פלוני נ. פלוני

10 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2399/18 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת ע' ברון המערערים: 1. פלוני 2. פלונית 3. פלוני נ ג ד המשיבים: 1. פלוני 2. פלונית 3. היועץ המשפטי לממשלה 4. האפוטרופוס הכללי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 22836-11-15 מיום 4.2.2018 על ידי כבוד השופטת י' קראי-גירון תאריך הישיבה: ו' באדר א התשע"ט (11.2.2019) בשם המערערים: עו"ד עופר גראור בשם המשיבים 2-1: עו"ד מוחמד בכר בשם המשיבים 4-3: עו"ד זהבית שחרור פסק דין הנשיאה א' חיות: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת י' קראי-גירון) מיום 4.2.2018 אשר קיבל את תביעת המשיבים להורות על אכיפת הסכם למכירת מקרקעין שנחתם בינם ובין המערערים. המערערים 2-1 (להלן: החסוי והמערערת בהתאמה) נשואים זה לזו והם בעלים של זכויות חכירה לדורות בחלקים שווים בבית מגורים המצוי בעכו (להלן: הנכס). החסוי, גבר כבן 75 נפגע בשנת 1996 בתאונת דרכים ומאז נתון במצב סיעודי. בשל מצבו מונו המערערת ובנם המשותף של בני הזוג (המערער 3) כאפוטרופוסים על גופו ורכושו (להלן ביחד: האפוטרופוסים). ביום 16.6.2015 חתמו האפוטרופוסים על הסכם למכירת הנכס למשיבים 2-1 (להלן: המשיבים) תמורת סך של 2,050,000 ש"ח (להלן: ההסכם). נוכח היותו של החסוי צד להסכם, סווג ההסכם כהסכם מותנה אשר ייכנס לתוקף רק לאחר קבלת אישור מאת בית המשפט לענייני משפחה. ביום 30.6.2015 פנו האפוטרופוסים לבית המשפט לענייני משפחה בקריות ב"בקשה למתן הוראות ואישור מכירת נכס מקרקעין" (א"פ 64003-06-15). בית המשפט לענייני משפחה ביקש את תגובת האפוטרופוס הכללי לבקשה, ומשזו לא הוגשה ביקשו האפוטרופוסים ביום 10.8.2015 כי בית המשפט יחליט בבקשה ללא דיחוי וזאת, כך נטען, משום "שישנו הסכם מכר מותנה אשר ביצועו מתעכב". ביום 16.8.2015 אישר בית המשפט לענייני משפחה בקריות (השופט א' נאמן) את ההסכם כמבוקש וקבע: לאחר העיון בבקשה ובהעדר תגובה מטעם המשיב [האפוטרופוס הכללי-א.ח.], אני נעתר לבקשה. ב"כ המבקשת ימציא פסיקתא לחתימתי בהתאם לסעד המבוקש. המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור התיק. (להלן: פסק הדין מ-2015) לאחר העברת חלק מן התמורה, הודיעו המערערים למשיבים בתחילת חודש ספטמבר 2015 כי הם מבקשים לבטל את ההסכם משום שהחסוי מתנגד למכירת הנכס. בעקבות כך, הגישו המשיבים ביום 10.11.2015 תביעה לבית המשפט המחוזי בה טענו להפרת ההסכם ועתרו למתן צו לאכיפתו. כמו כן ביקשו המשיבים להצהיר כי המערערים הפרו את ההסכם הפרה יסודית ועל כן יש לחייבם בתשלום פיצוי מוסכם. המערערים מצדם פנו ביום 2.3.2016 לבית המשפט לענייני משפחה בקריות (תמ"ש 3532-03-16) בבקשה לבטל את פסק הדין מ-2015 מכוח סעיף 74 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (להלן: חוק הכשרות המשפטית) הקובע כי: "בית המשפט רשאי לשנות או לבטל החלטותיו לפי חוק זה אם נשתנו הנסיבות או נתגלו עובדות נוספות לאחר שנתן החלטתו". המערערים