הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב נ. עו"ד לוינגר חנניה

החלטה בתיק על"ע 2383/07 בבית המשפט העליון על"ע 2383/07 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' אלון המערער: הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב נ ג ד המשיב: עו"ד לוינגר חנניה ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין שניתן ביום 1.3.07 בבד"א 37/05 ו- 46/05. תאריך ישיבה: כ"ט בטבת תשס"ח (7.1.08) בא כוח המערער: עו"ד עמוס ויצמן בא כוח המשיב: בעצמו פסק דין השופט א' רובינשטיין: רקע והליכים א. ערעור הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד מ' מוזר, ד' חי וא' הרגיל) בבד"א 37/05 ו- 46/05 מיום 1.3.07, אשר זיכה את המערער מהעבירות בהן הורשע בבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב (עו"ד נ' קנת ע"ה, י' כץ וא' שטלמן יבל"א) מיום 28.2.05 בבד"מ 152/04. ב. המשיב הוא עורך דין אשר ייצג תלמידים בגוף הקרוי מכללת חשן - מרכז להלכה ולמשפט עברי, במספר תביעות כנגד המכללה. המתלוננים היו בעלי תפקידים במכללה. בקובלנה נטען כי המשיב השתמש בביטויים לא ראויים כנגד המתלוננים, איים עליהם ואף עשה שימוש בביטויים העולים לכדי הטרדה של ממש. למשיב יוחסו עבירות של התנהגות בחוסר דרך ארץ לצד שכנגד; מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע; והתנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע. ג. כנטען בקובלנה, עורך הדין פלוני קיבל על עצמו לייצג את המכללה ואת המתלוננים. בעקבות האמור ובעקבות פניותיו למשיב, שלח לו המשיב מכתב ב-7.9.03, אשר זה לשונו: "1. ברוכה הצטרפותך לקלאב הפרייארים של הנוכל ... (המתלונן- א"ר). 2. לדעתי אתה ה-20 ברשימה של עורכי הדין שהנ"ל הצליח להפיל ברשתו (הראשון המכובד שבהם היה עו"ד (פלמוני) שנתמנה בימים אלו לשופט מחוזי). 3. ע"מ למנוע ממך הפסד כספי בנוסף לעוגמת הנפש שבתקווה להשיג 'לקוח שמן' מוצע לך בזאת שלא להשקיע שום משאבים כספיים באותו נוכל" (סעיף 4 לקובלנה). כנטען, ביום 10.9.03 העבירו המתלוננים פקס למשרד המשיב. המתלונן התקשר למשרד המשיב ושוחח עמו; הוא ביקש את אישור המשיב כי הפקס התקבל. המשיב החל לקלל את המתלונן בטלפון, וסירב להשיב אם קיבל את הפקס. המתלונן ענה למשיב כי לפי כללי האתיקה עליו להשיב אם קיבל את הפקס. המשיב השיב בחרפות ובגידופים (סעיפים 8-5 לקובלנה). המתלונן התקשר שוב, ונענה בחרפות ובגידופים (סעיף 9 לקובלנה). המתלונן מסר כי יתלונן על המשיב בפני המערער. בתגובה התבטא כלפיו המשיב, ואני מיצר על שעלי להביא דבריו בכתובים כאן, שכן הנפש סולדת מהם - כך: "לך קיבינימט מנוול" "מעניין שהזנזונת שלך שכותבת מכתב מפיך קוראת לך הרב ..." (סעיף 10 לקובלנה). עוד כנטען, המתלוננת שלחה אף היא מכתב למשיב, וביום 14.9.03 התקשרה לברר אם קיבל את הפקס. המשיב התבטא בשיחת הטלפון בצורה בוטה ומשתלחת, ותוך איומים גלויים ומוסוים כלפי המתלוננת. כן