אי.אס.אי ייעוץ והכוונה בע"מ נ. מכללת פתח תקווה בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 2381/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2381/06 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ח' מלצר המערערת והמשיבה בערעור-שכנגד: אי.אס.אי ייעוץ והכוונה בע"מ נ ג ד המשיבה והמערערת-שכנגד: מכללת פתח תקווה בע"מ ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 25.12.05 ב-ת"א 1784/01 שניתן על ידי כב' השופטת ר' רונן בשם המערערת והמשיבה בערעור-שכנגד: עו"ד אייל בליזובסקי, עו"ד ניר רשף בשם המשיבה והמערערת-שכנגד: עו"ד אסף שילה פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. בפנינו ערעור וערעור-שכנגד על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת ר' רונן), בגדרו נתקבלה באופן חלקי תביעתה הכספית של המשיבה והמערערת-שכנגד (להלן: החברה המנהלת) נגד המערערת והמשיבה-שכנגד (להלן: אי.אס.אי). בעקבות פסק הדין הגיעו הצדדים ­– במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע החיוב הפסוק – להסכמה שמכוחה מקצת החיוב שנפסק שולם לחברה המנהלת לאלתר, ואילו יתרתו הופקדה בנאמנות בידיו של בא-כוח החברה המנהלת עד להכרעה בערעורים ובכפוף למה שייפסק בהם. במוקד ההליכים עומדת שאלת פרשנותה של תניה חוזית, שעניינה חישוב רווחים של מיזם משותף וחלוקתם בין בעלי הדין – תניה אשר שני הצדדים מודים כי כשלו בניסוחה. זאת ועוד – החוזה שבו כלולה התניה רצוף ליקויים נוספים ומבחינה משפטית הוא לוקה בחסר, כיוון שאין הוא מסדיר סוגיות שונות שצפויות היו להתעורר, ובחלקן אכן התעוררו בפועל והניבו את הסכסוך דנן. הנה כי כן טרם שאנו נכנסים למהותם של ערעורים נביא דברי רקע אחדים ונתאר את השתלשלות ההליכים. הרקע למחלוקת בין הצדדים 2. אי.אס.אי היא חברה, שבזמנים הרלבנטיים לתביעה היתה ציבורית וניירות הערך שלה נסחרו בבורסה לניירות ערך בתל-אביב. היא הפעילה, בשיתוף עם מוסדות להשכלה גבוהה מחו"ל, שלוחות של אותם מוסדות בארץ. תלמידיה של אי.אס.אי למדו ב-42 סניפים ברחבי הארץ. 3. בשנת 1998 כרתו אי.אס.אי והחברה המנהלת חוזה (לעיל ולהלן: החוזה) להקמת סניף נוסף של חברת אי.אס.אי בפתח תקוה, אשר ישמש כמרכז לימודי בעיר (להלן: הסניף, או סניף פתח-תקוה). על פי החוזה היתה אי.אס.אי אחראית על הצד האקדמי של פעילות הסניף, אשר כלל את קביעת תוכניות הלימודים והכשרת המרצים והשמתם. החברה המנהלת היתה אחראית על הצד המינהלי והלוגיסטי, ובכלל זה היתה אחראית על העמדת מבנה והכשרתו לפעילות, ניהול אדמיניסטרטיבי ופעילות של הצוות המינהלי של המוסד. באשר לחלוקת הרווחים נקבע, בסעיף 7 לחוזה, כי החברה המנהלת תזכה ב-40% מ"רווחי הסניף" והיתרה תישאר בידי אי.אס.אי. רווחי הסניף הוגדרו באותו סעיף כך: "כל ההכנסות לרבות ההכנסות ממימון ובניכוי הוצאות המימון". החוזה מתייחס גם למקרה בו תלמידים יירשמו ללימודים בסניף וימשיכו ללמוד בו אף לאחר תום תקופת הניהול על-ידי החברה המנהלת. במקרה כזה קובע סעיף 12 לחוזה כי החברה המנהלת תהיה זכאית ל-20% מן הרווח המשוער לפני מס (במקום 40%, במקרה של המשך הלימודים בסניף). 4. בחודש נובמבר 1998 החלו תלמידים ללמוד בסניף, במספר מסלולי לימוד. ברם הסניף הפסיק את פעילותו ביוני 1999, עם תום השנה האקדמית הראשונה. הסיבה לכך נעוצה בתיקון מס' 11 לחוק המועצה להשכלה גבוהה, התשי"ח-1958 (ס"ח התשנ"ח 128), אשר חייב שלוחות של מוסדות המעניקים תארים אקדמאים זרים לקבל רישיון מהמועצה להשכלה גבוהה כתנאי להמשך פעילותם. תיקון זה הוביל לטלטלה משמעותית ב-אי.אס.אי, אשר נאלצה להמשיך ולהפעיל סניפים, מבלי שניתן היה לרשום תלמידים חדשים. נוכח המצב נסגר הסניף בפתח-תקוה לאחר השנה האקדמית הראשונה, ותלמידיו המשיכו את לימודיהם בסניפים אחרים של אי.אס.אי. 5. לאחר סגירת הסניף נתגלעו בין הצדדים חילוקי דעות ביחס לדרך החישוב של רווחי הסניף (ככל שהיו) ושל השיעורים שבהם עליהם לחלוק רווחים אלה. מכאן התביעה, שהגישה החברה המנהלת לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו – לחייב את אי.אס.אי לשלם לחברה המנהלת את חלקה ברווחי הסניף, בהתאם לחישובה של זו האחרונה. עיקרי ההסכמות והפלוגתאות בבית המשפט המחוזי 6. הצדדים הסכימו כי את "רווחי הסניף" יש לחשב כהכנסותיו של הסניף, בניכוי כל הוצאותיו, ולא בניכוי הוצאות המימון בלבד, כאמור בסעיף 7 לחוזה. 7. הצדדים הסכימו עוד כי בתקופת הפעילות היו לסניף הכנסות בסך 6,623,891 ש"ח משכר הלימוד ששילמו התלמידים שנרשמו ללימודים בסניף. מכאן ואילך הצדדים חלוקים כמעט בכל עניין ועניין. 8. החברה המנהלת טענה, בניגוד לעמדת אי.אס.אי, כי להכנסות משכר לימוד יש להוסיף שני סוגים נוספים של הכנסות: (א) הכנסות מימון, בסכום של 400,000 ש"ח – סכום שהתבסס על הערכה של החברה המנהלת, ולא על אסמכתאות כתובות, תוך שהחברה המנהלת טוענת כי המידע בעניין מצוי בידי אי.אס.אי. (ב) עמלות בסכום של 90,000 ש"ח בגין מעבר תלמידים מן הסניף בפתח-תקוה לסניפים אחרים, שלשיטת החברה המנהלת יש לזכות בהן את הסניף. 9. מחלוקת עיקרית בין הצדדים נסבה על השיטה שיש לנקוט בה לצורך ההכרה בהוצאות הסניף וחישובן של אלה, סוגיה שהצדדים מסכימים כי לא הובהרה בחוזה. עמדת החברה המנהלת, בתמצית, היא כי מהכנסות הסניף (שאף הן נתונות במחלוקת חלקית, כאמור), יש לנכות אך ורק הוצאות שהוציאו הצדדים ישירות לצרכי הסניף. גישתה של אי.אס.אי, לעומת זאת, היא כי יש לגזור את הוצאות הסניף מתוך דו"חותיה הכספיים המאוחדים של אי.אס.אי, ולייחס לסניף את החלק היחסי מתוך כלל הוצאותיה התפעוליות של אי.אס.אי (לרבות הוצאות הנהלה וכלליות), בהתאם לדו"חותיה הכספיים המאוחדים. חישוב רווחי הסניף לפי שיטת אי.אס.אי, בקיזוז תשלומים מסוימים ששולמו לחברה המנהלת זה מכבר, מלמד, לגירסת אי.אס.אי, כי אין היא חייבת לחברה המנהלת דבר. 10. מחלוקת נוספת עניינה בסוג ההוצאות הספציפיות שיש להכיר בהן, ובסכומן, אף אם תאומץ שיטתה העקרונית של החברה המנהלת. בעניין זה ערכה החברה המנהלת והגישה טבלת חישוב (להלן: טבלת החברה המנהלת), הכוללת הוצאות מהוצאות שונות, שלפרטיהן נידרש בהמשך. אי.אס.אי מצידה, כטענה חלופית לטענתה שאין כלל להיזקק לטבלה הכוללת הוצאות ספציפיות, השיגה על סכומי ההוצאות שהופיעו בטבלה, וטענה לקיומן של הוצאות נוספות. אי.אס.אי לא הציגה עם זאת טבלת חישוב נוגדת מטעמה. 11. סוגיה אחרת שעמדה לדיון היא דרך חלוקתם של רווחי הסניף (משאלה יחושבו). הצדדים הסכימו, ככלל, כי את הרווחים משנת פעילותו היחידה של הסניף, יש לחלק לפי המפתח הקבוע בסעיף 7 לחוזה, המעניק לחברה המנהלת 40% מהרווחים. כן מוסכם עליהם כי סעיף 12, המעניק לחברה המנהלת 20% מהרווח המשוער, חל על רווחי שתי השנים הבאות (אף שבמקור, כך נראה, לא נועד סעיף זה למקרה של סגירת הסניף, אלא להסדר מצבים אחרים). שיטת חישוב הרווחים וחלוקתם בשנתיים אלה מבוססת, איפוא, על דימוי של מצב וירטואלי, שבו כאילו הסניף המשיך להתקיים גם בשנתיים שלאחר סגירתו בפועל. עם זאת, אי.אס.אי חלקה על החישוב בפועל שערכה החברה המנהלת בהקשר זה בטבלה שהגישה. 12. מחלוקת אחרונה נסבה על דרך סיווגם של שישה תשלומים שהעבירה אי.אס.אי לידי החברה המנהלת במהלך השנים 1999 עד 2000, בסכום כולל של 720,807 ש"ח. אי.אס.אי טענה כי יש לסווגם ככאלו ששולמו על חשבון חלקה של החברה המנהלת ברווחי הסניף, וכי בהתאם יש לקזזם מכל חיוב שיימצא כי אי.אס.אי חבה כלפי החברה המנהלת בגין חלקה ברווחי הסניף. החברה המנהלת טענה מנגד כי יש לסווג את כל התשלומים האמורים ככאלו ששולמו כהחזרים בגין הוצאות שהוצאו על ידה, ולא כתשלומים על חשבון חלקה של החברה המנהלת ברווחי הסניף. