פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 238/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 238/08 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט א' רובינשטיין המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בתפ"ח 1105/06 מיום 12.12.07 שניתן ע"י כב' השופטים ר' אבידע, ח' סלוטקי וא' יעקב בשם המערער: עו"ד שרון נהרי; עו"ד טל הלפרן בשם המשיבה: עו"ד בת עמי ברוט פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטים אבידע, סלוטקי ויעקב) בגדרו הורשע המערער באינוס, עבירה לפי סעיף 345 (א)(1)(4) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן החוק) ובעבירה של מעשה סדום לפי סעיף 347 (ב) בצירוף סעיף 345 (א)(1) וסעיף 345 (א)(4) לחוק. ב. כנטען בכתב האישום, בין פלוני למתלוננת, ילידת אוקטובר 1989, היכרות על רקע רומנטי. במועדים הרלבנטיים לכתב האישום התגורר המערער בסמוך לפלוני. בתאריך 27.8.06 סמוך לשעה 4:00 לפנות בוקר, בילתה המתלוננת - קטינה בת פחות משבע עשרה בעת האירוע - במועדון באילת, שם שתתה משקאות אלכוהוליים רבים. במועדון פגשה בפלוני. בתום הבילוי נסעו השניים לביתו של פלוני וקיימו יחסי מין, לאחריהם נשארה המתלוננת לנוח בחדר השינה. סמוך לאחר מכן הגיע המערער, יליד 1983, לביתו של פלוני. בשלב מסוים יצא פלוני מהבית למספר דקות. בזמן זה נכנס המערער לחדר השינה, עלה על המיטה ונזף במתלוננת על שאינה עונה לשיחות הטלפון שלו. המערער הפשיט את המתלוננת והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, תוך שהמתלוננת דוחפת אותו וסוטרת לו. לאחר מכן, אחז המערער במתלוננת וסובב אותה עד ששכבה על בטנה, ואז החדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה. המתלוננת צעקה מכאבים, והמערער הפסיק את מעשיו. פסק הדין של בית המשפט קמא ג. בית המשפט המחוזי (מפי השופטת סלוטקי) נתן אמון בגירסת המתלוננת, וקבע כי עדותה נתמכת בעדויות שונות, ובין היתר בעדות פלוני, בעדות אמה וכן בעדות חברותיה על מצבה הנפשי לאחר האירוע. בנוסף נתמכת גירסתה בעובדה שהשאירה את תחתוניה בדירתו של פלוני, ונמלטה כשהיא לבושה במכנסיה בלבד. השופטת אבידע ציינה, כי בבואה לתת אמון בעדות המתלוננת היתה ערה לכך, שבתחילה נמנעה המתלוננת ממסירת כל האמת בגירסתה במשטרה, אולם נוכח הסבריה על דוכן העדים אין בכך כדי לפגוע בהתרשמות כי העידה אמת בבית המשפט. עוד צוין, כי אין בעובדה שבחרה שלא לספר לכל אחד מהעדים את גירסתה כפי שמסרה למשטרה ולבית המשפט כדי להשליך על מהימנותה, שכן ייתכן כי עשתה זאת מטעמים של צנעת הפרט. ד. בית המשפט נתן דעתו לכך שהמתלוננת היתה שיכורה בעת האירוע, אולם קבע כי נוכח הכאב שחשה בפי הטבעת ועליו העידה, אין ספק שחוותה אירוע של מעשה סדום, ולא הזתה אותו. חיזוק לכך נמצא בחוות הדעת הגניקולוגית. נקבע, בהקשר זה, כי יש בעובדה שנמצאו תאי זרע בפי הטבעת החיצוני של המתלוננת ותערובת ללא תאי זרע בפי הטבעת הפנימי, שמקורה ביותר מפרט אחד, כדי לתמוך בעדותה של המתלוננת, והיא סותרת את הטענה שהמתלוננת הזתה אירוע שלא היה; זאת בפרט נוכח העובדה שהמתלוננת שאלה בעדותה על אודות תוצאות חוות הדעת (עמ' 78 לפרוטוקול הדיון מיום 26.12.06, ש' 28-22). צוין, בהקשר זה, כי העובדה שבדגימה שנלקחה מהפות ומהנרתיק של המתלוננת נצפו תאי זרע, אינה עומדת בסתירה לעדות המתלוננת, שכן היא העידה כי קיימה יחסי מין, בהסכמתה, עם פלוני קודם לאונס. בית המשפט אף קבע כי בעובדה שהמתלוננת לא זכרה ששכחה את תיקה אצל חברתה ה', וסברה שהתיק אצל המערער או אצל פלוני, וכן לא זכרה שדיברה למחרת האירוע עם חברותיה באמצעות תוכנת ה-ICQ , אין כדי לפגוע במהימנותה. ה. הודגש, כי המתלוננת הפרידה בעדותה בין יחסי המין שקיימה עם פלוני בהסכמה, ואשר לא כללו קיום יחסי מין בפי הטבעת, לבין יחסי המין שנכפו על ידי המערער; בכך יש לשלול את הטענה כי פלוני עשה במתלוננת את מעשה הסדום, והמתלוננת, בשל שכרותה, ייחסה זאת למערער. אשר לחשש כי גירסתה של המתלוננת מקורה בשכנוע מצד אמה כי נפלה קרבן לפגיעה מינית או בשכנוע עצמי, ציינה השופטת אבידע כי גם אם יש בסיס לחשש שעדותה של המתלוננת "זוהמה" על ידי אמה, פלוני וחברותיה, הנה גרעין תלונתה מקורו בה עצמה, ואינו תוצאה של "זיהום" מאוחר. תימוכין לכך נמצאו במצבה הנפשי של המתלוננת, אמירותיה סמוך לאירוע, הכאב שחשה בפי הטבעת ונעילת דלת הבית על ידי המערער, כאשר פלוני יצא מן הבית. חיזוק נוסף נמצא בעדות העדה מ', אם חברתה של המתלוננת. בית המשפט אף נתן דעתו למספר מחדלי חקירה להם טען המערער, וקבע