ליאורה לארי נ. עיריית נצרת עילית

פסק-דין בתיק רע"א 2389/18 בבית המשפט העליון רע"א 2389/18 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט מ' מזוז המבקשת: ליאורה לארי נ ג ד המשיבה: עיריית נצרת עילית בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 4.3.2018 ברע"א 42024-01-18 שניתן על-ידי כבוד השופטת ר' גלפז מוקדי בשם המבקשת: עו"ד לואי זרייק בשם המשיבה: עו"ד נעה שחף רבי, עו"ד מרדכי כהן ניסן פסק-דין השופטת ד' ברק-ארז: 1. בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 4.3.2018 (רע"א 42024-01-18, השופטת ר' גלפז-מוקדי). בית המשפט המחוזי קיבל בקשת רשות ערעור שהגישה המשיבה על החלטתו של בית משפט השלום בנצרת מיום 4.1.2018 (ת"א 45845-10-17, השופט ד' קירס), ובהמשך לכך קיבל את הערעור והורה כי תביעה שהגישה המבקשת תתברר בבית הדין האזורי לעבודה בנצרת. רקע והליכים קודמים 2. המבקשת, עובדת סוציאלית בהכשרתה, הועסקה על-ידי מחלקת הרווחה בעיריית נצרת עילית (להלן: העירייה), היא המשיבה, במשך כארבעים שנה, ובשנים שקדמו לפרישתה אף כיהנה כמנהלת המחלקה. 3. בשנת 2016 קיבלו מספר עובדים בעירייה – והמבקשת ביניהם – הצעה לפרישה מוקדמת בתנאים שהוגדרו כמיטיבים, כחלק מתכנית לעידוד פרישה שקידמה העירייה. המבקשת נענתה להצעה וביצעה את תהליך הפרישה בהתאם להנחיות העירייה. לאחר כמה חודשים מסרה העירייה לעובדים שנענו להצעה כי תנאי פרישתם אושרו על ידי הגורמים הממשלתיים הרלוונטיים. בהתאם לכך, בחודש דצמבר 2016 פרשה המבקשת מעבודתה בעירייה. זמן מה לאחר מכן זומנה המבקשת, יחד עם כמה עובדים נוספים שפרשו, לשיחה עם נציגי העירייה. בפגישה זו נמסר לעובדים כי נפלה טעות ולמעשה לא כל תנאי הפרישה שלהם אושרו על ידי משרד האוצר, ועל כן לא יוכלו לקבלם. לטענת העירייה, במעמד זה הוצע לעובדים לחזור בהם מפרישתם, אולם המבקשת סירבה להצעה זו. 4. על רקע השתלשלות עניינים זו, בחודש אוקטובר 2017 הגישה המבקשת לבית משפט השלום תביעה כספית על סך כ-131 אלף שקלים נגד העירייה. התביעה נשאה כותרת שהכתירה אותה כ"תביעת נזיקין". המבקשת טענה כי העירייה התרשלה בביצוע תפקידה והפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כמעסיקה, ובשל כך גרמה לה נזקים ממוניים ונפשיים. כמו כן, המבקשת טענה כי התנהלותה של העירייה עולה כדי תרמית והפרה של חובה חקוקה. 5. העירייה הגישה בקשה לסלק את תביעתה של המבקשת על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית. העירייה טענה בהקשר זה כי תביעתה של המבקשת נעוצה ביחסי ההעסקה ביניהן ובתנאי הפרישה שהובטחו לה, עניין מובהק של יחסי עבודה, ועל כן הסמכות לדון בתביעה מסורה לבית הדין לעבודה. לעומת זאת, המבקשת טענה כי התביעה היא תביעה נזיקית מובהקת שאמורה להתברר בבית המשפט האזרחי. 6. בית משפט השלום דחה את בקשת העירייה, בקבעו כי כתב התביעה מנוסח בבירור כתביעה נזיקית, כי התביעה מוגדרת מפורשות בכותרת לה כתביעת נזיקין וכי העילות המשפטיות הנטענות בה הן נזיקיות. על כן, בית משפט השלום קבע כי התביעה צריכה להתברר בערכאה אזרחית ולא בבית הדין לעבודה, תוך הפניה לפסק הדין ברע"א 2407/14 רוחם נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ (14.10.2015) (להלן: עניין רוחם), שעליו יורחב עוד בהמשך הדברים. 