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 13. בפסק דינו נדרש בית המשפט המחוזי הנכבד ראשית לטענת החברה המנהלת, שלפיה יש להוסיף על ההכנסות משכר לימוד אף הכנסות מימון והכנסות מעמלות בגין מעבר תלמידים מן הסניף בפתח תקוה לסניפים אחרים. לעניין ההכנסות ממימון נקבע כי טענה כללית של תובע, שלפיה המסמכים המוכיחים את תביעתו מצויים בידי הנתבע – איננה יכולה לסייע לו, שעה שלא ניסה אפילו להביא לחשיפת המסמכים במסגרת הליכי גילוי מסמכים. לעניין העמלות בגין מעבר תלמידים לסניפים אחרים נקבע כי לא ניתן לייחס לסניף הכנסות כאלה, שעה שכבר יוחס לו ממילא שכר הלימוד ששילמו התלמידים (אשר עברו ללמוד בסניפים אחרים של אי.אס.אי), שכן הדבר יהווה מעין "כפל פיצוי". 14. משנקבעו הכנסות הסניף, נפנה בית המשפט לקבוע את הוצאות הסניף, ולהכריע בין הפרשנויות הנוגדות שהציעו הצדדים לעניין זה. לשם כך בחן בית המשפט את תכליתו העסקית של החוזה ואת חלוקת הסיכונים בין הצדדים, העולה ממנו. בית המשפט הנכבד מצא שהחוזה נועד ליצור יחידת רווח עצמאית, שהסיכונים מהפעלתה יהיו מוטלים על החברה המנהלת לבדה, ואף רווחיה לא יהיו תלויים בפעילויות אחרות של חברת אי.אס.אי ובהפסדים או רווחים אפשריים מפעילויות אלו. לפיכך בית המשפט קבע כי שיטת ההכרה בהוצאות הסניף וחישובן, המשקפת את אומד-דעת הצדדים היא ניכוי הוצאות שהוצאו ישירות לצרכי הסניף, והן בלבד – כשיטתה של החברה המנהלת. תימוכין למסקנותיו מצא בית המשפט בהוראות של סעיפים שונים בחוזה, בזיכרון הדברים שקדם לכריתת החוזה, בטיוטות החוזה שהוחלפו בין הצדדים קודם לחתימתו ובמסמכים שהוכנו "בזמן אמת" בידי מנהל החשבונות של אי.אס.אי, ושבהן חושבו רווחי הסניף על-פי השיטה שאותה אימץ לבסוף בית המשפט הנכבד. 15. נוכח המסקנה הנ"ל פנה בית המשפט לקבוע את ההוצאות הפרטניות. בית המשפט עשה כן על בסיס ההוצאות שהופיעו בטבלת החברה המנהלת, ובחן את טענות הצדדים ביחס להוצאות שהופיעו בטבלה זו והוצאות נוספות שנעדרו ממנה. בטבלת החברה המנהלת נכללו שלושה סוגי הוצאות: תפעול שוטף, שכר מרצים וכן "דמי תואר", שהם עמלה שנדרשה אי.אס.אי לשלם לאוניברסיטאות הזרות עבור כל תלמיד (להלן: דמי התואר). בית המשפט קבע כי הוצאות התפעול השוטף עמדו על 1,152,000 ש"ח. סכום זה כולל הן את הוצאות התפעול של החברה המנהלת בתקופת הפעילות של הסניף והן את הוצאות התפעול המחושבות של אי.אס.אי בשנתיים בהן השלימו התלמידים את לימודיהם (בסניפיה האחרים). בית המשפט הגיע לסכום הנ"ל של 1,152,000 ש"ח על-דרך של מכפלת 36 חודשי הלימוד ב-32,000 ש"ח לחודש, שהם מסגרת תקציב התפעול החודשי, שנקבעה מראש בהתאם להוראות החוזה. כן נפסק כי הוצאת שכר המרצים עמדה על 908,800 ש"ח וכי "דמי התואר" עמדו על 1,257,489 ש"ח. בית המשפט הנכבד דחה את טענת אי.אס.אי, לפיה יש לנכות מהרווחים הוצאה נוספת, שכונתה בפי הצדדים בשם "דמי השלמה" (15% מ"דמי התואר"), וקבע כי הוצאה זו גולמה כבר ב"דמי התואר" ונכללה למעשה בסעיף זה בטבלת החברה המנהלת. לעומת זאת בית המשפט הנכבד קבע כי יש לנכות מהרווחים סכום נוסף בסך 72,000 ש"ח בגין דמי הנהלת חשבונות, שכן הוכח כי הוצאה זו, שזכרה לא בא בטבלת החברה המנהלת, היתה מוסכמת על הצדדים. 16. נוכח כל האמור לעיל נמצא כי רווחי הסניף עומדים על 3,233,602 ש"ח. עתה נפנה בית המשפט לחישוב החלוקה של רווחי הסניף, וקבע כי זו תיעשה בהתאם לחלוקה המוצגת בטבלת החברה המנהלת, לאחר שאי.אס.אי לא הציגה הצעה חלופית לחלוקה. בסך-הכול נקבע כי החברה המנהלת היתה זכאית לסך של 991,200 ש"ח מרווחי הסניף (נעיר כאן, כי חישוב חלקה של החברה המנהלת ברווחי הסניף בהתאם לשיטה האמורה, צריך היה להסתכם בסכום גבוה במעט, של 991,458 ש"ח). 17. באשר לתשלומים ששילמה אי.אס.אי לחברה המנהלת במהלך השנים 1999 עד 2000, מצא בית המשפט כי רק התשלום האחרון (בסך 50,000 ש"ח), שולם על חשבון חלקה של החברה המנהלת ברווחי הסניף, ואילו יתר התשלומים הועברו לה בגין החזר הוצאות שוטפות. בית המשפט קיזז, איפוא, סכום של 50,000 ש"ח מחלקה של החברה המנהלת ברווחים, והעמיד את חיובה של אי.אס.אי בגין יתרת הרווחים שטרם שולמה לחברה המנהלת על סך של 941,200 ש"ח. 18. בית המשפט הנכבד חייב בנוסף את אי.אס.אי במלוא הוצאות המשפט של החברה המנהלת (אלה נישומו והועמדו על סך של 69,695 ש"ח), וכן השית עליה תשלום שכר טרחת עורכי הדין של החברה המנהלת בסך 25,000 ש"ח, בתוספת מע"מ. 19. החברה המנהלת עתרה לתיקון פסק הדין, וביקשה כי לסכום הפסוק, של 941,200 ש"ח יתווספו המילים "בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום הגשת התביעה ובתוספת מע"מ". אי.אס.אי התנגדה לבקשה וטענה כי אין מדובר בהשמטה מקרית, המאפשרת תיקון. מעבר לכך היא גרסה כי מדובר בסוגיה מהותית וסבוכה, וממילא החוב הפסוק לא התגבש במועד הגשת התביעה, כך שלא ניתן היה לעתור לחיובה בהפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה. בית המשפט המחוזי קיבל את בקשתה של החברה המנהלת לתיקון פסק הדין, קבע כי המדובר בהשמטה מקרית וכי טענות החברה המנהלת עולות בקנה אחד עם האמור בסיכומיה ובטבלה שצירפה (שעל בסיסה חושבו, כאמור, רווחי הסניף), וכי טענות אי.אס.אי בשאלות שערוך החוב הן טענות חדשות, שאין להידרש אליהן במסגרת בקשה לתיקון טעות סופר. על פסק דין זה הוגשו הערעור והערעור-שכנגד. טענות הצדדים בערעוריהם 20. טענתה העיקרית של אי.אס.אי מכוונת כלפי שיטת ההכרה בהוצאות ודרך חישובן, שאומצה בבית המשפט הנכבד קמא. שיטה זו מתעלמת, לגישתה, מהוצאות רבות שהשקיעה אי.אס.אי ישירות בסניף. אי.אס.אי סבורה שהיה על בית המשפט לאמץ את שיטתה, לפיה יש לנכות מרווחי הסניף את חלקו היחסי בהוצאותיה הכלליות הרלבנטיות, כפי שאלה ניתנות לגזירה, לגישתה, מדו"חותיה הכספיים המאוחדים. בסיס לעמדתה היא מוצאת בהוראה בחוזה הקובעת כי חישוב הרווח ייעשה לאחר פרסום דו"חות אלה. לדבריה, שיטה זו אינה מעמיסה על הסניף הוצאות של סניפים אחרים, או את כלל פעילותה של אי.אס.אי, והיא מחייבת את הסניף רק בכל ההוצאות הישירות שנדרשו לתפקודו ולפעילותו. עוד נטען, כי ההתעלמות מהוצאות ישירות אלה, בשיטה שאומצה בפסק הדין, מובילה למסקנה כאילו שיעור הרווח של הסניף היה 55% מכלל ההכנסות שלו. אי.אס.אי גורסת כי שיעור רווח כזה איננו סביר והוא גבוה בהרבה מאחוזי הרווח הנוהגים בענף אפילו בעיתות של שגשוג, קל וחומר כך בימי משבר, שאליו נקלעו כל העוסקים בענף בשל השינוי הרגולטורי הנ"ל. 21. אי.אס.אי טוענת עוד כי בכל מקרה, לא היה מקום לקבוע את שיעורן וזהותן של ההוצאות בהסתמך על טבלת החברה המנהלת, שכן הנתונים בטבלה זו אינם מבוססים ולא הוכחו כראוי. אשר ל"דמי התואר", היא טוענת כי החברה המנהלת הפחיתה בסיכומיה מהערכתה המקורית בדבר גובהם, וכי בית המשפט אימץ הפחתה זו שלא בצדק. אי.אס.אי מלינה אף על דחיית טענתה ביחס ל"דמי ההשלמה", וטוענת כי לא הוכח שהם אכן כלולים בטבלת החברה המנהלת. כן היא טוענת כי הוצאות התפעול שלה היו גבוהות מההוצאות שנקבעו על-פי שיטת החישוב של בית המשפט המחוזי, ואילו הוצאות התפעול של החברה המנהלת היו קטנות יותר. לדעתה היה על בית המשפט להתבסס בעניין זה על הוצאותיה המוכחות בפועל של החברה המנהלת ולא על מסגרת התקציב שסוכמה בין הצדדים. אי.אס.אי מוסיפה וגורסת כי לא היה עליה להציג תחשיב חלופי לצורך חלוקת הרווחים, שכן נטל ההוכחה רובץ על החברה המנהלת – התובעת. כן טוענת אי.אס.אי כי יש לראות בחלק גדול יותר משנקבע מתוך התשלומים שהיא העבירה לחברה המנהלת, כתשלום על-חשבון הרווחים (שיש לנכותו מן החוב לחברה המנהלת), ולא כהחזר הוצאות התפעול של החברה המנהלת (שאין חולק שאין לנכותו מן החיוב). לבסוף, קובלת אי.אס.אי על החלטת התיקון, בה נוספו מע"מ והפרשי הצמדה וריבית לסכום הפסוק, וחוזרת על טענתה לפיה הכנסות והוצאות הסניף טרם נתגבשו במועד הגשת התביעה. 22. בערעורה-שכנגד טוענת החברה המנהלת כי לא היה מקום לדחות את טענותיה בעניין עמלות בסך 90,000 ש"ח להן היה הסניף זכאי, כיוון שאין ענייננו בעמלות בגין תלמידים שלמדו בסניף ועברו לסניפים אחרים, כפי שסבר בית המשפט הנכבד קמא, אלא בתלמידים שמלכתחילה נרשמו ללימודים בסניפיה האחרים של אי.אס.אי, אשר ביצעו רק את ההרשמה בסניף בפתח תקוה. כן היא קובלת על דחיית טענתה בעניין הכנסות המימון. לטענתה אין מחלוקת על קיומן של הכנסות כאלה, וגובהן מצוי בידיעתה של אי.