היה בביטויים משום הטרדה מינית. להלן חלק מהם כפי שמופיעים בקובלנה, ואף הם מעוררים שאט נפש: "כמה עולה זיון וכמה רק מציצה בואי תני לי את כל הפרטים"; "כן אני רוצה הצעות מחיר ... של זיון לחוד מציצה לחוד, כמה את מציעה הצעות כאלה?"; " הלא את כל היום מזדיינת ואת בטח רוצה משהו אז תגידי תמיד כמה המכולת שלך עולה?" בנוסף, איים המשיב כנטען כי ימסור מידע על התנהגות המתלוננת לבנה הלומד בישיבה ויגרום להם אי נעימות (סעיף 11 לקובלנה). לא נביא סעיפים נוספים בקובלנה, שמהם זוכה המשיב, בשל הכחשתו והיעדר הוכחה, ושאינם נשוא הערעור הנוכחי. ד. (1) ביום 28.2.05 הורשע המשיב בבית הדין המשמעתי המחוזי, בסעיפים 11-9 לקובלנה, שבמיוחס לו לגביהם הודה, תוך שטענתו להגנת צורך נדחתה באופן גורף. מיתר העבירות שיוחסו לו זוכה, בנימוק כי הכחישן והן לא הוכחו. (2) על המשיב הוטל בבית הדין המחוזי עונש של 3 חודשי השעיה בפועל מלשכת עורכי הדין, שנה השעיה על תנאי למשך 3 שנים וחיוב בהוצאות. בית הדין ציין, כי מדובר בגסויות משולחות רסן, אך אין מקום למצות עם המערער את הדין, נוכח הטרדות גם מצד המתלוננים. ה. (1) המערער השיג בערעורו לבית הדין המשמעתי הארצי על קולת העונש ועל זיכוי המשיב ממקצת העבירות שיוחסו לו. המשיב מצידו ערער על הכרעת הדין ועל חומרת העונש. (2) בית הדין המשמעתי הארצי קבע, כי מעשיו של המשיב "חמורים ביותר וראויים לכל גינוי", אולם בסופו של יום סבר כי יש לזכותו נוכח נסיבות המקרה. נקבע כי עניין לנו בטענות הדדיות הן של המשיב והן של המתלוננים בגין הטרדה; וההטרדה הנטענת מאת המשיב באה בתגובה לשיחות טלפון מטרידות מצד המתלוננים. כן הובעה תמיהה על דרך התנהגות המתלוננים, אשר התקשרו אל המשיב והקליטו את שיחתם עמו. צוין כי קיימת סבירות גבוהה שהמשיב פעל כפי שפעל בעצה אחת עם פסיכולוג באשר לדרך הפעולה המתאימה, בהתחשב בפרופיל המתלוננים, "מתוך כוונה תמימה להגן על משרדו, רכושו (מערכת הפקסימיליה והטלפון שלא ידעו מנוח ולו לרגע, בשל ההטרדות), וכבודו" (עמ' 5 לפסק הדין). צוין כי בית הדין צריך היה להכיר "בזכותו הבסיסית של כל אדם למנוע מטרד ובהקשר זה את (כך במקור- א"ר) זכותו של כל עורך דין למנוע בדרך סבירה פגיעה ברכושו, ובקניינו שעליו נשען משלח ידו" (שם). נאמר איפוא, כי המשיב ביצע את המעשים המיוחסים לו בתום לב במטרה להפסיק את ההטרדות שחוה מצד המתלוננים, וללא מחשבה פלילית. הוסף כי המשיב הודה בחלק מהעבירות המיוחסות לו, ומכאן יש ללמוד כי נטל אחריות והביע חרטה, מקום שסבר שיש ממש בנטען נגדו. כן צוין שיש להתחשב בגילו המתקדם של המשיב, ובכך שעריכת הדין היא מקור פרנסתו היחיד לאורך השנים; מדובר, כך נאמר, בנסיבות חריגות שהובילוהו למעשים קיצוניים. נוכח האמור דחה בית הדין הארצי את ערעור המערער וקיבל את ערעור המשיב, והמשיב זוכה. מכאן הערעור שלפנינו. ו. (1) בערעור נטען כי שגה בית הדין המשמעתי הארצי כאשר קיבל את טענת ההגנה בדבר צורך, דהיינו כי הטרדות המשיב