7. העירייה הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי על ההחלטה האמורה. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה, ובהמשך לכך אף קיבל את הערעור לגופו. בית המשפט המחוזי קבע כי עיון בכתב התביעה מלמד כי בעיקרו של דבר המבקשת טוענת להפרת הסכמים מצד העירייה וכן להפרה של חובות חקוקות, סוגיות המצויות, כך נקבע, בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה. בית המשפט המחוזי ציין כי מסעיף אחד של כתב התביעה עולות אמנם לכאורה גם טענות נזיקיות אחרות, אולם עיון בהן מלמד כי מדובר ב"טענות מאולצות אשר שונו או הותאמו לתביעה על מנת להציגה כנזיקית". בפרט, ציין בית המשפט המחוזי כי אין בעובדות הנטענות בכתב התביעה תמיכה, ולו בסיסית, בעוולת התרמית, וכי לא ניתן למצוא "מרכיבי התרשלות של ממש" בטענות המבקשת. לבסוף, בית המשפט המחוזי ציין כי בהסתכלות רחבה יותר, גם שיקולי מדיניות מחייבים כי הסכסוך יידון בבית הדין לעבודה, שהוא הבקיא והמצוי בתחום משפט העבודה. 8. לנוכח כל האמור, הורה בית המשפט המחוזי על העברת התיק לבית הדין האזורי לעבודה בנצרת. 9. להשלמת התמונה יצוין כי לאחר שהתיק הועבר לבית הדין האזורי לעבודה, הגישה העירייה בקשה לצרף את משרד האוצר כנתבע נוסף בתיק, וזאת לנוכח ההסדר הקבוע בסעיף 29 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985 (להלן: חוק יסודות התקציב או החוק) לפיו גוף מתוקצב – כדוגמת העירייה – אינו מוסמך להסכים על שינויים בשכר, בתנאי פרישה או בגמלאות, או על הטבות כספיות אחרות הקשורות לעבודה, אלא בהתאם למה שהוסכם או הונהג לגבי כלל עובדי המדינה או באישורו של שר האוצר. בקשת רשות הערעור והתשובה לה 10. הבקשה דנן מכוונת נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בפתח הבקשה נטען כי מוצדק ליתן במקרה זה רשות ערעור מכיוון שמדובר בסוגיה עקרונית הנוגעת ליישום הראוי של ההלכה שנקבעה בעניין רוחם וכן לשאלה של גבולות סמכותו של בית הדין לעבודה. 11. לגוף הדברים, המבקשת טוענת כי תביעתה איננה תביעה חוזית אלא תביעה נזיקית מובהקת, שבה היא עותרת לקבל פיצוי בגין רשלנותה של העירייה והנזק שנגרם לה עקב כך (בגובה 2% מגובה הפנסיה שלה). המבקשת מדגישה כי תביעתה ממוקדת בהתנהלותה של העירייה, שעל פי הנטען לא ביצעה כנדרש את עבודתה המקצועית מול משרדי הממשלה הרלוונטיים ולא הזהירה את המבקשת באשר לסיכונים הכרוכים בהסכמתה להצעת הפרישה המוקדמת. המבקשת טוענת עוד כי היא כלל לא טוענת להפרת חוזה מחייב מצדה של העירייה, שכן היא מודעת היטב למגבלות הקיימות בהקשר זה מכוח ההסדר הקבוע בסעיף 29 לחוק יסודות התקציב. על רקע זה, המבקשת טוענת כי הערכאה המוסמכת לדון בתביעה היא בית המשפט האזרחי, ולא בית הדין לעבודה. המבקשת סומכת ידיה על הפסיקה בעניין רוחם, וטוענת כי נקבע שם שהפררוגטיבה להגדיר את עילת התביעה נתונה לתובע. המבקשת אף טוענת כי בקשתה של העירייה לצרף את משרד האוצר כנתבע בתיק היא ניסיון לשנות את סיווג התביעה מתביעת נזיקין לתביעה שעניינה אכיפת חוזה שלא ניתן לגביו אישור הגורם המוסמך. 