פנחס מזרחי ואח' נ. רשות מקרקעי ישראל

פסק-דין בתיק בג"ץ 2376/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2376/15 לפני: כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט מ' מזוז העותרים: פנחס מזרחי ואח' נ ג ד המשיבים: 1. רשות מקרקעי ישראל 2. מדינת ישראל - שר האוצר עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ד' בטבת התשע"ו (16.12.2015) בשם העותרים: עו"ד חיים דבוש בשם המשיבים: עו"ד יונתן ברמן פסק-דין השופט מ' מזוז: 1. עתירה זו עניינה בשאלה: האם הוראת סעיף 27(ב)(2) של החוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) (מס' 3), התש"ע-2010 (להלן: החוק המתקן), הקובעת תקופת התיישנות של 25 שנים על הזכות להחזרת קרקע שהופקעה אך לא נעשה בה שימוש לצרכי ציבור, חלה גם מקום שהחזקה בקרקע הנדונה הועברה בהסכמה ללא שפורסמה בעניינה הודעה לתפיסת החזקה מכוח סעיף 7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: הפקודה)? עיקרי העובדות הצריכות לענין 2. עסקינן במקרקעין הידועים כחלקה 69 בגוש 6928 בשטח של 320 מ"ר (להלן: החלקה) אשר הופקעו בראשית שנות ה-60 של המאה ה- 20 מגב' רחל סבח ז"ל (להלן: המנוחה), שהעותרים הם יורשיה, כחלק מהפקעה רחבת היקף לצרכי ציבור בדרום תל אביב, המכונה "הפקעת מנשייה". 3. ראשית ההליכים בהודעה לפי סעיף 5 לפקודה שפרסם שר האוצר ברשומות ביום 19.10.1961, לפיה מקרקעין בשטח של כ- 890 דונם באזור מנשייה, כולל החלקה הנדונה, דרושים לצורכי ציבור. בעקבות פרסום ההודעה, פנה בא-כוח המנוחה לשר האוצר, והחלה התכתבות בין הצדדים באשר לשיעור הפיצויים שיתקבלו עבור הפקעת החלקה. משלא הושגה הסכמה על שיעור הפיצויים נעשתה פניה לבית המשפט אשר הכריע כי סכום הפיצויים יועמד על 16,500 ל"י, בצירוף 500 ל"י עבור הוצאות בא-כוח המנוחה (ה"מ 4319/68, פסק דין מיום 26.11.1968). 4. בעקבות פסק הדין ביקש נציג מינהל מקרקעי ישראל מבא-כוח המנוחה לקבוע מועד לתשלום הפיצויים ולקבלת החזקה בחלקה. ביום 12.3.1969 הציג בא-כוח המנוחה אישור המעיד על סילוק המיסים ביחס לנכס, והציע כי ביום 31.3.1969, עם תשלום הפיצויים, "יימסר הנכס לרשות המדינה" (נספח מש/14 לתגובת המשיבים). ביום 21.3.1969 התבקשה חברת עמידר על ידי אגף בעלות ורישום במינהל מקרקעי ישראל לקבל את החלקה המופקעת לחזקתה ולניהולה לאחר שהפיצויים שולמו. ביום 10.4.1969 הצהירה המנוחה, באמצעות מיופה כוחה, כי קיבלה את סכום הפיצויים המלא (17,000 ל"י) עבור כל המגיע לה בקשר עם הפקעת החלקה האמורה. 5. בסופו של דבר הוחלט (מטעמים תקציביים) לממש רק 490 דונם, מתוך 890 הדונם אשר לגביהם פורסמה הודעה לפי סעיף 5 לפקודה, ובהתאם לכך פורסמה בשנת 1970 הודעה לפי סעיף 14 לפקודה על ביטול ההפקעה ביתרת השטח. החלקה דנן לא נכללה בשטח שלגביו בוטלה ההפקעה. 