יוסף לוי נ. יונה לוי

2 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2376/21 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ד' מינץ המערער: יוסף לוי נ ג ד המשיב: יונה לוי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בת"א 57919-06-18 מיום 21.2.2021, אשר ניתן על ידי כב' השופט י' פרסקי; הודעה מטעם הצדדים מיום 22.5.2023 תאריך הישיבה: ח' בשבט התשפ"ג (30.1.2023) בשם המערער: עו"ד שחר בוטון בשם המשיב: עו"ד גבע מהצרי פסק-דין הנשיאה א' חיות: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט י' פרסקי) בת"א 57919-06-18 מיום 21.2.2021, שבגדרו נדחתה תביעת המערער להסרת קיפוח המיעוט לפי סעיף 191(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות), בחברה המצויה בבעלות הצדדים. רקע הדברים המערער, יוסף לוי (להלן: יוסף) והמשיב, יונה לוי (להלן: יונה) הם אחים ובעלי המניות היחידים בחברת אחים לוי רווחה בע"מ (להלן: החברה), אשר עוסקת בגידול ושיווק יבולים חקלאיים שונים. החברה הוקמה בשנת 2001, ובעת הקמתה החזיקו הצדדים ואח נוסף, אריה לוי (להלן: אריה), במניותיה בחלקים שווים. בשלב מסוים ובנסיבות שטרם הובררו עד תומן, הועברו מניותיו של אריה לידיו של יונה, ומאז מחזיק יונה בשני שלישים ממניות החברה ויוסף מחזיק בשליש הנותר. בעקבות מחלוקות שהתגלעו בין הצדדים הגיש יוסף ביום 25.6.2018 תביעה להסרת קיפוח המיעוט לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ת"א 57919-06-18; להלן: התביעה להסרת קיפוח המיעוט), ובה עתר, בין היתר, כי בית המשפט יורה על רכישה כפויה של מניותיו בידי יונה. בתביעתו טען יוסף כי התנהלותו של יונה מקפחת אותו כבעל מניות מיעוט בחברה, וכי יונה מבריח ערך מהחברה בדרכים שונות. לטענת יוסף, לאחר שנים ארוכות שבהן עבד בחברה הוא חדל לקבל ממנה שכר, הוא אינו מקבל דיבידנד, בעוד שיונה מושך דיבידנד בסכומי עתק, והוא ממודר מנתונים הנוגעים לה. עוד נטען כי החברה היא ששילמה עבור מניותיו של אריה, ולפיכך לא היה מקום להעבירן לידי יונה; וכי נוכח הנתק ששורר בין הצדדים, ובשים לב לאופייה המשפחתי של החברה – יש להכיר בחברה כ"מעין שותפות" שיחסי האמון בה הופרו. להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 28.1.2021 הגיש יוסף בקשה לאישור תביעה נגזרת בשם החברה נגד יונה, שבה חזר, בעיקרו של דבר, על חלק מהטענות שהעלה בתביעתו להסרת קיפוח המיעוט, לרבות טענתו בדבר רכישת מניותיו של אריה בידי החברה (תנ"ג 55118-01-21; להלן: התביעה הנגזרת). תביעה זו נותבה אף היא לטיפולו של השופט פרסקי, אשר הורה ביום 24.5.2021 על התליית בירורה עד להכרעה בערעור דנן. פסק הדין של בית המשפט קמא ביום 21.2.2021 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, אשר דחה את התביעה להסרת קיפוח המיעוט. בית המשפט קבע כי אין מקום להידרש לטענותיו של יוסף לעניין ביצוע פעולות בחברה באמצעות רישומו של יונה כעוסק מורשה, שכן טענה זו נוגעת לאירועים שהתרחשו לאחר הגשת התביעה ולא הוגשה מצד יוסף בקשה מתאימה לתיקון כתב תביעתו. באשר ליתר עילות הקיפוח