כי אין בהם כדי לפגום במהימנות המתלוננת. ו. לבסוף צוין על ידי השופטת אבידע כי אמנם משנתו של המערער היתה סדורה, אך אין בכך ללמד על חפותו, וכך גם בעובדה שהמערער הסכים ליתן דגימות מגופו, שכן ייתכן כי השתמש באמצעי מניעה או שלא הגיע לסיפוק מיני. גזר הדין ז. על המערער הושתו 7 שנות מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, ופיצוי המתלוננת בסך של 50,000 ₪. כן הופעל עונש מאסר מותנה של שלושה חודשים שהושת על המערער בת"פ 1855/02 על ידי בית משפט השלום באילת. ח. בית המשפט הדגיש בגזר הדין את חומרת נסיבות העבירה, וביניהן פער הגילאים בין המתלוננת למערער וניצולה על-ידיו, כאשר היתה נתונה לבדה בדירה במצב של חוסר אונים וחוסר יכולת להתנגד. כן ניתן משקל לאמור בתסקיר הקרבן בדבר הנזק הקשה שנגרם למתלוננת כתוצאה ממעשי המערער. במסגרת התסקיר צוין, כי המתלוננת נפגעה בעבר מינית על ידי אביה החורג, ובהיותה כבת 14 שוב היתה קרבן לנסיון תקיפה מינית. בית המשפט נתן דעתו אף לעברו הפלילי הלא מכביד של המערער (הרשעה ב- 2003 על עבירות מ- 2002 שעניינן החזקת סכין, החזקת סמים שלא לצריכה עצמית והחזקת נכס חשוד בגנוב, עליהן נדון לקנס ולמאסר על תנאי), ולעדויות בדבר אופיו הטוב ובדבר תרומתו לזולת. אשר לחיוב המערער בפיצוי המתלוננת צוין, כי לכך חשיבות רבה, שכן מחד גיסא הטלת הפיצוי תמחיש למערער את אחריותו הישירה לפגיעה במתלוננת, ומאידך גיסא יש בה משום העברת מסר למתלוננת כי תלונתה וסבלה לא היו לשווא, ובכך יש - ולוא באופן סמלי - מעין הכרה חברתית בסבלה. טענות המערער ט. המערער הכחיש קיומו של מגע מיני כלשהו עם המתלוננת. כנטען, בליל האירוע הגיע אל דירתו של פלוני, והשניים צפו בטלויזיה. לדבריו, ראה את המתלוננת ישנה במיטה, בדרכו לשירותים. לאחר מכן חזר לסלון. פלוני ולאחר מכן המערער ניסו להעיר את המתלוננת, ללא הצלחה. שעה שפלוני ירד למטה היתה המתלוננת בחדר וסגרה את הדלת, וכשחזר פלוני ורצה להיכנס לחדר, אמרה לו כי היא מתלבשת. המתלוננת התלבשה, יצאה וחיפשה אחר תיקה. השניים עזרו לה לחפש, ואולם התיק לא נמצא (עמ' 45 לפרוטוקול הדיון מיום 7.3.07). י. לטענת המערער ענייננו במקרה יוצא דופן, בו יש מקום להתערבות בממצאי עובדה של בית המשפט קמא. זאת, נוכח העובדה שהמתלוננת היתה שיכורה ביותר במועד האירועים, ויכולת הבנתה את המתרחש היתה לקויה באופן קיצוני. יא. לטענת המערער, משלא זכרה המתלוננת בליל האירוע פרטים משמעותיים מהאירוע, ובחרה להעלים פרטיים משמעותיים לא פחות, ועדותה בבית המשפט אינה עולה בקנה אחד עם ההודעות שנגבו מיד לאחר המקרה, אין ניתן להסתמך על עדותה ולהרשיע על בסיסה. נטען, כי גירסותיה של המתלוננת, שהתפתחו לאורך התיק, אינן מתיישבות עם ראיות אחרות, וחלק מדבריה הוכחו כשקריים: למשל, המערערת טענה שהמערער הפשיט אותה ואף סיפרה זאת לחברותיה, בעוד המתלוננת היתה כבר ערומה, לאחר שקיימה יחסי מין עם פלוני; המתלוננת הסתירה בהודעותיה הראשונות את העובדה שקיימה יחסי מין באותו ערב, ואף טענה כי לא קיימה יחסי מין במשך שנה; רק בהודעתה השלישית מסרה כי מעשה האונס היה מעשה סדום; המתלוננת טענה כי המערער היה עמה בחדר כשפלוני נכנס וברח מיד לאחר מכן, בעוד הוכח שלא כך היה - המערער סייע לה לחפש את תיקה לפני שעזבה את ביתו של פלוני, ואף פלוני העיד כי המערער עזב את הדירה לאחר המתלוננת. ולבסוף, המתלוננת לא זכרה שהשאירה את תיקה אצל חברתה, והאשימה את המערער בגניבתו. יב. עוד נטען, כי אין מקום לראות במצב הנפשי של המתלוננת לאחר האירועים הנטענים ראיה לחיזוק; מצבה הנפשי עשוי להיות מוסבר על ידי כמות האלכוהול שהיתה בגופה, מצבי רוחה המשתנים והעובדה שהיתה בטוחה שתיקה נגנב על ידי המערער. יתרה מכך, מצב נפשי קשה אינו מתיישב - כנטען - עם העובדה שהמתלוננת שקלה צעדיה לטענתה, ולא סיפרה כי קיימה יחסים עם פלוני, כיוון שלא רצתה לסבכו. יג. עוד נטען, כי הבדיקות הגניקולוגיות לא העלו כל ממצא הקושר את המערער למעשים, וייתכן שפלוני ניצל את מצבה של המתלוננת וקיים עמה יחסי מין אנאליים בהיותה שיכורה; סברה זו מתקבלת על הדעת, בפרט נוכח העובדה שנמלט מאילת לאחר האירועים. הוסף, כי קביעתו של בית המשפט שהמערער לא הגיע לסיפוק מיני או השתמש בקונדום אינה עולה בקנה אחד עם ממצאי חוות הדעת הגניקולוגית, לפיה נמצאו תאי זרע של גורם זכרי בפי הטבעת. יד. המערער טוען כי גירסת המתלוננת "זוהמה" והושפעה ממקורות אחרים, ועל כן לא ניתן לסמוך עליה לצורך הרשעה בפלילים. עוד נטען, כי לא ניתן משקל הולם לכך שהמתלוננת האמינה בקשר למערער שמדובר בשני אנשים