שמחה ניר עו"ד נ. הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין ת"א

בבית המשפט העליון בירושלים על"ע 2388/00 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת מ' נאור המבקש: עו"ד שמחה ניר נ ג ד המשיב: הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין ת"א ערעור על החלטת בית הדין המשמעתי הארצי מיום 6.2.00 בתיק בד"א 135/98 שניתן על ידי כבוד השופטים: ניסים אבולוף, רן יגנס, שלמה טמיר תאריך הישיבה: י"ח בכסלו תשס"ב (3.12.01) בשם המבקש: בעצמו בשם המשיב: עו"ד עמוס ויצמן פסק-דין השופטת ט' שטרסברג-כהן: המערער, חבר לשכת עורכי הדין, הורשע על ידי בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב - יפו (בד"מ 161/97) בעבירה על סעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ"ו1986-, וסעיפים 54, 61(1), (2) לחוק לשכת עורכי הדין תשכ"א1961-, וכן בעבירות על סעיפים 53, 61(1) ו- 61(3) לחוק הנ"ל. המערער זוכה מעבירות שיוחסו לו על סעיף 84(א) לחוק הנ"ל. בית הדין גזר עליו את העונשים הבאים: השעיה למשך 8 חודשים על תנאי כי לא יעבור כל עבירה אתית בתקופה זו, קנס כספי בסך 15,000 ש"ח, הוצאות משפט בסך 5,000 ש"ח למשיב ו- 3,000 ש"ח למתלונן. ערעור שהוגש על ידי המערער נדחה על ידי בית הדין המשמעתי הארצי שהשאיר את פסק הדין של הערכאה הראשונה על כנו וחייב את המערער בהוצאות משפט נוספות בסך 5,000 ש"ח לטובת המשיב. הערעור שבפנינו הוא על ההרשעה ולחילופין על חומרת העונש. עניינה של ההרשעה בשני תיקים, האחד בחדרה והשני בנתניה, בהם שכר המתלונן את שירותיו של המערער, לייצגו בפני בית המשפט לתעבורה. המערער לא התייצב לדיונים והמתלונן הורשע ונענש בשני המקרים. בית הדין הארצי בחן את טענותיו של המערער שחזר והעלה אותן גם בפנינו. הוא דחה את טענתו של המערער כנגד "הפרעות" רבות בהן נתקל מצד הערכאה הראשונה במסגרת הדיון במהלך עדותו וכן דחה הוא טענתו על כי בית הדין סירב לפסול עצמו, בקובעו כי לא נמצא כל חוסר אובייקטיביות, דעה קדומה או גישה עוינת לה טוען המערער. אף אנו עיינו בחומר ואין אנו מוצאים להתערב בקביעתו זו של בית הדין הארצי. לגופם של דברים, אף שקיימים הבדלים מסוימים בין הטיפול בשני תיקי התעבורה הנידונים, רב המשותף ביניהם. בשניהם קיבל המערער לידיו את החומר המתייחס לאישומים נגד לקוחו, מן הלקוח; בשניהם ידע את תאריכי הדיון; בשניהם לא הופיע לדיון ולא יידע את הלקוח על כך שאינו מתכוון להופיע וכי על הלקוח להופיע בגפו; בשניהם הורשע הלקוח בהיעדר התייצבות; בשניהם העלה המערער תזה של אי הופעה מכוונת מצידו מחמת "אסטרטגיה" לפיה הלקוח מודרך להופיע בעצמו עד לשלב ההוכחות, ובאותו שלב מופיע המערער. בדרך זו מביא הוא לטענתו תועלת רבה למרשו ותוצאות טובות יותר במשפטו; בשני המקרים דחה בית הדין מכל וכל את "תיאוריית האסטרטגיה" בקובעו כי המערער אינו מהימן עליו בטענתו כאילו פעל לפי אסטרטגיה כלשהי או כי יידע את הלקוח בדבר האסטרטגיה והנחה אותו במסגרתה. הערכאה הראשונה קבעה "אנו קובעים כנתון שבעובדה כי המתלונן הבין וסבר כי הוא שוכר את שירותיו של הנאשם לייצוג מלא רגיל ומקובל