פלוני נ. פלוני

11 1 בבית המשפט העליון רע"א 2399/21 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת י' וילנר המבקש: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. פלוני 2. המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 57289-10-20 מיום 14.2.2021, שניתן על-ידי כב' השופטים ר' יעקובי, מ' בר-עם וח' מ' לומפ בשם המבקש: עו"ד שי סופר; עו"ד ברק גליקמן בשם המשיבה 2: עו"ד עוזי לוי; עו"ד אהרון דואני פסק-דין השופטת י' וילנר: האם יש להשעות, מכוח הוראת סעיף 14 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן גם: החוק), את מרוץ התיישנותה של תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, לרבות תביעה לפיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד), למשך תקופת שהותו של התובע במאסר בחוץ לארץ? זו השאלה העומדת במרכזה של הבקשה שלפנינו. 1. בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים ר' יעקובי, מ' בר-עם ו-ח' מרים לומפ) בע"א 57289-10-20 מיום 15.2.2021, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ג' ארנברג) בת"א 64885-12-15 מיום 7.9.2020. בית משפט השלום דחה בפסק דינו את תביעת המבקש נגד המשיבים מחמת התיישנות. רקע והליכים קודמים 2. ביום 18.10.2004 נפגע המבקש בתאונת דרכים כאשר רכב על אופנוע יחד עם המשיב 1 – שהיה הבעלים של האופנוע ואשר נהג בו בעת התאונה (להלן: התאונה). במועד קרות התאונה, היה האופנוע מבוטח בפוליסה שהוציאה המשיבה 2 (להלן: המשיבה). 3. ביום 16.10.2005 הגיש המבקש לבית משפט השלום תביעה נגד המשיבים לפי חוק הפלת"ד (להלן: התביעה הראשונה). בהחלטה מיום 18.5.2008 נמחקה תביעה זו מחמת חוסר מעש (התקופה שבין הגשת התביעה הראשונה ובין מחיקתה תכונה להלן: תקופת ניהול התביעה הראשונה). 4. במהלך שנת 2011 טס המבקש להונג קונג, ובמהלך שהותו שם, הוא נעצר על-ידי הרשויות והורשע בפלילים. על רקע זה, המבקש שהה מאחורי סורג ובריח החל ממועד מעצרו ביום 6.5.2012 ועד לשחרורו ממאסר ביום 28.3.2015 (להלן: תקופת המאסר בחו"ל). 5. בהמשך לכך, שב המבקש ארצה, וביום 28.6.2015 הוא הגיש לבית משפט השלום בקשה לחידוש התביעה הראשונה. בהחלטה מיום 22.10.2015 קבע בית משפט השלום כי ההחלטה מיום 18.5.2008 מהווה למעשה פסק דין אשר מחק את התביעה הראשונה בשל חוסר מעש, ולפיכך רשאי המבקש להגיש את תביעתו מחדש. כן צוין כי אם יבחר המבקש לעשות כן, הוא צפוי להיתקל בטענת התיישנות, אך שמורות לו טענותיו בנושא זה. 6. ביום 30.12.2015 הגיש המבקש לבית משפט השלום תביעה חדשה נגד המשיבים (להלן: התביעה השנייה). המבקש טען לפני בית משפט השלום כי אמנם למן קרות התאונה (ביום 18.4.2004) ועד למועד הגשת התביעה השנייה חלפה תקופה העולה לכאורה כדי התיישנות התביעה השנייה (כ-11 שנים ו-8 חודשים). ואולם, המבקש טען כי יש לנכות מתקופה זו, בין היתר, את תקופת ניהול התביעה הראשונה (כשנתיים ו-7 חודשים), ואת תקופת המאסר בחו"ל (כשנתיים ו-11 חודשים). טענת המבקש בדבר ניכוי תקופת המאסר בחו"ל התבססה על הוראת סעיף 14 לחוק, המשעה את מרוץ התיישנותה של תביעה אזרחית, בין היתר, ב"זמן שבו נמצא אחד מבעלי הדין בשטח מדינה, שמחמת התנאים שהיה נתון בהם שם ... לא יכול היה, הוא או בעל דינו, לקיים את הבירור המשפטי". על רקע סעיף זה, טען המבקש, בעיקרו של דבר, כי אף אם היה מגיש תביעה נגד המשיבים במהלך תקופת המאסר בחו"ל, הרי שברור כי לא ניתן היה לקדם בתקופה זו מינוי מומחה רפואי לשם בחינת טענותיו לנכות עקב התאונה. לפיכך, נטען כי אין לראות בתקופת המאסר בחו"ל כתקופה שבה ניתן היה לקיים את הבירור המשפטי בנוגע לתביעת המבקש. אשר על כן, טען המבקש כי התביעה השנייה הוגשה בטרם חלפה תקופת ההתיישנות ממועד קרות התאונה, ולפיכך אין לדחותה. יצוין כי לצד האמור, המבקש טען להפחתת תקופה נוספת מתקופת ההתיישנות, שבמהלכה הוא לא היה מסוגל לדאוג לענייניו, כטענתו, מחמת פגיעה נפשית שנגרמה לו עקב התאונה. בהקשר זה, הפנה המבקש להוראת סעיף 11 לחוק ההתיישנות, לפיה "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לעניניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע, ולא היה עליו אפוטרופוס". 