פסק-דין בתיק ע"פ 2386/16 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2386/16 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט מ' מזוז המערער: עמית חכים נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 9.2.2016 בתפ"ח 13696-11-14 (ע"י כב' השופטים ח' סלוטקי, א' אינפלד ו- א' חזק) תאריך הישיבה: כ"ז בניסן התשע"ו (5.5.2016) בשם המערער: עו"ד שרון נהרי; עו"ד לירון אודסר בשם המשיבה: עו"ד סיגל בלום בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט מ' מזוז: 1. ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטים ח' סלוטקי, א' אינפלד ו- א' חזק) מיום 9.2.2016 בתפ"ח 13696-11-14, בגדרו נגזרו על המערער 52 חודשי מאסר לריצוי בפועל, מאסר מותנה וכן תשלום פיצויים למתלוננות, וזאת בגין ביצוע שתי עבירות של מעשה מגונה. 2. ביום 19.5.2015 הורשע המערער, על יסוד הודאתו בעובדותיו של כתב אישום בן שני אישומים אשר תוקן במסגרת הסדר טיעון. בהסדר הוסכם כי המדינה תטען לעונש מאסר בפועל של 5.5 שנים, מאסר על תנאי, פיצוי וקנס, ואילו המערער חופשי לטעון כל אשר יחפוץ. 3. בתקופות הרלבנטיות לכתב האישום עבד המערער, יליד 1973, כמדריך כושר ואומנויות לחימה. לפי עובדות האישום הראשון, ביום 1.10.2014 הגיעה ש.ג., ילידת שנת 1998 (בת 16.5 שנים באותה עת), מלווה באחותה ש.א., אל הסטודיו של המערער, והשתיים נרשמו לתכנית אימונים אשר אמורה הייתה להתחיל כשבועיים לאחר מכן. במהלך ההרשמה אמרה ש.ג. למערער כי היא תלמידה בכתה י"א. בהמשך החלה ש.ג. בהחלפת מסרונים עם המערער, וביום 6.10.2014 החלו השניים להתכתב גם על תכנים מיניים. בין היתר, ש.ג. שלחה למערער תמונה של חזה חשוף, והמערער שלח לה תמונה של איבר מינו. המערער הציע ל- ש.ג. להיפגש עמו, ונענה בחיוב. סמוך לחצות אסף המערער ברכבו את ש.ג., והשניים נסעו אל הסטודיו של המערער. במהלך הנסיעה לקח המערער את ידה של ש.ג. והניח אותה על איבר מינו, אך ש.ג. התנגדה ומשכה חזרה את ידה. הדבר חזר על עצמו מספר פעמים עד ש- ש.ג. נכנעה והניחה את ידה על איבר מינו של המערער, תוך שהיא אומרת לו "יופי עכשיו טוב לך". המערער ו- ש.ג. הגיעו אל הסטודיו, אשר היה חשוך, והתיישבו על מזרון המונח על הרצפה. בשלב מסוים קם המערער, פשט את מכנסיו, וכשהוא ערום בחלקו התחתון של גופו, התיישב ונשען לאחור, וביקש מ- ש.ג. להתקרב אליו. ש.ג. התקרבה אל המערער, והאחרון לקח את ידה והניח אותה על איבר מינו החשוף. ש.ג. החזירה את ידה ואמרה "נו מה", והמערער שאל את ש.ג. "מה את תמיד כזאת אנטי?", ו- ש.ג. השיבה "מסתבר שכן". המערער אמר ל- ש.ג. "אני לא מתכוון להתעכב... בואי תרדי לי". ש.ג. סירבה, והמערער אמר לה להתכופף "על ארבע". ש.ג. התעלמה, והמערער נעמד מולה, פתח את פיה, הכניס אליו את אצבעותיו ואמר לה "תמצצי לי אותן... טוב אין לי את כל הזמן שבעולם". ש.ג. הביעה התנגדות, הוציאה את אצבעות המערער מפיה ואף נשכה אותן. המערער תפס את ש.ג. ברגליה, משך אותה אליו וניסה להוריד את מכנסיה. ש.