שלהן טען יוסף קבע בית המשפט קמא כי לא עלה בידו לבססן. בית המשפט קבע כי יוסף חדל לקבל שכר מהחברה בעת שהפסיק לעבוד בה מסיבות בריאותיות, והחל לקבל תגמולי ביטוח בגין אבדן כושר עבודה, עובדה שיוסף לא פירט בכתב התביעה. כמו כן, דחה בית המשפט את טענותיו של יוסף בדבר חלוקת דיבידנד לא שוויונית בחברה בקבעו כי בחברה לא חולק דיבידנד מעולם ואף לא הוכח שהייתה בה יתרה מותרת לחלוקה. עוד נקבע כי יוסף לא עמד בנטל המוטל עליו להראות שנמנע ממנו מידע הנוגע לחברה, וזאת, בין היתר, בשים לב לכך שהוא מורשה חתימה ומכהן בה כדירקטור וכי זמן קצר לפני הגשת התביעה הוא אף השתתף בישיבת דירקטוריון וחתם על מסמכים לצורך נטילת הלוואה על ידי החברה. בית המשפט קמא הוסיף ודחה את טענותיו של יוסף בנוגע להברחת ערך מהחברה. באשר לאופן העסקתם של יונה וקרובי משפחתו בחברה, צוין כי לאחר שיוסף עזב את החברה עלה שכרו החודשי של יונה, אך נקבע שמדובר בשכר סביר ביחס להיקף משרתו ולגודל החברה וכי העסקתן בחברה של אשתו וביתו של יונה אף היא אינה מגבשת עילת קיפוח. בית המשפט ציין בהקשר זה כי על מנת לקבוע שיש בהעסקה זו משום שימוש בלתי הוגן במשאבי החברה "יש צורך בפרספקטיבה של מספר שנים נוספות" וציין כי "ככל שלעתיד לבוא, יתברר שישנה העסקה מלאכותית והוצאות שכר שאינן סבירות, לטובת יונה ומשפחתו הגרעינית הדברים יובאו בחשבון". עוד קבע בית המשפט קמא כי יוסף לא ביסס את טענתו בדבר קיומן של הכנסות לא מדווחות בחברה. בית המשפט ציין כי טענה זו של יוסף התבססה על נתונים שנאספו מרכיב שהותקן בשנת 2014 במכונה של החברה ("נומרטור"), הסופר כל חבילה שנארזת על-ידה, כמו גם על חוות דעת מומחה מטעם יוסף בדבר שווי החבילות שנספרו, המלמדים, על פי הנטען, כי יונה מוכר את תוצרת החברה במזומן ומשלשל את ההכנסות לכיסו. בהקשר זה קבע בית המשפט כי יש ממש בטענותיו של יונה, לפיהן קשה להסתמך על חוות דעת המומחה מטעם יוסף כהוכחה לקיומן של הכנסות לא מדווחות בחברה וזאת, בין היתר, מן הטעם שיוסף לא ידע להעיד מהו המספר ההתחלתי שעליו עמד הרכיב כאשר הותקן על גבי המכונה החקלאית וספר את החבילות שיוצרו על ידה, ומן הטעם שהחברה מעולם לא הסתמכה על ספירתו של הרכיב אלא על ספירה ידנית בלבד. עוד צוין, בבחינת למעלה מן הצורך, כי העלאת הטענה מעוררת קושי, שכן יוסף מכהן כדירקטור בחברה והוא עבד בה בחלק מהתקופה הרלוונטית שבה נטען להעלמת הכנסות, כך שלכאורה היה שותף או לכל הפחות מודע לפעילות זו. נוכח כל האמור, קבע בית המשפט כי לא עלה בידי יוסף להוכיח כי יונה מנצל את משאבי החברה תוך פגיעה בציפייתו הלגיטימית של יוסף ליהנות מנכסיה. בית המשפט קמא הוסיף ונדרש לטענתו של יוסף לפיה יש להורות על רכישה כפויה של מניותיו בידי יונה בשל אובדן אמון בין הצדדים. בית המשפט קבע כי אין מחלוקת בין הצדדים שהחברה מהווה "מעין שותפות" והפנה בהקשר זה לפסק-דינו של בית משפט זה בע"א 8712/13 אדלר נ' לבנת (1.9.2015) (להלן: עניין אדלר). עם זאת, בית המשפט סבר כי נסיבות המקרה דנן אינן מצדיקות ליתן סעד של הפרדת כוחות לפי סעיף 191(א) לחוק החברות בלא הוכחת קיפוח