על ידי המתלוננים מצדיקות את מעשיו. בבית הדין המשמעתי המחוזי נחקרה המתלוננת וטענה, כי התקשרה פעמים ספורות אל המשיב בכונה לקבל אישור על קבלת הפקס (מהודעתה במשטרה מיום 9.11.03 עולה כי מדובר בכ-40 פעמים), ואילו המשיב לא הוכיח כי נשלחו אליו מאות פקסים כטענתו. לא זו אף זו, אפילו הטרידו המתלוננים את המשיב כנטען, אין בכך – לשיטת המערער – כדי להצדיק את התנהגות המשיב או לבסס הגנה של צורך. הדרך הראויה היתה לפנות למשטרה בתלונה מתאימה. התבטאויותיו של המשיב מופלגות בחומרתן, ומהוות בחלקן הטרדה מינית של המתלוננת. עוד נטען, כי המשיב הודה בעבירות נשוא סעיף 4 לקובלנה, ומשכך שגו שני בתי הדין כאשר זיכו אותו בהקשר זה. אינטרס הציבור והצורך לשמור על רמתו של מקצוע עריכת הדין, שמו הטוב, והאמון שהציבור רוחש לו מחייבים הרשעת המשיב בכל העבירות נשוא הערעור; כן מתבקשת השעייתו לתקופה ממושכת. (2) בדיון לפנינו טען המשיב, כי המתלוננת התקשרה אליו כ-400 פעמים, וכי הובא שוטר להעיד בעניין מטעמו. בתגובתו לקובלנה ציין, כי המתלוננים פירסמו נגדו פרסומים שקריים בעיתונים יומיים, וכי המתלוננת עזבה את חקירתה באמצע והחלה להשתולל במהלך העימות עמו. לבסוף נתבקשה התחשבות בנסיבות החריגות. המערער טען בתגובה, כי הראיות מעידות רק על שני פקסים שנשלחו על ידי המתלוננת; וכי אין ראיה לכך שהמתלוננים עומדים מאחורי הפרסומים בעיתון. הוסף כי, בניגוד לנטען, המשיב לא הביא שוטר לעדות מטעמו לתמיכה בטענותיו. דיון ז. (1) אם תישמע דעתי יתקבל הערעור בחלקו באשר להכרעת הדין ובאשר לגזר הדין. הכרעת הדין (2) בית הדין המשמעתי הארצי לא חלק על החומרה במעשיו של המשיב ועל היותם ראויים לגינוי, אולם סבר כי כיוון שהמשיב ביקש להתגונן מפני הטרדות כלפיו, כמו גם בשל גילו המבוגר, יש לזכותו. בכל הכבוד, איני רואה עין בעין עם בית הדין הארצי. (3) הדין בעניין זה ברור, אף שלצערנו אינו מקוים די צורכו לא אחת, ויפה עשה המערער בהיאבקו לקיומו. על פי כלל 23 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) "עורך דין ינהג בצד שכנגד בדרך ארץ". דבר זה כולל גם ציפיה לזהירות בכבוד הבריות ולסגנון דיבור הולם; ראו קלינג אתיקה בעריכת דין, 93, והאסמכתאות המובאות שם. תמצית הדברים, כניסוחם על ידי ד"ר קלינג, היא כי "לשון בוטה וביטויים חריפים מפי עורך דין, עלולים להיות התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, כאשר באים לשקול אם התנהגות מגיעה לכדי עבירה יש לאזן בין הצורך לשמור על כבודו של מקצוע עריכת הדין ועל אורחותיו, מול הזכות לחופש הביטוי" (שם). אמר השופט – כתארו אז – מ' אלון בעל"ע 10/81 הועד המחוזי בתל-אביב יפו נ' עו"ד פלוני, פ"ד לו(3), 379,383: לשון מנומסת ומאופקת עניין של סגנון היא, והסגנון, כידוע, הוא האדם. אשר על-כן - הכול לפי האדם וסגנונו, ואין לקבוע מסמרות בדבר בחינת "כזה ראה ודבר". על כורחנו, שקיים יהא מרחב תמרון בין הרצוי לבין הנסבל, בין הכשר לבין הכשר