6. בהמשך לכך פורסמה ביום 14.2.1974 הודעה לפי סעיף 7 לפקודה, על תפיסת החזקה לגבי החלקות בשטחים שהופקעו, בהן טרם נמסרה החזקה. ההודעה לא כללה את החלקה מושא העתירה (וחלקות מופקעות נוספות), שכן החזקה בחלקה נמסרה כאמור בהסכמה עוד בשנת 1969. 7. להשלמת התמונה יצוין כי ביום 23.7.1987 פורסמה הודעה על ידי שר האוצר, בהתאם לסעיף 19 לפקודה, לפיה החלקות המפורטות בהודעה ואשר לגביהם פורסמה הודעה לפי סעיף 5 לפקודה, "יהיו לקניינה הגמור והמוחלט של מדינת ישראל מיום פרסום הודעה זו" (נספח מש/8 לתגובת המשיבים). החלקה הנדונה (חלקה 69 בגוש 6928) כלולה ברשימת החלקות שפורטה בהודעה זו. בעקבות הודעה זו אכן נרשמה על שם המדינה הבעלות על החלקות הכלולות בהודעה, כולל החלקה דנן, בלשכת רישום המקרקעין. 8. במהלך השנים, מאז נתפסה החזקה בחלקה בשנת 1969, נוהל הנכס על ידי חברת עמידר מטעם המדינה, אשר גם פעלה לפינוי דיירים מוגנים מהנכס. 9. ביום 23.12.2014, כ- 45 שנים לאחר מסירת החזקה בחלקה לידי המדינה, פרסמה רשות מקרקעי ישראל (חליפתו של מינהל מקרקעי ישראל, להלן: הרשות) מכרז למכירת החלקה (תא/2014/374). העותרים פנו לנציגי הרשות בניסיון למנוע את שיווק המקרקעין ובדרישה לביטול ההפקעה והשבת החלקה ליורשי המנוחה. הרשות סירבה לבטל את המכרז ואת ההפקעה, בנימוק כי בנסיבות הענין הזכות להשבת הקרקע התיישנה, והיא רשאית לעשות שימוש בקרקע שהופקעה לכל מטרה שהיא, לרבות העברת הבעלות בה לאחר. מכאן העתירה נגד הרשות ונגד שר האוצר (להלן: המשיבים), להשבת הקרקע לעותרים. עיקרי טענות הצדדים 10. טענתם המרכזית, ולמעשה היחידה, של העותרים הינה, כי על המדינה לבטל את הפקעת החלקה ולהשיבה לעותרים תמורת השבת הפיצויים שהתקבלו, הואיל והמטרה הציבורית אשר לשמה הופקעה החלקה תמה. לטענת העותרים לא חלה בענייננו הוראת סעיף 27(ב)(2) של החוק המתקן, וזאת מאחר והוראה זו, המאפשרת שימוש בקרקע שהופקעה "לכל מטרה שהיא" בחלוף 25 שנים, מתנה זאת בכך שפורסמה לגבי אותה קרקע הודעה על תפיסת חזקה לפי סעיף 7 לפקודה. לטענת העותרים, מאחר שבענייננו לא פורסמה הודעה כאמור לפי סעיף 7 לפקודה, ונוכח הפגיעה בזכות הקניין, יש לפרש את הוראת סעיף 27(ב)(2) הנ"ל בצורה דווקנית, היינו שהוראת ההתיישנות של זכות להשבת הקרקע אינה חלה במקרה זה. 11. מנגד, טוענים המשיבים כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת השיהוי הכבד בו היא לוקה, שכן מדובר בהפקעה שבוצעה לפני למעלה מ-50 שנה ובגינה שולם פיצוי מלא, ולאורך כל התקופה לא העלו העותרים כל טענה נגד ההפקעה. כן נטען שדין העתירה להידחות אף לגופה, נוכח תחולת הוראת המעבר שבסעיף 27(ב)(2) לחוק המתקן על המקרה דנן, הקובעת כי בחלוף 25 שנים מפרסום הודעה על תפיסת חזקה בקרקע לפי סעיף 7 לפקודה, רשאי שר האוצר להשתמש בקרקע "לכל מטרה שהיא". נטען כי במקרה דנן לא היה צורך בפרסום הודעה לפי סעיף 7 לפקודה מאחר שהחזקה בקרקע נמסרה בהסכמה על ידי הבעלים לאחר תשלום פיצויים מלאים. לבסוף נטען, כי אותה שאלה בנוגע לאותה הפקעה