המיעוט, בין היתר משום שהיא אינה מצויה "במבוי ניהולי סתום", נוכח קשייה הכלכליים ובשים לב לקיומה של התביעה הנגזרת שבגדרה ניתן יהיה לברר נושאים נוספים שבירורם לא מוצה בהליך דנן. טענות הצדדים בערעור מכאן הערעור שלפנינו, בו שב יוסף, בעיקרו של דבר, על טענותיו בפני בית המשפט קמא. לשיטתו, המסקנה לפיה לא הוכחה עילת קיפוח נסמכה על קביעות שגויות, ובהן כי החברה הפסדית. לגישת יוסף אין כל הסבר לכך שבשנותיה הרווחיות של החברה לא חולק דיבידנד, ולא היה מקום לדחות את טענותיו בנוגע לאופן ההעסקה של קרובי משפחתו של יונה – ובפרט בנוגע לאשתו, שתפקידה בחברה הוא שולי ועם זאת שכרה עלה באופן ניכר. יוסף מוסיף וטוען כי בית המשפט קמא התעלם מטענותיו באשר לרכישת מניותיו של אריה בידי החברה, וכי היה מקום לברר לגופן את הטענות לפיהן יונה משלשל לכיסו את הכנסות החברה באמצעות שיוך עסקאותיה לעוסק המורשה שלו. זאת, מכוח סעיף 191(א) לחוק החברות, המקנה לבית המשפט גמישות רבה כדי להגיע לפתרון צודק, וכן נוכח הודאתו של יונה כי הוא אכן פועל באופן זה. עוד סבור יוסף כי בית המשפט קמא שגה בכך שלא הורה על הפרדת כוחות בין הצדדים נוכח אובדן האמון והנתק המוחלט השורר ביניהם. בהקשר זה נטען כי בית המשפט אמנם קבע שהחברה מהווה מעין-שותפות, אך נמנע מליישם את ההלכה שנפסקה בעניין אדלר, לפיה ניתן להורות על הפרדת כוחות בחברות מסוג זה במקרים של אובדן אמון בין הצדדים, אף אם לא הוכחה עילת קיפוח. כן טוען יוסף כי בנסיבות שבהן הוא אינו מקבל שכר או דיבידנד מהחברה ויונה עושה בחברה כבשלו, "אין שום משמעות" לאחזקותיו בחברה. יונה סבור, מצדו, כי הערעור מופנה נגד ממצאי עובדה שקבע בית המשפט קמא, ודינו להידחות בהיעדר הצדקה להתערב בהם. לגופו של עניין, טוען יונה כי החברה נקלעה בשנים האחרונות לקשיים כלכליים אשר חייבו אותו ואת בני משפחתו להזרים אליה כספים בהיקף של מאות אלפי שקלים – וכי אף לאחר העברת הכספים לחברה לא הייתה בה יתרה מותרת לחלוקת דיבידנד. אשר להעסקת אשתו של יונה ובתו בחברה נטען, בין היתר, כי הן ממלאות בחברה תפקידים חיוניים מאז הקמתה, וכי בעקבות עזיבתו של יוסף את החברה גדל עומס העבודה המוטל עליהן ולפיכך העסקתן בחברה אינה מהווה שימוש לא הוגן במשאביה. יונה מוסיף וטוען כי בדין דחה בית המשפט קמא את טענתו של יוסף לעניין ביצוע פעולות דרך העוסק המורשה שלו, שכן טענה זו הועלתה לאחר שלב הגשת הראיות בהליך קמא ואף הועלתה על ידי יוסף ממילא בתביעה הנגזרת שהגיש אשר טרם התבררה. לצד זאת, מבהיר יונה כי נוכח סירובו של יוסף לשתף פעולה עמו, נדרש הוא לפתוח עוסק מורשה וליטול הלוואות על שמו על מנת לקיים פעילות חקלאית ולעמוד בהתחייבויות החברה. בהקשר זה מטעים יונה כי הוא מעביר את מלוא ההוצאות והתשלומים לחשבון הבנק של החברה, וכי לולא מאמצים אלו נושי החברה היו מפעילים את הערבות האישית שהעמיד יוסף ומממשים את התחייבויות החברה. אשר לטענותיו של יוסף בדבר רכישת מניותיו של אריה, נטען כי יוסף אישר את העברת המניות האמורה בישיבת דירקטוריון שהתקיימה ביום ההעברה, וכי מכל מקום על טענה זו להתברר במסגרת התביעה