למהדרין, ועל כורחנו, שיבואו בחשבון נסיבותיו המיוחדות של העניין, ואם נאמרים הדברים בפתיחת הדיון, כאשר טרם הוכחה אף טענה מטענות בעלי הדין, או בסיומו של דיון, לאחר שכבר הוכח מה מידת האמת בפיו של צד זה או הצד האחר, ואם מועלים הדברים על הכתב, שמאפשר ומחייב יתר יישוב הדעת, או אם נאמרים הם על פה, ולפעמים בעידנא דריתחא. לא ניתנו כללי הלשכה למלאכי השרת, וקנה המידה הוא - לשון מנומסת ומאופקת, שצריך שישתמש בה עורך-דין סביר, לשון שסבירה וכשרה היא בקהל הפרקליטים, לפי נסיבות העניין. והלשון צריך שתהא לשון פרקליטים סבירה, ולא לשון השוק, שהרי בכך יתרון הפרקליט המתכתב ומתדיין על יתרון אדם מן השוק הרב את ריבו; שמהראשון נדרשים יתר אחריות, יתר מתינות ויתר שיקול הלשון מאלה הנדרשים מהאחרון". ראו קלינג שם, עמ' 95-94, עוד מביא המחבר המלומד בעמ' 96-95 מפי השופט אלון בעל"ע 6/82 עו"ד פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לז (3), 164, 167, "נתחלף לו למערער המלומד בין חופש הדיבור, שזכות יסוד היא לכל פרקליט ולכל אדם באשר הוא, לבין דיבור חופשי ממשמעת וריסון עצמיים, שאיסור יסוד הוא לכל אדם באשר הוא, ובמיוחד לפרקליט". ראו גם הדוגמאות שהובאו שם, 98-96. הדברים מדברים בעדם. (4) במקרה אחר נזדמן לי לאמור: " המקצוע המשפטי כולל התמודדות מילולית בכתב ובעל-פה. זו עלולה להגיע לכלל התלהמות, בייחוד בעל-פה, אך גם בכתב. לפיכך נקבעו בחוק הלשכה ובכללי האתיקה, וכך גם במדינות תרבות אחרות, נורמות וכללים הבאים לתחום את הגבולות. אכן, הם מגבילים את חופש הביטוי במידה מסוימת, אך יש הכרח בהם. לענייני המשפט, הריהם בחינת שלומה של מלכות, "שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו" (ר' חנינה סגן הכהנים, משנה, אבות, ג, ב)המקצוע המשפטי, שכוחו בפיו ובעטו, וההתנצחות מצויה בו תדיר, זקוק במיוחד לכללים כאלה, גם אם לא היו מזיקים גם בתחומים נוספים. הלשכה אמונה על כיבודם, וכך בית משפט זה כערכאת ערעור. לפרהסיה הציבורית הישראלית נטיה להתלהמות, (ההדגשה במקור – א"ר) לכן נוספת חובת עורך-הדין באשר להתנהגותו, לרבות המילולית, בכתב ובעל-פה, על חובתו של מי שאינו עורך-דין – לנהוג בדיבורו על-פי החוק פן יילכד בהליכי לשון הרע הפליליים והאזרחיים וכיוצא בהם. משנה תוקף מתווסף לכך בזוכרנו כי על-פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, בין הפרסומים המותרים מצוי (סעיף 13(5)) "פרסום על ידי בעלי דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון... [בפני שופטים – א' ר']". דבר אחרון זה מצדיק הקפדה יתרה, וכבר נפסק כי "יש התבטאויות ויש סגנון, שהם לעולם פסולים ואינם יכולים להלום התנהגותו של עורך-דין במצב כלשהו", למשל מילות גידוף, אבל במקרים גבוליים טעון הדבר בדיקה (הנשיא שמגר, על"ע 5/85 מרים שמש נ' הועד המחוזי בת"א, פ"ד מ(2) 721, 724). (על"ע 736/04 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' שרה מזרחי, עו"ד, פ"ד