שאהין יעקב נ. עיריית חיפה

16 1 בבית המשפט העליון בר"ש 2388/22 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט א' שטיין המבקש: יעקב שאהין נ ג ד המשיבה: עיריית חיפה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופט ג' גונטובניק) שניתן ביום 6.3.2022 בעב"י 27801-05-21 בשם המבקש: עו"ד פארס בשארה בשם המשיבה: עו"ד נועה הדרי פסק-דין השופט א' שטיין: הבקשה לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופט ג' גונטובניק) (להלן: בית המשפט המחוזי) אשר ניתן ביום 6.3.2022 בעב"י 27801-05-21 ובמסגרתו התקבל ערעור המשיבה על גזר דינו של בית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות (עורכת הדין ע' אילון, וחברי המותב נ' אפרתי וע' שרעבי) (להלן: בית הדין למשמעת או בית הדין) אשר ניתן ביום 18.4.2021 בתיק משמעת 3/19 ובמסגרתו הוחלט להטיל על המבקש אמצעי משמעת של פיטורין על תנאי והעברה לתפקיד אחר בעיריית חיפה (להלן: העירייה); בית המשפט המחוזי קבע כי חלף אמצעי משמעת אלו, יושת על המבקש אמצעי משמעת של פיטורין בפועל ללא פגיעה בזכויותיו הכלכליות. רקע עובדתי והליכים קודמים המבקש עובד בעירייה כמציל ים החל משנת 2001, ובמשך 12 שנה אף שימש כיו"ר ועד מצילי הים בעיר. בחודש מרץ 2017, בעקבות פנייה של משטרת ישראל לעירייה, נמצאו במסמכי הקליטה של המבקש לעבודתו בעירייה שתי תעודות מציל ים מזויפות והתברר כי המבקש מעולם לא הוסמך לשמש מציל ים. משנתגלה הדבר, זומן המבקש לחקירת משמעת – חקירה אליה לא התייצב. על רקע זה, הגישה העירייה נגד המבקש תובענה משמעתית המייחסת לו ביצוע עבירות משמעת לפי סעיף 9 לחוק הרשויות המקומיות (משמעת), התשל"ח-1978 (להלן: חוק המשמעת), וכן הפרה של נוהל כוח-האדם שלה. בבית הדין למשמעת נקבעו הממצאים העובדתיים הבאים – תוך שנדחתה ברובה גרסתו של המבקש: אין ברשות המבקש תעודה המכשירה אותו לשמש כמציל, לא כמציל ים ולא כמציל בריכה. התעודות המזויפות תויקו בתיקו של המבקש כבר בראשית העסקתו, והוא הציג אותן במעמד קבלתו לעבודה. בשנת 2012 פרץ סכסוך בין המבקש לבין גורמים בעירייה – אולם, לא נמצא כי היה בכוונתם של גורמים אלו לפגוע במבקש בדרך של הכנסת תעודות מזויפות לתיקו האישי; וממילא, כל התיקים האישיים של עובדי העירייה נסרקו למערכת דיגיטלית עובר לשנת 2012, והתעודות המזויפות נמצאו גם בעותק הסרוק של תיקו האישי של המבקש. העירייה כשלה בבדיקת נתוניו האישיים של המבקש, כפי שהצהיר וחתם עליהם ביום קבלתו לעבודה מול התעודות שהוצגו בפועל (המבקש התקבל לעבודה כמציל ים כאשר בשאלון האישי החתום על ידו אין כלל אזכור מצדו על לימודי הצלה – בים או בבריכה. בנוסף, בתחתית תעודת מציל הים המזויפת נכתב (על ידי מי שקלטה את המבקש לעבודה) "באישור של מר אילן שדות" (סגן מנהל אגף משאבי אנוש באותה עת)). בין השנים 1989-1988 הועסקו בעירייה מצילי ים בעלי הכשרה של מצילי בריכה, אלא שאלו הועסקו כעוזרי מציל בלבד וזאת באופן זמני עד להכשרתם כמצילי ים. בית הדין ציין כי בהתנהלות המבקש נפל פגם חמור: המבקש מעל באמון הבסיסי שנתנה בו העירייה, ומעמדו הבכיר כיו"ר ועד מצילי הים בעיר משווה משנה חומרה למעשיו. לצד זאת, ציין בית הדין גם את החומרה הרבה בהתנהלות העירייה בעת קליטת המבקש לעבודתו. ראשת המותב של בית הדין, עוה"ד ע' אילון, סברה, בדעת מיעוט, כי הפגם בהתנהלות העירייה אינו מרפא את הפגם החמור בהתנהלות המבקש – אשר צריכה לגרור אחריה אמצעי משמעת מחמיר אשר מבטא את חומרת העבירה וכולל פיטורין בפועל. מנגד, דעת הרוב (חברי המותב נ' אפרתי וע' שרעבי) קבעה כי בשל התנהלות מחלקת משאבי האנוש של העירייה לא נמנעה הטעות של העסקת המבקש – ובנסיבות אלו, יש לתת משקל כבד לנסיבותיו האישיות הלא פשוטות של המבקש (עליהן אעמוד בקצרה להלן) ולוותק הרב שהלה צבר בעבודתו. בגזר דינו מיום 18.4.2021 הטיל בית הדין על המבקש את אמצעי המשמעת הבאים (להלן: גזר הדין): נזיפה שתירשם בתיקו