ממש נדונה זה לא מכבר על ידי בית משפט זה, ולאחר שמיעת טענות הצדדים המליץ בית המשפט לעותרים דהתם לחזור בהם מעתירתם, וכך עשו: בג"ץ 1871/14 שדה נ' מדינת ישראל-שר האוצר (5.2.15). דיון והכרעה 12. השאלה בענייננו היא למעשה אחת, האם העובדה כי בענייננו לא היה פרסום של הודעה לפי סעיף 7 לפקודה על קניית החזקה בחלקה שוללת את תחולת הוראת המעבר שבסעיף 27(ב)(2) לחוק המתקן (להלן: הוראת המעבר), המתירה שימוש בקרקע "לכל מטרה שהיא" בחלוף 25 שנים. 13. אקדים ואומר כי דעתי היא שתפיסת החזקה בפועל, מכוח הסכם עם הבעלים, כוחה יפה כמו פרסום הודעה על הקניית החזקה, ויש למנות את תקופת 25 השנים הקבועה בהוראת המעבר מיום העברת החזקה בהסכמה. להלן אנמק בקצרה מסקנה זו. 14. החוק המתקן הוא תוצר של הלכת קרסיק (בג"ץ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 625 (2001)) בה נקבע כי הזיקה בין בעלי קרקע לבין הקרקע שהופקעה מהם אינה ניתקת עם ההפקעה, וכי לבעלים זכות עקרונית, בכפוף לחריגים שונים, להשבת הקרקע לאחר שתם השימוש הציבורי בה. יחד עם זאת נקבע כי ההסדרה המשפטית של עקרון זה, לרבות קביעת מגבלות זמן על הזכות העקרונית להשבה, הם ענין להסדרה בחקיקה, ובית המשפט הקפיא את תחולת ההלכה עד ליצירת הסדר חקיקתי כאמור. בעקבות כך, הוקמה ועדה בינמשרדית לשם גיבוש הצעת חוק בענין. בדו"ח הוועדה שהוגש לשר האוצר הומלץ, בין היתר, לקבוע בחוק זכות במקרים מסוימים להשבה או לרכישה מחדש של המקרקעין, ולצידה גם מגבלת זמן (התיישנות) להפעלת זכות זו. בעקבות המלצות הוועדה הוכנה הצעת חוק ממשלתית לתיקון הפקודה, אשר אושרה לבסוף בכנסת ביום 8.2.2010, היא החוק המתקן (ס"ח 2228 מיום 15.2.2010). החוק המתקן, שכלל שורה של תיקונים בפקודה, קבע, בין היתר, הסדר מפורט באשר לתנאים בהם תקום לבעלים המקוריים של קרקע שהופקעה הזכות להשבת המקרקעין או לרכישתם מחדש (סעיפים 14-14ד לפקודה), ובכלל זה את הסייג כי הזכות להשבת קרקע כאמור תפקע בחלוף 25 שנים ממועד פרסום ההודעה על תפיסת החזקה בקרקע. סייג זה, שבמהותו הוא הוראת התיישנות, נקבע הן כהוראה צופה פני עתיד (סעיף 14ד העדכני לפקודה), והן כהוראת מעבר לגבי הפקעות עבר (סעיף 27(ב) לחוק המתקן). עתירה נגד חוקתיות החוק המתקן, ובפרט בנוגע להוראת ההתיישנות, נדחתה על ידי בית משפט זה: בג"ץ 2254/13 סמואל נ' שר האוצר (15.5.2014), להלן: ענין סמואל). 15. סעיף 27(ב) לחוק המתקן קובע כאמור הוראת מעבר בנוגע לקרקעות שהופקעו לפני מועד תחילתו של החוק, כאשר לעניינו רלבנטי סעיף משנה (2), שזו לשונו: "27. (ב) בקרקע כמפורט להלן, רשאי שר האוצר או שר התחבורה והבטיחות בדרכים, לפי העניין, להשתמש לכל מטרה שהיא, לרבות העברת הבעלות בה לאחר, בכפוף להוראות כל דין, בלא תשלום פיצוי נוסף בשל כך...: (1) ... (2) קרקע שביום התחילה חלפו 25 שנים לפחות ממועד פרסום ההודעה לגביה לפי סעיף 7 לפקודה; (3) ..." 