טענו כי חל שיפור במצבו של החסוי ובכוונתו לשוב ולהתגורר בנכס עם רעייתו המערערת. עוד נטען כי בית המשפט לא קיים דיון טרם מתן פסק הדין מ-2015 ולא שמע את עמדת החסוי לעניין מכירת הנכס. המערערת הוסיפה וטענה כי לאחר מתן פסק הדין התברר לה שהחסוי מתנגד למכירתו. לתמיכה בבקשתם הצטיידו המערערים בחוות דעת של הפסיכיאטר ד"ר חואן בר-אל לפיה מכירת הנכס עלולה לפגוע בהמשך שיקומו של החסוי ועל כן מומלץ שלא למכור את הנכס בשלב זה. לאחר קבלת עמדת בא כוח היועץ המשפטי לממשלה, קבע בית המשפט המחוזי כי בירור ההליך לביטול פסק הדין מ-2015 יימשך בפניו ולא בפני בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט הוסיף והורה, בהתאם לעמדת ב"כ היועץ המשפטי לממשלה, על מינוי אפוטרופוס לדין לחסוי, בשל חשש לניגוד אינטרסים בינו ובין האפוטרופוסים. האפוטרופוס לדין הגיש את עמדתו בהליך ולאחר מכן שוחרר מתפקידו על פי בקשתו ובהסכמת הצדדים. פסק הדין של בית המשפט המחוזי בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערערים כי יש לבטל את פסק הדין מ-2015 לפיו אישר בית המשפט לענייני משפחה את ההסכם, וקיבל את תביעת המשיבים בחלקה ככל שהדבר נוגע לאכיפת ההסכם. עם זאת, דחה בית המשפט את טענת המשיבים כי הם זכאים לפיצוי המוסכם. בית המשפט קבע כי על פי עדויות המערערים וחוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר בר-אל, לא ניתן לקבוע שאכיפת ההסכם תחמיר את מצבו של החסוי. בית המשפט קבע כי ד"ר בר-אל סתר בחקירתו את האמור בחוות דעתו, והוא הוסיף וקבע כי חוות הדעת אינה שוללת באופן נחרץ את האפשרות כי החסוי יצטרך ממילא להתגורר במקום אחר בשל מצבו. בית המשפט הטעים כי היכרותו של ד"ר בר-אל עם החסוי היא מוגבלת והוא לא התייחס בחוות הדעת למצבו הסיעודי המצריך טיפול. עוד דחה בית המשפט את עדותה של גב' דבורצקי אשר טיפלה בחסוי בבית האבות שבו שהה בין השנים 2016-2013, וקבע כי לא ניתן לקבוע על סמך עדותה כי יש להתיר לחסוי להמשיך להתגורר לבדו בנכס. כמו כן, דחה בית המשפט את עמדת האפוטרופוס לדין לפיה מניסיונו למד כי "אכן קיים חשש שמצבו הנפשי והפיזיולוגי של החסוי עלול להחמיר במקרה והחסוי ייאלץ לפנות את ביתו", וקבע כי האפוטרופוס לדין אינו מומחה רפואי ועל כן אין די בהתרשמותו שעליה לא נחקר. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי טרם מכירת הנכס הסכים החסוי למכירת זכויותיו בו, וכך היה גם במועד הגשת בקשת האישור לבית המשפט לענייני משפחה, אך הוא שינה את דעתו לאחר הגשתה. עם זאת, האפוטרופוסים, כך נקבע, סברו כי מדובר במהלך לטובתו ולכן לא פנו בבקשה מתאימה לבית המשפט לענייני משפחה ולא ביקשו באותו השלב למנוע את אישור ההסכם (פסקה 49 לפסק הדין). משכך, פסק בית המשפט המחוזי כי אישור ההסכם בבית המשפט לענייני משפחה הוא פעולה חוקית הבאה חלף גמירות הדעת הנדרשת של החסוי. בית המשפט דחה את טענת המערערים כי יש לבטל את פסק הדין מ-2015 משום שנדרשה לכך הסכמתו של החסוי, וקבע כי לא כך פעלו האפוטרופוסים עצמם הן בהליך זה והן