ג. התנגדה, משכה את מכנסיה בחזרה ואמרה למערער שהיא לא רוצה. המערער שב ומשך את מכנסיה של ש.ג., והיא בתגובה הרימה חזרה את מכנסיה ואמרה למערער פעם נוספת שהיא איננה מעוניינת. המערער התעלם, משך את מכנסיה ותחתוניה של ש.ג. ואמר לה "עכשיו יהיה יותר נוח". המערער הרים את רגליה של ש.ג. והוריד את מכנסיה ותחתוניה, השכיב אותה על המזרון, שכב עליה, ולמרות ש- ש.ג. התנגדה וסגרה את רגליה, פישק המערער את רגליה באמצעות ידיו וחיכך את איבר מינו באיבר מינה שלא בהסכמתה ותוך שימוש בכוח ובאמצעי לחץ. במקביל החדיר המערער את אצבעותיו לתוך פיה של ש.ג. ואמר לה, בין היתר, "ופעם הבאה אני אביא איתי עוד מאמן ואני הולך לזיין אותך עוד הרבה". ש.ג. אמרה למערער כי הוא מכאיב לה, והמערער בתגובה אמר לה להיות בשקט. לאחר מכן התלבשה ש.ג. וביקשה מהמערער לקחת אותה חזרה לביתה. המערער ניגש אל ש.ג. ושאל אותה "מה זהו?". ש.ג. השיבה שהשעה מאוחרת, אך המערער אמר לה "טוב לפחות תרדי לי", ונגע בפיה באמצעות איבר מינו. ש.ג. הרחיקה את איבר המין מפיה ואמרה למערער "לא בא לי, תעזוב אותי". המערער ביקש מ- ש.ג. להסתובב, אך ש.ג. סירבה, והמערער דחף אותה, תפס את רגליה, הצמיד אותה אליו, הזיז את מכנסיה, אמר לה "את אוהבת שמזיינים אותך במועדון" וחיכך שוב את איבר מינו באיבר מינה. המערער שאל את ש.ג. "איפה את רוצה שאני אגמור לך?", אך ש.ג. לא השיבה. המערער אמר ל- ש.ג. לפתוח את הפה ולהוציא לשון, אך ש.ג. סירבה, והמערער הגיע לסיפוקו המיני על מכנסיה. אחר אירועים אלה הסיע המערער את ש.ג. לביתה. 4. לפי עובדות האישום השני, בין ינואר לפברואר 2008 או בסמוך לכך (קרוב ל- 6 שנים קודם לאירוע מושא האישום הראשון), התאמנה ר.ב., ילידת שנת 1982, בקורס של אומנות לחימה אצל המערער. באחד הימים הודיעה ר.ב. למערער בטלפון כי היא חולה ולא תגיע לאימון, והמערער אמר לה כי יביא לה משחה אשר תעזור לה. המערער הגיע אל דירתה של ר.ב., אשר שהתה שם לבדה. השניים ישבו בסלון ושוחחו ביניהם, ולאחר זמן מה הציע המערער ל- ר.ב. שהוא ימרח לה את המשחה על גבה. ר.ב. הסכימה, והיא והמערער נכנסו אל חדר השינה, שם הורידה ר.ב. את חולצתה ונשכבה על המיטה על בטנה, והמערער התיישב עליה והחל למרוח את המשחה על גבה. בשלב מסוים אחז המערער במכנסיה ותחתוניה של ר.ב., משך אותם בכוח והפשילם עד לברכיה. ר.ב., אשר הופתעה ממעשי המערער, משכה בחזרה את מכנסיה ותחתוניה כלפי מעלה, הסתובבה אל המערער ושאלה אותו "מה אתה עושה?". המערער התעלם מ- ר.ב., משך שוב בכוח את מכנסיה ותחתוניה עד לברכיה וחיכך את איבר מינו באיבר מינה, שלא בהסכמתה החופשית. ר.ב. אמרה למערער שהיא לא רוצה, ושאלה אותו שוב ושוב "מה אתה עושה?". בתגובה השיב המערער כי "אף אחת לא אומרת לי לא". המערער שב וחיכך את איבר מינו באיבר מינה של ר.ב. מספר פעמים, תוך ש- ר.ב. חוזרת ואומרת למערער שהיא לא רוצה, אך המערער מתעלם ממנה. בשלב מסוים החלה ר.ב. לבכות וביקשה מהמערער לעזוב את הדירה, והמערער עזב. 5. בגין מעשיו אלה, בהם הודה כאמור, הורשע המערער בביצוע שתי עבירות של מעשה מגונה, לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. 