אס.אי, כך שהיה מקום להקל עליה בדרישות הראייתיות ולהעביר את נטל ההוכחה בעניין זה אל כתפי אי.אס.אי – הנתבעת. ביחס להוצאות, טוענת החברה המנהלת כי בית המשפט הנכבד ניכה סכום גבוה מדי מרווחי הסניף בגין הוצאות התפעול של אי.אס.אי בתקופה בה למדו התלמידים בסניפיה האחרים. לדעתה לא היה מקום להשוות את הוצאות התפעול של אי.אס.אי לגבי תלמידי סניף פתח תקוה, שאחרי סגירת הסניף עברו ללמוד בסניפיה האחרים – למסגרת התקציב שאושרה לחברה המנהלת. כן טוענת החברה המנהלת כי היה על בית המשפט לחשב את הוצאות התפעול ללא מע"מ, כפי שהיו יתר הנתונים בטבלת החברה המנהלת, שעליה נסמך פסק הדין. לבסוף משיגה החברה המנהלת על גובה שכר טרחת עורכי דינה, שנפסק לחובת אי.אס.אי, וטוענת כי היה מקום לפסוק לטובתה שכר טרחה גבוה בהרבה. 23. מטבע הדברים, כל אחד מן הצדדים סומך ידיו על הנמקותיו של בית המשפט המחוזי באותם עניינים שהצד האחר מערער עליהם. דיון והכרעה 24. דרך הילוכנו במכלול רווי מחלוקות עובדתיות ומשפטיות זה תהיה כדלקמן: ראשית נבחן מהן הכנסות הסניף, והאם יש להוסיף עליהן, כטענת החברה המנהלת. שנית נבדוק מהי הדרך הנכונה לחישוב הוצאות הסניף: הוצאות ספציפיות וישירות שהוכחו, כשיטת החברה המנהלת, שאומצה בפסק הדין, או ייחוס של חלק מכלל הוצאותיה של אי.אס.אי – לסניף, כשיטתה של זו. שלישית, לאחר שנבחר בשיטת החישוב העקרונית הראויה של ההוצאות, נסקור את ההוצאות שבהן הכיר בית המשפט, ועל יסוד בחינה ביקורתית שלהן נקבע את רווחי הסניף. רביעית נידרש לדרך החישוב לעניין חלוקתם של רווחי הסניף, ונקבע בהתאם את התשלום, שלו היתה זכאית החברה המנהלת עבור חלקה ברווחי הסניף. חמישית נבחן איזה חלק מן התשלומים, ששילמה אי.אס.אי לחברה המנהלת, יש לייחסם לתשלום על-חשבון רווחי הסניף, ולקזזם מן החוב המגיע לחברה המנהלת. שישית, נתייחס להשגות החברה המנהלת בעניין שכר הטרחה. שביעית ואחרונה נתייחס לטענות אי.אס.אי בעניין ההחלטה לתיקון הטעות שנפלה בפסק הדין. כפי שנראה, אין מקום להתערב במסקנות פסק דינו המפורט והמנומק של בית המשפט המחוזי הנכבד, אלא במספר עניינים לא מהותיים יחסית, בסוגיות השלישית והחמישית הנ"ל. נפרט איפוא עתה ראשון–ראשון ואחרון–אחרון. א. הכנסות הסניף 25. אין חולק עוד על גובה ההכנסות משכר לימוד שיש לייחס לסניף פתח-תקוה בגין כלל תקופות הלימוד של התלמידים שנרשמו לסניף. סכום זה עומד על 6,623,891 ש"ח. דין השגותיה של החברה המנהלת על סירוב בית המשפט הנכבד קמא להכיר בהכנסות נוספות – להידחות. נבהיר: (א) באשר להכנסות המימון, צדק בית המשפט קמא כאשר קבע כי נטל ההוכחה בעניין זה היה מוטל על החברה המנהלת, והיא כשלה בהרמתו. לא התרשמתי כי הכנסות המימון הן עובדה המצויה בידיעתו הייחודית של הנתבע (אי.אס.אי), שאז היתה נדרשת מן התובע (החברה המנהלת) "כמות הוכחה קטנה", עד שהנטל להוסיף ולהביא ראיות – להבדיל מנטל השכנוע – יועבר לשכמו של הנתבע (ראו: ע"א 6205/98 אונגר נ' עופר, פ"ד נה(5) 71, 83 (2001), והאסמכתאות שם). ממילא, אף "כמות הוכחה קטנה" לא הציגה התובעת כאן, אלא הסתפקה בהפרחת טענות סתמיות. אוסיף, כי לא ברור מדוע לא נקטה החברה המנהלת בכל פעולה ממשית לנסות ולהשיג את הנתונים בעניין הכנסות המימון מן הבנק, שבו התנהל חשבון הסניף, ולחלופין – מאי.אס.אי, קודם לתביעה, או במסגרת הליכי גילוי המסמכים. הדין העניק לתובע, הסבור שהוא מצוי במצב של נחיתות ראייתית, כלי רב-חשיבות – הליכי גילוי המסמכים (לצד הצגת שאלונים) – שיבטיח כי בעלי הדין ישחקו במידת האפשר ב"קלפים גלויים" (ראו: רע"א 4249/98 סוויסה נ' הכשרת הישוב – חברה לביטוח, פ"ד נה(1) 515, 520 (1999)). יש קושי בכך שתובע איננו עושה מאמץ-כן להשתמש בכלי זה, אף שהנתונים שהוא מבקש להוכיחם הם פשוטים וודאי יש להם ביטוי ברור במסמכים, והוא מסתפק לבסוף בהעלאת טענות בעלמא ובדרישה להעביר את נטל ההוכחה אל כתפי הנתבע. (ב) באשר לעמלות בסך 90,000 ש"ח, נטען בכתב התביעה כי הן מבוקשות "בגין 2 מסלולים אשר לימודי התלמידים בהם הופסקו במהלכם". צדק איפוא בית המשפט הנכבד קמא בקבעו כי על-פי האמור בכתב התביעה, העמלות נתבעו עבור תלמידים שלמדו בתחילה בסניף (שעליהם מקבלת החברה המנהלת תשלום אחר). אמנם, בעדותו של מר בושרי, מנכ"ל החברה המנהלת, נטען כי העמלות הינן בגין תלמידים שלא למדו בסניף פתח-תקוה מלכתחילה, אלא רק סידרו בסניף זה את הרישום ללימודים בסניפים אחרים (ובעקבות זאת הטענה בעניין זה אף קיבלה תפנית בסיכומיה של החברה המנהלת). ברם החברה המנהלת לא ביקשה וממילא לא קיבלה רשות לתקן את כתב התביעה, ולפיכך צדק בית המשפט הנכבד בהתייחסו לטענה העובדתית, כפי שהובאה מלכתחילה בכתב התביעה (השוו: ע"א 794/86 החברה המרכזית לשיכון ולבנין בע"מ נ' פינק, פ"ד מד(1) 226, 230 (1990); ע"א 590/88 אברהם רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נ' פישר, פ"ד מד(1) 730, 734 (1990); דודי שוורץ סדר דין אזרחי – חידושים, תהליכים ומגמות 181 (תשס"ז)). למעלה מן הצורך אציין כי טענתה של החברה המנהלת מסתמכת על סעיף 7.3 לחוזה. על-פי לשונו מעניק הסעיף לחברה המנהלת זכאות לעמלות במקרה בו יירשמו לקורס בסניף פחות מ-15 תלמידים, והתלמידים הועברו לקורס בסניף אחר. אף אם נניח, כטענת החברה המנהלת, כי סעיף זה הורחב בהסכמה גם למקרה בו נרשמו מלכתחילה תלמידים בסניף בפתח-תקוה עבור סניף אחר (טענה המקבלת חיזוק גם מציון העמלות בחישוב רווחי הסניף שערך מנהל החשבונות של אי.אס.אי, לפי מסמך ששלח לחברה המנהלת בתקופה בה פעל הסניף), הרי שעדיין החברה המנהלת לא הביאה כל ביסוס ראייתי לסכום העמלות שלו טענה במסגרת פירוט זה. החברה המנהלת לא מסרה מה מספר התלמידים שנרשמו בסניף ללימודים בסניפים אחרים, ודרישתה לעמלות בסך של 90,000 ש"ח הועלתה איפוא באופן כוללני וסתמי. הנה כי כן הכנסותיו המוכחות של הסניף לצורך חישוב הרווח הרלבנטי לענייננו עומדות על סך של 6,623,891 ש"ח. ב. שיטת ההכרה בהוצאות הסניף וחישובן 26. הצדדים מסכימים, כאמור, לקיומה של טעות סופר בסעיף 7 לחוזה, המגדיר את "רווחי הסניף" כדלקמן: "כל ההכנסות, לרבות הכנסות ממימון, ובניכוי הוצאות מימון", ומודים כי אומד דעתם היה, שיש לנכות את כל הוצאותיו של הסניף ולא רק את הוצאות המימון. מכאן שענייננו נכנס לגדרה של טעות סופר כמובנה בסעיף 16 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, אשר דינה תיקון בהתאם לאומד-דעתם האותנטי של הצדדים (ראו: ע"א 424/89 פרקש נ' שיכון ופתוח לישראל בע"מ, פ"ד מד(4) 31, 40-38 (1990). עיינו גם: דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים, כרך ב' 762-761 (1992); גבריאלה שלו דיני חוזים – חלק כללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 306-301 (2005)). ניתן איפוא לראות את הגדרת "רווחי הסניף" כאומרת: "כל ההכנסות, לרבות ההכנסות ממימון, ובניכוי הוצאות הסניף". בכך תוקנה טעות הסופר, אך חילוקי הדעות האחרים שנתגלעו בין הצדדים לא באו על פתרונם. 27. המחלוקת היסודית בין הצדדים, שלהכרעה בה יש משמעות כספית נכבדה, נעוצה בשיטה העקרונית שלפיה יוכרו ויחושבו "הוצאות הסניף" לצורך קביעת רווחיו. הצדדים הציגו בפנינו כאמור שתי שיטות נבדלות להכרה בהוצאות הסניף וחישובן. על-פי שיטתה של החברה המנהלת יש לנכות רק הוצאות מסוימות, ישירות ומצומצמות. המדובר הוא בהוצאות בגין: שכר מרצים; "דמי תואר" (שאת מהותם הבהרנו בתיאור פסק-דינו של בית המשפט המחוזי); "דמי השלמה", שהם סכום בגובה 15% מ"דמי התואר", אשר נועד לכסות הוצאות נוספות של אי.אס.אי ששימשו ישירות לצרכי הסניף וכן הוצאות הקמה ותפעול שוטף של הסניף. לעומת זאת, על-פי שיטתה של אי.אס.אי (שיטה המוצגת בערעורה בדרך שונה מעט מזו שנפרסה על ידה בפני בית המשפט המחוזי) הוצאות הסניף כוללות את חלקו היחסי של הסניף בכל הוצאותיה הרלבנטיות, על פי מה שניתן לגזור, לשיטתה, מדו"חותיה הכספיים המאוחדים. רק כך, טוענת אי.אס.אי, יינתן ביטוי לחלקם ולתרומתם של המנגנון של אי.אס.