האישי; פיטורין על תנאי לתקופה של 3 שנים, כשהתנאי הוא להימנע מביצוע עבירה דומה לזו בה הורשע; העברה מתפקידו ושלילת כל תפקיד של הצלה, לרבות הצלה בבריכה. לפנים משורת הדין, נמנע בית הדין מלהרשיע את המבקש בעבירה משמעתית נוספת של אי-התייצבות לחקירה משמעתית. בהתאם לגזר הדין, הועבר המבקש לעבודה כאיש תחזוקה בעירייה – תפקיד בו הוא מועסק כעת. העירייה ערערה על גזר הדין לבית המשפט המחוזי בטענה שיש להטיל על המבקש אמצעי משמעת של פיטורין בפועל בנוסף לאמצעי המשמעת הנלווים שהוטלו עליו. בית המשפט המחוזי (השופט ג' גונטובניק) קבע כי פיטורין הוא אמנם אמצעי משמעתי דרסטי – אולם, ככלל, שעה שמדובר בקבלה לעבודה על בסיס זיוף, התגובה המשמעתית חייבת לכלול הפסקת ההעסקה. בנוסף, נקבע כי התנהגותו של המבקש עולה לכדי הפרה קיצונית של חובת ההגינות כלפי הרשות, תוך הטעייה אקטיבית של הרשות – באופן אשר מאפשר לרשות לסגת מהתקשרותה עם המבקש, הן על-פי המשפט הציבורי והן במסגרת דיני החוזים. עוד נקבע כי התנהלותה של העירייה במקרה הנוכחי אינה מקהה את חומרת מעשיו של המבקש, וכן כי אין להטיל על העירייה חובות מוגברות של בדיקת נתונים במסגרת הליך העסקת עובדים – זאת, בין היתר, מאחר שהצבת רף גבוה מידי בעניין זה עלולה לתמרץ "מטעים פוטנציאלים" לרמות את העירייה. קביעות אלה נקבעו על ידי בית המשפט המחוזי על רקע הכלל הבסיסי שחייבוֹ שלא להתערב באמצעי המשמעת שהוטל על ידי בית הדין אלא במקרים של סטייה קיצונית מאמות המידה אשר חלות בכגון דא. בית המשפט המחוזי עמד על כלל בסיסי זה בפסק דינו וקבע כי נסיבות המקרה דנן מחייבות התערבות בגזר הדין. בית המשפט המחוזי קיבל אפוא את ערעור העירייה וקבע כי המבקש יפוטר מעבודתו בהתאם לסעיף 17(8) לחוק המשמעת, ללא פגיעה בזכויותיו הכלכליות – וזאת, החל מיום 1.5.2022. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו. ההליך דכאן במסגרת ההליך דכאן, הגיש המבקש, לצד בקשתו לקבלת רשות ערעור, בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. ביום 7.4.2022 ניתן על ידי סעד ארעי המעכב את פיטורי המבקש מעבודתו הנוכחית בעירייה עד למתן החלטה אחרת. כמו כן הוריתי לבעלי הדין להגיש את טענותיהם בנוגע לבקשות המבקש – והסוגיות שאלה העלו – בכתובים. בישיבה שקיימתי עם בעלי הדין ביום 15.6.2022, הבהרתי למבקש ולבא-כוחו כי הדיון בבקשתו לקבלת רשות ערעור יתמקד בשאלות משפטיות בעלות השלכות רוחביות, אם ישנן כאלה, וכן בשאלה האם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נפלה טעות משפטית שהסבה למבקש עיוות דין מהותי – זאת, להבדיל מהשגותיו על ממצאי עובדה ובכללן טענתו בדבר היותו מציל בריכה מוסמך, אשר נדחתה בשתי הערכאות. בהקשר זה הוסבר למבקש, כי אלה הם הכללים אשר חלים על בקשות רשות ערעור "בגלגול שלישי" (ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); בר"ש 4252/16 אלגלי נ' נציבות שירות המדינה, פסקה יב (5.7.2016)‏; בר"ש 8785/14 מרגי נ' מדינת ישראל, פסקה יד (12.1.2015)‏‏; בר"ש 3207/10 ריחני נ' נציבות שירות המדינה, פסקה ז (19.9.2010)‏‏); ומהם לא נוכל – וממילא לא נרצה – לסטות. לצד כל אלה, נעשה על ידי ניסיון, באותה ישיבה, להגיע לפתרון מוסכם של המחלוקת באופן שייתר את הצורך בהכרעה שיפוטית. ניסיון זה לא צלח, וכעת הגיעה שעת ההכרעה במתכונת של "ייקוב הדין את ההר". טענות הצדדים המבקש חזר בפנינו על הטענות שהעלה בפניי הערכאות קמא. בתחילת הדרך, שב המבקש והכחיש את עצם מעשה הזיוף, אשר לטענתו נעשה על ידי גורמים בעירייה, שעימם הוא מסוכסך, כדי להרע לו. עוד טען המבקש, כי קבלתו לעבודה התבססה על הכשרתו כמציל בריכה, והכשרתו זאת הייתה ידועה לעירייה במהלך כל שנות העסקתו. ממילא, לדבריו, בהתאם לדרישות אשר הוצבו בפניו ובהתאם לחוזה העסקתו הוא אינו נדרש להכשרה כמציל ים, אלא אך להכשרה כ"מציל" – שכן, באותה העת הועסקו בעירייה מצילי ים אחרים אשר מוכשרים כמצילי בריכה