (סעיף 1א(1) לחוק רשות מקרקעי ישראל, התש"ך-1960). לטענת המערערים, שטחים סמוכים נרחבים עומדים ללא שימוש, וקשה להלום כי מאן דהו מלבדם יגיש הצעות למכרז. מכל מקום, העובדה כי המכרז לא יצא לדרך וכי מדובר במכרז מורכב, עלולה להביא לתוצאה שאינה עולה בקנה אחד עם השכל הישר, ולפיה המערערים יתפנו משטח המשתלה, השטח יעמוד בשממונו משך שנים, ולבסוף, כאשר יתפרסם המכרז, יהיה המערער המציע היחיד או המציע הזוכה. לאור זאת, טוב יעשה המינהל אם יחזור וישקול את ההצעה שהועלתה בשעתו, ולפיה יושהה הפינוי על פי פסק הדין החלוט, כנגד התחייבות בלתי חוזרת של המערערים לפנות את השטח על פי פסק הדין, אם וכאשר לא יזכו במכרז, ולהבטחת התחייבות זו יפקידו ערבות בנקאית וכתב התחייבות ושיפוי. תנאים אלה יכולים לבוא לידי ביטוי בהוראות המכרז, כך שלא יווצר מצב בו מציע פוטנציאלי יירתע מליתן הצעה מאחר שהשטח מוחזק על ידי המערערים. האמור לעיל, הינו בגדר המלצה גרידא, ונוכח האמור בסעיף 14 לעיל, איני רואה לחייב את הרשות לפעול בדרך זו. 17. סוף דבר: אציע לחבריי לדחות את הערעור. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות. ש ו פ ט השופט ד' מינץ: מסכים אני שדין הערעור להידחות. ש ו פ ט השופט י' אלרון: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, ‏ב' בשבט התשע"ט (‏8.1.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 16024020_E26.docx עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1