נח(6), 200, 204 (2004)). דברים אלה יפים גם לכאן. (5) אמירותיו של המשיב ביחס לאישומים שבעובדותיהם הודה, חמורות הן וחורגות מכל אמת מידה של התנהגות ראויה ושל דרך ארץ מינימלית, גם כלפי מי שמאס בשיח עמו. חומרה יתרה מתוספת נוכח העובדה כי אין המדובר באירוע חד פעמי. היבט זה של הדברים שולל גם את הנימוק השני שניתן לזיכוי – גילו המתקדם של המשיב ועיסוקו רב השנים במקצוע עריכת הדין כמקור פרנסה, גם אם אלה יכולים להישקל במידה מסוימת בעת גזירת הדין. (6) קשה להלום את התבטאויותיו של המשיב עם רף התנהגות הנדרש מעורך דין; הן מצויות מתחת לרמת הסף הנדרשת במקצוע; השתרשותן משמעה חדירתן של נורמות בלתי ראויות. אין לקבל כעניין שבדין כי במעשיו אלה ביקש להתגונן מפני הטרדות, ולהגן על שמו הטוב, רכושו וכבודו במקומה מונח. ההגנה על זכויותיו של עורך-דין - ואין היא מילתא זוטרתא, כי במציאות האנושית עלול עורך הדין להיתקל ב"דין קשה" וב"בעל דין קשה" שעל הצלה מהם מתפללים בכל יום בתפילת השחר. ואולם, העזה זו צריך שתיעשה במסגרות הקבועות בדין, ולא בדרך של הפרת חובותיו האתיות, ואין להיתלות ב"עצת פסיכולוג", עצה תמוהה - יש לומר - במקרה דנא, כדי להצדיק עשיית מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע ומביאים אותו לידי זילות. בודאי שאין בכך כדי לגרוע מאחריותו המשמעתית של המשיב. על עורך הדין לנהוג באיפוק כמילוי דרישות הדין, ואין הוא יכול לקרוא דרור ללשונו. אין כל מקום להגנת "צורך" שבחוק העונשין, תשל"ז-1977, שלא לכך כוונה. סעיף 34יא לחוק העונשין פוטר מאחריות פלילית על מעשה "שהיה דרוש באופן מיידי להצלת חייו, חרותו, גופו או רכושו, שלו או של זולתו מסכנה מוחשית של פגיעה חמורה הנובעת ממצב דברים נתון בשעת המעשה, ולא היתה לו דרך אחרת אלא לעשותו". אין צריך להכביר מלים על כך, שהמצב בו היה המשיב נתון רחוק מאוד מאותה סיטואציה קשה שבה עוסק הסעיף. בית הדין הארצי הפנה לנושא הגנת הפרטיות (בצטטו את חי, ההגנה על הפרטיות בישראל תשס"ו-2006, 180, ובאזכרו את המקרים המובאים שם בעמ' 182); אכן, בית הדין הארצי הבחין בין מקרים שבהם הנאשם התקשר אל המתלונן למקרה ההפוך כבענייננו; איני מקל ראש בהבחנה זו, אך עדיין אין בה כדי לפטור את המשיב מאחריותו. לעניין פרטיות ראו גם ע"א 8825/03 שירותי בריאות כללית נ' משרד הביטחון (לא פורסם); לעניין הטרדה ראו גם ע"פ 10462/03 הראר נ' מדינת ישראל (לא פורסם). אציע כי ההרשעה בבית הדין המחוזי, בסעיפים 11-9 לקובלנה, בהם הודה המשיב, תשוב איפוא על כנה. (7) באשר לסעיף 4 לקובלנה, אכן מתגובת המשיב עולה כי הוא מודה אף בכתיבת המכתב המצוין בסעיף; בתגובתו מתאר הוא את הרקע לכתיבת המכתב, ומוסיף בין היתר: "אציין כי בקובלנה לא הובא סוף מכתבי, בו אני מפנה את תשומת הלב לכך כי קיים צו מניעה בעניין השיקים". כך גם עולה מפרוטוקול הדיון בבית הדין המחוזי (עמ' 3, מיום 25.2.05):" עו"ד יואל כץ: סעיף 4, אתה מודה בסעיף 4 או לא? עו"ד