אי, הניסיון שלה והמוניטין שצברה לצורך פעולות הסניף בו מדובר. לגישתה של אי.אס.אי, הוצאות אלו "קשורות במישרין לסניף, משרתות אותו ומאפשרות את קיומו". בין היתר, כוללות הוצאות אלו את הוצאות ההנהלה והכלליות, את "הידע המקצועי רב השנים שנצבר בתחום, המוניטין, האישורים וההסכמים עם המוסדות הזרים", וכיוצא באלו. למען הדיוק יש להבהיר, כפי שנראה בהמשך, כי תחשיב רווחי הסניף שהגישה אי.אס.אי לא התבסס בפועל על שיטתה העקרונית הנ"ל. בהמשך נידרש לפער זה. החברה המנהלת מצידה, סבורה כי שיטת החישוב של אי.אס.אי בכל מקרה מעמיסה על הסניף הוצאות לא לו. 28. בית המשפט הנכבד קמא מצא, כאמור, כי יש לפרש את הגדרת "רווחי הסניף" לפי דרכה של החברה המנהלת. אי.אס.אי לא הציגה כל הצדקה משפטית להתערב במסקנה עקרונית זו. 29. פרשנות הסעיף הרלבנטי במקרה שלפנינו (לאחר תיקון טעות-הסופר בו) נלמדת בעיקר מהנסיבות ומתכליתו של החוזה, ופחות מלשונו. עסקינן בחוזה מסחרי, שתכליתו מכוונת למימוש מטרה עסקית, ועליה להגשים היגיון, סבירות ויעילות כלכלית-מסחרית (ראו והשוו: ע"א 464/75 פרומוטפין בע"מ נ' קלדרון, פ"ד ל(2) 191, 195 (1976); ע"א 6701/00 קאלש מרדכי חברה לבנין בע"מ נ' אבנר, פ"ד נו(5) 799, 807 (2002)). החוזה כאן נועד במהותו ליצור "מיזם משותף" (ראו: ע"א 5876/06 אינטגרציה אנכית בע"מ נ' ראדא תעשיות אלקטרוניקה בע"מ, בפיסקה 11 לחוות דעתה של השופטת א' חיות (טרם פורסם, 4.2.2009) (להלן: עניין אינטגרציה אנכית). עיינו גם: ע"א 7960/00 באומל משה בע"מ (בכינוס נכסים ופירוק) נ' בנק לאומי בישראל בע"מ, פ"ד נו(2) 491, 503 (2002)). כל הנתונים מצביעים על כך שהסניף עוצב כיחידת רווח עצמאית ונפרדת, אשר רווחיה אינם תלויים בפעילויות אחרות של הצדדים. מטעם זה נפתח לסניף חשבון בנק נפרד, שנמצא בשליטת שני הצדדים, ויצר הפרדה ברורה בין ענייניו הכספיים של המיזם המשותף לבין עסקיהם הנפרדים האחרים של שני הצדדים. מבחינתה של אי.אס.אי – הוספת הסניף לעשרות הסניפים הקיימים שלה כמעט ולא שינתה את מבנה ההוצאות הכללי שלה, והוסיפה רק הכנסות והוצאות הקשורות בסניף. מצדה של החברה המנהלת, הרי שהיא לא היתה קשורה כלל בניהול אי.אס.אי, היא לא נהנתה מרווחיה, והמיזם המשותף שבו היתה קשורה עם אי.אס.אי – לא היה אמור לסבול מהפסדיה של אי.אס.אי, ככל שאלה אינם קשורים ישירות בסניף. כניסת החברה המנהלת להתקשרות החוזית עם אי.אס.אי באה בשל יכולותיה האקדמיות של האחרונה, ולא נועדה להפוך את החברה המנהלת למעין שותפה שלה בשאר עסקיה. זו מהותו של המיזם המשותף כאן – יחידת רווח נפרדת ועצמאית, ואין הוא יוצר אחריות של אחד הצדדים למיזם – לעסקיו הנוספים של הצד האחר למיזם. בעניין אינטגרציה אנכית ביטאה רעיון זה חברתי, השופטת א' חיות, כך: "העובדה כי מדובר בשיתוף פעולה המוגבל לפרויקט עסקי מסוים בלבד, מבדילה את המיזם המשותף משותפות" (שם, בפיסקה 11). 30. תכליתו האמורה של החוזה, כמו גם הנסיבות הבתר-חוזיות כאן: התנהגותם של הצדדים לאורך חיי החוזה – מחייבים את אימוץ שיטתה של החברה המנהלת לפירוש הסעיף הרלבנטי (לאחר תיקונו) ולחישוב ההוצאות במסגרתו, ואת דחיית שיטתה הנוגדת של אי.אס.אי. נפרט מספר טעמים לכך: ראשית, גזירת הוצאותיו של הסניף מהוצאותיה הכוללות של אי.אס.אי, לרבות הוצאותיה הקבועות, כגון הוצאות הנהלה וכלליות – עומדת בסתירה לעיקרון, שאפילו אי.אס.אי מקבלת אותו למעשה בגדרי הערעור, כי הסניף נועד כאמור להוות יחידת רווח עצמאית. אם נאמר אחרת – נהפוך את הצדדים למעין שותפים ואת החברה המנהלת למי שנושאת בפועל בהפסדי אי.אס.אי. פרשנות זו איננה עולה בקנה אחד עם "המטרות, האינטרסים, והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים" (ראו: ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265, 314-311 (1995)) – גורמים אשר כולי עלמא לא פליגי שראוי לקחת אותם בחשבון כאן. שנית, שיטתה של אי.סי.אי מנוגדת לתפיסה שעמדה בבסיס ההתקשרות, שהסניף הוא מיזם משותף (השוו: עניין אינטגרציה אנכית), הנשען על משאבים קיימים הדרושים לקיומו ולתפעולו, ואין לחייב את הסניף בתשלום מלא עבור אותם משאבים (השוו: ע"א 4493/05 ירושלמי נ' פולריס יבוא כלים בע"מ, בפיסקה 11 (טרם פורסם, 7.3.2007)). החברה המנהלת העמידה מבנה גדול שהיה ברשותה לטובת פעילות הסניף, מבלי שהסניף נדרש לעמוד במלוא ההוצאות של מבנה זה. החברה המנהלת היא אף שניהלה את הסניף בפועל, אף שקיבלה בשל כך רק תגמול חלקי (על פי טענתה בהקשר זה, שלא נסתרה). אי.אס.אי, מצדה, העמידה את המנגנון, הידע המקצועי, המוניטין, האישורים וההסכמים עם המוסדות הזרים שהיו בידיה, ונראה שהסניף לא נדרש לעמוד גם בעלותם המלאה של כל אלו. דפוס הקמתו וקיומו של הסניף כמיזם משותף התבסס על העמדת המשאבים ההדדיים הללו לרשות הסניף, מבלי שזה ייאלץ לעמוד במלוא עלותם. בדרך זו נחסכו חלק מההוצאות שהיה כל צד נדרש לשלם לו הקים והפעיל את הסניף לבדו. משום כך כרתו הצדדים את החוזה מלכתחילה. זהו לב מהותו של החוזה הנתון שנכרת בין הצדדים, ועל כך היה מבוסס מפגש הרצונות ביניהם. דברים אלה ניתנים להסקה מהחוזה (אף שניסוחו לוקה בחסר, כאמור) ובפרט מהמבוא לו, כמו גם מנסיבות כריתתו. בית המשפט המחוזי הנכבד עמד על כל אלה. אכן, ביסוד ההתקשרות החוזית עמדה התובנה כי הסניף יישען על משאבים שאי.אס.אי נדרשה לשלם בעבורם ממילא, עם הסניף או בלעדיו, כגון הוצאות קבועות בגין אחזקת משרדיה, וכי המיזם המשותף לא יידרש לעמוד באופן מלא בכל ההוצאות האלה. דין דומה חל כאמור גם על המשאבים שהעמידה החברה המנהלת לרשות המיזם המשותף. מכך נובע כי הסניף לא נדרש לעמוד במלוא "חלקו היחסי" בהוצאותיה של אי.אס.אי. לפיכך, שיטת החישוב של אי.אס.אי מנוגדת לתכליתו של החוזה. אכן, צודקת אי.אס.אי בטענתה כי בלעדיה לא היתה תקומה למיזם המשותף. אין ספק כי ללא "הידע המקצועי רב השנים שנצבר בתחום, המוניטין, האישורים וההסכמים עם המוסדות הזרים" וכיוצא באלו יכולות ומשאבים – לא היה הסניף יכול לקום ולפעול. עם זאת, הדרך בה בחרו הצדדים לתגמל את אי.אס.אי עבור תרומה זו איננה דווקא בחיוב הסניף במלוא חלקו בהוצאותיה הקבועות והכלליות של אי.אס.אי ובניכויים של אלה מהכנסות הסניף. במקום זאת, שיעור תרומתה של אי.אס.אי לסניף הוביל לכך שהיא היתה אמורה לקבל שיעור גבוה מן הרווחים – שיעור של 60% בעת שהסניף פעל למעשה ו-80% לאחר סגירתו. מנגנון זה שקבעו הצדדים לצורך תגמולה של אי.אס.אי (או הסכימו עליו למעשה לאחר סגירת הסניף – בהתאמה לנסיבות) הוא בעל היגיון כלכלי ומתיישב היטב עם תכליתו של החוזה (עיינו: ע"א 8144/00 עלריג נכסים (1987) בע"מ נ' ברנדר, פ"ד נז(1) 158, 173 (2002)). אי.אס.אי הדגישה את טענתה כי שיעור רווחי הסניף, אם תאומץ שיטתה של החברה המנהלת, הוא גבוה באופן בלתי סביר ועולה על המקובל בתחום, קל וחומר כך בתקופת משבר, שבה העוסקים בתחום דווקא ספגו הפסדים. טענה זו נדחתה על-ידי בית המשפט הנכבד קמא, ובצדק כך. בכל הנוגע לגובהם של הרווחים – יש לומר כי הסניף, בהיותו יחידה כלכלית נפרדת בעלת מבנה הוצאות והכנסות משלו, יכול היה בהחלט להגיע לשיעור רווחים שונה מזה שהיה ל-אי.אס.אי בכלל פעולותיה, או מזה של חברה רגילה העוסקת בתחום, אשר נדרשת לעמוד לבדה במלוא הוצאות ההנהלה וההוצאות הכלליות. דבר זה נובע ממהותו של הסניף כמיזם משותף, הנשען כאמור על משאבים קיימים שהועמדו לרשותו על-ידי הצדדים, בין היתר, מבלי שהיה עליו לשאת במלוא עלותם. אשר לטענה כנגד חוסר ההתאמה בין הרווחים הגבוהים לבין תקופת המשבר בענף, הרי שעל כך יש להשיב כי אי.אס.אי לא הראתה כל סיבה המחייבת שנזקי המשבר יתגלגלו על הסניף, מעבר לטענתה הכללית והסתמית בעניין זה. על פניו נראה כי סיבת המשבר ומשמעויותיו כמעט שלא נגעו במצאי התלמידים הקיים של הסניף, ולפיכך לא היתה להן כמעט השפעה על מבנה ההכנסות וההוצאות שלו. המשבר פגע בענף בעיקר על-דרך של יצירת מניעה לרישום תלמידים חדשים. ברם, הוצאותיו והכנסותיו של הסניף בכל השנים הרלבנטיות נוגעות כמעט כולן בתלמידים אשר נרשמו ולמדו בפועל, והכניסו רווחים לסניף. בשנה הראשונה מדובר בעיקר בהכנסות ובהוצאות הנוגעות בלימודי התלמידים שנרשמו, ובשנים הבאות מדובר בהוצאות הנובעות מהמשך לימודיהם בלבד. לפיכך יש לדחות את טענתה של אי.