6. בגזר הדין שניתן ביום 9.2.2016 השית בית משפט קמא על המערער 42 חודשי מאסר בפועל בגין האישום הראשון ו- 30 חודשי מאסר בפועל בגין האישום השני, תוך שנקבע כי מתוך תקופה זו ירוצו 20 חודשים בחופף, כך שבסך הכל ירצה המערער 52 חודשי מאסר בפועל, בניכוי תקופת מעצרו. נוסף על כך, הושתו על המערער 18 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור תוך 3 שנים ממועד שחרורו עבירת מין מסוג פשע, ונגזר עליו לשלם ל- ש.ג. פיצויים בסך 80,000 ש"ח, ול- ר.ב. פיצויים בסך 50,000 ש"ח. 7. בית המשפט קבע מתחם ענישה נפרד ביחס לכל אחד מהאישומים, אליהם התייחס כאל "אירועים" נפרדים. את מתחם הענישה בגין האישום הראשון העמיד בית המשפט על 3 עד 6 שנות מאסר בפועל, לצד מאסר על תנאי, ואת מתחם הענישה בגין האישום השני העמיד על 2.5 עד 5 שנות מאסר בפועל, לצד מאסר על תנאי. בקבעו כך, הביא בית המשפט בחשבון, בין היתר, את הערכים המוגנים שנפגעו (שלמות גופן ונפשן של המתלוננות, זכותן לכבוד ולאוטונומיה על גופן וזכותן לפרטיות ולתחושת ביטחון; בנוסף, נפגע הערך המוגן של האמון הניתן למורה ומדריך), את חומרת המעשים ואת הנזק הנפשי שנגרם למתלוננות, וכן זקף לחובת המערער שורה של נסיבות לחומרה הקשורות בביצוע העבירות. ביחס לאישום הראשון, בית המשפט ציין, בין היתר, את גילה הצעיר של המתלוננת (בת כ- 16.5 שנים); השימוש בכוח משמעותי מאוד מספר פעמים במהלך האירוע, למרות התנגדותה של המתלוננת; העובדה שהמעשים בוצעו בסטודיו של המערער; העוצמה הגבוהה של הפגיעה המינית במתלוננת; והשימוש בביטויים גסים ומבזים במהלך ביצוע המעשים המיניים, אשר העצים את ההשפלה הנוראה. ביחס לאישום השני, בית המשפט הזכיר את העובדה שהמעשה נעשה בביתה-מבצרה של המתלוננת; העובדה שהמעשה כלל מספר שלבים וגרם להשפלתה של המתלוננת; השימוש בכוח וההתעלמות הבוטה מההתנגדות הברורה והגלויה של המתלוננת; והעובדה שהמעשה נעשה מתוך מחשבה עבריינית מודעת ורצונית. עם זאת, בית המשפט זקף לזכותו של המערער את הפסקת מעשיו במתלוננת עקב בכיה, ולא משום שהגיע לסיפוקו המיני. 8. אשר למאמצי השיקום של המערער, בית המשפט קבע כי הגם שהמערער עובר תהליך טיפולי וכמעט שלא החסיר מפגשים, לא הוכח כי הוא השתקם בצורה אופטימלית או קרוב לכך, וכאמור בתסקיר שירות המבחן, לצורך הצלחת התהליך, נדרש שהמערער ימשיך בטיפול בקבוצה ייעודית לעברייני מין. נקבע כי השינוי שהמערער עבר הוא "ברמה ראשונית של למידת מצבי סיכון" וכי "לא מדובר בשינוי תודעתי", וכן כי אין כל ראיה משכנעת לכך שהמערער עתיד להצליח בשלבים הקשים והמשמעותיים יותר של השיקום. לכן, ומאחר שהעבירות בהן הורשע המערער הן בעלות "חומרה יתרה", נקבע כי אין מקום לחרוג ממתחם העונש שנקבע. עם זאת, הובהר כי יש לתת משקל למאמצים שהשקיע המערער בשיקום ולזקוף אותם לזכותו כשיקול לקולה במסגרת קביעת העונש בתוך המתחם. 