7. מנגד, הגישה המשיבה לבית משפט השלום בקשה לדחיית התביעה השנייה על הסף, בין היתר, מחמת התיישנותה. המשיבה הסכימה כי אין למנות את תקופת ניהול התביעה הראשונה במניין תקופת ההתיישנות. ואולם, המשיבה הוסיפה וטענה כי יש למנות במניין תקופת ההתיישנות את תקופת המאסר בחו"ל לאור סעיף 14 לחוק. את טענתה זו סמכה המשיבה, בין היתר, על דברי ההסבר להצעת חוק ההתיישנות, התשס"ד-2004 (להלן: הצעת חוק ההתיישנות 2004), שלפיהם "מי שנאסר בשל בצוע עבירה פלילית במדינה אחרת ... אין העדרו ממדינת ישראל צריך לבוא על חשבון הנתבע בדרך של השעיית תקופת ההתיישנות". לטענת המשיבה, בית משפט זה אף העניק משקל לדברי הסבר אלה בפרשנותו של סעיף 14 לחוק ההתיישנות במסגרת פסק הדין ברע"א 10179/05 הארגון לשחרור פלסטין נ' צ'סר, פסקה 24 לחוות דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה (5.10.2010). כמו כן, נטען כי סדרי הדין האזרחי בישראל אינם מחייבים, ככלל, כי תובע ישהה בישראל, בין בעת הגשת התביעה ובין במהלך ניהולה, וכן כי ניתן לבצע את מרבית הפעולות הנדרשות לאורך ההליך באמצעות מיופי כוח. לפיכך, נטען כי במהלך תקופת מאסרו בחו"ל, יכול היה המבקש למנות מיופה כוח אשר יגיש את תביעתו בישראל וינהלה. נטען עוד כי לא זו בלבד שהמבקש לא הוכיח כי הוא היה מנוע מליצור קשר עם בא-כוחו במהלך תקופת המאסר בחו"ל על מנת להגיש תביעה או לטפל בענייניו האישיים, אלא שישנן הוכחות פוזיטיביות לכך שהוא אכן היה מסוגל לעשות זאת במהלך התקופה האמורה. כמו כן, טענה המשיבה כי המבקש בחר מרצונו לנסוע לחוץ לארץ, ואף מטעם זה אין להחיל על עניינו את הוראת סעיף 14 לחוק ההתיישנות. לאור האמור, נטען כי תקופת ההתיישנות תמה כשנה וחצי לפני הגשת התביעה השנייה, ומשכך יש לדחותה על הסף. 8. בהחלטה מיום 3.5.2017 דחה בית משפט השלום את הבקשה לסילוק התביעה השנייה על הסף. בתוך כך, נקבע כי אין למנות את תקופת ניהול התביעה הראשונה במסגרת מניין התיישנותה של התביעה השנייה, וכן צוין כי יש לנכות ממניין ההתיישנות אף את תקופת המאסר בחו"ל. זאת, כך נקבע, מאחר ש"ברור שבתקופה זו התובע לא יכול היה לקדם את ענין התביעה וברור שהתובע גם לו היה מחדש את התביעה לא יכול היה לקדם אותה בהעדר יכולת להיבדק על ידי מומחה". עוד נקבע כי יש למנות מומחה רפואי בתחום הנפשי לשם בחינה מעמיקה של טענת המבקש להשעיית תקופת ההתיישנות לפי סעיף 11 לחוק. בית משפט השלום הוסיף וקבע כי אם יעלה מחוות דעת המומחה כי במהלך תקופת המאסר בחו"ל היה המבקש במצב נפשי אשר אפשר לו לדאוג לענייניו, כי אז תהא המשיבה רשאית לשוב ולהעלות את טענת ההתיישנות. 9. בהמשך, הוגשה חוות דעת מומחה בתחום הנפשי, והמשיבה הגישה בקשה חוזרת לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. בבקשתה טענה המשיבה כי חוות דעת המומחה מלמדת כי אין בסיס לטענה שהמבקש היה מנוע מלדאוג לענייניו בתקופת המאסר בחו"ל. המבקש התנגד לבקשה מטעמים הדומים בעיקרם לאלה אשר הועלו על-ידו ביחס לבקשתה הראשונה של המשיבה. פסק דינו של בית משפט השלום 10. בפסק דין מיום 7.9.2020 דחה בית משפט השלום את התביעה השנייה מחמת התיישנותה. בית משפט השלום קבע, בין היתר, כי הוכח לפניו שמצבו הנפשי של המבקש עובר להגשת התביעה השנייה לא מנע ממנו להגיש ולנהל תביעה זו. עוד נקבע כי בניגוד לסברתו הראשונה של בית משפט השלום, כפי שבאה לידי ביטוי בהחלטתו מיום 3.5.2017, הרי שאין מקום לנכות את תקופת המאסר בחו"ל ממניין תקופת ההתיישנות. בקביעתו זו הסתמך בית המשפט המחוזי על פסק הדין בעניין צ'סר, וכן על עדויות שנשמעו לפניו, ומהן עלה כי בתקופת המאסר בחו"ל היה באפשרות המבקש ליצור קשר עם משפחתו וחבריו, והוא גם עשה זאת בפועל. לפיכך, נקבע כי המבקש יכול היה להורות להגיש את תביעתו אף במהלך שהותו מאחורי סורג ובריח. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 11. המבקש ערער על פסק דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי. בפסק דין מיום 14.2.2021 נדחה ערעור המבקש מכוח סמכותו של בית המשפט לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות הישנות). כן העיר בית המשפט המחוזי, בין היתר, כי "גם מנקודת מבט נוחה למערער, כי תקופת המאסר אינה נמנית לעניין ההתיישנות, במקרה דנן היה מקום למנותה, בהינתן הממצאים העובדתיים שנקבעו לגבי תקופה זו". על פסק דין זה נסבה בקשת רשות הערעור שלפנינו. הבקשה דנן 12. המבקש טוען כי פסקי הדין של הערכאות קמא מעוררים שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים להליך זה, ולפיכך, יש ליתן לו רשות ערעור. לגוף העניין חוזר המבקש על עיקר טענותיו בערכאות קמא ואף הוא מסתמך, בין היתר, על פסק הדין בעניין צ'סר, שבו נקבע כי די בכך ששהותו של תובע בחו"ל תקים קושי ממשי לנהל תביעה במדינת ישראל בדרך תקינה ויעילה, על מנת להשעות את מרוץ ההתיישנות מכוח הוראת סעיף 14 לחוק. 13. מנגד, המשיבה טוענת כי הבקשה דנן אינה מצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שכן בפסק דין זה אך יושמה הלכה קיימת על ממצאים שבעובדה אשר נוגעים