אס.אי בעניין זה, על שני חלקיה. לנוכח כל אלה – אין לקבל את טענת אי.אס.אי, לפיה הפרשנות שנתן בית המשפט המחוזי לחוזה אינה סבירה מבחינה כלכלית-עסקית. זאת ועוד – אחרת. זה המקום לציין כי בתקופת השגשוג – רווחיה השנתיים של אי.אס.אי עמדו על כ-25% לאחר מס, שהוא שיעור דומה לשיעור הרווח שהתקבל כאן (לפני מס)). שלישית, התנהגותם של הצדדים בעת קיום החוזה משמשת, כידוע, מקור משמעותי לכוונתם בשעת ההתקשרות (ע"א 439/85 חברת הרשפינקל ובנו בע"מ נ' גולדשטין, פ"ד מב(1) 286, 293 (1988); בג"ץ 932/91 קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מו(2) 430, 437 (1992)). בענייננו, התנהגות הצדדים בשעת קיום החוזה – ובמיוחד התנהגותה של אי.אס.אי – מתיישבת עם הסכמה בדבר שיטת החישוב שנטענה על-ידי החברה המנהלת ומנוגדת לשיטת החישוב שהעלתה אי.אס.אי בדיעבד, לרבות במסגרת ערעור זה. לדוגמה, במסמך שנשלח לחברה המנהלת מטעם מנהל חשבונות הראשי של אי.אס.אי (מוצג מע/40) הוצג חישוב ב"זמן אמת" של "רווח הסניף לפני חלוקת רווחים". חישוב זה מפרט הוצאות והכנסות של הסניף בלבד, ואין בו כל זכר להסתמכות על דו"חותיה הכספיים של אי.אס.אי. הוצאות הסניף הנזכרות במסמך זה הן: שכר מרצים, "דמי תואר", "דמי השלמה" ותשלום בסך 2,000 ש"ח עבור הוצאות כלליות. הנה כי כן, במהלך ביצוע החוזה היתה שיטת ההכרה בהוצאות של אי.אס.אי דומה לשיטה המוצגת עתה על-ידי החברה המנהלת. אי.אס.אי אף הכירה לצרכי ההתחשבנות בין הצדדים בדיוק באותן ההוצאות בהן מכירה עתה החברה המנהלת, בתוספת התשלום עבור הוצאות כלליות (אשר אומץ גם הוא על-ידי בית המשפט המחוזי ונוסף להוצאותיו המוכרות של הסניף). מסקנה זהה עולה משני מסמכים נוספים המצטרפים לאותו מסמך: הודעה שכותרתה "חשבון עבור סניף פתח תקווה", ששלח מנהל החשבונות של אי.אס.אי לחברה המנהלת, ומכתב תשובה מטעם מנהל החברה המנהלת, מר בושרי, ובו הערות ביחס לחשבון ההוצאות (נספח ה' לתצהיר העדות הראשית של מר בושרי ונספח יד' לתצהיר עדותו המשלימה, בהתאמה). גם משני מסמכים אלו עולה כי שיטת ההכרה בהוצאות ששימשה את הצדדים "בזמן אמת" היתה זו המוצגת מטעם החברה המנהלת. המסקנה היא, איפוא, כי שיטת החישוב שהעלתה אי.אס.אי במשפט איננה אלא בבחינת חוכמה שלאחר מעשה, והיא מנותקת מאומד-דעתם המוסק של הצדדים, ומדרך התנהלותם בתקופת החוזה. רביעית, שיטת החישוב של אי.אס.אי נועדה לפצותה בגין ההוצאות הנוספות בהן עמדה לטענתה בשל פעילות הסניף. לדבריה, אין דרך לחשב הוצאות אלה, אלא באמצעות גזירת חלקו של הסניף מהוצאותיה הכלליות, כפי שהם משתקפים בדו"חותיה הכספיים המאוחדים. דא עקא, שמן המסמכים שהוצגו עולה כי הצדדים נהגו בדרך אחרת על מנת להעריך ולהחזיר לאי.אס.אי את ההוצאות האלו. בדיוק למטרה זו אי.אס.אי דרשה וקיבלה מרווחי הסניף את התשלום המכונה "דמי השלמה", אשר הועמד על 15% מ"דמי התואר". הדבר מופיע במסמכים שהעביר רואה החשבון של אי.אס.אי לחברה המנהלת בשעה שהצדדים חישבו את ההוצאות ב"זמן אמת". הנה כי כן, הצדדים בחרו מראש להעריך בדרך שרירותית משהו את הוצאותיה הנוספות של אי.אס.אי בגין הסניף. החברה המנהלת הכירה, מצדה, בסכום זה כהוצאות הסניף. החישוב שהציגה אי.אס.אי בבית המשפט המחוזי הנכבד ועתה במסגרת הערעור, איננו אחיד ובכל מקרה הוא מציג שיטה אחרת להערכת הוצאות אלה, תוך התעלמות מ"דמי ההשלמה" שדרשה ב"זמן אמת". שיטה חדשה זו מנוגדת, איפוא, להסכמה המוסקת של הצדדים בעניין זה, וסותרת את דרישת העבר של אי.אס.אי עצמה לקבל את "דמי ההשלמה". בהקשר זה נזכיר עוד כי אי.אס.אי עומדת במסגרת הערעור גם על זכותה הנטענת (שתידון בהמשך) לקבל את "דמי ההשלמה" ומלינה על כך שאלו לא באו בחשבון ההוצאות. דרישה זו סותרת את שיטת החישוב האחרת, שאותה היא מבקשת לאמץ. חמישית, המקור העיקרי שעליו מבקשת אי.אס.אי לבסס את פרשנותה-היא הינו סעיף 7 לחוזה, הקובע כי ספרי הצדדים ישמשו ראיה לכאורה לצורך חישוב ההוצאות וההכנסות, וכי המועד לחלוקת רווחי הסניף יהא 30 ימים לאחר מועד פרסום דו"חותיה הכספיים. ברם, סעיף זה איננו יכול להוות בסיס מוצק למסקנה שאי.אס.אי מבקשת להסיק ממנו. על פי אותו סעיף, הן ספרי החברה המנהלת, הן ספרי אי.אס.אי מהווים "ראיה לכאורה" ביחס להוצאותיהם ולהכנסותיהם. בנוסף, ספרי הצדדים, כמשמעם בסעיף, אינם רק דו"חותיהם הכספיים, אלא כלל פנקסי הנהלת החשבונות שבהם נכללים רישומים ממסמכים אחרים, לרבות חשבוניות עבור הוצאות ספציפיות בגין הסניף. מכל אלה עולה כי הסעיף בדבר "ראיה לכאורה" נועד ליצור מנגנון להוכחת הוצאותיהם והכנסותיהם של שני הצדדים, וזאת כאשר הוצאות אלו הן רלבנטיות לקביעת הוצאות הסניף והוצאותיו. אין נובע מכך כי הצדדים ביקשו להגדיר את הוצאותיו של הסניף בתור חלק יחסי מכלל הוצאותיה של אי.אס.אי, כפי שאלה נגזרים מן הדו"חות הכספיים המאוחדים שלה (מה גם שספק אם ניתן לבצע גזירה שכזו לרמת הסניף הבודד, כמבואר בפיסקה 31 שלהלן). גם המועד שנקבע לחלוקת רווחי הסניף אינו תומך בהכרח בשיטת החישוב שהציגה אי.אס.אי. כפי שציין בצדק בית המשפט המחוזי, אין הכרח לגזור ממועד קביעת הרווח את אופן חישובו, ובוודאי כך כאשר הדבר סותר את מהותו ותכליתו הכלכלית של החוזה. העמדת מועד החלוקה 30 ימים לאחר פרסום הדו"חות הכספיים מוסברת היטב ברצון הצדדים לקבוע מועד ברור לחלוקת הרווחים, תוך קיום סדר ניהולי תקין בין התנהלות זו לבין יתר פעולותיהם העסקיות של הצדדים, ואולם אין להסיק ממנו את המקור לקביעת ההוצאות. בהקשר זה ראוי לציין עוד כי התנהגותה של אי.אס.אי עצמה סותרת כאמור את המסקנה שהיא מבקשת לגזור מהסעיף הנ"ל. אי.אס.אי גבתה מחשבון הבנק של הסניף החזרים בגין הוצאות ישירות שהוציאה, ושילמה לחברה המנהלת תשלומים בגין הוצאות תפעול – וכל זאת בלא כל קשר לעיתוי פרסום הדו"חות הכספיים. לנוכח כל אלה, אין בהוראת סעיף 7 לחוזה הנ"ל כדי ללמד כי ההכרה בהוצאות הסניף צריכה להיעשות על-פי השיטה הנטענת על-ידי אי.אס.אי. 31. לבסוף נציין, כי אף אם היינו סבורים שיש מקום לקבל את שיטתה העקרונית של אי.אס.אי ביחס להכרה בהוצאות וחישובן, הרי שממילא אין מקום ליישום השיטה בדרך שהוצגה בתחשיב שהגישה אי.אס.אי. תחשיב זה, שהתבסס על נתוני דו"חות רווח והפסד מאוחדים של אי.אס.אי בשנים 2001-1998, נערך בדרך הבאה: מהכנסותיה של אי.אס.אי (לאחר הפרדה בין הכנסות אי.אס.אי לבין אלו של חברת-בת שלה) נגרעו: עלות ההכנסות, רוב הוצאות המכירה, כל הוצאות ההנהלה וכלליות וכן ההוצאות האחרות, לא כולל הפחתות מוניטין. הכנסותיה הכלליות של אי.אס.אי חולקו בסכום זה, והתוצאה הוצגה בתור "רווח מתוקן רלבנטי" – נתון שנבנה על-ידי אי.אס.אי לצורך ההליך, על-מנת שתוכל "לחלץ" את "שיעור הרווח הרלבנטי" שלה בכלל פעילותה בסניפים השונים. משנמצא שיעור זה, הועמד שיעור הרווח של הסניף מתוך הכנסותיו על אחוז זהה ל"שיעור הרווח הרלבנטי" של אי.אס.אי. בעקבות זאת מצאה אי.אס.אי, כי חלקה של החברה המנהלת ברווחי הסניף עומד על סך של 131,857 ש"ח בלבד, שהם צירוף של 40% מהרווחים שנקבעו כך לשנה הראשונה ל-20% מהרווחים שנקבעו כך לשנים השניה והשלישית. הנה כי כן, התחשיב מעמיד את רווחי הסניף על שיעור זהה לשיעור הרווח "הרלבנטי" הכללי של אי.אס.אי. צורת חישוב זו שונה מהותית מטענתה העקרונית של אי.אס.אי, לפיה יש לקבוע את הוצאות הסניף, תוך גזירת חלקו היחסי בהוצאות (נתון שקשה לגוזרו ככזה מתוך דו"חותיה הכספיים המאוחדים). בתחשיב שהגישה אי.אס.אי לא חושב כלל חלקו של סניף פתח-תקוה בהוצאותיה הרלבנטיות, וממילא לא הופחתו הוצאות אלו מרווחיו של הסניף. תחת זאת, קבעה למעשה אי.אס.אי כי אחוז הרווח של הסניף מהכנסותיו זהה לאחוז הרווח "הרלבנטי" שלה מהכנסותיה. לקביעה מרחיקת לכת שכזו אין הצדקה, או בסיס אף בטענותיה של אי.אס.אי עצמה. ואם אמרנו ששיטתה העקרונית של אי.אס.