בעסקאות אחרות בעניינו. בית המשפט התייחס בהקשר זה לכך שהחסוי לא נשאל לעמדתו בעת שהועבר על ידם מהנכס שהיה בית מגוריו לבית אבות וכך נהגו גם בעסקה לרכישת נכס אחר, מכספי החסוי, בקריית מוצקין שאינו מתאים כלל לשמש למגוריו. בית המשפט קבע כי האפוטרופוסים התייחסו לחסוי כאל מי שהוא בפועל פסול דין שאין מקום לשמוע את דעתו – ועל כן סברו לכל אורך הדרך כי די בהשגת אישור מבית המשפט להחלטות בעניינו וכך נהגו. על כן, קבע בית המשפט כי המערערים מושתקים מלטעון בהליך זה שיש לקבל את הסכמתו של החסוי וכי לא ניתן לפעול בניגוד לדעתו גם אם הפעולה היא לטובתו. אשר להחלת סעיף 74 לחוק הכשרות המשפטית, נפסק כי אין במקרה דנן עובדות או נסיבות חדשות המצדיקות את ביטול פסק הדין מ-2015. זאת, שכן המערערים לא טעו בהבנת רצונו של החסוי, ופעלו באופן מושכל ומודע בניגוד לעמדתו, מתוך אמונה כי מכירת הנכס היא לטובתו. בבחינת למעלה מן הצורך, הוסיף בית המשפט וקבע כי פסק הדין מ-2015 אף נכון לגופו. לגישת בית המשפט, אין די בהתנגדותו של החסוי למכירה בשל הקשר הרגשי לנכס, על מנת להוכיח כי ההסכם כפי שאושר אינו משרת את טובתו וכי אין לאשרו. נקבע כי הנכס אינו מתאים למגורי החסוי שכן מדובר בבית גדול הכולל מספר מפלסים, ואילו החסוי מתגורר ביחידה נפרדת שנבנתה בחניית הבית ואינו עושה שימוש בשאר הנכס. משפחתו אף אינה מתגוררת עמו במקום. כמו כן, אין כל אינדיקציה, כך נקבע, כי לאור מצבו של החסוי לא יהיה צורך בעתיד להורות כי לא יוכל להוסיף ולהתגורר בנכס. בית המשפט קבע כי הותרת החסוי להתגורר בגפו בנכס אינה משרתת את טובתו בפרט בהתחשב בכלל הנסיבות וביניהן העלויות הכלכליות הכרוכות במגורים בנכס שממילא טעון שיפוץ. עוד קבע בית המשפט כי תחושתו של החסוי לפיה "זרקו אותו" יכולה לבוא לידי פתרון אם ימצא נכס חלופי ואפילו צמוד קרקע, המותאם לצרכיו בו יוכל להתגורר עם משפחתו. לבסוף קבע בית המשפט כי המערערים לא הרימו את הנטל להוכיח כי אכיפת ההסכם תהיה בלתי צודקת בנסיבות העניין, בשים לב להלכה שנקבעה בעניין זה בע"א 5131/10 אזימוב נ' בנימיני (7.3.2013). בית המשפט קבע כי משנחתם הסכם תקף, אכיפה היא התרופה העיקרית לה זכאי הצד הנפגע וכי שאלת טובת החסוי נבחנה על ידי בית המשפט לענייני משפחה טרם מתן פסק הדין מ-2015, והוא הסתמך על טיעוני המערערת שנתמכו בתצהיר מטעמה כי המכירה היא לטובתו. עוד נקבע כי הטיעונים ששימשו בסיס לפסק הדין מ-2015 לא השתנו: הנכס גדול ואינו מתאים לצרכי החסוי, אחזקתו יש בה משום מעמסה כבדה על התא המשפחתי ומכירתו תאפשר רכישת נכס חלופי שיתאים לצרכי החסוי. בהינתן נסיבות אלו, ובהיעדר אינדיקציה ממשית כי נדרשת הותרת החסוי בנכס ואילו אכיפת ההסכם תוביל למצוקה נפשית קשה מנשוא לחסוי, קבע בית המשפט כי נסיבות העניין מחייבות את אכיפת ההסכם. טענות הצדדים מכאן הערעור דנן בו טוענים המערערים כי בית המשפט קמא לא נתן משקל ראוי לטובת החסוי, לחוות הדעת שהגישו ולעמדת האפוטרופוס לדין ועל כן יש לקבל את ערעורם ולהורות על ביטול פסק הדין מ-2015 וההסכם שאושר