למחלוקת הפרטנית שבין הצדדים להליך דנן. לגופם של דברים, סומכת המשיבה ידיה על פסקי הדין של הערכאות קמא, ושבה על עיקרי טענותיה בבית משפט השלום. המשיבה מוסיפה כי אין לקבל את טענת המבקש בדבר חוסר יכולתו לקדם את ההליך המשפטי בתקופת המאסר בחו"ל, שכן הוכח בבית משפט השלום כי למבקש לא נותרה נכות נפשית במהלך שהותו במאסר, וכן כי היה באפשרותו למנות מיופה כוח אשר ידאג לקידום תביעתו בישראל. המשיבה טוענת עוד כי יש לדחות את טענת המבקש ביחס לאפשרות למנות מומחה רפואי אשר יבדוק אותו בתקופת מאסרו, וטוענת בהקשר זה כי המבקש יכול היה לפעול לקדם עניין זה בכל השנים שקדמו למאסרו, אך לא עשה כן, וכי התנהלותו זו עולה כדי חוסר תום לב. כמו כן, טוענת המשיבה כי הדין הישראלי אינו מחריג לעניין התיישנותו של הליך אזרחי את התקופה שבה אחד מבעלי הדין מצוי במאסר בישראל, ויש בכך כדי ללמד אף על היכולת לנהל הליך משפטי בתנאי מאסר בחו"ל. דיון והכרעה 14. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן אך במקרים שבהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך, או כאשר מתן רשות ערעור נדרש על מנת למנוע עיוות דין (ראו: תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018; רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). שוכנעתי כי הבקשה שלפנינו אכן באה בגדר מקרים אלה, ואבאר. 15. כפי שעולה מהשתלשלות העניינים המתוארת לעיל, הבקשה דנן מעוררת שאלה לגבי פרשנותו של סעיף 14 לחוק ההתיישנות והיקף תחולתו בכל הנוגע לתביעות לפיצויים בגין נזקי גוף אשר עובר להגשתן שהה הניזוק (התובע הפוטנציאלי) במאסר מחוץ לגבולות המדינה. 16. שאלת פרשנותו ותחולתו של סעיף 14 לחוק כאמור, התעוררה לא אחת בערכאות הדיוניות (אם כי לא בהכרח ביחס לתביעות לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף, ולאו דווקא ביחס לתובע), וברבות השנים ניתנו לה תשובות שונות. מחד גיסא, נקבע במספר החלטות ופסקי דין כי אין מקום להשעות את מרוץ התיישנותה של תביעה כספית בשל מאסרו של התובע בחו"ל, וזאת מן הטעם שהיה באפשרותו להגיש ולנהל את תביעתו באמצעות עורך דין או גורם מייצג אחר (ראו: ב"ל (אזורי י-ם) 13074/05 אלעסא נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 5 (31.5.2007); ת"א (שלום ת"א) 22965-09-10 כץ נ' קדמי, פסקה 21 (1.4.2012)). מאידך גיסא, ניתן למצוא פסיקה שבה נקבע כי שהייתו של בעל דין מאחורי סורג ובריח בחו"ל אכן מצדיקה את השעיית תקופת ההתיישנות מכוח סעיף 14 לחוק, מאחר שיש בכך כדי למנוע ממנו את האפשרות לקיים הליך משפטי בישראל (ראו: עת"מ (מינהליים ת"א) 2344/08 בלאיש נ' עירית בת-ים (26.9.2011); רע"א (מחוזי ת"א) 27641-03-18 כהן נ' בוגץ, פסקאות 13-12 (29.4.2018); וכן ראו הערת בית משפט השלום בתא"מ (שלום עכו) 11296-02-13 מפרם בע"מ נ' צ'וגוריאנסקי (31.7.2013)). 17. מכל מקום, השאלה הנדונה טרם הוכרעה על-ידי בית משפט זה, ונדמה כי הגיעה העת להכריע בה. משכך, אני סבורה שהמקרה דנן אכן בא בגדר המקרים המעוררים שאלה משפטית עקרונית, אשר ראוי לה, לפי טיבה ומהותה, להתברר במסגרת בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי". לפיכך, ומכוח סמכותי לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, ראיתי לדון בבקשה דנן כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. אקדים ואציין כי לגישתי דין הערעור להתקבל, וכך אציע לחבריי לעשות – הכול כפי שיפורט להלן. המתווה הנורמטיבי 18. כאמור, השאלה המתעוררת בבקשת רשות הערעור שלפנינו היא האם יש להשעות, מכוח הוראת סעיף 14 לחוק, את מרוץ התיישנותה של תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, לרבות תביעה לפיצויים לפי חוק הפלת"ד, למשך תקופת שהותו של התובע במאסר בחוץ לארץ? סעיף 14 לחוק ההתיישנות קובע כדלקמן: "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו נמצא אחד מבעלי הדין בשטח מדינה, שמחמת התנאים שהיה נתון בהם שם או מחמת היחסים שהיו שוררים בין אותה מדינה לבין מדינת ישראל לא יכול היה, הוא או בעל דינו, לקיים את הבירור המשפטי". 19. עיון בלשון הסעיף מעורר את השאלה, האם שהותו של ניזוק (שהוא תובע פוטנציאלי) במאסר בחו"ל עולה כדי "תנאים" אשר אינם מאפשרים לו "לקיים את הבירור המשפטי" בתביעה מעין זו? [במאמר מוסגר יצוין כי כל האמור להלן בדבר שהייה במאסר רלוונטי אף ביחס למעצר, אך למען הנוחות אתייחס למאסר בלבד]. 