שונים- ת' ור' - התנהלות המעידה על תפיסה לקויה של המציאות. נטען גם למספר מחדלי חקירה, לגביהם יפורט בהמשך. לבסוף נטען, כי הרציונל אשר עמד מאחורי ביטול דרישת הסיוע על-ידי המחוקק אינו מתקיים בענייננו, שכן תכליתו היתה להתמודד עם הנושא של כבישת עדויות ועם העובדה שמדובר באירוע לו שותפים רק שניים, וקיים קושי להתחקות אחר אשר קרה בפועל. בענייננו, לעומת זאת סיפרה המתלוננת על דבר האירוע לאנשים שונים, עדותה לא היתה קוהרנטית וחוות הדעת הרפואית אינה תומכת בגירסתה. טו. לבסוף מפנה המערער לאתר אינטרנט בו מופיעות תמונותיה של המתלוננת, והמלמד, לטענתו, על התנהגותה המתירנית. טז. אשר לעונש נטען, כי עברו הפלילי של המערער אינו מכביד וכי מדובר במאסר ראשון. הודגש, כי המעשים לא לוו באלימות קשה ובברוטליות. נטען, כי לא ניתן לבודד את הנזק שנגרם למתלוננת עקב המעשים בהם הורשע המערער, כיון שחוותה פגיעות מיניות בעברה, ונוכח סירובה לפנות לטיפול פסיכולוגי. טענות המשיבה יז. המשיבה סומכת ידה על פסק דינו של בית המשפט קמא. נטען, כי מרבית הטענות שמעלה המערער מופנות כנגד קביעות מהימנות, בהן אין בית משפט שלערעור נוטה להתערב. עוד נטען, כי עדותה של המתלוננת נמצאה מהימנה על ידי כל חברי ההרכב, ולעדות המתלוננת נמצאו ראיות חיזוק משמעותיות: נעילת הדלת על ידי המערער בזמן שפלוני יצא מהדירה; כאביה של המתלוננת בפי הטבעת; ממצאים בפי הטבעת הפנימי של המתלוננת, השייכים לאדם נוסף שאינו המתלוננת; ומצבה הנפשי של המתלוננת מיד לאחר המעשים, כשהגיעה לביתה, ובימים שלאחר התקיפה. יח. אשר לטענה בדבר "זיהום" עדותה של המתלוננת צוין, כי החיזוקים המשמעותיים לכך שגרעין עדותה של המתלוננת מקורו בה עצמה הם ארבעה: העובדה שהמתלוננת התעוררה בדקות הספורות בהן נעדר פלוני מהדירה, אף שקודם לכן ישנה בשכרות עמוקה ופלוני והמערער לא הצליחו להעירה; העובדה שהמתלוננת מסרה שעברה תקיפה מינית כבר בהודעתה הראשונה בעת שהיתה שיכורה מאוד; הימצאות תערובת שמקורה ביותר מפרט אחד בפי הטבעת הפנימי של המתלוננת, אשר מחזקת את תלונתה שבוצע בה מעשה סדום; ונעילת הדלת על ידי המערער ללא הסבר הגיוני לכך. לבסוף נטען, כי אין במחדלי החקירה שנטענו כדי לשנות מהרשעתו של המערער. יט. צוין, כי העונש שנגזר על המערער אינו נוטה לחומרה בהתחשב בחומרת המעשים, בניצול מצבה של המתלוננת ובגילה הצעיר, ומנגד בנסיבותיו האישיות של המערער. עוד נטען, כי אמנם קשה לכמת את הנזק שנגרם למתלוננת בעקבות האירוע, בשל היותה קרבן לתקיפות נוספות בעבר, ואולם בתסקיר הקרבן ואף בעדותה של עורכת התסקיר הודגש שמצבה של המתלוננת הורע מאוד בעקבות הפגיעה. בקשה להוספת ראיה כ. ביום 24.12.08 הגיש המערער בקשה להוספת ראיות בערעור, שלוש במספר: (א) חוות דעת טוקסיקולוגית המנתחת את ההשפעות וההשלכות של כמות האלכוהול שנמצאה בדמה של המתלוננת; (ב) תצהיר מאת חברתה של המתלוננת, בו נאמר כי המתלוננת ציינה שאינה בטוחה בזהות האדם שאנס אותה, וזאת כשבועיים לאחר הגשת התלונה; (ג) חשיפת פרטים הנוגעים לידיעה מודיעינית שהועברה להגנה, כחומר חקירה, במהלך ניהול התיק בבית המשפט קמא. כא. המשיבה התנגדה להגשת ראיות אלה, וטענה כי המערער לא הצביע על כל מניעה להגשת הראיות בפני הערכאה הדיונית, והן אינן בעלות משקל סגולי העשוי לשנות את תוצאות המשפט. הדיון בערעור כב. ביום 13.7.09 התקיים דיון בערעור. הצדדים חזרו על עיקרי טענותיהם. באת כוח המערער הדגישה שחלקו של פלוני באירוע לא הוברר עד תום, וככל הנראה הוא שעשה במתלוננת מעשה סדום, ולא המערער. כן הודגש, כי לא נמצא ממצא רפואי המסביר את הכאבים בפי הטבעת של המתלוננת. באת כוח המשיבה טענה, כי אין הסבר סביר אחר להשתלשלות האירועים מרגע חזרתו של פלוני הביתה, מלבד המסקנה שהמערער עשה את המעשים: המתלוננת לא פתחה את דלת החדר עד שזיהתה כי מדובר בפלוני, היא בכתה, הגיעה לביתה ללא תחתונים, וכאשר הלכה לביתו של פלוני לחפש אחר התיק שאלה היכן המערער. כג. בסיום הדיון נתקבלה החלטה שזו לשונה: "שמענו היום את טיעוניהם של בעלי הדין לעניין הערעור. הם אף טענו לגבי בקשת המערער להגשת ראיות נוספות. דעתנו היא שמבין הראיות הנוספות יש לקבל אך ורק את תצהירה של (פלונית) מיום 20.1.08. התצהיר לא יכול להתקבל כמות שהוא, אלא יהא צורך להעיד את המצהירה כעדת הגנה. לפיכך יחזור העניין לבית המשפט המחוזי על מנת שתישמע בהקדם עדותה של המצהירה..." כד. ביום 7.12.09 הודיע המערער כי בית המשפט המחוזי קבע דיון לשמיעת העדה, אך העדה לא התייצבה, אף לאחר שהוצא לה צו הבאה. ביום 1.10.09, מועד הדיון השלישי אליו לא