במסגרתו. לחלופין, טוענים המערערים כי היה על בית המשפט לעשות שימוש בסמכות הנתונה לו בסעיף 68(א) לחוק הכשרות המשפטית ולמנות מומחה רפואי לבחינת ההשלכות הרפואיות האפשריות של עזיבת הנכס על מצבו של החסוי וכי לצורך כך יש להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי. עוד נטען כי שגה בית המשפט קמא משקבע כי לא נתגלו בענייננו עובדות חדשות המצדיקות את ביטול פסק הדין מ-2015. לגישתם, התנגדות החסוי וההשלכות הקשות שהמכירה עשויה להסב לבריאותו עולות כדי שינוי נסיבות מהותי. המערערים מוסיפים וטוענים כי יש להורות על בטלות ההסכם מחמת טעות שטעו בסוברם כי החסוי מסכים למכירת הנכס. כמו כן טוענים המערערים כי נוכח הנזק שצפויה אכיפת ההסכם להסב לחסוי, היא בלתי צודקת בנסיבות העניין. המשיבים והאפוטרופוס הכללי סומכים ידיהם על פסק הדין של בית המשפט קמא וטוענים כי אין מקום להתערב בו. האפוטרופוס הכללי מוסיף כי "אין הצדקה בנסיבות העניין לפגוע בוודאות חיי המסחר ובחתימה על חוזים, בין אפוטרופוסים על האדם, לבין צד שלישי". דיון לאחר שעיינתי בפסק הדין של בית המשפט המחוזי ובטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. סעיף 74 לחוק הכשרות המשפטית מעניק לבית המשפט סמכות לשנות או לבטל החלטות שניתנו לפיו אם נשתנו הנסיבות או נתגלו עובדות נוספות לאחר מתן ההחלטה. בד"נ 17/75 נחול נ' לוי, פ"ד ל(2) 113 (1976) (להלן: עניין נחול) נדרש בית המשפט העליון לתנאי הקבוע בסעיף 74 וקבע כי: משמעותו היא, שאם נתגלו לבית-המשפט עובדות חדשות, אשר אמנם היו קיימות בזמן מתן החלטתו הקודמת אך שלא הובאו אז לתשומת-לבו והוא לא ידע עליהן, ואם עובדות אלו מחייבות להסיק כי עקב ההחלטה ההיא נוצר מצב שהוא לרעת הקטין, כי אז בסמכותו לשנותה או לבטלה. (שם, בעמ' 125) עוד נפסק בעניין נחול כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 74 בזהירות רבה ורק במקרים מיוחדים (שם בעמ' 127-126; לעניין סעיף 74 לחוק ראו גם יצחק אנגלרד חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 143 (1995); יצחק אנגלרד "סמכות האפוטרופוס לייצג את החסוי ואישור בית המשפט" משפטים ח 479 (1978)). בית המשפט המחוזי קבע כי במקרה דנן לא נתגלו עובדות חדשות כאלה. דעתי שונה. בכתבי הטענות שהגישו, הן בערכאה קמא והן בפנינו, טענו האפוטרופוסים כי רק לאחר מתן פסק הדין מ-2015 גילתה המערערת שהחסוי מביע "התנגדות נחרצת ותרעומת עזה" למכירת הנכס וכי "דבר סירובו של החסוי למכירת הבית היכה בתדהמה את [המערערת]" (פסקה 20 לסיכומים בערעור). לעומת זאת, בעדותה בבית המשפט המחוזי סיפרה המערערת כי החסוי הביע בפניה התנגדות למכירה כבר לאחר הגשת הבקשה לבית המשפט לענייני משפחה לאישור ההסכם שנחתם, ועוד בטרם ניתן פסק הדין מ-2015, ובלשונה: המערערת: ... לשאלת בית המשפט, אחרי החתימה על החוזה ואחרי הפניה לבית משפט לענייני משפחה, אז הבאתי את [החסוי], הראיתי לו את הבית ואמרתי לו שהוא לא שלנו יותר ואז התחילה ההתנהגות שלו. הערת בית משפט – העדה חוזרת על אותה תשובה