9. אשר לגזירת עונשו של המערער בתוך המתחם, בית המשפט זקף לזכותו של המערער את הודאתו במסגרת הסדר הטיעון, אשר בזכותה חסך זמן שיפוטי וייתר את העדת המתלוננות, את החרטה שהביע ואת קבלת האחריות על מעשיו (אם כי שירות המבחן הביע כאמור הסתייגות ביחס לשינוי התודעתי והתפיסתי שאמור היה לעבור), את נכונותו לשאת בעונש כבד ולפצות את המתלוננות, את סבלם של בני משפחתו בשל ההליך נגדו, את פטירתה של אמו כתוצאה ממחלה קשה, את העובדה שהמערער לקח על עצמו את הטיפול באביו המבוגר, את העובדה שעסקו הכלכלי קרס ואת האפשרות כי לאחר שחרורו ממאסר תוטלנה עליו הגבלות אשר לא תאפשרנה לו לפתוח עסק דומה, את מעשיו החיוביים ותרומתו לקהילה לאורך שנים רבות, את הזמן הרב שחלף מביצוע המעשים מושא האישום השני, את העדר עברו הפלילי וכן, כאמור, את המאמצים שהשקיע בשיקום. עוד נקבע, כי בהתחשב בכך שעל פי הסדר הטיעון יש לגזור על המערער עונש כולל ובשל הנסיבות המקלות כאמור, העונשים יוטלו תוך חפיפה משמעותית ביניהם. 10. בערעור נטען כי כאשר בית משפט קמא השית על המערער 42 חודשי מאסר בפועל בגין האישום הראשון ו- 30 חודשי מאסר בפועל בגין האישום השני (ובסך הכל - 72 חודשים), הוא סטה מההסכמה שבין המערער למדינה, לפיה המדינה תטען לעונש של עד 5.5 שנות מאסר בפועל בלבד. עוד נטען, כי העונש שנגזר על המערער בגין האישום השני חורג ממתחם הענישה ההולם את נסיבות ביצוע העבירה ואת מדיניות הענישה במקרים דומים. בנוסף, טוען המערער, בית המשפט לא נתן משקל מספק לנסיבותיו האישיות "החריגות מאוד", ובהן היותו בן יחיד להוריו, נשוי ואב ל- 4 ילדים קטינים, יוצא יחידה קרבית בצבא אשר שירת כ- 11 שנים כשוטר מצטיין ביחידת סיור מיוחדת ונעדר עבר פלילי. לטענת המערער, מצבה הרפואי של אמו החמיר עם מעצרו והתדרדר ככל שהתקדם ההליך המשפטי, וכעבור זמן קצר היא נפטרה ממחלה קשה, בעוד אביו התדרדר גם הוא מבחינה בריאותית ונפשית כתוצאה מההליך, מהקריסה הכלכלית של המשפחה ומפטירתה של אשתו. בנוסף, טוען המערער, כי עוד טרם החל ההליך המשפטי נגדו וטרם הרשעתו בדין, נעשה לו בִּיּוּשׁ ("שיימינג") ברשתות החברתיות, ברדיו ובטלוויזיה, ושמו ותמונתו פורסמו ברבים, והדבר הוביל לקריסתו של המועדון המוּכָּר שהפעיל לאומנויות לחימה. כמו כן, המערער גורס כי בית המשפט לא ערך "בדיקה אמיתית" של סיכויי השיקום "הממשיים" שלו, כפי שבאו לטענתו לידי ביטוי בחוות הדעת מטעם הגורמים הטיפוליים, בתסקיר שירות המבחן ובחוות הדעת מטעם המרכז להערכת מסוכנות. לבסוף נטען, כי המערער אמנם מעוניין לפצות את המתלוננות, אולם הפיצוי שהושת עליו גבוה מדי ולאור נפילת עסקו והתדרדרות המצב הכלכלי של משפחתו, הוא לא יוכל לעמוד בתשלום הפיצויים. 11. בדיון בעל פה שהתקיים בפנינו ביום 5.5.2016 חזר בא כוח המערער על עיקרי טיעוניו שבכתב הערעור. מנגד, המדינה ביקשה לדחות את הערעור, וטענה כי בית משפט קמא לא סטה מההסכמות שבין המערער לבין המדינה במסגרת הסדר הטיעון, שכן עונשי המאסר שנגזרו על המערער הוטלו תוך חפיפה משמעותית ביניהם, ובפועל הושתו על המערער 52 חודשי מאסר בלבד, לעומת 66 חודשי מאסר שהמדינה הייתה רשאית לדרוש לפי הסדר הטיעון. עוד נטען, בין היתר, כי שיקומו של המערער אינו מלא, וכי הפיצוי שהמערער חויב בו הוא "סמלי" בנסיבות הענין. כן שמענו בדיון את דבריה הנרגשים של המתלוננת ר.