12. המבקשת מדגישה בטענותיה כי לבית הדין לעבודה אין סמכות לדון בתביעות שעילתן בפקודת הנזיקין, למעט חריגים מפורשים שהוגדרו בחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969. על כן, המבקשת טוענת כי אין מקום שבית הדין לעבודה ידון בתביעה הממוקדת בטענות שעניינן עילת הרשלנות. כמו כן, המבקשת מדגישה כי סמכותו של בית הדין לעבודה לדון בעוולה של הפרת חובה חקוקה נוגעת רק לסכסוך עבודה, ובפרט בהקשר של שביתה. ממילא, המבקשת טוענת כי עיקר תביעתה אינה מבוססת כלל על העוולה של הפרת חובה חקוקה, ועל כן לשיטתה קביעתו של בית המשפט המחוזי בהקשר זה היא שגויה. כמו כן, המבקשת טוענת כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי, כתב התביעה שהגישה התייחס בפירוט לעוולת התרמית. 13. ביום 16.4.2018 הוריתי למשיבה להגיש תשובה לבקשה, וזו הוגשה ביום 6.5.2018. 14. בתשובתה טוענת העירייה כי דין הבקשה להידחות. בפתח הדברים טוענת העירייה כי הבקשה אינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" שכן היא אינה מעוררת שאלה משפטית כבדת משקל. 15. לגוף הדברים, העירייה טוענת כי לנוכח מערכת היחסים בין הצדדים להליך ובהתחשב במסכת העובדתית המתוארת בכתב התביעה, הרי שהערכאה המתאימה לבירור המחלוקת בנסיבות העניין היא בית הדין האזורי לעבודה. באופן יותר ספציפי, העירייה טוענת כי לא די בכך שהתובענה נושאת את הכותרת תביעה נזיקית, אלא יש להראות גם כי עילות התביעה אכן נגזרות מהמסכת העובדתית המפורטת בכתב התביעה, מה שלא עלה בידי המבקשת לעשות. העירייה מוסיפה וטוענת בהקשר זה כי הסעד המבוקש בתביעה הוא פיצוי בגין הפרשי שכר, וכל טענה לרשלנות מצדה של העירייה היא לא רלוונטית לעובדות המתוארות בכתב התביעה. לטענת העירייה, מדובר בסכסוך שעיקרו נעוץ בתנאי פרישה, נושא שהוא סכסוך עבודה "קלאסי". העירייה מוסיפה וטוענת כי ניסיונה של המבקשת לאפיין את תביעתה כנזיקית נועד למעשה לעקוף את ההסדר הקבוע בסעיף 29 לחוק יסודות התקציב ואת פסיקתם של בתי הדין לעבודה בהקשרו. לשיטת העירייה, על פי הסדר זה הגוף היחיד שהוא בעל הסמכות לאשר להעניק למבקשת את תגמולי הפנסיה הנוספים שאותם היא מבקשת במסגרת תביעתה הוא הממונה על השכר במשרד האוצר, ועל כן העירייה ביקשה לצרפו כצד להליך בבית הדין האזורי לעבודה. דיון והכרעה 16. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים אני סבורה כי יש להיעתר לבקשה לרשות ערעור ולדון בה כאילו הוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. עם זאת, לשיטתי יש לדחות את הערעור לגופו. זאת, בשים לב לחשיבות הנודעת לחידוד העקרונות החלים על התדיינויות הנובעות מסעיף 29 לחוק יסודות התקציב ולחלוקת הסמכויות בין הערכאות השונות בהקשר זה. הלכת רוחם – בין דיני הנזיקין לדיני העבודה 17. ככלל, טענות הצדדים כמו גם החלטותיהן של הערכאות הקודמות נסבו על יישומה של ההלכה שנקבע בעניין רוחם, שעסקה אף היא, אמנם בהקשר אחר, בתיחום הסמכויות בין בתי המשפט האזרחיים לבתי הדין לעבודה במקרים שנמצאים ב"תפר" של דיני החוזים והנזיקין. באופן ספציפי, בעניין רוחם נבחנה השאלה מהי הערכאה המוסמכת לדון בתביעות שמגיש מעסיק כנגד עובד בגין גניבת כספים ממקום העבודה, בשים לב לכך שמעשים מסוג זה עשויים להיחשב כהפרה של חוזה העבודה, אך גם כגזל נזיקי. ברקע הדברים עמדה "חלוקת התפקידים" בין מערכת בתי המשפט האזרחיים למערכת בתי הדין לעבודה, דהיינו סמכותם של בתי המשפט האזרחיים לדון בתביעות נזיקין, ומנגד סמכותם של בתי הדין לעבודה לדון בסכסוכים בין עובד למעסיקו הנסבים על הסכמי עבודה. 