20. כפי שבואר לעיל, הן הצדדים והן בית משפט השלום תמכו יתדותיהם בפסק הדין בעניין צ'סר, ואכן באותו עניין דן בית משפט זה בהרחבה בפרשנותו של סעיף 14 לחוק ובתכליותיו. בחוות הדעת העיקרית בעניין צ'סר, עמדה השופטת א' פרוקצ'יה, בין היתר, על כך ש"פרשנות חוק המגבילה את יכולת מימוש זכות התביעה בשל התיישנות מלווה בזהירות ובריסון רב", וזאת בשל חשיבותה של זכות הגישה לערכאות, אשר "מקימה מעין חזקה פרשנית לפיה החוק לא התכוון להגביל את זכות הפנייה לבית המשפט אלא כאשר הדבר נועד להשיג תכלית חשובה אחרת" (ראו: שם, בפסקה 16, וההפניות שם). בתוך כך, נקבע כי העילות השונות בחוק להשעיית מרוץ ההתיישנות "מקורן בהכרה כי אין לפגוע בזכות תובע לפנות לערכאות מקום שמסיבות שונות, שלא היו בשליטתו, יכולת מימוש זכות זו לא עמדה לו, או קשתה עליו באופן ניכר, במשך תקופה מסוימת, ופגעה באפשרותו להפעיל הלכה למעשה את כח התביעה הנתון בידו" (ראו: שם, בפסקה 17). 21. על רקע האמור, פנתה השופטת פרוקצ'יה לפרשנותה של הוראת סעיף 14 לחוק ההתיישנות, וציינה כי זו מתייחסת למצבים שבהם אין באפשרותו של התובע לממש את כוח התביעה הנתון בידיו, וזאת בין אם הוא עצמו נמצא במדינה זרה, ובין אם הנתבע הפוטנציאלי נמצא במדינה אשר מסיבות אלה או אחרות לא ניתן לקיים נגדו הליך משפטי בעודו שוהה בה (שם, בפסקה 18). עוד קבעה השופטת פרוקצ'יה, ובכך העיקר לענייננו, כי נראה ש"התנאי בדבר חוסר היכולת לקיים בירור משפטי בישראל ... אינו מחייב קיומן של נסיבות אשר אינן מאפשרות כליל הגשת תביעה בישראל. די לצורך קיומו של תנאי זה כי מתקיים קושי של ממש לעשות כן, כדי לקיים את דרישת ההשעייה" (שם, בפסקה 22; ההדגשות הוספו, י.ו.). כן נקבע כי שאלת קיומו של "קושי ממשי" כאמור תיבחן באופן אובייקטיבי, היינו, כי אין מקום לבחון במסגרת זו אם סיבת היעדרותו של בעל הדין מישראל היא מוצדקת. יחד עם זאת, נקבע כי השעיית ההתיישנות מכוח סעיף 14 לחוק כפופה כמובן לחובת תום הלב המוטלת על בעלי הדין בניהול ההליך המשפטי (ראו: שם, בפסקה 24). 22. הטעמים לפרשנות המתוארת של סעיף 14 לחוק, תוארו על-ידה בפסק הדין כדלקמן: "ראשית, הקושי לממש את זכות הגישה לערכאות מצדיק פרשנות מצרה של התנאי; שנית, השיקול לפיו 'עדיף צדק דחוי מאשר אי-צדק מהיר' ... – אם אין אפשרות מעשית לקיים את ההליך בדרך תקינה ויעילה, מוטב שיידחה למועד בו ניתן יהיה לקיימו בתנאים ובקצב ראויים; שלישית, קיומו של קושי ניכר, גם אם לא מוחלט, לנהל את ההליך השיפוטי עקב שהות בעל דין מחוץ לתחומי המדינה, בתנאים המפורטים בהוראת החוק, עלול לפגוע בעשיית הצדק, ולגרום נזק לבעלי הדין. גישה פרשנית זו משתלבת עם התפיסה הכללית ליישום הוראות דין ההתיישנות, על פיה, קיומו של טעם אובייקטיבי השולל את הכח הממשי של בעל דין לנהל את תביעתו מצדיק השעייה של מירוץ ההתיישנות. תפיסה זו נשענת על נקודת המוצא לפיה מוצדק להחיל את ההתיישנות, על השלכותיה, כאשר מצויה בידי בעלי הדין היכולת המעשית-הקונקרטית לנהל את התביעה, ולקיים משפט שימצה כראוי את בירור המחלוקת. יכולת ממשית זו, להבדיל מיכולת מושגית, מופשטת, לנהל את התביעה, היא אבן הבוחן לענין זה" (שם, בפסקה 22; חלק מההדגשות הוספו, י.ו.). 23. הנה כי כן, על מנת להחיל את הוראת סעיף 14 לחוק, ולהשעות את מרוץ ההתיישנות למשך תקופה שבה היה אחד מבעלי הדין מצוי במדינה זרה, יש להוכיח כי בשל התנאים שבהם היה נתון אותו בעל דין, התקיים באותה התקופה "קושי ממשי" לנהל בישראל הליך משפטי אשר "ימצה כראוי את בירור המחלוקת בין הצדדים". 24. עלינו לבחון, אפוא, בענייננו האם שהותו של תובע במאסר בחו"ל גורמת ל"קושי ממשי" לנהל תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, על מאפייניה הייחודיים? לבירור שאלה זו אפנה מיד בסמוך, אך קודם לכן, אציין כי ברי שאף ניהולה של כל תביעה אזרחית, גם אם אינה תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, עשוי להיתקל בקשיים שונים כאשר מי מבעלי הדין מצוי במאסר במדינה זרה, כפי שיפורט כעת. ניהול תביעה אזרחית כאשר אחד מבעלי הדין מצוי במאסר בחו"ל 25. (א) ראשית, יצוין כי אמנם אין חולק כי הליך משפטי יכול שיוגש וינוהל באמצעות באי כוחם של בעלי הדין (ראו: רע"א 993/06 מדינת ישראל נ' דיראני, פ"ד סה(1) 438, 474 (2011)). ואולם, תקנה 170 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי "כל פעולה בבית משפט הנדרשת מבעל דין או המותרת לו לפי דין, רשאי הוא לעשותה בעצמו או בידי עורך דין שמינה לכך כדין" (ההדגשה הוספה, י.