ב. על הפגיעה הקשה שחוותה ועל הנזק המתמשך שנגרם לה עקב מעשי המערער. גם המערער ביקש לומר כמה מילים בעצמו. הוא התנצל בפני המתלוננת ר.ב. והביע חרטה על מעשיו. דיון והכרעה 12. כידוע, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בגזר דינה של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בהם נפלה בגזר הדין טעות מהותית, או שעה שהעונש שנגזר על ידה חורג באופן ממשי מרמת הענישה המקובלת או הראויה בנסיבות דומות (ע"פ 3259/15 ברק נ' מדינת ישראל (30.3.2016); ע"פ 3060/15 אבו רגייג נ' מדינת ישראל (21.7.2015); ע"פ 3856/13 גוני נ' מדינת ישראל (3.2.2014)). לאחר עיון ובחינת טענות הצדדים - בכתב ובעל פה - איני סבור כי המקרה דנן נופל בגדר המקרים החריגים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור. 13. המעשים שביצע המערער במתלוננות הם חמורים מאוד, דוחים ובזויים, וכפי שהיטיב להבהיר בית משפט קמא ביחס לאישום הראשון, "קשה להעלות על הדעת מעשה מגונה חמור יותר, שאינו מגיע לכלל עבירת אינוס או מעשה סדום" (בפסקה 46). המעשים נעשו בניגוד גמור לרצונן של המתלוננות, אשר התנגדו באופן בולט ושאינו משתמע לשתי פנים, וזאת תוך הסתמכות מצד המערער על כוחו הגופני הרב ותוך ניצול מעמדו כמאמנן וכמדריכן של המתלוננות. נסיבות אלו, כפי שפירט בית משפט קמא, כמו גם גישתו המתנשאת והמשפילה של המערער כלפי המתלוננות, הביטויים הגסים והמבזים שבהם נקט במהלך ביצוע המעשים, גילה הצעיר של המתלוננת ש.ג. בת ה- 16.5 שנים, אשר פער של כ- 25 שנים מפריד בינה לבין המערער והנזק הנפשי החמור שנגרם למתלוננות - בכל אלו ובנסיבות נוספות אשר פורטו בגזר הדין, יש כדי להצדיק את מתחמי הענישה המחמירים אשר קבע בית משפט קמא. 14. לצד זאת, בית משפט קמא, כאמור לעיל, זקף לזכותו של המערער את הודאתו באישומים אשר ייתרה את העדת המתלוננות בבית המשפט, את העובדה שהמערער נעדר עבר פלילי וכן את אופיו החיובי ושורה של נסיבות אישיות ומשפחתיות. בהסתמך על חוות הדעת והתסקירים שהוגשו, קבע בית המשפט כי המערער טרם עבר "שינוי תודעתי" וכי לא הוכח כי הוא השתקם בצורה אופטימלית או קרוב לכך, אך הדגיש כי יש לתת "משקל חשוב", כלשונו, למאמצים שהשקיע המערער בשיקומו (אף כי בתסקיר שירות המבחן כלולה הערכת מסוכנות בינונית להישנות מעשיו). על כן, קבע בית המשפט כי עונשו של המערער צריך "להתקרב לצד התחתון" של מתחם הענישה. לא מצאתי להתערב במסקנות נכוחות אלו של בית משפט קמא, אשר יסודן באיזון זהיר וראוי בין השיקולים העומדים לזכותו של המערער לבין השיקולים העומדים לחובתו. אוסיף כאן, כי איני סבור כי העובדה שהמערער שירת שנים רבות היא נסיבה שיש לזקוף לזכותו לענין קביעת עונשו; אדרבא, בתור מי שהיה מופקד על אכיפת החוק יש לזקוף לחובתו את מעידתו הקשה והנשנית. 