התייצבה, ביקש המערער לקבל את תצהירה של העדה במסגרת סעיף 10(ב) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א- 1971. זאת נוכח מידע שהתקבל מאחיו של המערער על אודות איומים מצד המתלוננת או חברותיה על העדה, שלא תגיע לדיונים. בקשה זו לא נתקבלה. נוכח האמור, הודיע המערער כי הוא מוותר על שמיעת העדה, וביקש כי הדיון שנקבע לשמיעתה יבוטל, ויינתן פסק דין. בנסיבות אלה אין מקום להידרש לראיה זו. פסק הדין ניתן איפוא בזה. נוסיף, כי לצערנו התעכב פסק הדין כיון שתיק המוצגים לא אותר לאורך תקופה במזכירות בית המשפט. הכרעה כה. בא כוח המערער - שקיבל את הייצוג בערעור - לא הניח טענה שלא טען ואבן שלא הפך, אולם הערעור שבפנינו, מופנה, רובו ככולו, כנגד ממצאי עובדה ומהימנות עליהם נשענה הכרעת דינו של בית-המשפט המחוזי. מושכל יסוד הוא כי בית משפט שלערעור ממעט להתערב בתחום זה. הטעם לכך הוא כי לערכאה הדיונית יתרון ניכר בקביעת ממצאי עובדה, עקב יכולתה להתרשם באופן ישיר ובלתי אמצעי ממהימנותם של העדים המופיעים בפניה, ולכן ישים עצמו בית המשפט שלערעור בנעליה רק במקרים חריגים; "הלכה זו מקורה אינו פרוצדוראלי או טכני גרידא. זהו מנגנון שנועד לסייע לבית-המשפט לרדת אל חקר האמת, ובבסיסו מונחת התפישה כי לערכאה הדיונית עומד יתרון ההתרשמות הישירה מן העדים וממהימנותם" (ע"פ 9216/03 אלרז נ' מדינת ישראל (לא פורסם), מפי השופט לוי; ראו גם ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל פ"ד לז(1) 225, 233; ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל פ"ד נה(2) 150, 165; ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נה(2) 918, 924; ע"פ 6890/04 מדינת ישראל נ' בלאוסוב (טרם פורסם)). לאמור משנה תוקף כאשר עסקינן בעבירות מין "בהן - לרוב - רב הנסתר על הנגלה, ואך השניים המעורבים בפרשה יודעים את שאירע לאמיתו. בית המשפט ניצב אל מול גירסאות סותרות, ולא אחת האפשרות להיעזר בעדויות אובייקטיביות, חיצוניות לאירוע, היא מועטה" (ע"פ 3793/06 וורקו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ראו גם ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (להלן פרשת וקנין)). כו. בפרשת וקנין תיארתי את ההתלבטות הרבה בתיקים אלה: "הסכמתי ניתנת מתוך התלבטות, הנובעת מן הקושי הגדול – ומקרה זה אינו יחיד כמובן – שבפניו ניצבת ערכאת ערעור, בבואה לשקול טענות בתיקים שבהם הגרסאות ניצבות קוטבית אלה כנגד אלה. תיקים מסוימים של עבירות מין מתאפיינים בכך; כשהמדובר באישום באונס מן הסוג המתרחש חדר לפנים מחדר, באין עדים אלא הנאשם והמתלוננת בלבד, תלוי הדבר כמעט באופן מוחלט בהערכת המהימנות מצד הערכאה הדיונית, השומעת את המתלוננת והנאשם ומתרשמת מהם. כפי שציינה חברתי, הערכת ראיות בנויה מהתרשמות חושית ומהיסק לוגי. ...תחומה של ערכאת הערעור, מצטמצם לאמיתם של דברים כמעט לחלוטין לאותו קטע שהוא ניתוח משפטי והיסק לוגי, והאפשרות והסיכוי להתערבות בעובדות עצמן מצומצמים אף יותר מן הרגיל, מן המקרים שבהם מערכת הראיות כוללת חומר חפצי ומסמכים... בבואנו להחיל את אלה למקרה של עדות "אחד מול אחת" מסוג עבירות המין, אף מתחזקת עדיפותה של הערכאה הדיונית, וכבר ציטטה חברתי השופטת פרוקצ'יה אל נכון את דברי השופט זמיר בפרשת יומטוביאן, וכן את דברי המשנה לנשיא לוין שם, לעניין הנסיבות בהן תתערב ערכאת הערעור. כן ראו דברי השופט לוי בע"פ 10049/03 פלוני נ' מדינת ישראל (פ"ד נט(1) 385, 391): "חלקן הארי של עבירות המין מבוצעות בחדרי חדרים, הרחק מֵעַיִן בולשת..." (צוטט בע"פ 3648/04 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). נחוץ איפוא כשל של ממש, בדרגה משמעותית, בהסקת המסקנות מן העדות לה האמינה הערכאה הדיונית, כדי שערכאת הערעור תתערב; במקרה כזה יסייע כמובן השיקול ההגיוני, או כדברי חכמים, ה'סברה', להעמיד דברים על מכונם." אכן התערבות תוכל להישקל, למשל, כאשר בערכאה דיונית נחלקו הדעות באשר לרושם מעדות פלונית, או כאשר ישנן ראיות חזקות המטילות ספק בהתרשמות. כאמור, לא מצאנו כי המקרה שלפנינו בא בקהלם של המקרים הללו גם נוכח השתכנעותו המובהקת של בית המשפט קמא מעדות המתלוננת, ונוכח החיזוקים האחרים שנמצאו והמשתלבים בעדותה. שכרות המתלוננת וההשפעה על מהימנותה כז. המתלוננת שתתה לשכרה בליל האירוע, ומדו"ח המעבדה עולה כי רמת האלכוהול בדמה היתה חריגה ביותר (נ/20). בית המשפט המחוזי הסביר כי בשל שכרותה נחרתו בזכרונה האירועים הטראומטיים שעברה, אך לא פרטים אחרים כגון השארת תיקה אצל חברתה ה'. כח. כמותי כבית המשפט המחוזי סבורני, כי