18. בעניין רוחם נקבע כי, ככלל, כאשר תביעה מנוסחת כתביעה בנזיקין, הסמכות לדון בה תהיה נתונה לבית המשפט האזרחי. יחד עם זאת, על מנת למנוע ניצול לרעה של עיקרון זה הובהר כי יש לעמוד על כך שבית המשפט האזרחי ידון אך ורק בעילות הנזיקיות, ולא בעילות האחרות שהסמכות לדון בהן נתונה לבית הדין לעבודה (שם, בפסקה 67). כמו כן, הותווה בפסק הדין מנגנון דיוני שנועד לתת פיתרון מיטבי למצבים שבהם הוגשו במקביל תביעות הדדיות בין עובד למעסיק שהסמכות לדון בהן מסורה לערכאות שונות, תוך מתן עדיפות לבירור של עיקר הסכסוך בבית הדין לעבודה. בתוך כך הובהר בפסק הדין שהפררוגטיבה להגדיר את עילות התביעה היא של התובע, גם מקום בו קיימת קרבה רעיונית בין דיני הנזיקין ודיני החוזים ולכאורה ניתן היה לבחור גם עילה משפטית שונה מזו שבה בחר התובע ל"מסגור" טענותיו (שם, בפסקה 43). בהמשך לכך, הובהר כי "מקום שבו הוגשה לבית המשפט האזרחי תביעה שהצדדים לה הם עובד ומעסיק והיא נוגעת למערכת היחסים ביניהם, על התובע לציין ולהסביר במפורש כי עילות התביעה הן נזיקיות (שהרי אם לא יעשה כן הסמכות לדון בתובענה תהיה נתונה לבית הדין לעבודה). זאת, כחריג לכלל שלפיו התובע אינו חייב לפרט מהי התשתית המשפטית המבססת את זכותו לקבל מן הנתבע את הסעד" (שם, בפסקה 67). 19. בפסק דין שניתן בבית הדין הארצי לעבודה לאחר מכן נדרש בית הדין לפרשנותו וליישומו של הכלל שנקבע בעניין רוחם, במקרה שבו הוגשה תביעה לבית הדין האזורי לעבודה אולם הנתבע טען שיש לסלקה על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית מכיוון שהיא נסבה על עילות שמקורן בפקודת הנזיקין. בית הדין הארצי לעבודה קבע כי כאשר עסקינן ביחסים שבין עובד למעסיק ובעילה מתחום יחסי העבודה, אשר יש לה "כלי קיבול" חוזי ונזיקי גם יחד, כדי שתישלל סמכותו של בית הדין לעבודה לדון בתובענה נדרש כי העילה הנזיקית בכתב התביעה תהא ברורה, דהיינו שהתובע יסביר במפורש כי עילת תביעתו נזיקית (בר"ע (ארצי) 67197-01-17 גיספאן נ' בסט שירותי קירור בע"מ, פסקה 18 (3.4.2017)). בית הדין הארצי לעבודה הוסיף וקבע כי אין די בשימוש במטבע הלשון "רשלנות" על מנת להגדיר את התביעה כנזיקית, אלא יש צורך "להמשיך ולבחון את כתב התביעה על מנת לחלץ ממנו מסקנה בדבר איפיון העילה עליו הוא מושתת" (שם, בפסקה 16). 20. על-פני הדברים, על-פי האמור עד כה ניתן היה להתרשם כי הדין עם המבקשת. מכתב התביעה שהוגש על ידה עולה בבירור כי היא מכוונת את תביעתה לקבלת פיצוי נזיקי בגין התנהלות רשלנית נטענת של העירייה בכל הנוגע להליכי פרישתה. במובן זה איני שותפה לאופן שבו ניתח בית המשפט המחוזי את כתב התביעה. יחד עם זאת, לשיטתי יש לבכר בסוגיה זו את השיקולים המיוחדים החלים על התדיינות הנסבה על הסכמים שלא אושרו לפי סעיף 29 לחוק יסודות התקציב והביאו זה מכבר לגיבוש כללי הסמכות בתחום הנדון. הסמכות לדון בסכסוכים