בשני התיקים, ואף הנאשם הבין כן". עוד קבע בית הדין כי המתלונן לא היה מודע לכל הדקדוקים שב"תיאוריית האסטרטגיה" הטומנת בחובה - לטענת המערער - גם תפיסה שאין מופיעים בדיון בערכאה ראשונה במטרה להיות מורשעים בדין ולהגיש ערעור שיהיה הדיון הראשון בו יתייצב עורך הדין. כן דחה הוא את הטענה כי חלק מה"אסטרטגיה" הוא שחשיפתו של המערער אסורה ומטעם זה לא התעניין בתאריכי הדיון. בצדק קבע בית הדין הארצי כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין קמא בכל הקשור ל"אסטרטגיה" הנטענת, וכי בכל מקרה, כעורך דין, חב המערער חובת נאמנות ללקוחו ואינו יכול להסיר את אחריותו מעל עצמו במסגרת זו. בית הדין קבע כי אף שאינו מכתיב מדיניות הוא קובע נורמות התנהגות מחייבות מצד עורך דין כלפי לקוחו וכי התנהלות המערער עם לקוחו בשני המקרים מנוגדת לנורמות אלה ולחוק ולכללים שבמסגרתם נקבעו. אין ממש בטענתו של המערער לפיה "בית הדין הארצי קיבל את טענותיו של המערער באשר לכל אחד משני התיקים, אבל יצא ביוזמתו להמציא למשיב נימוקים שאין להם יסוד – לא בכתב הקובלנה, לא בראיות, לא בטיעוני הצדדים – ולא בדין". הערכאה הראשונה קבעה את העובדות והשתיתה אותן על חומר הראיות ועל התרשמותה מהעדים, בהעדיפה באופן ברור את עדות המתלונן כמהימנה ובדחותה מכל וכל את עדות המערער. על סמך העובדות שקבעה הוסקו המסקנות המשפטיות. בית הדין הארצי אימץ את התשתית העובדתית של הערכאה הראשונה ואת מסקנותיה ועיגן אותן בפסק דינו. בית הדין הארצי הוסיף והתייחס לטענת המערער שהועלתה לראשונה בסיכומים בערכאה הראשונה, לפיה הוקדם הדיון בתיק נתניה מ7.10.96- ל11.9.96-, שלא בידיעתו, ולכן לא הופיע. בית הדין הארצי קבע, כי אם לא היה ידוע למערער דבר הקדמת הדיון, היה עליו להופיע בתאריך שהיה קבוע טרם הוקדם וגם אז לא הופיע. אילו היתה בחומר הראיות תשתית לכך שהתאריך הוקדם ללא ידיעתו, ספק אם היה מקום להרשיעו עקב אי הופעתו במועד המוקדם רק משום שלא הופיע למועד המאוחר. אולם לא מצאנו בסיס ראייתי לטענה זו שנותרה טענה גרידא. טענה זו הועלתה לראשונה בסיכומים בכתב של המערער בפני הערכאה הראשונה. היא לא מצאה ביטוי בפרוטוקול במהלך עדותו של המערער בפני הערכאה הראשונה. נהפוך הוא, על סמך הראיות שהיו בפני הערכאה הראשונה הקובעת את העובדות, קבעה אותה ערכאה כעניין שבעובדה, כי המתלונן מסר למערער את כל החומר הרלבנטי לעניין תיק נתניה "כולל התאריך המדוייק", שהוא 11.9.01. המערער לא הופיע לאותו תאריך, כאשר בעדותו טען שזה חלק מה"אסטרטגיה" ואילו בסיכומים העלה את הטענה בדבר אי ידיעת התאריך עקב הקדמת הדיון. במצב דברים זה, לא ניתן להתייחס לטענה זו ואין מקום לסטות מקביעותיה העובדתיות של הערכאה הראשונה, ומהמתבקש מהן. שקלנו את הטענות לענין חומרת העונש ולא מצאנו כי יש מקום בנסיבות הענין להתערב בעונש שהושת על המערער. הערעור נדחה. המערער ישלם למשיב הוצאות בסך 5,000 ש"ח. ניתן היום, כ"ד בכסלו תשס"ב (9.12.01). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________ העתק מתאים למקור 00023880.J01 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444