בלבד. בעקבות ההערות שהשמעתי בפניו בישיבה מיום 15.6.2022, נמנע המבקש מלחזור על טענות אלה, שכאמור נדחו על ידי הערכאות קמא, בהשלמת טיעון כתובה שהניח לפנינו. תחת זאת, מיקד המבקש את טיעוניו על עניינים משפטיים, כיאה למבקשי רשות ערעור "בגלגול שלישי". לטענת המבקש, במקרה הנוכחי, הנקיטה באמצעי המשמעת של פיטורין היא קיצונית ובלתי-מידתית באופן שאינו מתחשב בנסיבותיו האישיות – ובהן: גילו המבוגר (61), מצבו הבריאותי הרעוע, והיותו גרוש המשלם מזונות לבנו הקטין; בנסיבות אלו, נראה כי המבקש לא ימצא עבודה חדשה, ויש חשש שפיטוריו יובילו לפגיעה במטה לחמו. בא-כוח המבקש הוסיף וטען בהקשר זה כי בית המשפט המחוזי התעלם, ללא הצדקה, מהוותק הרב שצבר מרשו בעבודתו בעירייה – עבודה אותה ביצע ללא דופי – מכך שמרשו מעולם לא הסתבך בעבירת משמעת או בפלילים, וכן מכך שהעסקתו הנוכחית של מרשו בעירייה אינה בתחום ההצלה. יתר על כן: טוען המבקש כי החלטותיו של בית הדין למשמעת נתונות אמנם לביקורת שיפוטית בידי בית המשפט המחוזי – אך במסגרת זאת אל לו לבית המשפט המחוזי להיכנס לנעליו של בית הדין, מאחר שלבית הדין נתונה מומחיות מיוחדת בכל הנוגע לנורמות המשמעתיות הראויות בשירות הציבורי ולאמצעי המשמעת בהן ראוי לנקוט נגד מפרי הנורמות. המבקש מוסיף ומפנה אותנו להלכה פסוקה אשר קובעת כי ערכאת הערעור תתערב בגזר דין משמעתי רק במקרים חריגים בהם נפלה בגזר הדין טעות משפטית, או כאשר חלה בו חריגה משמעותית מהסבירות או מהמידתיות. נטען כי, המקרה דכאן איננו בא בגדר אותם המקרים החריגים אשר מצדיקים את התערבות ערכאת הערעור באמצעי המשמעת שהושתו על המבקש על ידי בית הדין (ראו: עש"מ 2/67 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד כב(1) 57 (1968)). ומשכך הוא, שגה בית משפט קמא כאשר עשה כן, והשית על המבקש – חלף אמצעי המשמעת שהשית עליו בית הדין – אמצעי משמעת קיצוני ומרחיק לכת. המבקש מבקשנו אפוא כי נקבל את בקשת רשות הערעור ואת הערעור גופו, נבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ונקבע תחתיו כי גזר הדין אשר ניתן על ידי בית הדין למשמעת יעמוד על כנו. מנגד, העירייה סבורה כי עלינו לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, אין מקום לקבל בקשה זו "בגלגול שלישי" מאחר שהבקשה אינה מעוררת שום שאלה משפטית עקרונית אשר חורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין ואינה מצביעה על עיוות דין. העירייה סומכת את ידיה על פסק הדין קמא ועל נימוקיו. לטענת העירייה, התנהגותו של המבקש מהווה הפרה קיצונית וחמורה של חובת ההגינות שלו כלפיה. העירייה מוסיפה וטוענת כי התנהגות זו יצרה סיכון ממשי לחיי אדם ופגעה בתפקודם התקין של שירותי ההצלה ובאמון הציבור במוסדותיה. עוד טוענת העירייה כי הזמן הרב שחלף ממועד ההונאה ועד שהגענו עד הלום אינו מקהה את חומרת ההונאה ואינו משנה את התוצאה המתחייבת במקרה דנן – והיא: פיטורי המבקש; שאם לא כן, ייצא החוטא נשכר וההרתעה נגד מעשי הונאה דומים תיחלש. כמו כן טוענת העירייה כי אחרי שהתגלה כי למבקש אין הסמכה לשמש בתפקידו כמציל, מינויו בטל מעיקרו – ובנסיבות אלו, היא הייתה רשאית לפטרו לאלתר (ראו: ע"ע 67/07 עמאר – מדינת ישראל (2.4.2009)). ואולם, בהתחשב בחלוף הזמן ובוותק שצבר המבקש בעבודתו, בחרה העירייה לנקוט נגדו הליך משמעתי חלף סיום העסקתו בהליך מינהלי. לטענת העירייה, מחדלה בבדיקת מסמכי ההסכמה של המבקש אינו מהווה שיקול לקולא בענישתו ובבחירת אמצעי משמעת עבורו. בהקשר זה נטען כי העיקרון המנחה בהטלת אמצעי המשמעת על העובד הוא הלימה בין חומרת מעשיו לבין חומרת הסנקציה שתינקט כלפיו – ובמסגרת זאת, אין מקום להידרש להתנהלות העירייה כמעסיקה. העירייה סבורה כי אמצעי המשמעת ההולם – והמתחייב – במקרה הנוכחי הוא פיטורין בפועל (ראו: עמר"מ 9772-10-14 עיריית ירושלים נ' סייג (7.5.2015)). באשר להתערבותו של בית המשפט המחוזי, כערכאת ערעור, בהכרעותיו של