לוינגר חנניה: בכתיבת המכתב? עו"ד יואל כץ: כן. עו"ד לוינגר חנניה: כן". הדברים שנאמרו מעלה חלים אף כאן. אציע כי המשיב יורשע אף בסעיף זה. (8) באשר ליתר סעיפי הקובלנה ניצבות בפנינו גירסה מול גירסה. ככלל אין זה ממנהגה של ערכאת הערעור - לא כל שכן כאשר עסקינן בערעור שני - להתערב בממצאים ראייתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. התערבות בהם תבוא רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון שעה שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין (ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי פ"ד נב (2) 582, 594(השופטת- כתארה אז- ביניש) (1998); ע"א 11100/02 חצור ואח' נ' דותן ואח' (טרם פורסם) (השופט גרוניס) (2002); על"ע 5160/04 אילן אשד, עו"ד נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים, פ"ד נט(6) 223, עמ' 230 (השופטת ארבל) (2004)).בנידון דידן מכחיש המשיב את המעשים שבסעיפים הנוספים, ואילו המתלוננים טוענים לעובדות שבהם בתוקף. בית הדין המשמעתי המחוזי ציין, כי עבירות אלו לא הוכחו, אך לא פירט מעבר לכך מדוע הכריע כפי שהכריע. אך לא הובאו עדים נוספים (לפחות ככל העולה מפרוטוקול הדיון) לתמיכה בטענות המתלוננים; הקלטות המאוזכרות בפרוטוקולי הדיונים באשר לשיחות בין הצדדים לא צורפו בערעור. במצב דברים זה איני רואה מקום להתערבות באשר לעבירות הנוספות, ואציע שלא להיעתר לערעור בעניין זה. (9) הערעור לעניין הכרעת הדין מתקבל איפוא בחלקו בהתאם לאמור. גזר הדין ח. אין צריך לומר כי ענישה משמעתית שעניינה השעיה מהווה פגיעה קשה בחופש העיסוק – אולם ראויים לעניין זה דבריה השופטת נאור בעל"ע 5641/03 הועד המחוזי נ' פרלמוטר וולף, פ"ד נח(5) 953, 959 (2004): " אכן, חוק יסוד: חופש העיסוק מחייב ענישה מידתית. על הענישה המידתית להביא בחשבון את תכלית הענישה המשמעתית... שמירה על רמת המקצוע ועל האמון שהציבור רוחש לעורך הדין". מחד גיסא יש לבחון את מהות העבירות בהן הורשע המשיב; את דרגת החומרה שלהן; ואת רמת הענישה במקרים אחרים שדרגת החומרה שלהם דומה או גבוהה יותר. למשיב גם שלוש הרשעות קודמות בעבירות משמעת, שבאחת מהן נכללה עבירה של ביטוי שפתיים, ויש להביא זאת בחשבון. מאידך גיסא, יש מקום להביא בחשבון גם את הנסיבות שתוארו מעלה באשר להתנהגות המתלוננים, במיוחד ריבוי ההתקשרויות וגם הנכתב, כאמור; וכן את גילו המתקדם של המשיב. סבורני כי ניתן להטיל על המשיב, מתוך העונשים שבסעיף 68 לחוק לשכת עורכי הדין, את אלה: שנת השעיה על תנאי למשך שלוש שנים, נזיפה וקנס של 3,000 ₪. ט. אציע איפוא לחברי, כי נקבל הערעור חלקית ונורה כאמור. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' אלון: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, כ"ב בשבט תשס"ח (29.1.08). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07023830_T01.doc רס + מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il