אין לקבל את הטענה שנוכח אחוז האלכוהול הגבוה שבדמה הזתה המתלוננת את האירוע, או שייחסה את המקרה למערער במקום לפלוני. נראה כי אף שהיתה שתויה, היתה במצב של מודעות ותפקוד מסוים: לאחר האירוע מנעה מפלוני להיכנס לחדר עד שהזדהה בפניה, התלבשה, אמרה לפלוני שהיא מבקשת לנסוע לביתה, ירדה עם פלוני למטה והשיבה לפלוני כאשר שאל אותה מה קרה, כפי שתיאר: "אחרי זה עליתי חזרה, באתי דפקתי בדלת והוא פתח לי את הדלת. היא היתה נעולה, הוא פתח לי את הדלת, ואז נכנסתי לחדר (המתלוננת) סגרה עלי את הדלת, אמרתי לה .... זה אני, היא זיהתה את הקול שלי, היא פתחה לי וחיבקה אותי ואמרה לי ... תקח אותי הביתה, הזמנתי מונית, היא הלכה הביתה, ירדתי איתה למטה ושילמתי לה על המונית, ובדרך למטה שיצאנו מהדלת היא המשיכה לחבק אותי ולמטה היא התחילה לבכות ושאלתי מה קרה היא אמרה לי כלום, אמרתי לה שאני רוצה לדעת מה קרה, היא אמרה שלא קרה כלום ושהיא תדבר איתי שהיא תגיע הביתה" (נ/ 14א'- הודעת פלוני, מיום 29.8.06 עמ' 2). לאחר שעזבה את ביתו של פלוני נסעה לביתה, שם דיברה עם אמה, שוחחה בטלפון ובאמצעות המחשב עם חברותיה, ונסעה עם אמה ובן זוגה לביתו של פלוני, תוך שהיא מדריכה את בן הזוג כיצד להגיע לבית, עלתה לדירה של פלוני וערכה חיפוש בחדר (עדות אמה של המתלוננת - עמ' 121 לפרוטוקול הדיון מיום 25.2.07, ש' 19-5). ברי איפוא כי השכרות לא היממה את המתלוננת לחלוטין. כט. יתרה מכך, המתלוננת הבחינה בתלונתה בין האקט המיני שנעשה בהסכמה עם פלוני לבין האקט הכפוי עם המערער (עמ' 75 לפרוטוקול הדיון מיום 3.1.07, ש' 12-9). ראו הודעה מ- 30.8.06. כך גם זכרה דברים שהמתלונן אמר לה כאשר תקף אותה - "למה את מסננת אותי" (עמ' 9 לפרוטוקול הדיון מיום 26.12.06, ש' 13-10). המתלוננת אף העידה על הכאבים שהיו לה כאשר המערער חדר לפי טבעתה ועל כך שצעקה, וכי הכאבים נמשכו אף לאחר האירוע וגרמו לה לעצירות (עמ' 43 לפרוטוקול הדיון מיום 3.1.07, ש' 28-16). חיזוק לגירסתה מצוי, במידת מה, בחוות הדעת הרפואית (נ/ 9). מעדותו של פלוני ומעדותה של המתלוננת עולה כי קויימו ביניהם יחסי מין וגינאליים בלבד (עמ' 17 לפרוטוקול הדיון מיום 3.1.07, ש' 27); ועם זאת, בפי הטבעת החיצוני של המתלוננת נמצאו תאי זרע, ובפי הטבעת הפנימי נמצאה תערובת שמקורה ביותר מפרט אחד. ממצא זה עולה בקנה עם גירסתה של המתלוננת כי המערער קיים עמה יחסים אנאליים בכפיה. מצבה הנפשי של המתלוננת ל. גם בעדויות הרבות על אודות מצבה הנפשי של המתלוננת סמוך לאחר האירוע יש כדי לחזק את גירסתה ואת האמון שנתן בה בית המשפט: פלוני העיד כי כאשר חזר אל הדירה, לאחר שנעדר ממנה למשך מספר דקות, היתה המתלוננת נסערת ובוכיה: "ואז באתי להיכנס לחדר, (המתלוננת) סגרה עלי את הדלת. אמרתי לה כאילו מה יש לך? אז היא פתחה את הדלת, לא יודע, היא בכתה שאלתי אותה מה קרה, היא אמרה שלא קרה כלום. שאלתי אותה עוד פעם מה קרה? ועוד פעם היא ענתה שלא קרה כלום והיא רוצה שאני אקח אותה הביתה. הזמנתי מונית, ירדתי איתה עד למטה ובדרך למטה עוד פעם שאלתי אותה קרה משהו? היא אומרת לי לא קרה כלום, לא קרה כלום, אני רוצה ללכת הביתה אני לא מרגישה טוב" (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 7.3.07, ש' 12-5). אמה של המתלוננת העידה גם היא כי המתלוננת חזרה לביתה כשהיא בוכה ונסערת: "פתחתי לה את הדלת היא נכנסה בוכה, נכנסה לחדר ואמרה לי שאעזוב אותה, ונכנסה לחדר. לא העלתי בדעתי שקרה משהו... בערך אחרי רבע שעה יצאה לסלון, הדליקה סיגריה, ישבה ומילמלה, היה לה ריח של אלכוהול, אמרתי לה מה קרה, אולי רבה עם חברות, אולי קרה משהו, אולי תספר לי. היא אמרה אנשים רעים, הלוואי שימותו, ואני חושבת שהיא אמרה שהוא עוד ישלם ביוקר. עבר די זמן מאז." (עדות אמה של המתלוננת- עמ' 120 לפרוטוקול הדיון מיום 25.2.07, ש' 21-15). דווקא מרדנות המתלוננת עליה העידה האם במשטרה (למשל נ/10 מ- 1.9.06 ש' 2) וגם מקרי השכרות בעברה (עמ' 126-125 לפרוטוקול מיום 25.2.07), בהציבנו אותן מול תגובת המתלוננת במקרה דנא, מוסיפה – כך נראה – אותנטיות לתלונה. לא. חברתה של המתלוננת ה', מסרה בהודעתה במשטרה, כי המתלוננת "היא נשמעה על הפנים מזועזעת. היא אומרת לי שהיא כל הזמן בוכה בבית, אתמול רציתי להוציא אותה מהבית אבל היא לא רצתה לצאת מהבית. ההתנהגות שלה מאוד שונה, היא עכשיו בוכה כל הזמן כי פלוני גם אדם שלא מאמינים שיעשה דבר כזה, היא בוכה כל הזמן והיא מדוכאת, כל היום בחדר מאז שזה קרה לה" (ת/ 1 - הודעה מיום 29.8.06 , ש' 17-14). יצוין, כי חברה זו הוכרזה עדה עוינת, אולם בעדותה