בית הדין למשמעת – טוענת העירייה כי סמכותו של בית המשפט המחוזי היא סמכות רחבה – במסגרתה, מוסמך בית המשפט להתערב בהכרעות בית הדין באופן משמעותי. זאת, בהתאם ללשונו הרחבה של חוק המשמעת אשר מסמיך את בית המשפט המחוזי "לקבל את הערעור, כולו או מקצתו, ולשנות את פסק הדין או לבטלו ולתת אחר במקומו, או להחזיר את הדיון עם הוראות לבית הדין"; וכן "ליתן בקשר לפסק הדין כל החלטה אחרת שבית הדין היה מוסמך לתיתה" (ראו: סעיף 24 לחוק המשמעת). נטען כי במקרים בהם ביקש המחוקק להגביל את סמכותה של ערכאת הערעור לביקורת שיפוטית בלבד, ניסח המחוקק את הסמכות באופן שונה לחלוטין והגבילה לעילות התערבות ספציפיות (בעניין זה, מפנה העירייה לסעיף 15 לחוק-יסוד: השפיטה). זאת ועוד: העירייה מפנה גם לפסיקותיו של בית משפט זה, כאשר זה שימש, לפי הדין הקודם, ערכאת ערעור ראשונה על הכרעות בית הדין למשמעת. במסגרת זו – כך נטען – בית המשפט התערב באמצעי המשמעת אשר הוטלו על עובדים, ואף מצא לנקוט באמצעי משמעת של פיטורין מקום שבו בית הדין נמנע מלעשות כן. העירייה אינה חולקת על כך שסמכותו של בית המשפט המחוזי להתערב בגזר דין משמעתי מוגבלת למקרים חריגים. ברם, לשיטתה, המקרה שלפנינו, בשים לב לחומרתו היתרה, נופל בגדר מקרים חריגים אלו. העירייה מוסיפה וטוענת כי העובדה שגזר דינו של בית הדין למשמעת ניתן כנגד דעתה החולקת של ראשת המותב, עו"ד ע' אילון, מהווה אף היא אינדיקציה לכך שאמצעי המשמעת אשר הוטלו על המבקש אינם סבירים. העירייה מסכמת וטוענת כי בית המשפט המחוזי צדק בהחליטו להתערב, כפי שהתערב, בגזר הדין של בית הדין למשמעת ומבקשת כי נדחה את הבקשות שלפנינו. דיון והכרעה סבורני כי שגגה יצאה מתחת לידיו של בית המשפט המחוזי וכי שגגה כאמור הסבה למבקש עיוות דין. בהתאם לכך, אציע לחבריי לדון בבקשת רשות הערעור שלפנינו כבערעור וכן לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולהעמיד במקומו את גזר הדין אשר ניתן על ידי בית הדין למשמעת – שלדידי לא היה מקום לבטלו. אפרט את טעמיי. סמכותו של בית משפט מחוזי ביושבו כערכאת ערעור על פסקי הדין של בתי הדין למשמעת היא סמכות רחבה בהיבט הפונקציונלי שלה: כל החלטה שבסמכותו של בית הדין לקבל יכול שתינתן גם על ידי בית המשפט המחוזי כערכאת הערעור – כאמור בסעיף 24 לחוק המשמעת. בהיבט המהותי, כפי שבית המשפט המחוזי עצמו ציין בפסק דינו, הדברים הם שונים. בית הדין למשמעת יושב על מדין כמותב תלתא ששופטיו כוללים: (1) עובד או עובדת של רשות מקומית הכשיר/ה להתמנות לשופט/ת של בית משפט השלום; (2) אדם ששמו מופיע ברשימה שהגישו מועצות הרשויות המקומיות, הווה אומר – נציג או נציגה של השלטון המקומי; וכן (3) אדם ששמו מופיע ברשימה שהגיש ארגון עובדים המייצג את המספר הגדול ביותר של עובדי הרשויות המקומיות, הווה אומר – נציג או נציגה של עובדי הרשויות המקומיות (ראו: סעיפים 3(א) ו-7(א) לחוק המשמעות). מדובר אפוא בטריבונל ייעודי, הבקיא ביחסי עבודה ובתנאי העסקת העובדים ברשויות מקומיות, המתמצא בנוהלי עבודה ובהעסקת העובדים, המסוגל לאמוד את פגיעתה של עבירת משמעת כאת או אחרת בתפקודו ובתדמיתו של השירות הציבורי, והיודע להתאים אמצעי משמעת לעבירות משמעת ולנסיבות ביצוען (ראו: עש"מ 5771/01 פודלובסקי נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נו(1) 463 (2001); עש"מ 3666/06 אסדי נ' נציבות שירות המדינה, פסקה 10 (7.11.2007)‏ (להלן: עניין אסדי)). מטבע הדברים, התערבותו של בית משפט מחוזי בהחלטותיו של בית הדין – אלו שעניינן עבירות משמעות, ואלו שעניינן אמצעי משמעת – היא מצומצמת ביותר. התערבות כאמור שמורה למקרים קיצוניים בהם בית הדין פועל מחוץ לסמכות או בניגוד לדין, שוקל שיקולים שלא ממין העניין, מתעלם מראיות מהותיות שבכוחן להכריע את הכף לכאן או לכאן, מפר את כללי הצדק הטבעי, או מטיל על העובד אמצעי משמעת אשר חורג ממתחם הסבירות – קרי: אמצעי משמעת ששום בית דין סביר לא