ו.; וכן ראו: יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 215 (מהדורה שביעית, 1995); כן ראו את דברי השופט נ' סולברג ברע"א 2122/17 אחימן נ' המועצה המקומית פרדס חנה – כרכור, פסקה 21 (5.6.2017)). לפיכך, כאשר אחד מבעלי הדין מצוי במאסר בחו"ל נשללת ממנו מיניה וביה האפשרות לממש את זכותו הבסיסית המתוארת לייצג את עצמו במסגרת ההליך המשפטי. יוער כי הדברים מקבלים משנה תוקף בכל הנוגע לתביעות קטנות, שם ייצוג עצמי של בעלי הדין הוא נקודת המוצא, בעוד שייצוג באמצעות עורך דין הוא חריג הדורש את אישור בית המשפט (ראו: סעיף 63 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). (ב) שנית, הימצאותו של בעל דין במאסר במדינה זרה שוללת אף את האפשרות שהלה יתייצב לדיון בהליך האזרחי המתנהל בעניינו, בין אם הוא עצמו מעוניין להתייצב (ראו למשל את דברי השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין ברע"א 7284/09 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל, פסקאות ט-י (24.11.2009): "מי שנעשה אסיר, נשללה הימנו לעת מאסרו חרותו, אך לא נשללו ממנו כל זכויותיו, ובנהלו הליכים אזרחיים או מינהליים, על דרך הכלל, ובכפוף לנסיבות ספציפיות (כגון טרדנות לשמה) או לנימוקים מיוחדים ומשכנעים במיוחד, יש לאפשר לו להיות נוכח במשפטו ... צריך איפוא - כאמור - שיהיו סיבות טובות במיוחד שלא לאפשר לבעל דין אסיר או עצור 'לריב את ריבו' במובן של נוכחות אישית, גם בהיותו מיוצג"); ובין אם בית המשפט סבור כי יש מקום לדרוש את התייצבותו במסגרת ההליך (ראו: תקנה 61(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, לפיה בית המשפט מוסמך "להורות שבעלי הדין יתייצבו בעצמם" (ההדגשה הוספה, י.ו); כן ראו דברים שנכתבו באשר לתקנה 147 לתקנות הישנות, אותה החליפה תקנה 61(ב) לעיל, לפיה תכליתה "להקנות לבית-המשפט את הסמכות לזמן בעל-דין לדיון מקום שבו נוכחותו האישית עשויה לתרום תרומה של ממש להמשך ניהולו היעיל וההוגן של ההליך, וכאשר אין בייצוגו על-ידי בא-כוחו כדי לפתור את הסוגיה הדורשת פתרון" (ראו: רע"א 7340/01 סיגנל טורס בע"מ נ' שלמה יובל, פ"ד נו(2) 1, 3 (2001); ההדגשות הוספו, י.ו.; ראו גם: רע"א 4187/06 מועצה אזורית עמק הירדן נ' עז' המנוח נאסר מג'יד ז"ל, פסקה ד(4) (13.9.2006); גבריאל הלוי תורת הדיון האזרחי – מהדורה מותאמת לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2019 כרך ג 73 (2019))). (ג) שלישית, שהייתו של אחד מבעלי הדין במאסר מחוץ לישראל עשויה לשלול אף את האפשרות לבצע פעולות שונות הנחוצות, על דרך הכלל, לשם קידום הליכים אזרחיים, כגון זימונו של בעל דין זה לעדות וחקירתו. 26. מהאמור לעיל עולה כי ניהולה של כל תביעה אזרחית בשעה שהתובע או הנתבע מצויים במאסר בחו"ל, עשוי לעורר קשיים מקשיים שונים. ואולם, אני סבורה כי השאלה אם קשיים אלה עולים, ככלל, כדי אותו "קושי ממשי" המאפשר את השעיית מרוץ ההתיישנות מכוח סעיף 14 לחוק – היא שאלה קשה ומורכבת. גדר הספקות נובע, בין היתר, מן ההתפתחויות הטכנולוגיות והנורמטיביות המאפשרות כיום השתתפות בהליכים משפטיים ואף חקירת עדים מרחוק, למשל באמצעות היוועדות חזותית (וראו למשל: תקנה 72 לתקנות סדר הדין האזרחי; רע"א 7998/18 כהן נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פסקאות 18-15 (5.3.2019) (להלן: עניין חברת החשמל); רע"א 4945/21 פלוני נ' פקיד שומה בעכו, פסקה 14 (18.7.2021)); באמצעות שלוח (ראו: סעיף 13 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971; עניין חברת החשמל, בפסקה 16); וכיוצא באלה. 27. מכל מקום, אינני נדרשת להכריע בסוגיה זו בענייננו, שכן כאמור לעיל, התביעה הנדונה בבקשת רשות הערעור דנן היא תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף. לדידי, וכפי שיבואר להלן, תביעה מעין זו היא בעלת מאפיינים ייחודיים אשר מקימים, ככלל, "קושי ממשי" אינהרנטי לנהלה כראוי כאשר התובע-הניזוק שוהה במאסר במדינה זרה, וזאת אף בשים לב להתפתחויות הטכנולוגיות המתוארות. אבאר את דבריי. ניהול תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף כאשר אחד מבעלי הדין מצוי במאסר בחו"ל 28. כידוע, בעל דין המבקש להוכיח "עניין שברפואה" מחויב לצרף לכתב טענותיו "חוות דעת של מומחה בתחום מומחיותו" (תקנה 87(א) לתקנות סדר הדין האזרחי; ראו גם: ע"א 8587/01 עיזבון גולדברג נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פסקה 12 (9.2.2011)). חוות דעת מעין זו נחשבת "למרכיב הכרחי לצורך העמדת עילת תביעה טובה ושלמה" (ראו: רע"א 1358/12 מרכז רפואי רבין בית החולים בילינסון נ' עזבון אייזנבך, פסקה 8 (8.5.2012)), ובהיעדרה נשמטת הקרקע תחת טענות רפואיות המועלות על-ידי מי מהצדדים (ראו: תקנה 93(א) לתקנות סדר הדין האזרחי; יוער כי תקנה 87(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי מאפשרת לבית המשפט לפטור בעל דין מצירוף חוות דעת רפואית כאמור, אך במקרים אלה, ימונה