אי מעוררת קושי והופכת את הסניף לשותף בפועל בהפסדיה, קל וחומר כי התחשיב שהגישה עושה כן. צורת חישוב זו אף מאיינת, בין היתר, את ההיגיון הכלכלי העומד מאחורי יצירת חשבון בנק נפרד לסניף, המצוי בשליטת שני הצדדים ומופרד מחשבון הבנק הכללי של אי.אס.אי. מעבר לכך שתחשיב זה סותר את תכלית החוזה ואיננו מהווה יישום נכון של שיטתה העקרונית המוצעת של אי.אס.אי עצמה, הרי שהוא גם מוקשה ואיננו הגיוני לגופו. אין כל סיבה להניח כי שיעור רווחיו של סניף פתח-תקוה היה זהה לשיעור רווחיה של אי.אס.אי. הנחה שכזו מחייבת בדרך כלל את ההנחות המקדימות, לפיהן שיעור הרווח של הסניף שווה לשיעור הרווח של אי.אס.אי כחברה, על כל הוצאותיה (דוגמת הוצאות הנהלה וכלליות), וכן כי שיעור הרווח בכל אחד מסניפיה של אי.אס.אי הוא זהה. דבר זה אפשרי רק אם קיימת זהות במבנה ההוצאות של כל הסניפים וברווחיותם (והוא מצריך הנחה נוספת, כי כל מסלולי הלימוד בכל סניף רווחיים באותה המידה). בהיעדר כל ראיות להנחות מרחיקות לכת שכאלו, הרי שדרך זו לחישוב רווחי סניף פתח-תקוה, בכל הכבוד, נעדרת היגיון, ובכל מקרה – נעדרת ביסוס. אם לא די בכל אלה, שהרי ששיטת החישוב האמורה אין לה זכר בחוזה ובמסמכים שהוחלפו בין הצדדים ב"זמן אמת", וניכר כי היא "נבראה" יש-מאין אך ורק לצורך ההתגוננות מפני תביעת החברה המנהלת. 32. מכל האמור לעיל עולה כי צדק בית המשפט המחוזי הנכבד באמצו את שיטת ההכרה בהוצאות וחישובן שהציגה החברה המנהלת, ובדחותו את שיטת ההכרה שהעלתה אי.אס.אי ואת התחשיב שהגישה. 33. נפנה עתה, איפוא, לבחון את ההוצאות הספציפיות המוכרות על-פי השיטה שאומצה. ג. הוצאות ספציפיות 34. בבואו לקבוע את ההוצאות הספציפיות לפי השיטה שאומצה, בית המשפט הנכבד נעזר בחישובים שהופיעו בטבלת החברה המנהלת. בית המשפט ציין כי הטבלה כוללת חישוב המעוגן בנתונים שהוכחו, ומחישובים שאינם מבוססים כאמור יש להתעלם. קביעה זו בדין יסודה. בניגוד לטענת אי.אס.אי, כל החישובים עליהם התבסס בית המשפט גובו בראיות, כפי שנראה בהמשך. בית המשפט אף בחן את המחלוקות בנוגע להוצאות הספציפיות – כאשר היו כאלה – והכריע בהן לפי הראיות שהיו לפניו. אין מקום, איפוא, להתערב בעצם החלטת בית המשפט להיזקק לטבלת החברה המנהלת כבסיס ראשוני (הנתון לשינויים) לחישוב ההוצאות הספציפיות, ונותר רק לבחון האם היה מקום להוסיף, או לגרוע מן ההוצאות המנויות בטבלה. 35. מתוך ההוצאות הספציפיות שהוכרו, הצדדים אינם מערערים על הוצאות שכר המרצים, בסכום של 908,800 ש"ח, ועל הוצאות הנהלת החשבונות של אי.אס.אי, בסכום של 72,000 ש"ח. נבחן עתה את טענותיהם ביחס ליתר ההוצאות. 36. "דמי התואר": כאמור, "דמי התואר" הם עמלה שנדרשה אי.אס.אי לשלם לאוניברסיטאות הזרות עבור כל תלמיד. על עובדה יסודית זו אין חולק, הן לאור מהותם של "דמי התואר" והן נוכח חלופת המכתבים, שנערכה בין הצדדים. הפלוגתא שנותרה בהקשר זה נוגעת לגובהה של הוצאה זו. בכתב התביעה טענה החברה המנהלת, על יסוד הערכתה את מספר התלמידים שהיו בסניף, כי הסכום הכולל של "דמי התואר" עמד על סך של 1,634,403 ש"ח. כחלק מהגנתה הכחישה אי.אס.אי את טענת החברה המנהלת בעניין מספר התלמידים בסניף, והציגה ראיות לכך שמספרם היה נמוך משנטען בכתב התביעה. החברה המנהלת קיבלה לבסוף את טענת אי.אס.אי בעניין מספר התלמידים ותיקנה בהתאם לא רק את הערכת ההכנסות בטבלה שהגישה, אלא אף את הערכת ההוצאות. בכלל זה הפחיתה החברה המנהלת את גובה ההוצאה על "דמי תואר", וזו הועמדה בטבלה שהגישה על 1,257,489 ש"ח. נתון זה אומץ על-ידי בית המשפט המחוזי הנכבד. על הפחתה זו ב"דמי התואר" יצא קצפה של אי.אס.אי, כאילו החברה המנהלת נסוגה בה מהודאתה לגבי אותה הוצאה. ברם, משהוסכם כי מספר התלמידים היה נמוך יותר משסברה החברה המנהלת בתחילה, ומשהופחתו בהתאם הכנסותיו של הסניף, ברי כי אותם הנתונים הצדיקו גם הפחתה מקבילה של הוצאות "דמי התואר" בגין אותם התלמידים. אין מקום לשנות, איפוא, משיעור "דמי התואר" שנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי. עם זאת, ראוי לציין כי ההסבר להפחתה, מתברר רק מעיון מעמיק בנתונים והוא לא הובהר כראוי על-ידי החברה המנהלת. על כך יש רק להצר, שכן אין לצפות שבית המשפט יידרש להפעיל כישורי חשבונאות כדי לפענח את הבסיס לנתונים שהציגו בעלי הדין. 37. "דמי השלמה": כאמור, זהו התשלום עבור הוצאותיה הכלליות של אי.אס.אי, הנזקפות לחובת הסניף, ואשר הצדדים בחרו להעמיד על 15% מ"דמי התואר". אי.אס.אי חוזרת בערעור על טענתה, שלפיה "דמי ההשלמה" אינם מופיעים בטבלת החברה המנהלת, ולפיכך יש להוסיפם להוצאות הסניף. בית המשפט המחוזי קיבל בעניין זה את עמדת החברה המנהלת, שלפיה "דמי ההשלמה" מגולמים כבר וכלולים ב"דמי התואר" המופיעים בטבלה. בית המשפט המחוזי הנכבד ביסס את החלטתו זו על דברי העדים מטעם החברה המנהלת, בעוד שעדיה של אי.אס.אי לא הציגו כל גרסה נגדית. אין כל סיבה להתערב בנימוקים אלה. מעבר לנדרש נציין כי ניתן למצוא חיזוק נוסף למסקנת בית המשפט בסוגיה זו גם במסמכים שנשלחו לחברה המנהלת מטעם מנהל חשבונות הראשי של אי.אס.אי.: כך למשל, מנהל החשבונות הוסיף דמי השלמה בשיעור 15% להוצאות "דמי התואר" במסלול הנדסאים, שעמדו על 4,060 ש"ח לתלמיד (1,000 דולר לפי שער חליפין של 4.06 ש"ח לדולר). בהתאם, "דמי התואר" המופיעים בטבלת החברה המנהלת באותו מסלול עומדים על 4,715 ש"ח לתלמיד - סכום המתאים לחישוב של 1,000 דולר לתלמיד בתוספת 15% "דמי השלמה" (לפי שער חליפין כמעט זהה לאמור). גם חישוב "דמי התואר" במסלול הלימודים השני שציין רואה החשבון מטעם אי.אס.אי מוביל לתוצאה זהה. הנה כי כן, ואף שהחברה המנהלת לא טרחה להבהיר את חישוביה כראוי אף בעניין זה, הרי שדמי ההשלמה בשיעור 15% מ"דמי התואר" אכן מגולמים וכלולים בטבלת החברה המנהלת. לפיכך דין הערעור בעניין זה – להידחות. 38. הוצאות תפעול השוטף: אלה הן ההוצאות הטכניות הכרוכות בהפעלת הסניף. בתחילה היו אלו הוצאותיה של החברה המנהלת, ובשנתיים האחרונות – לאחר סגירת הסניף – יוחסו ההוצאות ל-אי.אס.אי. בית המשפט המחוזי קבע כי הוצאות התפעול המוכרות עמדו על 32,000 ש"ח בחודש, שכן זו היתה מסגרת תקציב התפעול המוכרת, שעליה הוסכם מראש. גובה ההוצאות נקבע, איפוא, על-דרך מכפלת הסכום של 32,000 ש"ח לחודש ב-36 חודשים, שהם שלוש שנים (משך זמן הלימודים לכאורה). כפי שצוין – לצדדים מספר טרוניות על קביעה זו, שעיקרן מתרכז בהתבססות בית המשפט על מסגרת תקציב התפעול. כן טוען כל צד כי הוצאות התפעול של רעהו היו נמוכות יותר ממה שנחזה בתקציב. החברה המנהלת מוסיפה וטוענת כנגד אי הפחתת המע"מ בחישוב הוצאות התפעול, בשונה מיתרת החישובים בטבלתה. התשובה לעיקר השגות אלה היא כי הצדדים הסכימו על מסגרת תקציבית להוצאות התפעול השוטף. הסכמת הצדדים בעניין זה החליפה את הצורך של מפעיל הסניף להוכיח לשותפו שאכן הוציא את התקציב מכיסו, וכן היא הגבילה את יכולתו לדרוש סכום גבוה יותר בלא הסכמת הצד השני. משכך, אין להתערב בקביעת בית המשפט הנכבד קמא כי יש להתבסס על התקציב החודשי המאושר כנקודת המוצא לחישוב הוצאות התפעול. אין גם הצדקה להבחין בעניין זה בין תקופות הפעילות השונות. משהסכימו הצדדים בפועל כי חישוב הרווחים ייעשה על-פי ההנחה כי הסניף כאילו המשיך להתקיים (אף לאחר סגירת שעריו) וכי הוצאו הוצאות בקשר עם התלמידים שהחלו את לימודיהם בסניף – גם בשנתיים שלאחר סגירתו הפיזית של הסניף, הרי שראוי היה להסיק מכך שמסגרת התקציב המוסכמת עומדת בעינה (כאשר אי.אס.אי היא הנושאת בנטל התפעול, בתקופה זו). מכאן, שנקודת המוצא היא שאין צורך להידרש לשאלה העובדתית בדבר הוצאות התפעול בהן עמד כל צד בפועל. עם זאת, זוהי אך נקודת המוצא ולא נקודת הסיום. אמנם, אין סיבה לסטות מהתקציב החודשי ככל שהדברים אמורים בהוצאות התפעול של אי.אס.אי, אולם יש מקום לעשות כן ביחס להוצאות התפעול בהן עמדה החברה המנהלת. הטעם לכך הוא שבית המשפט מצא, וקבע כממצא עובדתי, כי מספר תשלומים הועברו בפועל לחברה המנהלת כהחזר בגין הוצאות התפעול שלה (המחלוקת בין הצדדים בעניין היקף התשלומים תידון בהמשך). אף שסך הוצאות אלה, לפי חישוב חודשי, היה גבוה במידת-מה מסך התקציב החודשי המוסכם, בית המשפט היה נכון להכיר בהן מן הטעם שאי.