היה גוזר על אותו עובד בנסיבות העניין (ראו: עש"מ 5917/07 גרה נ' נציבות שירות המדינה, פסקה 12 (19.8.2007); ער"מ 3796/07 עיריית יבנה נ' כהן, פסקה 7 (26.6.2007); עש"מ 318/04 מנוס נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נח(3) 470, 480 (2004)). כך היה בזמן שסמכות הערעור על החלטותיהם של בתי הדין למשמעת הופקדה בידי שופט בית המשפט העליון כדן יחיד, וכך הוא גם בימים אלה – אחרי שסמכות כאמור הועברה לידיו של בית משפט מחוזי. פסיקתנו אשר הגדירה את היקף ההתערבות כאמור הינה ברורה וחד-משמעית. פסיקה זו גובשה בזמן שהסמכות לדון ולהכריע בערעורים נגד פסקי הדין של בתי הדין למשמעת היתה מסורה לבית משפט זה במותב של דן יחיד. פסיקה זו קבעה באופן ברור וחד-משמעי כי – "[...] בית משפט זה יתערב באמצעי משמעת שנגזרו על עובד על-ידי בית הדין המשמעתי רק במקרים חריגים בהם נפלה בגזר הדין טעות משפטית, או כאשר הוא חורג בצורה ניכרת מהראוי בנסיבות המקרה [...] בהתאם לכך, על ערכאת הערעור לבחון האם מכלול האינטרסים הצריכים לאיזון בגזירת הדין נבחן ויושם כנדרש על-ידי בית הדין למשמעת [...]" (ראו: ער"מ 2409/08 בנימין נ' עיריית חיפה, פסקה 7 (24.7.2008) (ההדגשה הוספה – א.ש.)). כמו כן הובהר כי – "הלכה היא, כי בית משפט זה לא בנקל יתערב בהכרעותיו של בית הדין למשמעת, שהוא הטריבונל האמון על דיני המשמעת בשירות הציבורי, ועל קביעת הנורמות במסגרתו, בשים לב לאופיו הייחודי ולנורמות ההתנהגות שראוי להטמיע בעובדיו [...] בית משפט זה יתערב ויסטה מאמצעי המשמעת שהשית בית הדין על עובד ציבור במסגרת דין משמעתי רק במקרים חריגים, בהם נפלה בגזר הדין טעות משפטית, או מקום שחלה בו חריגה מהותית מן הסבירות או המידתיות, או שנגרם עוול ממשי אחר המחייב תיקון [...]" (ראו: עניין אסדי, פסקה 10 (ההדגשה הוספה – א.ש.)). בהקשר זה, חשוב להדגיש את הימנעותה העקבית של ערכאת הערעור מלהטיל אמצעי משמעת של פיטורין בפועל במקרים בהם בית הדין ראה לנכון לקבוע אמצעי משמעת פחות חמור. דוגמא מובהקת למדיניות שיפוטית זו מצויה בפסק הדין שניתן בעש"מ 8160/04 מדינת ישראל נ' בן סימון (15.3.2005) (להלן: עניין בן סימון). בעניין בן סימון, המשיב הועסק ברשות הדואר משנת 1992 כפקיד מיון בשירותי המיון הארציים. ביום 8.4.2003 הוגשה נגד המשיב קובלנה על ידי מנכ"ל שירות הדואר ובעקבות קובלנה זו הוגשה נגד המשיב ביום 28.10.2003 תובענה לבית הדין למשמעת. באישום הראשון בתובענה נטען כי ביום 5.4.1992 הגיש המשיב בקשה להתקבל למשרת פועל מיון ברשות הדואר, אשר אחת מדרישות הקבלה אליה היא השלמת 12 שנות לימוד. בדומה למבקש דכאן, המשיב צירף לבקשתו תעודה מזויפת, לפיה הוא השלים 12 שנות לימוד ונבחן בבחינות בגרות. בפועל, השלים המשיב 9 שנות לימוד בלבד. בהסתמך על הדיווח הכוזב של המשיב על השכלתו, הוא התקבל למשרה האמורה והחל את עבודתו ברשות הדואר ביום 6.4.1992. באישום השני בתובענה נטען כי ביום 4.5.2000 הגיש המשיב בקשה להתקבל למשרת מפקח הסעים ביחידת שירותי מיון ברשות הדואר, אשר אחת מדרישות הקבלה אליה, על פי תנאי המכרז, היא השלמת 12 שנות לימוד. בבקשתו טען המשיב כי סיים 12 שנות לימוד וכי הוא בעל תעודת בגרות והפנה לתיקו האישי ולתעודות ההשכלה המצויות בו, לרבות התעודה המזויפת משנת 1992. המשיב הורשע בבית הדין למשמעת של עובדי המדינה בעבירות משמעת חמורות. חרף זאת, הטיל עליו בית הדין אמצעי משמעת "רכים" יחסית אשר כללו נזיפה חמורה, הקפאת משכורת קובעת, וכן הורדה בדרגה אחת למשך חצי שנה. המדינה ערערה על קולת האמצעים וביקשה מבית המשפט העליון, ביושבו כערכאת הערעור, להחמירם עד כדי פיטורין בפועל. בית משפט זה (השופטת ד' ביניש, כתוארה אז) מצא להתערב לחומרא בגזר דינו של בית הדין למשמעת, אך נמנע מלהורות על פיטורין בפועל; ואלה היו דבריו של בית המשפט: "לאחר ששקלתי את טענות הצדדים באתי למסקנה כי אופייה של עבירת המשמעת בה הורשע המשיב מחייבת התערבות