הנסבים על הסכמים שלא אושרו לפי סעיף 29 לחוק יסודות התקציב 21. כידוע, סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, שכותרתו "שינויים בשכר ובתנאי שירות" קובע בין היתר כי "גוף מתוקצב או גוף נתמך לא יסכים על שינויים בשכר, בתנאי פרישה או בגימלאות, או על הטבות כספיות אחרות הקשורות לעבודה, ולא ינהיג שינויים או הטבות כאמור, אלא בהתאם למה שהוסכם או הונהג לגבי כלל עובדי המדינה או באישורו של שר האוצר". הרקע לחקיקתו של הסעיף הוצג בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בעניין מרכז השלטון המקומי: "ברשויות מקומיות רבות קיימים גירעונות תקציביים ניכרים, והרשויות אינן שומרות על המסגרת התקציבית שהוקצתה להן בתקציב המדינה ושאושרה על-ידי המחוקק. הסיבות לאי-עמידה בתקציב הן רבות. בין השאר הן נובעות מחתימת הסכמי שכר בין הרשויות המקומיות לבין ההסתדרות, המעניקים לעובדים תנאי שכר החורגים מהמסגרת התקציבית. כמו כן, נחתמו חוזי עבודה אישיים עם עובדים בכירים, ובהם הטבות כספיות חריגות, לעתים מפליגות... על-מנת להתמודד עם הבעיה של גירעונות ואי-סדרים בניהול תקציבים של גופים שלטוניים, לרבות רשויות מקומיות, החליט המחוקק על ההסדרים שנקבעו בסעיף 29 לחוק יסודות התקציב" (דב"ע 4-16/נז מרכז השלטון המקומי נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה, לב(1999) 1 (1998)). 22. עד למתן פסק הדין בעניין מרכז השלטון המקומי "פוצלו" ההתדיינויות שעסקו בסעיף 29 לחוק יסודות התקציב בין כמה ערכאות – הליכים שהתנהלו בין עובדים למעסיקים נדונו בבתי הדין לעבודה; הליכים שיזמה המדינה כצד שלישי נגד תוקפם של הסכמים שלא אושרו כנדרש נדונו בבתי המשפט האזרחיים; ועתירות שהוגשו כנגד הטבות שכר שניתנו שלא כדין נדונו בבג"ץ. פיצול ההתדיינות היה כרוך בבעייתיות רבה, הן במישור הדיוני והן במישור המהותי. לפיכך, בעניין מרכז השלטון המקומי קבע בית הדין הארצי לעבודה כי יש לרכז את הדיון במכלול הסכסוכים הנסבים על הסכמים שלא אושרו לפי סעיף 29 לחוק יסודות התקציב – ללא תלות בשאלה מי הגורם שיזם את ההליך – בבית הדין לעבודה (ראו: שם, בפסקאות 11-7. ראו גם: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ג – משפט מינהלי כלכלי 284-282 (2013) (להלן: ברק-ארז)). 23. פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה בעניין זה התבססה על ההכרה בכך שמתן הטבה בלתי מאושרת לעובד יכול להוביל לכמה מישורים של התדיינויות, תוך שהובהר כי הנושא המרכזי בסכסוכים אלה הוא תוכנם ותוקפם של הסכמי העבודה. הפסיקה נועדה אפוא למנוע חוסר יעילות דיוני, ולצד זאת לרכז, מבחינה מהותית, את הסכסוכים בנושא בידיה של הערכאה בעלת המומחיות בתחום של משפט העבודה (לדיון בהקשר אחר בחלוקת הסמכויות בין בתי הדין לעבודה לבתי המשפט האזרחיים, ראו והשוו: ע"א 3347/16 פלונית נ' פלוני, פסקאות 12-9 (20.2.2018)). 24. למעשה, טענותיה של המבקשת מכוונות לפתיחת פתח שיאפשר לשוב ולפצל את ההתדיינויות הנסבות על סעיף 29 לחוק יסודות התקציב בין שתי ערכאות שונות: בית המשפט האזרחי ובית הדין לעבודה. זאת לא ניתן להלום. אכן, המבקשת שבה וטוענת כי תביעתה אינה נסבה על סעיף 29 לחוק יסודות התקציב וכי היא אינה דורשת את אכיפתם של תנאי הפרישה המיטיבים שהובטחו לה. אולם, בעיקרו של דבר, הסיבה שבגינה לא ניתנו לה תנאי הפרישה האמורים נעוצה בסעיף 29 ובהסדר הקבוע בו. אשר על כן, מקומה של התביעה להתברר בבית הדין לעבודה, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. 