אס.אי הסכימה לשלמן, ואף שילמה אותן למעשה. סכום ההחזרים הכולל לחברה המנהלת בגין הוצאות התפעול עמד על 570,807 ש"ח, כמבואר בהמשך. בכל יתר הסכומים ששולמו לחברה המנהלת ראה בית המשפט הנכבד קמא – תשלום על-חשבון הרווחים, והפחית אותו מהחיוב שאותו השית על אי.אס.אי כלפי החברה המנהלת, בגין חלקה ברווחי הסניף. עם זאת בנקודה זו נפלה שגגה מסוימת בחישובו של בית המשפט הנכבד: הוא התעלם מממצאיו-הוא בעניין ההחזרים לחברה המנהלת, עת דן בגובה הוצאות התפעול של החברה המנהלת, בהקשר של חישוב רווחי הסניף. בהקשר אחרון זה נסמך בית המשפט על המסגרת החודשית בלבד. דא עקא שלא ניתן לקבוע שהוצאות התפעול שהוציאה החברה המנהלת עומדות על סכום מסוים בבואנו לקבוע את הוצאותיו של הסניף (384,000 ש"ח, מכפלת התקציב החודשי המוסכם של 32,000 ש"ח ב-12 חודשים), ובו-זמנית לקבוע כי הוצאות התפעול עומדות על סכום אחר (570,807 ש"ח, כאמור) – כאשר בוחנים איזה חלק מהתשלום לחברה המנהלת, יש לייחס להחזר הוצאות התפעול. סכום הוצאות התפעול של החברה המנהלת הוא אחד, והוא זה שהוכר בפועל על-ידי הצדדים. הדבר טעון איפוא תיקון והוא יעשה בסיומה של פיסקה זו. זאת ועוד – אחרת. במסגרת הדיון במהות התשלומים שהועברו, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי התקיימה תקופת חפיפה מסוימת, שבמהלכה כל אחד מן הצדדים נשא בהוצאות תפעול הסניף. הדבר נבע מכך שהסניף המשיך בתחילה לפעול על-אף שהתלמידים כבר החלו ללמוד בסניפים האחרים, וזאת מתוך אמונת הצדדים כי בקרוב ניתן יהיה לקלוט בסניף תלמידים חדשים. הוצאות התפעול בפועל, שהוציאה החברה המנהלת באותה תקופה – הוחזרו לה על-ידי אי.אס.אי. גם נתון זה מצדיק את העמדת הוצאות התפעול של החברה המנהלת על הסכום שהוכר בפועל על-ידי הצדדים לצורך זה, ולא על מכפלת התקציב החודשי המוסכם ב-12 חודשים. נוכח האמור לעיל – הוצאות התפעול של החברה המנהלת, גם לצורך חישוב רווחי הסניף, יעמדו על סך של 570,807 ש"ח. הוצאות התפעול של אי.אס.אי יעמדו על סך של 768,000 ש"ח – שהן מכפלת 24 חודשים ב-32,000 ש"ח לחודש. סך-כל הוצאות התפעול יעמוד איפוא על 1,338,807 ש"ח, במקום 1,152,000 ש"ח, כקביעת בית המשפט המחוזי. 39. החברה המנהלת טענה כי יש לחשב את סכום הוצאות התפעול תוך ניכוי המע"מ, ו-אי.אס.אי אף לא התיימרה לטעון אחרת. הסכומים ששימשו לחישוב הוצאות התפעול – התקציב החודשי המוסכם והסכומים ששולמו לחברה המנהלת בפועל – כללו מע"מ. לעומת זאת, ההכנסות ויתר ההוצאות חושבו ללא מע"מ. מע"מ נוסף לרווחי הסניף – שהם ההכנסות בחיסור ההוצאות – רק בסוף החישוב, במסגרת ההחלטה לתיקון טעות סופר. לאור זאת, היה על בית המשפט לחשב בשלב זה גם את הוצאות התפעול בניכוי מע"מ, שאחרת תוספת המע"מ הכללית בסופו של החישוב תוביל לחיוב נוסף של מע"מ על מע"מ בגין הוצאות התפעול. יש להפחית איפוא מהוצאות התפעול הכולל שנקבעו לעיל (1,338,807 ש"ח) את המע"מ (ששיעורו עמד בתקופה הרלבנטית על 17%), ולהעמידן על סך של 1,144,279 ש"ח, לא כולל מע"מ. 40. מכל האמור לעיל עד הנה עולה כי יש להפחית במעט את סכום ההוצאות שבו הכיר בית המשפט קמא, ולהעמידו על סך של 3,382,568 ש"ח (במקום 3,390,289 ש"ח). ניכוי סכום זה מההכנסות בסך 6,623,891 ש"ח מעמיד את רווחי הסניף על סך של 3,241,323 ש"ח (במקום 3,233,602 ש"ח), לא כולל מע"מ. ד. חלקה של החברה המנהלת ברווחי הסניף 41. החברה המנהלת זכאית ל-40% מרווחי שנת הלימודים הראשונה (שבה התקיים הסניף) ול-20% מרווחי השנים השניה והשלישית (מכוח ההסכמה להחיל על העניין את הוראות סעיף 12 לחוזה). בית המשפט המחוזי קבע כאמור את הסכומים לחלוקה בהתבסס על טבלת החברה המנהלת. ברם, בטבלה זו אין חלוקה ברורה בין רווחי הסניף בשנים השונות. תחת זאת מחולקת הטבלה לשבעה מסלולי לימוד, כאשר בכל מסלול מצוין שיעור חלקה של החברה המנהלת מתוך כלל רווחי המסלול, באחוזים שונים, הנעים בין 20% ל-40%. לפיכך סבורה אי.אס.אי כי נתוני הטבלה ביחס לחלוקת הרווחים לא הוכחו, ואינם מבוססים בנתונים שהוצגו עד שלב הסיכומים. דין טענה זו – להידחות. לתצהירו של מנהל החברה המנהלת, מר בושרי, צורפה טבלה שבה צוין הרווח שלו זכאית החברה המנהלת, לשיטתה, בגין כל מסלול. בתצהיר הוסבר גם באופן עקרוני כיצד חושב הרווח לו זכאית החברה המנהלת (מע/10, פסקה אחרונה). מנתונים אלה ניתן לחלץ את אחוזי הרווח, המופיעים בטבלת החברה המנהלת (שצורפה לסיכומיה), אם כי רק לאחר חישוב סבוך-משהו: השוואת היחס בין הרווח המגיע לחברה המנהלת לפי מסלול לבין הרווח הגולמי לכל מסלול, בחיסור הוצאות תפעול קבועות המוכפלות במספר התלמידים במסלול. יש להצר, כמובן, על כך שהחברה המנהלת לא ציינה את הדברים באופן ברור יותר, אולם אין יסוד לטענה לפיה דרך חישוב אחוזי הרווח שצוינו בסיכומים איננה מבוססת על הראיות שהובאו. נוכח השינוי הקל בגובה רווחי הסניף, כמובהר בסייפא לפיסקה 40 שלעיל, משתנה חלקה של החברה המנהלת ברווחים אלו. לפיכך, תחת הסכום של 991,458 ש"ח המגיע לה יבוא סכום של 993,826 ש"ח, לא כולל מע"מ. ה. ייחוס התשלומים שבוצעו לחברה המנהלת 42. במהלך השנים 1999 ו-2000 העבירה אי.אס.אי לחברה המנהלת סכומי כסף שונים בסך כולל של 720,807 ש"ח, לאחר שהחברה המנהלת הוציאה לה שש חשבוניות מס (להלן: חשבונית 1 עד חשבונית 6 בהתאמה). השאלה שבמחלוקת היא מה שולם עבור הוצאות התפעול, ומה על-חשבון חלקה של החברה המנהלת ברווחים. הצדדים הסכימו כי חשבונית 6 הוצאה ושולמה על חשבון הרווחים. אשר לסכומים שבחמש החשבוניות האחרות – שאי.אס.אי גרסה כי אף הם שולמו על חשבון הרווחים – קבע בית המשפט המחוזי כי כולם הוצאו לכיסוי הוצאות התפעול של החברה המנהלת בכל תקופת פעילות הסניף, ואף עד תום הרבעון הראשון של שנת 2000. נימוקו העיקרי של בית המשפט הושתת על כך שאי.אס.אי שילמה לחברה המנהלת את הסכומים שהופיעו בחשבוניות לאחר בדיקתם ובחינת התאמתם לחוזה, ומכאן שהסכימה לראות בהן הוצאות תפעול, וזאת לכל התקופה האמורה. 43. אין הצדקה להתערב בממצאים אלה, ככל שהם נוגעים לחשבוניות 1 עד 4. חשבוניות אלה – אשר סכומן הכולל הוא 570,807 ש"ח – הוצאו בבירור בקשר עם הוצאות תפעול, שדרשה החברה המנהלת. חשבונית 1 הוגדרה בתור "החזר השקעה + תפעול שוטף 1-3/99", ואף נלווה לה מכתב מהחברה המנהלת לאי.אס.אי ובו מפורטות ההוצאות. חשבוניות 2, 3 ו-4 מוכתרות כולן כחשבוניות עבור "תפעול שוטף" בגין שלושת החודשים שלאחר הוצאת החשבונית. הסכום הקבוע בהן אף נסמך על מסגרת התקציב המוסכמת לשלושה חודשים, בסטיות קלות שהוסברו ברובן על-ידי החברה המנהלת "בזמן אמת" (הוצג, למשל, מכתב לוואי מהחברה המנהלת לאי.אס.אי בנוגע לחשבונית 3, המסביר עניין זה). אין מקום, איפוא, לקבל את הטענה כי חשבוניות אלה אינן משקפות הוצאות בפועל. 44. לעומת זאת, יש לדעתי ממש בטענת אי.אס.אי כי חשבונית 5 – בדיוק כמו חשבונית 6 – הוצאה כדרישה לתשלום על-חשבון הרווחים, ולא עבור הוצאות תפעול. אלו טעמיי: ראשית, אין להסיק מהסכמת אי.אס.אי לשלם את הסכומים הנקובים בחשבוניות, כי כל הסכומים שולמו כהחזר הוצאות תפעול דווקא. כל הסכומים שבחשבוניות הרי שולמו בהסכמת אי.אס.אי, לרבות הסכום שבחשבונית 6, ואין חולק כי סכום זה שולם על-חשבון הרווחים, ולא כהחזר הוצאות. הנה כי כן, נכונות אי.אס.