לשאלת בית משפט אחרי שהשאלה הובהרה לה יותר מפעם אחת והיא הבינה אותה והיא מבהירה שהביקור עם [החסוי] בבית שלאחריו החלה ההתדרדרות בהתנהגות היתה לאחר החתימה על החוזה ולאחר הפניה לבית המשפט לענייני משפחה. המשך תשובה: ת. החתימה היתה ב-16/5/15 ולאחריה היתה הפניה לבית משפט והביקור עם [החסוי] בבית היה אחרי שני התאריכים האלה. ש. כמה זמן אחרי? ת. לא סופרת ימים. בסך הכל לאחר כחודשיים ניתנה החלטת בית משפט שהועברה ב-16/8/15 ובמהלך החודשים האלה זה פרק הזמן שדיברתי עם [החסוי] והבאתי אותו עוד פעם ודיברנו על זה בבית. לא היה ברור מה תהיה החלטת בית המשפט לענייני משפחה, לא ידענו שום דבר כי הכל היה מותנה, הוא היה יכול לאשר ויכל לא לאשר. (פרוטוקול הדיון מיום 19.4.2017, בעמ' 38, שורות 27-14) הנה כי כן, המערערת על פי עדותה ידעה בבירור עוד בטרם מתן פסק הדין מ-2015, כי החסוי מתנגד נחרצות למכירת הנכס. היא הוסיפה והעידה כי כבר באותו שלב חששה שמכירת הנכס תוביל להתדרדרות במצבו הרפואי. למרות זאת, המערערת לא שיתפה את בית המשפט לענייני משפחה בהתפתחויות אלה והעדיפה לשתף בכך את חתנה, אשר לפי דבריה לא עשה דבר עם המידע שהעבירה לו ובמילותיה: המערערת: ... אמרתי לו ש[החסוי] מאד מתנגד והוא אמר לי, ואז הוא עשה לי עם הידיים תנועה של פשיטת ידיים ו[הוא] לא מתערב בעניינים שלי. גם הוא לא הציע לי שום דבר, עורכי הדין שלי לא הציעו לי שום דבר, אני רק רציתי לדבר עם הקונים, זה היה ההגיון שלי, אבל עורכי הדין לא הציעו לי שום דבר. (שם, בעמ' 39, בשורות 19-16). המערער 3, בנו של החסוי ואחד מהאפוטרופוסים על גופו ורכושו, העיד בפני בית המשפט כי לא שאל את אמו המערערת מה עמדת אביו בנוגע למכירת הנכס משום ש"סמך עליה" (עמ' 65 לפרוטוקול הדיון מיום 5.3.2017 בשורות 30-20) וכי "חודש וחצי-חודשיים" לאחר החתימה על החוזה נודע לו במהלך ארוחת ערב בבית הוריו אליה הגיע אביו החסוי מבית האבות שבו שהה, כי הוא מתנגד נחרצות למכירת הנכס (שם, בעמ' 66). אך גם המערער 3 לא עשה דבר עם המידע שאליו נחשף. עוד עולה מעדויות המערערים, כי בניגוד להצהרתם בבקשה לאישור המכירה לפיה "דירת מגורים חלופית לחסוי ולאשתו כבר נרכשה בקרית מוצקין", שניהם ידעו באותו שלב כי הדירה החלופית אינה מותאמת לצרכיו של החסוי ולא ניתן להעבירו אליה (ראו, למשל, חקירתה הנגדית של המערערת, פרוטוקול הדיון מיום 5.3.2017 בעמ' 58), וכך אף קבע בית המשפט קמא (בפסקאות 23 ו-28 לפסק הדין). סעיף 42 לחוק הכשרות המשפטית בנוסחו בעת הגשת הבקשה לבית המשפט לענייני משפחה קבע כי "בעניני האפוטרופסות חייב האפוטרופוס לשמוע את דעת החסוי אם הוא מסוגל להבין בדבר וניתן לברר דעתו". ברי כי החיוב המופיע בסעיף משמיע גם חובה לשתף את בית המשפט בדעת החסוי ככל שניתן לברר אותה, ובפרט כאשר דעתו נוגדת את עמדת האפוטרופוסים. הוראה זו נועדה להגשים את הגישה לפיה יש לשתף את החסוי בהחלטות הנוגעות אליו, לכבד את רצונו ככל שהוא עולה בקנה אחד עם טובתו ולשמור, ככל הניתן, על עצמאותו ועל האוטונומיה שלו (ראו בהקשר זה