חלף זאת מומחה רפואי מטעם בית המשפט, ראו: רע"א 7975/18 פלוני נ' המרכז הרפואי תל אביב, פסקה 7 (9.12.2018); רע"א 3046/18 פלוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פסקאות 30-28 (24.12.2018); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 677 (כרכים א-ב, מהד' 13, 2020)). יתירה מזאת, לא אחת נקבע כי חוות דעת של מומחה אשר צורפה לכתב הטענות, נחשבת לחלק בלתי-נפרד מכתב הטענות עצמו, עדי כדי שהגשת חוות דעת רפואית נוספת או משלימה מחייבת תיקון של כתב הטענות (ראו: רע"א 6098/92 זכאי נ' מדינת ישראל, משרד הבריאות, פ"ד מז(3) 651, 654 (1993); רע"א 3686/16 פלונית נ' מדינת ישראל - המרכז הרפואי ת"א ע"ש סוראסקי (איכילוב), פסקה 7 (26.7.2016); רע"א 4741/19 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' פלוני, פסקה 10 (18.9.2019)). 29. הנה כי כן, בירורן של תביעות לפיצויים בגין נזקי גוף מחייב, ככלל, את כל אחד מבעלי הדין לצרף חוות דעת רפואית לכתב טענותיו ככל שברצונו להוכיח עניין שברפואה (אם לשם ביסוס התביעה ואם לשם התגוננות מפניה). עוד יצוין כי לעתים ממנה בית המשפט אף מומחה רפואי מטעמו על מנת לסייע בידו להכריע בין חוות הדעת מטעם הצדדים (ראו: תקנה 88(א) לתקנות סדר הדין האזרחי; לחשיבותו של מינוי מומחה מטעם בית המשפט בנסיבות שכאלה, ראו למשל: ע"א 9418/04 צוות ברקוביץ מאגרי בניה בע"מ נ' דמארי, פסקה יב (9.4.2006); ע"א 4330/07 מוזס נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות – בית חולים רמב"ם חיפה, פסקאות טו-טז (5.3.2009)). 30. ודוק, הגשת חוות דעת מעין אלה מחייבת, מטבע הדברים, בדיקה מקדימה של התובע-הניזוק על-ידי המומחים הרפואיים עובר להגשת חוות הדעת מטעמם – בדיקה אשר ניתנת לביצוע אך במפגש פיזי ובלתי אמצעי בין המומחה ובין הניזוק (בהקשר של דרישת נתבע כי התובע ייבדק על-ידי מומחה מטעמו בלא דיחוי לשם גיבוש חוות דעת מטעמו, ראו: תקנה 87(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי; רע"א 2948/10 גליצנשטיין נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (1.2.2012)). 31. באופן קונקרטי יותר, באשר לתביעות לפיצויים לפי חוק הפלת"ד, קובעת תקנה 2(א)(1) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז-1986, כי "נפגע הטוען בכתב תביעתו לענין נכותו הרפואית שעליה לא חל סעיף 6ב לחוק, או לענין כל נושא רפואי שאינו נכות, לרבות דרכי שיקומו, יצרף לכתב התביעה – ... (1) בקשה למינוי מומחה, לפי טופס 1" (ההדגשות הוספו, י.ו.). כלומר, התובע מחויב לבקש כי ימונה מומחה מטעם בית המשפט, על מנת להוכיח את טענותיו בדבר נכות רפואית, לרבות צרכיו השיקומיים וכיוצא באלה. זאת, "כיוון שהדרך היחידה להוכחת טענות בעניין שברפואה במסגרת תביעה לפי חוק הפיצויים היא מינוי מומחה מטעם בית המשפט" (ראו: אליעזר ריבלין תאונת הדרכים 648 (מהדורה רביעית, 2011); ראו גם: רע"א 7097/11 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' קוואסמה, פסקה 7 (5.8.2012); יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 479-477 (מהדורה 4, 2013); זאת, למעט במקרים שבהם קיימת קביעה על-פי דין בנדון, ולא ניתן היתר להביא ראיות לסתור קביעה זו, כאמור בסעיף 6ב לחוק הפלת"ד. ואולם, אף קביעות הנכות על ידי הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי דורשות, ככלל, את בדיקת הניזוק על ידן (ראו: תקנה 5 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956)). 32. הנה כי כן, תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, לרבות תביעה לפיצויים לפי חוק הפלת"ד, מחייבת בדיקה של הניזוק על-ידי מומחה בתחום הרפואי, ולעתים אף על-ידי מספר מומחים רפואיים – אם בתחומים שונים, ואם מטעם צדדים שונים להליך או מטעם בית המשפט (וזאת, כאמור, ככל שהתובע מבקש להוכיח עניין שברפואה). 33. הפועל היוצא מכל האמור הוא כי תובע-ניזוק הנתון במאסר מחוץ לישראל יתקשה עד מאוד להגיש ולנהל תביעה בגין נזקי גוף עקב חוסר האפשרות המעשית להיבדק על-ידי מומחים רפואיים. זאת, בעיקרו של דבר, לאור הקושי המעשי הכרוך במציאת מומחה רפואי אשר יאות ליתן חוות דעת הדורשת ממנו לצאת את הארץ ולשהות במדינה זרה אך על מנת לבדוק את התובע במקום כלאו. כמו כן, ואף אם יימצא מומחה אשר יסכים ליטול על עצמו "משימה" מעין זו, הרי שהעלויות הכרוכות בכך תהיינה גבוהות ביותר – הן עבור התובע והן עבור הנתבע, אשר נדרש להמציא חוות דעת רפואית נגדית על מנת להתגונן מפני טענות התובע. יתר על כן, יוער כי בתביעות לפיצויים לפי חוק הפלת"ד מוטל ככלל מימון הביניים של שכר המומחה על הנתבעת-המבטחת (ראו: רע"א 3007/12 פלונית נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, פסקה 20 (30.5.2012); רע"א 5299/19 פלוני נ' הפול - המאגר הישראלי לביטוחי רכב, פסקה 13 (24.10.2019)). כמו כן, בסוף ההליך עשויים הנתבעים לחוב אף בכל הוצאות מינוי המומחה (ראו: ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פסקה 7 (16.6.2005); ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פסקה 52 (25.5.2006)). 