חזרה על עיקרי הדברים (עמ' 114 לפרוטוקול הדיון מיום 25.2.07, ש' 21-20). גם עדה נוספת (מ') ציינה "אני נזכרת שהיא נשמעה לי בשיחה השניה ממש היסטרית ואמרתי לה אם היא רוצה לבוא אלי והיא לא רצתה, היא אמרה שהיא לא רוצה לצאת מהבית" (עמ' 141 לפרוטוקול הדיון מיום 4.3.07, ש' 4-2). לב. לא זו אף זו, המתלוננת שבה לביתה ללא התיק, הטלפון הסלולרי והמפתח, והיתה סבורה שהמערער לקח אותם; על כן חזרה עם אמה ובן זוגה של האם לדירתו של פלוני, שם חיפשה אחר המערער ואחר חפציה. כשנשאלה על ידי פלוני מה קרה השיבה "הוא ישלם ביוקר" (עמ' 121 לפרוטוקול הדיון מיום 25.2.07, ש' 19-18). כשחזרו הביתה, סיפרה לאמה, בעודה בוכה, כי תחתוניה נשארו אצל פלוני (עמ' 122 לפרוטוקול הדיון מיום 25.2.07 ש' 6-5), וגם בכך יש לתמוך בגירסתה. לג. נעילת הדלת, בלא הסבר מניח את הדעת, מחזקת גם היא את עדות המתלוננת, ופוגעת במהימנות גירסתו של המערער, המכחישה מגע מיני עם המתלוננת. המערער טען כי פלוני ביקש ממנו לנעול את הדלת (עמ' 48 לפרוטוקול הדיון מיום 7.3.07, ש' 19-14), ואולם כאשר נחקר פלוני על כך במשטרה, מסר כי לא אמר למערער לנעול את הדלת (נ/14 ב', הודעה מיום 3.9.06, ש' 3); בעדותו בבית המשפט מסר, כי אינו זוכר אם אמר למערער לנעול את הדלת. בית המשפט המחוזי קבע כי אין ספק שהמערער נעל את הדלת מבלי שפלוני ביקש ממנו, וכי בגירסתו בהקשר זה, כמו גם בהקשרים אחרים, הוא מנסה להלך בין הטיפות נוכח חברותו הן עם המתלוננת והן עם המערער. לד. לבסוף, גם הודעתה של אמה של העדה מ' בדבר שיחת טלפון שהתקבלה בביתה תומכת בגירסתה של המתלוננת. "הטלפון צלצל בין 4:00 - 6:00 בבוקר, עדיין היה חושך, הטלפון צלצל שלוש פעמים. בפעם השלישית הספקתי לענות... ברגע שעניתי, בפעם השלישית, שמעתי אנשים מדברים ביניהם ולי זה היה נראה שלמישהו נלחץ הטלפון בטעות, כמו שקורה לפעמים ושומעים דו שיח. אני שמעתי כך: 'איפה ת''? זה נאמר בעצבים ובכעס. קול מאוד נמוך, כנראה שאל ' למה'? , אני מסיקה את זה מכך שהיתה תשובה. התשובה היתה בציניות ובכעס: 'ככה, כי בא לי שיזיין אותי בתחת', זה נאמר בציניות ובכעס על ידי הבחורה" (עמ' 136 לפרוטוקול הדיון מיום 4.3.07, ש' 14-8). "זיהום" העדות והתפתחות הגירסאות לה. בבית החולים סירבה המתלוננת לשתף פעולה עם המשטרה, ומסרה כי אינה זוכרת דבר ("אני לא זוכרת כלום, כל מה שהיה, אני רוצה ללכת לישון כי אני עייפה" נ/4 א - הודעה מיום 27.8.06, ש' 2-1). גם הרופא שנטל מן המתלוננת דוגמאות לערכת האינוס רשם, כי היא אינה זוכרת כל פרט מלבד נוכחות בחור (נ/5), אותו היא מכירה; וכך גם נרשם בתיק שנפתח בחדר המיון (נ/6). לאחר שהמתלוננת שבה לביתה והמשטרה התקשרה וביקשה ממנה כי תגיע להגיש את תלונתה, מסרה את גירסתה. בית המשפט קבע כי את טענתה, בבוקר יום האירוע, שאינה זוכרת דבר, יש להסביר על רקע היותה שתויה ועייפה ועל רקע אופיה המרדני; ואכן אט אט, "עם התאדותם של אדי האלכוהול", כלשונו של בית המשפט קמא, מסרה את פרטי האירוע. יודגש, כי כבר בהודעתה הראשונה, אף שמסרה למשטרה כי אינה זוכרת דבר, ציינה שזו פעם "שלישית שקורה שמנסים לאנוס אותי" (נ/4 א - הודעה מיום 27.8.06, ש' 14-13). לו. בתחילה נמנעה המתלוננת ממסירת האמת בדבר יחסי המין שקיימה עם פלוני באותו לילה, וכאשר נשאלה בחקירתה במשטרה מתי קיימה יחסי מין לאחרונה, תשובתה היתה כי היה זה שנה קודם לאירוע (נ/4 ג- הודעה מיום 27.8.06, עמ' 3, ש' 58-57). גם על מעשה הסדום, סיפרה רק בהודעתה השלישית (נ/4 ב- הודעה מיום 30.8.06, עמ' 1, ש' 2). דבר זה טעון הסבר. לז. ואכן, המתלוננת הסבירה מדוע לא חשפה את דבר קיומם של יחסי המין עם פלוני בשלב הראשון: "לא נעים לי להגיד לבן אדם עם מי שוכבת ומי זה חבר שלי ומה זה. אני באתי לספר על זה שאנסו אותי למה אני צריכה לספר דברים, וגם לך, על דברים שלא קשורים לתיק הזה?" (עמ' 79 לפרוטוקול הדיון מיום 26.12.06, ש' 14-12), "לא רציתי לספר להם על פלוני, ורק אחרי זה כשידעתי שזה יכול לסבך אותו אז סיפרתי" (עמ' 29 לפרוטוקול הדיון מיום 3.1.07, ש' 18-17). באשר למעשה הסדום מציינת המתלוננת: "אני גם לא סיפרתי לאמא שלי ולפלוני כי התביישתי ולא יכולתי מהבושה לספר, אבל זה כבר כאב לי לשבת אז הלכתי לספר לאמא שלי" (נ/4 ה - הודעה מיום 31.8.06 עמ' 2-1). לח. כבישת עדויות של קרבנות מעשי מין היא תופעה נפוצה ומוכרת. לעתים קרובות הצורך בעיבוד רגשי מינימלי או רגש הבושה שחש הקרבן, הם הגורמים לכבישת התלונה. ואולם, מקום בו ניתן מפי המתלונן או המתלוננת הסבר סביר לשתיקתה ולהחלטתה לחשוף את העדות דווקא בעיתוי