לחומרה בגזר דינו של בית הדין למשמעת, גם בהתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המקרה שלפנינו. בית משפט זה עמד לא אחת על כך שעובד הציבור הינו נאמן הציבור ומעשים מן הסוג בו הורשע המשיב מהווים מעילה באמון הציבור [...] עם זאת, היות המשיב עובד זוטר משפיעה על חומרת אמצעי המשמעת שיושתו עליו בגין הפגיעה בתדמיתו של השירות הציבורי ובאמון בו [...] כן יש להתחשב בכך שהמשיב עובד כבר 12 שנים ברשות הדואר, בעבודה הדורשת מאמץ פיזי לצורך ביצועה, ומתפקד במסירות ולשביעות רצונם המלאה של הממונים עליו. לא נעלמו מעיני גם נסיבותיו האישיות של המשיב, לרבות מצבו הכלכלי והקושי בו ייתקל בבואו למצוא עבודה חדשה [...] נוכח האמור לעיל, לא מצאתי, בנסיבות העניין למצות את הדין עם המשיב ולהורות על פיטוריו. עם זאת, כאמור, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להחמיר בגזר דינו של בית הדין למשמעת, על מנת להעביר מסר מרתיע באשר לחומרתם של המעשים בהם הורשע המשיב. לפיכך, אני מורה כי המשיב יועבר מתפקידו למשך שנה אחת וימלא תפקיד ביחידה אחרת של רשות הדואר ומשך הזמן בו יורד בדרגה אחת יוארך מחצי שנה לשנה. יתר אמצעי המשמעת אשר הוטלו על המשיב יישארו על כנם." (ראו: שם, פסקה 3; ההדגשה הוספה – א.ש.). פסק דינו של בית משפט זה אשר ניתן בער"מ 3818/03 יפת נ' עיריית נתניה, פ"ד נח(1) 919 (2003) (להלן: עניין יפת), אף הוא פסע באותו שביל בכל הקשור לפיטורין כאמצעי משמעת. במסגרת זו, הבחין בית המשפט, הלכה למעשה, בין התערבות לחומרא בגזרי הדין של בית הדין למשמעת – צעד קיצוני השמור למקרים חריגים ונדירים מאד – לבין התערבות לקולא. המעשה שהיה כך היה: המערער, מר יפת, עובד של עיריית נתניה, שחה בים במהלך שעות עבודתו. במהלך בירור האירוע על-ידי העירייה, מסר המערער גרסה שקרית. בגין האירוע עצמו ובגין מסירת הפרטים הכוזבים הוגשה נגד המערער תובענה לבית-הדין למשמעת, וזה הרשיעו וגזר עליו פיטורין בפועל. בית משפט זה (השופטת ד' ביניש, כתוארה אז) קיבל בחלקו את הערעור על העונש שהוגש על ידי מר יפת. בית המשפט פסק כי – "[...] בנסיבות המקרה הנדון נראה כי הפער בין פיטורין על-תנאי לבין פיטורין בפועל, כפי שגזר בית-הדין על המערער, הינו פער שאינו מידתי. כבר אמרנו לא אחת כי בבוא בית-הדין להכריע בדבר האמצעי המשמעתי ההולם עליו להתחשב, בין היתר, בחומרת המעשים האסורים, בנסיבות ביצועם, בהיקפם ובתפקידו של העובד. אמנם, אין להקל ראש במעשים שהמערער ביצע, והיו ראויים הם לנקיטת אמצעי משמעת מחמירים, אך נראה כי חומרה זו איננה מחייבת פיטורין. מדובר בעובד ותיק אשר זכה להערכה מקצועית, ואף כי הועלו טענות מסוימות ביחס להתנהגותו, ואף אם האופן שבו ניהל את הגנתו עורר ביקורת קשה בבית-הדין, הרי פיטורין לאחר עשרות שנות שירות הינו אמצעי המחמיר עמו מאוד. נראה כי צדק שופט המיעוט בעמדתו כי עונש הפיטורין חמור הוא בנסיבות העניין, לפיכך ראיתי לנכון לבטל את גזר-דינו של בית-הדין ולהקל עם המערער בכך שלא יינקטו נגדו אמצעי הפיטורין לאלתר, תחת זאת יוטלו על המערער אמצעי המשמעת הקרובים באופיים לאמצעים שהוצעו על-ידי שופט המיעוט בשינויים מעטים המחמירים מהם. אמצעי המשמעת שיינקטו הם האמצעים המפורטים להלן: פיטורין על-תנאי, והתנאי הוא שלא יושת עליו אמצעי הפיטורין, אלא אם יעבור תוך שנה מיום גזר-הדין בערעור זה עבירת משמעת מסוג העבירות שהורשע בהן; הפקעת שישית ממשכורת המערער למשך שישה חודשים; הורדה בדרגה למשך תקופה של שנה; פרסום פסק-הדין וגזר-הדין בחוזר מנכ"ל מרכז השלטון המקומי תוך ציון שם התובעת ושם המערער." (ראו: שם, בעמ' 960; ההדגשה הוספה –א.