הנגזרת שהגיש יוסף, שכן עילת התביעה בגין טענה זו מוקנית לחברה עצמה. הדיון בערעור בדיון שהתקיים בערעור ביום 30.1.2023, הצענו לצדדים לבוא בדברים לצורך בחינת אפשרות לסיום ההליך בהסכמה בסיוע מגשר שימונה על-ידי בית המשפט. הצדדים נתנו את הסכמתם לכך ולפיכך, מונה השופט (בדימוס) בנימין ארנון כמגשר בהליך. בחלוף כארבע חודשים, ביום 22.5.2023, הודיעו הצדדים כי ניסיון ההידברות ביניהם לא נשא פרי; ובהודעה נפרדת שהוגשה מטעם יוסף אף נטען כי הצדדים לא התייצבו כלל לגישור, חרף החלטתנו מיום 30.1.2023 שניתנה בהסכמתם. אין לנו אלא להצר על כך שהצדדים פעלו בניגוד להחלטה זו, לא השכילו לנצל את ההזדמנות שניתנה להם לפעול לסיום הסכסוך ביניהם בדרכי שלום ולשים בכך קץ להתדיינויות המשפטיות המתמשכות בעניינם. בנסיבות שנוצרו, אנו נדרשים להכריע בערעור – ולכך אפנה עתה. דיון והכרעה לאחר עיון בחומר שבפנינו ולאחר שמיעת טיעוני באי-כוח הצדדים על פה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. הטענות שמעלה יוסף בערעורו מתמקדות ברובן בהשגות על ממצאים עובדתיים שקבע בית המשפט קמא בפסק בדינו. הלכה מושרשת היא כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים. זאת, בין היתר, בשל היתרון המובנה הנתון לערכאה הדיונית, המתרשמת באופן בלתי אמצעי מן הראיות המובאות בפניה (ראו מיני רבים: ע"א 6715/18 פלונית נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 28 (13.4.2021); ע"א 1618/20 חברת הרודיון הפיסגה של עולם בע"מ נ' רשות המיסים, פסקה 9 (8.2.2022); ע"א 3724/22 זלק נ' חן, פסקה 22 (14.3.2023)). בנסיבות העניין שלפנינו, לא מצאתי כי ישנה הצדקה לחרוג מן הכלל האמור. כפי שפורט לעיל, בית המשפט קמא דחה את תביעתו של יוסף, בין היתר, משמצא כי לא עלה בידו לבסס את טענת הקיפוח שהעלה כבעל מניות מיעוט בחברה. קביעתו זו של בית המשפט קמא נסמכה על שורה של ממצאי עובדה ועל המסקנות הנגזרות מאותם הממצאים, ובכללם הממצא כי בחברה לא חולק דיבידנד מעולם, וכי לא הוכח שקיימת בה יתרה מותרת לחלוקת דיבידנד; כי השכר המשולם ליונה והעסקת בני משפחתו הגרעינית אינם מהווים שימוש לא הוגן במשאבי החברה; וכי טענתו של יוסף לעניין משיכת ערך מהחברה התבססה על נתונים שמהימנותם מוטלת בספק. בהסתמך על מכלול הממצאים והמסקנות הללו קבע בית המשפט קמא כי לא עלה בידי יוסף להוכיח שיונה ניצל את נכסיה ומשאביה של החברה לטובתו תוך פגיעה בציפייתו הלגיטימית של יוסף ליהנות מנכסי החברה. זוהי קביעה עובדתית מובהקת המבוססת על חומר הראיות שהוצג, ולא מצאתי כי יש מקום להתערב בה (ראו והשוו: ע"א 4571/22 חביב נ' חביב, פסקה 17 (19.7.2022); ע"א 2710/23 שדמי נ' יעקב, פסקה 9 (17.5.2023)). כמו כן, לא מצאתי להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא לפיה בנסיבות העניין אין מקום להורות על סעד של "רכישה כפויה" מחמת אובדן האמון בין הצדדים. אכן, אובדן אמון בין בעלי מניות בחברה שהיא מעין-שותפות עשוי להצדיק, בנסיבות מסוימות, מתן סעד של הפרדת כוחות מכוח סעיף 191(א) לחוק החברות (עניין אדלר, בפסקאות 76-74; ע"א 