15. יש לדחות את טענתו של המערער כי כאשר השית עליו 42 חודשי מאסר בפועל בגין האישום הראשון ו- 30 חודשי מאסר בפועל בגין האישום השני (ובסך הכל - 72 חודשי מאסר בפועל), סטה בית משפט קמא מההסכמה שבין המערער לבין המדינה, לפיה המדינה תטען לעונש של עד 5.5 שנות מאסר לריצוי בפועל. בית משפט קמא היה ער לכך שעל פי הסדר הטיעון יש לגזור על המערער עונש כולל בגין שתי העבירות בהן הורשע ושהמדינה טענה לעונש של עד 5.5 שנות מאסר בפועל בגין שני האישומים, ולפיכך ולאור נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המערער, הודאתו באישומים ו"לאחר מתן משקל ממשי נוסף למאמצי השיקום", קבע כי 20 חודשי מאסר ירוצו בחופף, כך שהמערער נידון למעשה ל- 52 חודשי מאסר בפועל בלבד, בניכוי תקופת מעצרו; דהיינו, עונש הנמוך ב- 14 חודשים מהעונש שביקשה המדינה להטיל עליו בהתאם להסדר הטיעון. 16. ואשר לענין הפיצוי שהושת על המערער לטובת המתלוננות. אין בידי לקבל את טענת המערער כי הפיצוי שהושת עליו גבוה מדי. סכומי הפיצוי שנפסקו אמנם אינם "סמליים" כטענת המדינה, אך הם בהחלט מתונים וסבירים בנסיבות הענין ובהשוואה לנהוג בעבירות כגון אלה, ולא מצאתי כל עילה להתערבותנו. 17. לקראת סיום, אעיר כי בדיווח המשלים מטעם שירות המבחן אשר חובר לקראת הדיון בערעור, צוין כי המערער מעוניין להשתלב בטיפול ייעודי לעברייני מין, אך בשל היותו "טעון הגנה" (על רקע שירותו בעבר במשטרה), קיימת בעייתיות בשילובו בטיפול. יש לקוות כי שירות בתי הסוהר וכל הגורמים הרלבנטיים יפעלו בהקדם לפתרון הבעיה, לאור החשיבות הרבה של הטיפול להצלחת שיקומו של המערער. 18. אשר על כן, אציע לחברי כי נדחה את הערעור. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט נ' סולברג: אני מסכים עם פסק דינו של חברי, השופט מ' מזוז, על יסוד נימוקיו; אכן, דין הערעור להידחות. בשולי הדברים אעיר שניים אלה, שבאו לידי ביטוי ממשי בערעור לפנינו: האחד – בעל-פה ובכתב תֵארה המתלוננת את סִבלה הרב מני אז ועד היום. שנים ארוכות חלפו מאז אותו מעשה מגונה שעשה המערער בכוח בגופה. הכאב, הסבל וההשפלה עדיין צרובים בתודעתה. בנחישות ובהתמדה עושה המתלוננת ככל אשר לאל-ידה על מנת להחלץ מן המשא הכבד, מגייסת את כל כוחותיה, מנסה להיתמך ולהיתרם, מאמינה ואופטימית. כדי שלא לפגוע בצנעת הפרט לא אפרט. אציין אך זאת, את ההערכה כלפיה, ואת הבטחון באישיותה כי תצליח; ומנגד, את פגיעתו הרעה של המערער, שמחייבת את ענישתו בחומרה. השני – אין ערוך לחומרת מעשיו של המערער ולתוצאתם הקשה. יחד עם זאת, ניכרת בו חרטתו הכּנה על מעשיו הרעים. המערער לוקח אחריות, והוא מצטער צער רב על אשר עולל. הוא נכון לטיפול וחפץ להשתקם. לעת הקשה הזאת, ראוי לציין גם פנים חיוביים באישיותו של המערער; אלה הוּכחו בעבר, הלכה למעשה, ויעמדו לו גם בעתיד, בתהליך השיקום בבית הסוהר ולאחר שחרורו. חזקה עליו שיתמיד בכך. כאמור, אני שותף לדעתו של חברי, כי אין הצדקה להתערב בגזר הדין; העונש הולם את המעשה ואת העושה. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט מ' מזוז. ניתן היום, ‏כ"ב באייר התשע"ו (‏30.5.2016). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16023860_B01.doc אב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il