ש.). במאמר מוסגר, אעיר כי למרות חומרתו היתרה של אמצעי המשמעת בדמות פיטורין, אשר הוטל על מר יפת על ידי בית הדין למשמעת, אני, כשלעצמי, הייתי נוטה להימנע מלהתערב בו. כך או אחרת: פסק הדין שניתן בעניין יפת מהווה דוגמה לגישתו של בית משפט זה לפיטורין בפועל כאמצעי משמעת קיצוני שככלל ראוי להימנע מהטלתו על עובד אשר במשך שנים ארוכות ביצע את תפקידיו לשביעות רצונו של המעביד. הטלת אמצעי משמעת כאמור במסגרת ערעור, כאשר בית הדין – טריבונל מקצועי האמון על יחסי עובד-מעביד במרחב השלטון המקומי – שקלוֹ בכובד ראש והחליט שלא להטילו היא בגדר התערבות השמורה למקרים נדירים ביותר בהם ניתן להיווכח כי בית הדין טעה טעות גסה וחמורה. העירייה מצביעה על מקרים ספורים בהם מצא בית משפט זה לנכון – בפועלו במסגרת הדין הקודם כערכאת ערעור ראשונה ואחרונה על הכרעות בית הדין למשמעת – להתערב לחומרא בגזרי הדין של בית הדין למשמעת ולהורות על פיטורי העובד חלף אמצעי המשמעת אשר הושתו עליו על ידי בית הדין (ראו: עש"מ 5282/98 מדינת ישראל נ' כתב, פ"ד נב(5) 87 (1998) (להלן: עניין כתב); עש"מ 7113/02 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד נז(3) 817 (2003) (להלן: עניין לוי); עש"מ 4875/06 מדינת ישראל נ' אבו זראקי (7.11.2007) (להלן: עניין אבו זראקי)). דא עקא, מקרים אלו אינם מלמדנו על הכלל: מדובר באותם מקרים קיצוניים ובודדים אשר באים בגדרו של החריג לכלל אי-ההתערבות. זאת, בשים לב לחומרתם המפליגה של המעשים אשר נדונו במסגרתם: בעניין כתב היה מדובר במפקחת מס שהורשעה בפלילים בגין לקיחת שוחד; בעניין לוי היה מדובר בראש חטיבת התקשורת במשרד הביטחון שהטריד מינית שלוש עובדות שהיו נתונות למרותו, ניסה להניא את אחת מהעובדות הללו מלהתלונן נגדו והתנכל לעובדת אחרת בעקבות תלונתה; ואילו בעניין אבו זראקי היה מדובר במורה בית-ספר אשר הורשע בפלילים בין היתר בגין תקיפת תלמידו בן ה-9 באמצעות מקל וצינור גומי. במקרים אלה, אמצעי המשמעת שהושתו על ידי בית הדין נמצאו בלתי סבירים באופן קיצוני אשר הצדיק את התערבותו של בית משפט זה. מכאן בחזרה לענייננו-שלנו. בית המשפט המחוזי ציין, כאמור, בפסק דינו כי הוא מנחה את עצמו, כמקובל בערעורים על פסיקתו של בית הדין למשמעת, בנקודת המוצא של הנסגה – במובן של deference. המושג "הנסגה" תפס, באחרונה, את מקומו בשיח המשפטי הנהוג במקומותינו כסיכומו של העיקרון הכללי לפיו ערכאת הערעור לא תתערב, ככלל, בהכרעותיה של הערכאה הדיונית שמקורן בהתרשמות בלתי אמצעית מעדויות ומראיות אחרות או בשיקול דעת אשר מופעל בדרך של שקילת מכלול הנסיבות ותחושת המצב הכללית – וזאת, ביתר שאת כאשר הערכאה הדיונית היא טריבונל מקצועי כדוגמת בית-הדין למשמעת (ראו: בר"ש 1008/15 בן זינו נ' ועדת האתיקה המחוזית תל אביב, פסקה יא (12.2.2015)‏‏; ע"ש 2868/04 שמיאן נ' נציבות שרות המדינה, פסקה 6 (4.7.2004)‏‏). לטעמי, הַמְשָׂגָת העיקרון שבו עסקינן, המכונה גם "עיקרון אי-ההתערבות", תהא מדוייקת יותר אם נשתמש במילה "נסמכוּת". מילה זו מסמנת לא רק את הפן הפסיבי של deference במובן של הימנעות מהתערבות בקביעותיה של הערכאה הדיונית, אלא גם את האימוץ האקטיבי-המאשר של קביעות אלו – אימוץ אשר נעשה מתוך הכרה ביתרונה האפיסטמי של הערכאה הדיונית כבית משפט שקובע את ממצאיו על בסיס התרשמותו הישירה מעדויות ומשאר הראיות או, כמו במקרה שלפנינו, כטריבונל מקצועי אשר מקבל החלטות בדל"ת אמות מומחיותו. ברם, בין הנחייה עצמית זו של בית המשפט המחוזי לבין פסק דינו קיים נֶתֶק משמעותי ובלתי מוסבר. בית הדין למשמעת פסק את אשר פסק ביחס לאמצעי משמעת שראוי להטיל על המבקש במסגרת סמכויותיו על פי הדין. בית המשפט המחוזי לא אבחן חוסר סבירות קיצוני בדעתם של דייני הרוב של בית הדין למשמעת, אשר החליטו להימנע מפיטוריו של המבקש והסתפקו בהטלת אמצעי משמעת מחמיר שאינו עולה כדי פיטורין על בסיס השיקולים שמניתי לעיל. בית המשפט המחוזי גם לא זיהה את הימצאותם של שיקולים זרים בגזר הדין שניתן על ידי דייני הרוב, ואין בפסק דינו קביעה כי דייני הרוב התעלמו בגזר דינם משיקול מהותי כלשהו שמחובתם היה לקחתו בחשבון. קביעה כאמור היתה ממילא בלתי אפשרית לנוכח התייחסותם המפורשת של דייני הרוב לדעת