את דברי ההסבר להצעת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (תיקון מס' 19), התשע"ה-2014, ה"ח 890, 34 (להלן: דברי ההסבר לתיקון); האפוטרופוס הכללי "סל טיפול בחסויים – הנחיות לאפוטרופוסים", בעמ' 6-5, 21-19). עקרונות אלו מעוגנים גם באמנה הבינלאומית בדבר זכויות של אנשים עם מוגבלויות (Convention on the Rights of Persons with Disabilities, אליה הצטרפה מדינת ישראל בשנת 2007 ואושררה בשנת 2012). חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, התשנ"ח-1998 קובע אף הוא בסעיף 2 הוראה החותרת לאותה התכלית ולפיו נועד החוק "להגן על כבודו וחירותו של אדם עם מוגבלות, ולעגן את זכותו להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים, וכן לתת מענה הולם לצרכיו המיוחדים באופן שיאפשר לו לחיות את חייו בעצמאות מרבית, בפרטיות ובכבוד, תוך מיצוי מלוא יכולתו" (עוד ראו בהקשר זה בעמ' 2 לדברי ההסבר לתיקון; ואצל משה בן דוד אפוטרופסות הלכה ומעשה 67-63 (2015) (להלן: בן דוד)). למען שלמות התמונה יצוין כי סעיף 42 בוטל במסגרת תיקון 18 לחוק הכשרות המשפטית מיום 11.4.2016 וכיום מטיל סעיף 67ו לחוק על האפוטרופוס חובה מפורטת ומפורשת יותר המיועדת להגשים את אותן התכליות ולפיה עליו לשמוע את דעת האדם שהוא אפוטרופסו, לשתף אותו בהחלטות הנוגעות אליו וליידע את בית המשפט ככל שנותרה ביניהם מחלוקת "בעניין אישי מהותי או בעניין רפואי מהותי" (סעיף 67ו(ב)(4)). בענייננו, עולה מעדויות האפוטרופוסים כי לאחר שהגישו לבית המשפט לענייני משפחה את הבקשה לאישור ההסכם, הם ידעו בבירור שהחסוי מתנגד למכירה. כמו כן ידעו האפוטרופוסים באותו שלב כי הדירה שרכשו בקריית מוצקין אינה מתאימה למגוריו של החסוי. המערערת, על פי עדותה, אף העריכה כבר אז שהמכירה עלולה לפגוע בבריאותו של החסוי. למרות כל אלה לא ראו האפוטרופוסים לנכון ליידע את בית המשפט לענייני משפחה כי זו דעתו של החסוי ואף האיצו בבית המשפט לאשר את ההסכם וליתן את פסק הדין. על כן, אין מנוס מן המסקנה שפסק הדין מ-2015 לפיו אישר בית המשפט לענייני משפחה את ההסכם, התקבל על סמך תשתית עובדתית חסרה בלא שהתנגדותו הנטענת של החסוי למכירה וההשלכות – אשר לטענת המערערת עשויות להיות לכך על מצב בריאותו – הובאו לידיעת בית המשפט. מן המסקנה הזו נגזרת לטעמי מסקנה נוספת ולפיה ככל שימצא שיש לכך בסיס בראיות, מוסמך בית המשפט לשנות או לבטל את החלטתו מכוח סעיף 74 לחוק הכשרות המשפטית. זאת משום שבפנינו, לכאורה, מקרה שבו – "נתגלו עובדות נוספות לאחר ש[בית המשפט] נתן החלטתו", כמשמעות שנוצקה להוראה זו בפסק הדין בעניין נחול הנזכר לעיל. אכן, באותו פסק דין נפסק כי גילוין של "עובדות נוספות" אין משמעו רק התרחשויות שקרו לאחר מתן פסק הדין, אלא גם "עובדות נוספות" שהיו קיימות בעת מתן פסק הדין אך לא הובאו לידיעתו של בית המשפט. העובדה כי היו אלה האפוטרופוסים אשר בחרו שלא להביא את הדברים הנטענים על ידם לידיעת בית המשפט טרם מתן פסק הדין מ-2015, ועתה הם מבקשים להיאחז באותן הטענות על מנת