34. אני סבורה, אפוא, כי הקשיים הכרוכים בהגשת חוות דעת רפואית – המהווה תנאי שבלעדיו אַין בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף – כאשר התובע מצוי במאסר בחו"ל, עולים, לכל הפחות, כדי "קושי ממשי" (אף אם לא כדי מגבלה מוחלטת) לנהל תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף באופן "שימצה כראוי את בירור המחלוקת" בין הצדדים (ראו עניין צ'סר). זאת ועוד, נוסף על הקשיים הטמונים בניהול ההליך המשפטי, אני סבורה כי לאור היותה של חוות דעת רפואית חלק בלתי נפרד מכתב תביעתו של תובע המבקש להוכיח עניין שברפואה, הרי שניתן לומר כי היעדר האפשרות להיבדק על-ידי מומחה רפואי בעת שהותו של התובע במאסר בחו"ל, מאיין למעשה אף את האפשרות להגיש תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, וממילא שולל את כוח התביעה העומד לניזוק-התובע. 35. אשר על כן, הקשיים המתוארים מצדיקים את השעיית מרוץ ההתיישנות מכוח סעיף 14 לחוק, למשך תקופת שהותו של התובע במאסר במדינה זרה, וכדברי השופטת פרוקצ'יה, "אם אין אפשרות מעשית לקיים את ההליך בדרך תקינה ויעילה, מוטב שיידחה למועד בו ניתן יהיה לקיימו בתנאים ובקצב ראויים" (ראו: עניין צ'סר, בפסקה 22; ההדגשות הוספו, י.ו.). הצעת חוק ההתיישנות 2004 36. תימוכין לפרשנות האמורה להוראת סעיף 14 לחוק ההתיישנות, לפיה יש להשעות את מרוץ התיישנותה של תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף כאשר התובע-הניזוק מצוי במאסר מחוץ לגבולות ישראל, ניתן למצוא בהצעת חוק ההתיישנות 2004, אשר אמנם לא הבשילה לכדי חקיקה, אך עשויה לשפוך אור על הבנת המחוקק את נוסחה הנוכחי של הוראת סעיף 14 לחוק (על האפשרות ללמוד על פרשנות חקיקה מתוך הצעות חוק מאוחרות לה, ראו: בג"ץ 10771/07 גוירצמן נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד סג(3) 418, 469 (2010); ע"א 71/18 הרשות הפלסטינית נ' יורשי בן שלום, פסקה 60 לחוות דעתי (10.3.2021); אהרן ברק פרשנות במשפט – פרשנות החקיקה 395-393 (התשנ"ג)). 37. בסעיף 12 להצעת חוק ההתיישנות 2004, הוצע לשנות את סעיף 14 לחוק, כך שתהיה הבחנה בין מקרים שבהם התובע נמצא מחוץ לישראל, ובין מקרים שבהם הנתבע נמצא בחו"ל. כך, הוצע לקבוע כי מרוץ ההתיישנות של תביעה יושעה למשך הזמן שבו "הנתבע נמצא מחוץ לישראל או לאזור, ונבצר מן התובע עקב כך לקיים את ההליך המשפטי בישראל או באזור, לפי הענין" (ראו: סעיף 12(7) להצעת חוק ההתיישנות 2004). לעומת זאת, סעיף 16(א) להצעת החוק מותיר לבית המשפט שיקול דעת להארכת תקופת ההתיישנות במקרים שבהם התובע הוא אשר שוהה מחוץ לישראל, והוצע בו לקבוע כדלקמן: "נמצא תובע מחוץ לישראל או לאזור ונבצר ממנו לקיים את ההליך המשפטי בישראל או באזור, לפי הענין, בשל כך ובשל תנאים ונסיבות נוספים המצדיקים את הארכת תקופת ההתיישנות, לא תסתיים תקופת ההתיישנות לפני שחלפה שנה מהיום שבו נמצא התובע בישראל או באזור לפי הענין, או מהיום שבו חדלו להתקיים התנאים והנסיבות האמורים, הכל לפי המוקדם" (ההדגשה הוספה, י.ו.). 38. בדברי ההסבר לסעיפים אלה הובהר כי השינוי המוצע להוראת סעיף 14 הקיימת, נובע, בין היתר, בשל כך שהוראה זו "אינה מבחינה בין היעדרות של תובע לבין היעדרות של נתבע", ומכיוון שהיא "משעה את מירוץ תקופת ההתיישנות בכל מקרה של חוסר יכולת של התובע להתדיין, גם אם הוא עצמו גרם לכך ואינו ראוי להתחשבות". אשר להשלכות הימצאותו של נתבע בחו"ל, הוסבר כי התיקון המוצע "משעה את מירוץ תקופת ההתיישנות כאשר הנתבע נמצא מחוץ לישראל ואין כל אפשרות מעשית לתובע, המצוי בישראל, לקיים את ההליך המשפטי בישראל", וכן כי "חוסר היכולת האובייקטיבי של התובע מצדיק את השעיית המירוץ לא רק במקרים שבהם הנתבע שוהה במדינה אחרת מרצונו, אלא גם כאשר שהייתו שם נכפתה עליו, למשל, כאשר הנתבע נמצא במאסר באותה מדינה" (ההדגשות הוספו, י.