המיעוט, שכאמור צידדה בפיטורי המבקש. אם כך הוא, מדוע ראה בית המשפט המחוזי לנכון להתערב בגזר הדין הנ"ל ולקבוע תחתיו גזר דין מחמיר אשר דן את המבקש לפיטורין מהעירייה? הסיבה לכך נעוצה בקביעתו העצמאית של בית המשפט המחוזי בדבר חומרתו היתרה של מעשה המרמה שביצע המבקש כלפי העירייה. קביעה זו נראית לי – לפי נטיית לבי – נכונה בהיבט הערכי. המבקש עשה מעשה מרמה שלא ייעשה בהציגו את עצמו כמציל מוסמך, בשעה שלא היתה בידו כל הסמכה כמציל, ובמסרו תעודת הסמכה מזויפת לעירייה. אמנם, אין להפחית בחומרת מעשהו של המבקש, אשר אף העמיד בסיכון חיי אדם – אך, לצד זאת, יש להניח כי במהלך שנות העסקתו הרבות, בהן מילא את תפקידו לשביעות רצונה של העירייה, הוא גם הגן על שלומם של המתרחצים. אודה ולא אכחד: בהתחשב במכלול הנתונים, אילו אני עמדתי בנעלי בית הדין למשמעת, קרוב לוודאי הוא שגוזר הייתי על המבקש פיטורין בפועל מעבודתו בעירייה. אולם, אין אני עומד בנעליו של בית הדין למשמעת; כמו בית המשפט המחוזי, אינני אוחז במומחיותם המיוחדת של דייניו; ונטיית ליבי איננה בגדר דין. מטעם זה, אני נסמך על קביעותיו העובדתיות והערכיות של בית הדין למשמעת אשר מצאו את מקומן בגזר דינו ומנסיג את דעתי שלי מפני דעתו שלו כטריבונל מקצועי, אחרי שלא מצאתי בקביעות אלה חוסר סבירות קיצוני היורד לשורש העניין – כפי שעיקרון אי-ההתערבות מחייבני לעשות. לטעמי, כך חייב היה לנהוג גם בית המשפט המחוזי כערכאת הערעור. ברם, בית המשפט המחוזי לא נהג כך. הוא העמיד את עצמו בנעליו של בית הדין למשמעת והחליף את שיקול דעתו של בית הדין בשיקול דעתו שלו כאילו הוא אמור היה להשית על המבקש את אמצעי המשמעת הנכון מבראשית. בכך חרג בית המשפט המחוזי מאמות המידה המקובלות בביקורת ערעורית על החלטותיהם של טריבונלים מקצועיים. בהקשר זה אעיר, כי העובדה שגזר הדין אשר יצא מתחת לידיו של בית הדין מכיל בתוכו דעת מיעוט, אשר תומכת בפיטוריו של המבקש, אינה מהווה טעם עצמאי – ובוודאי שאינה מהווה טעם מספיק – לביטול גזר דינם של דייני הרוב ולהחלפתו בגזר דין חמור יותר בהליך של ערעור. הסיבה לכך נעוצה בהיבט המעשי של קבלת החלטה קולקטיבית במותב תלתא, וכן בטעם לוגי פשוט: אם נראה בעצם קיומה של דעת מיעוט נתון שמחליש את כוחה של דעת הרוב, יהא עלינו לראות בדעת הרוב נתון שמחליש את דעת המיעוט עוד ביתר שאת. נמצא אפוא שלבית המשפט המחוזי לא היתה כל עילה מבוררת להתערב בגזר דינו של בית הדין למשמעת ולשנותו כפי ששינה. זאת ועוד. בית המשפט המחוזי הביא במניין שיקוליו את סמכות העירייה לפטר את המבקש בהליך מינהלי או בהליך אשר נשלט על ידי דיני חוזים ודיני עבודה שבגדרו יכלה העירייה – לו רצתה זאת – לפטר את המבקש בהסתמך על דוקטרינת ההטעיה. סבורני כי שיקול זה לא היה במקומו, מאחר שהעירייה בחרה שלא לפטר את המבקש בדרך זו והביאה את הפרשה – מרצונה – לפתחו של בית הדין למשמעת. לא זו אף זו: המהלך של פיטורי המבקש ללא הליך משמעתי היה מביא אחריו התדיינות משפטית שתוצאתה היתה אמנם מסתברת, אך עדיין לא ודאית לנוכח מחדלי העירייה בבדיקת ההסמכה של המצילים. כך או אחרת: בית המשפט המחוזי לא אמור היה לחרוג ממתווה הדיון אשר נערך בבית הדין למשמעת, ואשר במסגרתו – ורק במסגרתו – קיבל המבקש את יומו בהליך המשפטי. מכל הטעמים הללו, סבורני, במלוא הכבוד, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו יכול לעמוד. הנני מציע אפוא לחבריי לדון בבקשה שלפנינו כבערעור וכן לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולהעמיד על מכונו את גזר הדין אשר ניתן על ידי דייני הרוב של בית הדין למשמעת. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' אלרון: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין. ניתן היום, ‏י"ח בתמוז התשפ"ב (‏17.7.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 22023880_F04.docx עב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1