25. אוסיף, גם אם למעלה מן הצורך, כי התוצאה שאליה הגעתי מבטאת, במובן מסוים, תפיסה לפיה תביעה בנזיקין בגין פגיעה בתנאי שכר שלא אושרו על-ידי משרד האוצר חותרת תחת ההסדר המהותי הקבוע בסעיף 29 לחוק יסודות התקציב. התביעה שהוגשה כתביעת נזיקין מכוונת אף היא כלפי הרשות המקומית, אותה רשות שסעיף 29 לחוק יסודות התקציב קבע כי אין לחייב את תקציבה בתשלומים נוספים. לא למותר לציין, כי כאשר הוכרה בבג"ץ 6231/92 זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מט(4) 749 (1995) האפשרות "לרכך" את תוצאות החלתו של סעיף 29 לחוק יסודות התקציב באמצעות כלל הבטלות היחסית, תוקן החוק באופן שהבהיר כי אין מקום לכך (ראו: סעיפים 29א-29ב לחוק יסודות התקציב. ראו גם ברק-ארז, בעמ' 286-284). ראוי להביא בהקשר זה מדברי ההסבר לתיקון, שבהם הובהר כי ההסדר המוצע עוסק "בקביעתן של תוצאות נורמטיביות מיוחדות הנובעות מבטלות של הסדר או הסכם הנוגד את הוראות סעיף 29(א) לחוק. כתוצאה מכך אין עוד מקום לתחולת סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, העוסק בתוצאות הבטלות של הסכמים לפי סעיף 30 לחוק האמור" (דברי הסבר להצעת חוק להגברת הצמיחה והתעסוקה ולהשגת יעדי התקציב לשנת הכספים 1998 (תיקוני חקיקה), התשנ"ח-1998, ה"ח 48, 23-22). זאת ועוד: החלתו של סעיף 29 לחוק יסודות התקציב על חוזים שלא אושרו על-ידי משרד האוצר גם כלפי עובדים שלא ידעו בפועל, או למצער טוענים כי לא ידעו בפועל, שהחוזה עמם לא אושר אינה בבחינת חריג. במידה רבה, זהו המקרה הטיפוסי להחלת ההסדר האמור. 26. ניתן אפוא לסכם ולומר כך: לכלל שעליו חזרתי בעניין רוחם – לפיו לתובע הפררוגטיבה להגדיר את עילת תביעתו – נודעת חשיבות לא מבוטלת. עם זאת, אין מקום לעשות בו שימוש על מנת "לעקוף" הלכות מושרשות בכל הנוגע לתיחום הסמכות העניינית של בתי הדין לעבודה, שביסודן טעמים דיוניים ומהותיים כאחד. סיכום 27. מן המקובץ עולה כי דין הערעור להידחות. למעלה מן הצורך אוסיף כי בהתחשב באופן שבו נוסח כתב התביעה במקרה זה, דומה שהיה מקום להורות על מחיקתה של התביעה, להבדיל מהעברתה כפי שהיא לבית הדין האזורי לעבודה. מכל מקום, במכלול נסיבות העניין ולנוכח העובדה שההליכים כבר הועברו לבית הדין האזורי לעבודה ובפועל ממשיכים להתנהל שם, איני רואה מקום לשנות מן התוצאה האופרטיבית שאליה הגיע בית המשפט המחוזי. בית הדין האזורי לעבודה יפעל כחכמתו בכל הנוגע להמשך ניהול ההליכים, ובכלל זה ייתן הוראות מתאימות לעניין תיקון כתבי הטענות וצירוף צדדים, אם יראה לנכון. 28. סוף דבר: הערעור נדחה. תביעתה של המבקשת תוסיף להתנהל בבית הדין האזורי לעבודה. בהתחשב במכלול הנסיבות, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ה באייר התשע"ח (‏10.5.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 18023890_A03.doc עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il