לבטלו, מעוררת קושי רב. המשיבים עמדו על כך בטיעוניהם והדבר אכן מצריך העמקת חקר באשר למניעיהם של האפוטרופוסים ובאשר למהימנות הטענות. עם זאת, ולא בלי התלבטות, אני סבורה כי על מנת שלא נחטא לטובת החסוי, יש להעמיק חקר גם בבירור דעתו ורצונו ובהשלכה האפשרית של מכירת הנכס על בריאותו. סעיף 68(א) לחוק הכשרות המשפטית קובע כי בית המשפט רשאי, גם מיוזמתו, לנקוט באמצעים זמניים או קבועים הנראים לו לשמירת ענייניו של אדם שמונה לו אפוטרופוס "אם על-ידי מינוי אפוטרופוס זמני או אפוטרופוס-לדין, ואם בדרך אחרת". הוראה זו משקפת אמת מידה כללית, החולשת על החוק כולו "ולפיה יש לקבל את אותה החלטה (או לבחור באותה פעולה) אשר פועלת לטובתו או לרווחתו" של החסוי (רע"א 5587/97 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני (קטין), פ''ד נא(4) 830, 848 (1997); כן ראו אצל בן דוד בעמ' 61-60). כמי שמופקד על טובת החסוי ועל שמירת האינטרסים שלו (וראו בהקשר זה עמ' 3 לדברי ההסבר לתיקון; ע"א 614/84 ספיר נ' אשד, פ"ד מא(2) 225, 234 (1987)), מינה אכן בית המשפט המחוזי לחסוי אפוטרופוס לדין, והאפוטרופוס לדין ציין ושב וציין כי החסוי מתנגד למכירת הנכס, כי היה מעורב בבנייתו והוא קשור אליו. לכך יש להוסיף את חוות דעתו של ד"ר בר-אל, שעל אף הקשיים שהתעוררו ביחס אליה כמפורט בפסק הדין (פסקאות 23, 26 37-36 לפסק הדין), מלמדת גם היא על חשש לכאורה לשלומו של החסוי ככל שיפונה מהנכס. בנסיבות אלו, מתעורר לכל הפחות ספק ביחס לרצונו ולשלומו של החסוי בשל אישור ההסכם ומכירת הנכס. אשר על כן, אציע לחבריי לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא, ולהחזיר את ההליך לבית המשפט המחוזי על מנת שימנה מומחה מטעמו, אשר יבחן את מצבו של החסוי ואת ההשלכות של ההסכם עליו. לאחר קבלת חוות-הדעת ישוב בית המשפט ויידרש לשאלה האם יש להותיר על כנו את פסק הדין מ-2015, המאשר את ההסכם. זאת תוך התייחסות למכלול הטיעונים והראיות שבפניו וכן לטיעונים משלימים שיוצגו לו – ככל שבית המשפט יראה לנכון להורות על כך. כפועל היוצא מהכרעתו לעניין אישור ההסכם, יוסיף בית המשפט המחוזי ויכריע בתביעת המשיבים ובכל יתר הטענות שהועלו בפניו. בשל התנהלות האפוטרופוסים בכל הנוגע להליך בקשת האישור בפני בית המשפט לענייני משפחה, אוסיף ואציע לחבריי כי על אף קבלת הערעור נחייב את האפוטרופוסים לשלם למשיבים 2-1 הוצאות ושכר-טרחת עורך דין בסך 30,000 ש"ח. עוד אציע כי לא יעשה צו להוצאות לטובת האפוטרופוס הכללי, אשר לא מצא לנכון להגיב בזמנו על בקשת האישור ואין להוציא מכלל אפשרות שאילו היה בוחן את הדברים באותה העת ומגיב לבקשה, היו פני הדברים שונים. ה נ ש י א ה השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ע' ברון: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינה של הנשיאה א' חיות. ניתן היום, ‏י"ח באדר ב התשע"ט (‏25.3.2019). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 18023990_V06.docx דפ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1