275/89 דוידזון נ' אורנשטיין, פ"ד מו(1) 125, 130 (1991)). ואולם, בעניין אדלר נקבע כי הנסיבות שבהן יש להפעיל סעד זה הן חריגות, ובמקרים שבהם לא הוכחה עילת קיפוח המיעוט, על סעד זה להינתן "במשורה ובכפוף לכך שבית המשפט השתכנע כי אכן מדובר במעין-שותפות וכי אין מנוס, בנסיבות העניין הקונקרטי המונח לפני בית המשפט, להפריד בין ה'שותפים' הניצים" (שם, בפסקה 75). בענייננו, בית המשפט קמא הגיע לכלל מסקנה כי לא התקיימו הנסיבות החריגות המצדיקות מתן סעד של רכישה כפויה. זאת, בין היתר, נוכח העובדה כי בעת הזו החברה אינה מצויה במבוי ניהולי סתום, ולא תלויות ועומדות בעת הזו הכרעות מהותיות בדירקטוריון החברה – שבו חברים גם יוסף וגם יונה – או החלטות הדורשות את אישור האסיפה הכללית. בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי אף אם היה מקום להורות על הפרדת כוחות, ספק אם יש לעשות כן עתה, נוכח מצבה הכלכלי של החברה. שיקולים אלה שאותם שקל בית המשפט קמא, הם בהחלט שיקולים רלוונטיים להכרעה בדבר מתן סעד של הפרדת כוחות. כפי שנקבע לא אחת, לבית המשפט נתון שיקול דעת רחב בהענקת סעד לפי סעיף 191, שהינו סעד מן היושר, ובמסגרת זו הוא רשאי להביא בחשבון שיקולים הנוגעים להתנהלות הצדדים; התועלת שיפיק כל צד מול הנזקים שייגרמו כתוצאה מהסעד שיינתן; הזיקה המיוחדת של כל צד לחברה או לתחומי עיסוקיה; פערי הכוחות בין הצדדים ועוד (ראו, למשל: עניין אדלר, בפסקה 71; ע"א 6290/17 מגנזי נ' לוי, פסקה 15 (11.12.2018); ע"א 6069/21 לוי נ' לוי, פסקה 12 (21.6.2022)). בנסיבות העניין שלפנינו, יש ליתן משקל לכך שהושקעו תשומות מצד יונה למען המשך פעילות החברה; להיעדרה של הצדקה להשית על יונה את העלויות הכרוכות ברכישה הכפויה שהתבקשה; ולנזק שעשוי להיגרם לחברה בעקבות מתן הסעד המבוקש. לפיכך, לא מצאתי כי קמה במקרה דנן הצדקה להתערב בתוצאה שאליה הגיע בית המשפט קמא בסוגיה זו. לבסוף אציין כי החלטתו של בית המשפט קמא שלא לדון בטענות הנוגעות לשימוש בעוסק המורשה של יונה, אף היא אינה מצדיקה התערבות. זאת, שכן טענות אלו הועלו לראשונה בשלב מאוחר של ההליך, בלא בקשה מתאימה לתיקון כתב התביעה ובאופן שהקשה על קיום בירור עובדתי ומשפטי לגביהן במסגרתו. עם זאת, בכך לא נסתם הגולל על טענה זו ואותה – כמו את הטענה הנוספת שהעלה יוסף בעניין בעלות החברה במניות שהיו שייכות לאריה – ניתן יהיה לברר במסגרת התביעה הנגזרת, שככלל, הינה "דרך המלך" לבירור טענות שמעלה בעל מניות בחברה המבקש סעד לטובתה בשל נזק שנגרם לה (ראו: ע"א 3051/98 דרין נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ, פ"ד נט(1) 673, 691-689 (2004); ע"א 9014/03 גרינפלד נ' לסר, פסקה 16 (14.12.2006)). אשר על כן, הערעור נדחה. המערער יישא בהוצאות המשיב בסך של 25,000 ש"ח. ה נ ש י א ה השופט ד' מינץ: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של הנשיאה א' חיות. ניתן היום, ‏כ"ו באב התשפ"ג (‏13.8.2023). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 21023760_V12.docx שא מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1