מסוים, אין בכבישת העדות כדי לפגוע במהימנות (ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי ואח' פ"ד מח(1) 302, 365; ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2), 419, 429). הסבריה של המתלוננת לחשיפת פרטי האירוע אינם חורגים מן הסביר, וגם לדידי אין בכבישת הגירסה לפגוע במהימנותה; בפרט אמורים הדברים, משבאה וחשפה מיוזמתה כי קיימה יחסי מין באותו ערב עם פלוני, בטרם נערך עימות בינה לבין המערער. לט. המערער טוען, כאמור, ל"זיהומה" של העדות, וכי רעיון האונס קרם עור וגידים כתוצאה משיחות המתלוננת עם אמה וחברותיה. דומני, כי הראיות בדבר מצבה הנפשי של המתלוננת מיד לאחר האירוע, התנהלותה כאשר שבה עם אמה לחפש אחר תיקה בביתו של פלוני, שיחת הטלפון למ' ונעילת דלת הדירה על ידי המערער, מצביעים כולם על כך שגרעין התלונה מקורו בה עצמה. שאלת הזיהוי מ. המתלוננת העידה כי בתחילה חשבה ששמו של המערער הוא ת' ולא ר', וכי פלוני הוא זה שאמר לה, למחרת האירוע, בשעות הצהריים כי מי שהיה בדירה הוא המערער וכך הבינה כי ר' ות' הם אותו אדם. המערער העלה את הטענה כי הסברה שהיו שני בחורים בעלי חזות דומה, האחד ת' והשני ר', יש בה כדי לפגום במהימנותה של המתלוננת. בית המשפט ציין, בהקשר זה, כי המתלוננת לא הכירה את המערער היכרות קרובה, ולכן היה ביכולתו להציג עצמו בפניה בשם אחר, כפי שאכן עשה. משכך, אין באמור כדי להפחית ממהימנותה. אף לדידי, אין בכך כדי לערער את אמיתות גירסתה של המתלוננת. המתלוננת העידה כי המערער שהציג עצמו כת' במשך מספר חודשים, כיון שיש לו חברה שהיתה בעבר חברתה של המתלוננת. המתלוננת נפגשה עם המערער תחת הרושם ששמו הוא ת', ואף הציגה בפני חוקר משטרה הודעה שקיבלה במכשיר הטלפון שלה מהמערער, אשר בה נכתב: "למה את לא עונה זה ת'?" (נ/4 ב', עמ' 3, ש' 65). אמנם העובדה שלא התעוררו אצל המתלוננת סימני שאלה מעט מתמיהה, אך בכך אין - כאמור - כדי לפגוע במהימנותה. מחדלי חקירה מא. המערער הצביע על מספר מחדלי חקירה שפגעו בהגנתו: אי השוואת דגימת דנ"א שנלקחה מפלוני עם הממצאים שנאספו בערכת האונס; מחשבה האישי של המתלוננת לא נתפס, ולא אותרו שיחות שקיימה עם חברותיה; לא נבדק מקור השיחה שנעשתה לביתה של מ' לאחר האירועים, ולא נחקר האדם אותו פגש פלוני, כאשר יצא מן הדירה. מב. אכן, וכך סבר גם בית המשפט קמא, היה מקום לתפוס את מחשבה של המתלוננת ולאתר את השיחות שקיימה עם חברותיה מיד לאחר האירוע; התחקות אחר אלה היתה מאפשרת לבחון מה בבסיס גרעין התלונה ומה התווסף לאחר מכן. עם זאת, כאמור, גירסתה של המתלוננת נתמכת בראיות נוספות, ונראה כי אין במחדל האמור לפגוע בהגנת המערער. תמה אני פעם אחר פעם האם ההדרכה הניתנת לחוקרי משטרה כוללת "רשימת בדיקה" (check list) המבטיחה צמצום המחדלים בחקירות. ואולם, בסופו של יום יש לבחון אם מחדלים אלה יורדים לשורש העניין או מצויים בדרגה שניה או שלישית. (ע"פ 10596/03 בשירוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ (לא פורסם)). מג. אשר לבדיקה של מקור השיחה עם מ', נראה כי לא היה בכך כדי לסייע למערער; קשה להלום התקשרות של אדם אחר לפנות בוקר תוך אמירת הדברים שפורטו. מד. ולבסוף, אכן היה מקום להשוות בין דגימת הדנ"א שנלקחה מפלוני לממצאים שנאספו בערכת האונס, ובכך לשלול את הטענה כי פלוני קיים עם המתלוננת יחסים אנאליים. ואולם, נוכח עדותה של המתלוננת שנמצאה מהימנה, והתימוכין שנמצאו לה, נראה כי לא נפגעה הגנתו של המערער, גם בהקשר זה, משלא נערכה בדיקה כאמור. כך גם לא נפל פגם באי חקירת האדם עמו שוחח פלוני כאשר יצא מן הדירה, משאין חולק כי פלוני נעדר הימנה למספר דקות. מה. אשר לטענת המערער כי יש ללמוד מתמונותיה של המתלוננת באתר האינטרנט והכיתוב שם ("סיימתם להזיל עליי ריר!?!!? תגיבו!!!, 'יפה, שיכורה יחידה בעולם, שיש לה נפש מורעלת בתוך גוף מושלם'; כמו בובה של ברבי") על מתירנותה ועל דרך התנהגותה. נשוב ונחזור על מושכלות יסוד: אין קשר בין הסכמתה של האישה לבעילה לבין "מתירנותה" והתנהגותה: "יכול בהחלט שיקרה, כי התנהגותה של מתלוננת כלשהי במקרה של עבירת מין פלונית תיראה בלתי-נבונה, בלתי-סבירה ואפילו אווילית, וכי תעלה המסקנה, שניתן היה למנוע מראש את התפתחותן של הנסיבות שנוצרו עובר לביצועו של המעשה; כבר היו דברים מעולם, ולא על­ פי אמת מידה זו נבחן, אם נתקיימו יסודותיה של העבירה" (גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 564, 577 (הנשיא שמגר); ע"פ 9902/04 פלוני נ' מדינת ישראל ((לא פורסם)); לעניין אשם תורם בעבירות מין ראו א' הראל ול' וגנר "על