אי לשלם את הסכום הנקוב בחשבונית אינה מעלה ואינה מורידה לעניין מהות התשלומים. שנית, חשבוניות 1 עד 4 התייחסו כל אחת לתקופה של שלושה חודשים מעת הוצאת החשבונית. באחרונה שבהן – חשבונית 4 מאוקטובר 1999 – מצוין שהיא בגין הוצאות תפעול לחודשים אוקטובר-דצמבר 1999. מנהלה של החברה המנהלת הצהיר כי החברה המנהלת הוציאה הוצאות עד תום שנת 1999 (מע/10, סעיף 43). לפיכך חשבוניות 4-1 ממצות את התקופה בגינה יכולה היתה החברה המנהלת לדרוש החזר הוצאות תפעול. מועד הוצאת חשבונית 5 הוא אמנם ביום 22.12.99, לפני תום שנת 1999, ואולם ההוצאות בגין התקופה אוקטובר-דצמבר 1999 כבר חושבו ונכללו בחשבונית 4. מכאן שיש לראות בחשבונית 5 ככזו שהוצאה – והסכום הנקוב בה שולם – על-חשבון הרווחים. אמנם, בית המשפט קמא סבר כי הוסכם על הצדדים לשלם לחברה המנהלת הוצאות עד מרץ 2000, אולם מסקנתו זו מיוסדת על עצם התשלום, וכפי שראינו אין בעצם התשלום כדי ללמד על מטרתו ומהותו, מה גם שהמסקנה בעניין זה מנוגדת לאמור בכמה מתצהיריהם של עדי החברה המנהלת עצמה. שלישית, בחשבונית 6 – שהוסכם על הצדדים כי הסכום הנקוב בה שולם על-חשבון הרווחים – ננקב סכום "עגול" של 50,000 ש"ח. זאת, במובחן מחשבוניות 1 עד 4, הנוקבות בסכומים שאינם "עגולים", ומלוות לרוב בהסבר מפורט מזמן אמת של החברה המנהלת באשר להוצאותיה. והנה, גם בחשבונית 5 מופיע סכום "עגול" של 100,000 ש"ח, לא ניתן לגביה פירוט הוצאות, ולא הוצג הקשר בינה לבין סכום ההוצאות החודשי של 32,000 ש"ח. אף לא הובהר כיצד עלו הוצאות התפעול של ינואר-מרץ 2000 על הוצאות התפעול של הרבעון הקודם (חשבונית 4), שעה שהסניף הפסיק זה מכבר את פעילותו השוטפת. רביעית, חשבוניות 1 עד 4 מוכתרות באופן אחיד: "תפעול שוטף 4-6/99", "תפעול שוטף 7-9/99" וכו'. בשונה מכך, החשבונית החמישית לא הוכתרה בתור "תפעול שוטף" לתקופה של שלושה חודשים, אלא במילים "על חשבון הפעלת סניף פתח תקווה". כותרת זו אינה מתייחסת להוצאות תפעול, או לתקופה של שלושה חודשים, והיא מתאימה לתשלום חלקה של החברה המנהלת ברווחי התקופה בה הפעילה את הסניף. 45. חשבונית 5 מצויה מבחינה כרונולוגית על קו התפר שבין חשבוניות מס' 4-1 (שעניינן בהוצאות תפעול) לבין חשבונית 6 (שהסכום שבה הוא על-חשבון הרווחים). המסקנה העולה מצירוף הטעמים שלעיל היא שחשבונית 5 מצטרפת אל החשבונית שאחריה, ולא לקודמותיה, וכי גם הסכום שהועבר כנגד חשבונית 5 ניתן על-חשבון הרווחים. לפיכך יש לקזז מסכום התשלום שנפסק לחובת אי.אס.אי סכום נוסף של 100,000 ש"ח, הכולל בתוכו מע"מ בשיעור של 17% שנהג באותה התקופה. חישובנו נעשה בשלב זה ללא מע"מ, ולפיכך נפחית מסכום התשלום סך של 85,470 ש"ח בלבד. כאמור, חלקה של החברה המנהלת ברווחים עומד על 993,826 ש"ח. מזה יש להפחית את הסכומים שהועברו לה על-חשבון הרווחים: כנגד חשבונית 5 – סך של 85,470 ש"ח; וכנגד חשבונית 6 – סך של 50,000 ש"ח, שאף ממנו יש לנכות מע"מ, מה שמביא אותנו לסכום של 42,735 ש"ח בגין חשבונית זו. נעיר, כי הסכומים מחושבים בערכם הנומינלי, כשיטתם של הצדדים בערעוריהם ההדדיים, ובלא הצמדה למדד בתקופה הקצרה שבין תשלום הסכומים האמורים לבין מועד הגשת התביעה – תקופה שהאינפלציה במהלכה היתה נמוכה. יוצא איפוא כי חיובה של אי.אס.אי כלפי החברה המנהלת בגין חלקה של האחרונה ברווחי הסניף עומד על 865,621 ש"ח, לפני מע"מ. ו. הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין 46. החברה המנהלת משיגה על כך ש-אי.אס.אי, חויבה לשאת בשכר טרחת עורך-דין רק בסכום של 25,000 ש"ח בתוספת מע"מ. לטענתה, היחס בין סכום התביעה לבין הסכום הפסוק איננו מצדיק את העמדת שכר הטרחה על סכום כה נמוך, המהווה כמחצית שכר הטרחה המינימאלי הקבוע בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000. אי.אס.אי סבורה מנגד כי משנדחו חלק מטענותיה של החברה המנהלת, אכן לא היה מקום לזכותה במלוא שכר הטרחה של עורכי דינה. 47. דין טענתה של החברה המנהלת בעניין זה – להידחות. אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטת הערכאה הדיונית בשאלת ההוצאות אלא במקרים חריגים, שהמקרה שלפנינו איננו נמנה עמם (ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" (טרם פורסם), פיסקה 3 (2005) (להלן: עניין ביאליק); ע"א 406/80 אלקיים נ' הוברמן, פ"ד לו(4) 416, 419-418 (1982)). על כך יש להוסיף: אמנם, הכלל הוא של חיוב בעל הדין המפסיד בהוצאות הריאליות של יריבו (ראו: רע"א 6793/08 לואר בע"מ נ' משולם לוינשטיין הנדסה וקבלנות בע"מ, בפיסקאות 20-19 והאסמכתאות שם (לא פורסם, 28.6.2009)). ברם לכלל זה יש סייגים (ראו: שם), ובמקרה דנן אכן לא היה ראוי לפסוק לחברה המנהלת החזר שכר טרחה ריאלי, וזאת ממספר טעמים, כמפורט להלן: ראשית, דרך ניהול ההליך והצגת הראיות והחישובים שנקטה בה חברה המנהלת בבית המשפט המחוזי (ונמשכה אף בבית משפט זה) היתה בלתי מסודרת, בלשון המעטה, וגרמה לבזבוז זמן מיותר וניכר של בית המשפט ושל בעלת דינה. שנית, קיים פער משמעותי בין סכום התביעה המקורי (1,915,866 ש"ח) לבין הסכום שנפסק (941,200 ש"ח, הכל לפני מע"מ) (ראו: עניין ביאליק, בפיסקה 3 לפסק הדין; תקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). שלישית, שורש הסכסוך המשפטי טמון באשם המשותף של בעלי הדין, שניסחו את החוזה באופן נמהר, ובמיוחד כך עשו לגבי סעיף מרכזי בו, הרלבנטי לענייננו. ודוק: אין מדובר בעמימות שהושארה בחוזה בכוונת מכוון, לדוגמה – כדי לכסות קשת מקרים שעורכי החוזה התקשו לצפותם מראש (עיינו: אהרן ברק פרשנות במשפט – פרשנות החוזה, 152-150, 329-327 (כרך רביעי, 2001); Richard Posner “The Law and Economics of Contract Interpretation” 83 Texas L.R. 1581 (2005)). נראה כי המדובר בחוסר השקעה מספקת של הצדדים בשלב החוזי בהסדרת היחסים ביניהם בסוגיות שחייבו הסדר ברור, פשוט ומפורש. התוצאה של ניסוח בלתי זהיר של חוזה היא תדיר מחלוקת מיותרת, המתגלגלת לפתחו של בית המשפט (השוו: ע"א 1121/91 משולם נ' נמני, פ"ד מח(3) 12, 20-19 (1994); ע"א 224/76 חברת נופש ערד בע"מ נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל, פ"ד לא(1) 449 (1976)). העיסוק במחלוקת שכזו גוזל משאבים מיותרים של שני הצדדים ושל בית המשפט, דבר שניתן לחוסכו בעלויות מזעריות באופן יחסי – ומקרה זה יוכיח. הנה כי כן כאשר צדדים לחוזה אינם טורחים לנסח את החוזה ביניהם באופן קוהרנטי ומדויק כל צרכו, באופן שהיווצרות מחלוקת ביניהם ו"התגלגלותה" לערכאות משפטיות הופכות כמעט בלתי נמנעות, הרי שראוי כי כל צד ישא בהוצאותיו, גם כאשר יצא צד אחד וידו על העליונה. לנוכח האמור, הרי שאפילו היתה הערכאה הדיונית נמנעת כליל מלזכות את החברה המנהלת בשכר טרחת עורכי דין, לא היה מקום להתערב בהחלטה זו ומכלל קל וחומר כך עת זכתה החברה המנהלת בשכר טרחה חלקי. ז. ההחלטה לתיקון טעות שנפלה בפסק הדין 48. לבקשת החברה המנהלת, תיקן בית המשפט המחוזי טעות שנפלה בפסק-דינו, בשל השמטה מקרית, על-דרך של הוספת מע"מ והפרשי הצמדה וריבית לסכום הפסוק. אין עילה להתערב בהחלטה זו. לו סברה אי.אס.אי כי חיוב כלשהו שלה טרם נתגבש במועד הגשת התביעה, היה עליה לטעון זאת במסגרת הדיון בתביעה, דבר שלא עשתה. לפיכך צדק בית המשפט בסרבו להידרש לטענה שהועלתה לראשונה רק בעת הדיון בבקשת התיקון. אשר להוספת המע"מ, ברי שהוא נדרש לאחר שהחישובים בפסק-הדין נעשו בלא מע"מ, וזאת בעקבות ההתבססות על אופן החישוב שבטבלת החברה המנהלת – שלא כללה מע"מ. לדברי בית המשפט הנכבד קמא, השמטה מקרית היא שהובילה כאמור לאי-הכללת המע"מ והפרשי הריבית וההצמדה, ולדברים אלה יש להעניק את מלוא עוצמת השכנוע (השוו לאמור בהקשר זה ב-ע"פ 971/07 פלוני נ' מדינת ישראל, בפיסקה 8 (לא פורסם, 3.5.2007)). אי.אס.אי לא ניסתה אפילו לטעון כי לא היה מקום להוסיף מע"מ לסכום הפסוק, אלא טענה על-דרך הסתם כי לא היה מקום להחלטה על תיקון הטעות. נוכח האמור, ונוכח היותו של התיקון אריתמטי ופשוט, אין מקום להתערב גם בהחלטה זו. סוף דבר 49. מקצת טענות הצדדים בערעור ובערעור שכנגד נתקבל ורובן נדחה. התוצאה היא שחיובה של אי.אס.אי כלפי חברה המנהלת עומד על סך של 865,621 ש"ח, במקום סכום של 941,200 ש"ח, שפסק לה בית המשפט המחוזי. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ואילך, וכן מע"מ כדין. בנסיבות העניין, ונוכח מה שהוסבר בפיסקה 47 שלעיל, כל צד ישא בהוצאותיו בהליך בבית משפט זה. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. ניתן היום, א' אב התש"ע (12.7.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06023810_K14.doc אצ+מה מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il