ו.). זאת, כך צוין שם, בשונה ממצב שבו התובע נמצא מחוץ למדינה, שאז יינתן משקל לשאלה אם מלכתחילה הוא יצא את גבולותיה ואינו שב אליה מרצון, ואף אם המשך שהייתו בחו"ל נובע מסיבה אשר אינה מצדיקה התחשבות בו בדרך של הארכת תקופת ההתיישנות: "כאשר התובע שולל מעצמו מרצון את יכולת הגשת התובענה, על ידי יציאה מחוץ לשטח המדינה, אין זה ראוי, בדרך כלל, לאפשר לו ליהנות ממצב זה. גם אם המשך שהייתו מחוץ למדינה נכפה עליו נגד רצונו, אין הוא ראוי בהכרח להתחשבות. כך, לדוגמה, אם נאסר התובע בשל ביצוע עבירה פלילית חמורה במדינה אחרת, או נמלט מן הארץ בשל ביצוע עבירה כאמור, אין העדרו צריך לבוא 'על חשבונו' של הנתבע. יחד עם זאת, ייתכנו מצבים, שבהם שהיה כפויה או אפילו רצונית במדינה אחרת יכולה להצדיק את השעיית המירוץ, כמו במקרה של תובע הנמצא בארץ אויב. מוצע על כן, להקנות שיקול דעת לבית המשפט בקביעת המצבים שבהם תוארך תקופת ההתיישנות, כדי שיוכל לאזן כראוי, לגופו של ענין, בין האינטרסים של התובע ושל הנתבע" (ההדגשות הוספו, י.ו.). 39. הנה כי כן, תפיסת המחוקק הניבטת מהצעת חוק ההתיישנות 2004, היא כי הוראת סעיף 14 לחוק ההתיישנות, בנוסחה הנוכחי, אכן "משעה את מירוץ תקופת ההתיישנות בכל מקרה של חוסר יכולת של התובע להתדיין, גם אם הוא עצמו גרם לכך ואינו ראוי להתחשבות", ובתוך כך, אף אם התובע מצוי במאסר בחו"ל (מצב נורמטיבי שאותו ביקשה הצעת החוק לשנות, כמבואר לעיל). כן עולה מהצעת החוק כי המחוקק אכן ראה בשהייתו של בעל דין במאסר בחו"ל כשוללת אפשרות מעשית (בבחינת "קושי ממשי") לנהל הליך משפטי בעניינו, אך מצא לסייג תובעים מגדר כלל זה אך משיקולים של מדיניות משפטית ראויה, ועל מנת שלא יצא חוטא נשכר. הצעת חוק זו מחזקת, אפוא, את הפרשנות המתוארת לעיל להוראת סעיף 14 לחוק – פרשנות שלפיה המצב הנורמטיבי כיום אכן מאפשר את השעיית מרוץ ההתיישנות כאשר התובע מצוי מאחורי סורג ובריח בחו"ל (יוער כי דברים דומים לאלה שהוצעו ונכתבו בהצעת חוק ההתיישנות 2004, מופיעים אף בהצעת חוק דיני ממונות, ראו: סעיפים 833 ו-837 להצעת חוק דיני ממונות, ודברי ההסבר להם). 40. במאמר מוסגר אעיר כי המשיבה ביקשה להסתמך על דברי ההסבר האמורים להצעת חוק ההתיישנות 2004, וטענה כי בעניין צ'סר הוענק להם משקל במסגרת פרשנותו של סעיף 14 לחוק. אף בית משפט השלום ציין כי פסק הדין בעניין צ'סר כלל "קביעה ... שריצוי מאסר בארץ זרה עקב ביצוע עבירה פלילית לא מפסיק את מרוץ ההתיישנות" (ההדגשה הוספה, י.ו.), ובית המשפט המחוזי, כאמור לעיל, לא התערב בקביעה זו. ואולם, דעתי שונה. אדרבה – עיון בחוות דעתה של השופטת פרוקצ'יה מעלה כי התייחסותה להצעת חוק ההתיישנות 2004 נועדה דווקא על מנת לעמוד על ההבדלים שבינה ובין נוסחו הנוכחי של סעיף 14 לחוק כיום, שבו, כדבריה, "אין אבחנה בין העדרו של תובע להעדרו של נתבע מישראל, ואין בוחנים את סיבת העדרותו של בעל הדין מן הארץ..." (ראו: שם, בפסקה 25; ההדגשה הוספה, י.ו.). 41. הנה כי כן, מסקנתי בדבר פרשנות הוראת סעיף 14 לחוק ההתיישנות, לפיה מרוץ התיישנותה של תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, לרבות תביעה לפיצויים לפי חוק הפלת"ד, יושעה, ככלל, בתקופה שבה נתון התובע במאסר בחו"ל, מתיישבת אף עם הבנתו הפרשנית של המחוקק להוראה זו – כפי שזו משתקפת בהצעת חוק ההתיישנות 2004 (ובהצעת חוק דיני ממונות), ובוודאי שאינה נסתרת על-ידי הצעות חוק אלה. מן הכלל אל הפרט 42. יישום כל האמור לעיל על נסיבות המקרה דנן, מוביל לכלל מסקנה כי יש לקבל את הערעור. 43. כמפורט לעיל, התקופה שחלפה מאז מועד התאונה ועד למועד הגשת התביעה השנייה לפיצויים לפי חוק הפלת"ד, ארכה כ-11 שנים ו-8 חודשים. הצדדים מסכימים כי יש להפחית מתקופה זו את תקופת ניהול התביעה הראשונה, שארכה כשנתיים ו-7 חודשים, כך שלמעשה, תקופת ההתיישנות השנויה במחלוקת חורגת מרף שבע שנות ההתיישנות בכשנתיים וחודש. ואולם, משהגענו לכלל מסקנה כי ככלל, יש להשעות את מרוץ התיישנותה של תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף למשך תקופת שהייתו של תובע במאסר במדינה זרה, הרי שאין להביא במניין תקופת ההתיישנות של התביעה השנייה אף את תקופת המאסר בחו"ל – אשר ארכה כשנתיים ו-11 חודשים. נמצאנו למדים, אפוא, כי תקופת התיישנותה של התביעה השנייה אינה עולה על שבע שנים, ומשכך תביעה זו לא התיישנה. 44. סוף דבר: לו תישמע דעתי, כי אז נורה על קבלת הערעור, כך שפסקי הדין של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי יבוטלו, והדיון יוחזר לבית משפט השלום לשם בירור תביעת המבקש לגופה. עוד אציע כי המשיבה תישא בהוצאות המבקש בסך של 3,000 ש"ח. ש ו פ ט ת השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת י' וילנר. ניתן היום, ‏כ' באב התשפ"א (‏29.7.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 21023990_R05.docx מה מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1