האשם התורם של קרבן האונס" פלילים ו' (תשנ"ח) 235). מו. ואכן ראוי לומר את המובן והידוע, או צריך להיות ידוע, כי גם התנהגות "מרדנית", חופשית או מתירנית של אשה, לא כל שכן קטינה, אינה היתר לפגוע בה מינית. האוטונומיה לקיום יחסים היא שלה, ושלה בלבד; אין מתירנות בחינת רישיון לכל מאן דבעי והפקרת הגוף לניצול. מצב המונע התנגדות מז. המערער הורשע כאמור באינוס - עבירה לפי סעיף 345 (א)(4) לחוק, ובעבירה של מעשה סדום לפי סעיף 347 (ב) בצירוף סעיף 345 (א)(1) וסעיף 345 (א)(4) לחוק. החלופה בסעיף קטן 345(א) (4) עניינה בעילת אשה תשס"א-2001 "תוך ניצול מצב של חוסר הכרה בו שרויה האשה, או מצב אחר המונע ממנה לתת הסכמה חופשית". מח. בתיקון חוק העונשין (תיקון מס' 61)(אינוס), התשס"א- 2001 הוחלפו המלים "מצב המונע התנגדות" במלים "מצב המונע ממנה לתת הסכמה חופשית". "מצב המונע התנגדות" פורש בפסיקה כמצב פיסי של הקרבן או כמצב נפשי שבו שרוי הקרבן (ע"פ 10830/02 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם). השאלה שיש לתת עליה את הדעת "אינה אלא אם המצב שבו מצוי הקרבן 'מונע את התנגדותו', וזאת בלא שנהא קשורים לכל נורמה אפריורית. 'מצב המונע התנגדות' הינו לעולם יחסי, ומכאן פירושי לחוק כי 'מצב אחר המונע את התנגדותו' של הקרבן, פירושו: מצב שבו נשלל מן הקרבן חלק מהותי של חופש הבחירה והרצון, אותו חופש הטבוע בו באדם מראשיתו" (דנ"פ 6008/93 מדינת ישראל נ' פלוני פ"ד מח(5) 845, 861 (השופט -כתארו אז- חשין)). כאמור, בעקבות תיקון 61 שונה נוסח החוק. תיקון זה (שעיקרו היה ביטול דרישת השימוש בכוח בגדר יסודות העבירה), בא בהמשך לתיקון חוק העונשין (תיקון מס' 22), תשמ"ח- 1988, אשר החליף את המינוח "כנגד רצונה" בעבירת האינוס הקלאסית, במינוח "שלא בהסכמתה החופשית" (סעיף 345 (א)(1)). אותו תיקון היוה שינוי משמעותי בהגדרת העבירה, ובבסיסו התפיסה המטעימה את אוטונומית הרצון של האשה וזכותה על גופה. הנחת המוצא היא כי חופש הבחירה של האשה ושליטתה על גופה, מחייבים לראות במגע מיני שלא בהסכמתה - אינוס, אף אם האשה לא הביעה את אי הסכמתה על-דרך של התנגדות פיזית דווקא (ע"פ 5938/00 אזולאי נ' מ"י, פ"ד נה (3) 873; ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (3)769; ע"פ 2411/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). הנוסח "המונע ממנה לתת הסכמה חופשית" התיקון מתשס"א בו עסקינן, אף שדברי ההסבר לא ביארו את כוונתו בהקשר דנא (הצעות חוק תשס"א, 640-639), דומה כי הוא בא לחזק את האוטונומיה של האשה על גופה, ברוח דרישת ההסכמה החופשית; לא זו בלבד שהיא היתה מנועה להתנגד, אלא נדרש – כדי לקיים יחסים – שתיתן הסכמתה, ומכן היתה מנועה ביתר שאת. מט. בנדון דידן משהמתלוננת שתתה לשכרה ("אני הייתי מסטולה בצורה שאי אפשר לתאר"- עמ' 10 לפרוטוקול הדיון מיום 26.12.06, ש' 2-1), והיתה נתונה בשינה עמוקה עד כי המערער ופלוני לא הצליחו להעירה (עמ' 45 לפרוטוקול הדיון מיום 7.3.07, ש' 15-9), נראה כי לא יתכן חולק שענייננו באותם רגעים במצב המונע התנגדות, לא כל שכן המונע מתן הסכמה חופשית, וזאת אף אם בהמשך התעשתה. נ. אשר לתוספת הראייתית: כידוע את דרישת הסיוע החליפה בשנת 1982 דרישת ההנמקה, ובית המשפט רשאי לבסס הרשעתו לפי סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות, על עדות יחידה של נפגע עבירת מין, ובלבד שינמק את החלטתו. היקפה הראוי של ההנמקה הנדרשת, נבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה ובהתאם לעוצמת העדות העיקרית. בענייננו, בית המשפט קמא עמד אל נכון בחובת ההנמקה. ככלל די במתן אמון מלא בגירסת הקרבן על מנת למלא אחר חובה זו (ע"פ 9902/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)) אך בית המשפט קמא גם מצא מספר חיזוקים לעדות המתלוננת, ומקל וחומר יצא ידי חובת ההנמקה. נא. כללם של דברים: אין בידינו להיעתר לערעור על הכרעת הדין. גזר הדין נב. אשר לערעור על גזר הדין, על פי הוראת סעיף 6 לחוק ההגנה על הציבור מפני עברייני מין, תשס"ו-2006 יש צורך, בטרם החלטה בערעור, בהערכת מסוכנות עדכנית. הדבר חל בענייננו מכוח סעיף 34 לחוק זה. ההערכה תוגש תוך 30 יום. לאחר מכן יוחלט באשר להמשך הטיפול. נג. איננו נעתרים איפוא לערעור על הכרעת הדין. לעניין גזר הדין נשוב ונידרש בהתאם לפסקה נ"ב כאמור. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, ח' באייר תש"ע (22.4.10). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08002380_T11.doc רח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il