16. הוראת המעבר קובעת אפוא שיש למנות את התקופה של 25 שנים לגבי קרקע שהופקעה, "ממועד פרסום ההודעה לגביה לפי סעיף 7 לפקודה". סעיף 7 לפקודה עניינו בסמכות לקנות חזקה בקרקע, והוא מסמיך את שר האוצר לפרסם הודעה המחייבת את המחזיק בקרקע, לגביה פורסמה הודעה לפי סעיף 5 לפקודה, למסור את החזקה בקרקע. נוכח זאת עולה כאמור השאלה, מה הדין מקום שהחזקה בקרקע נמסרה בהסכמה על ידי הבעלים, לאחר ששולמו לבעלים הפיצויים המגיעים לו, וממילא לא נדרשה הפעלת הסמכות לפי סעיף 7 לצוות על הבעלים למסור את החזקה בקרקע? אני סבור שיש לפרש את ההפניה להודעה לפי סעיף 7 בהוראת המעבר (כמו גם בסעיף 14ד' לפקודה) לא כתנאי לקיומה של התיישנות, אלא כאמצעי לחישוב תחילת תקופת ההתיישנות של הזכות להשבת הקרקע, אשר מתחילה, בכל מקרה, ממועד מסירת החזקה, בין שזו נעשתה מכוח הוראה כופה לפי סעיף 7 לפקודה ובין שנעשתה בהסכמה ללא צורך בהודעה כזו (למען הדיוק יצוין, כי מסירת החזקה בהתאם להוראה לפי סעיף 7 מתבצעת בפועל לא במועד ההודעה אלא במועד שננקב בהודעה שלא יפחת מחודשיים ממועד פרסום ההודעה). 17. אינה מקובלת עלי טענת העותרים כי לאור לשונו של סעיף 27(ב), הרי שבאין פרסום הודעה לפי סעיף 7, הזכות להשבת הקרקע לעולם אינה מתיישנת. טענה זו לפרשנות לשונית פורמליסטית, בבחינת "ייקוב הדין את ההר", מובילה לתוצאה לא סבירה בעליל, אינה הכרחית ויש לדחותה. אכן, ניתן לומר כי תקלה יצאה מתחת ידי המחוקק כאשר לא נתן דעתו לכך שיש מקרים בהם העברת החזקה בקרקע מתבצעת בהסכמה - כפי שאירע בענייננו בנוגע לחלקה מושא העתירה וחלקות נוספות באותה הפקעה - ולפיכך ההפניה בחוק להודעה לפי סעיף 7 לפקודה אינה ממצה את דרכי העברת החזקה. במקרים בהם לא נדרשה הודעה לפי סעיף 7 אין מענה מפורש בחוק ממתי יש למנות את תקופת ההתיישנות. ואולם, זהו תפקידו של בית המשפט לפרש את החוק ולתת מענה לחסר שבחוק בדרך של פרשנות המגשימה את תכליתו של ההסדר הקבוע בחוק. 18. כידוע, לשון החוק היא אמנם נקודת המוצא של מלאכת הפרשנות של החוק אך אינה בהכרח נקודת הסיום. מלאכת הפרשנות מצריכה בחינה של לשון החוק לאור תכליתו (אהרן ברק פרשנות תכליתית במשפט 136 (2003)). בית משפט זה עמד פעמים הרבה על הקשר בין הלשון לבין התכלית. "פרשנותו של טקסט משפטי היא פעולה משולבת של לשון ותכלית. 'מילות החוק ומטרתו הם כלים שלובים. על המטרה ניתן ללמד מהמילים, ואת המלים יש לפרש על-פי המטרה' (בג"ץ 507/81 ח"כ אבו חצירא נ' היועץ המשפטי לממשלה, בעמ' 584). תכלית הוראת חוק נלמדת מן 'הסביבה הנורמטיבית' הפרוסה מעליה כמעין 'מטריה נורמטיבית'. מטרתה של פרשנות דבר חקיקה היא להעניק לו את המשמעות המגשימה בצורה הטובה ביותר את תכליתו" (רע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת. ניהול פרויקטים וכוח אדם בע"מ, פסקה 14 (2003)). יתרה מזו, נפסק לא פעם כי מקום שפרשנות מילולית-טכנית תוביל לתוצאות לא סבירות שאין הדעת סובלת, יפרש בית המשפט את החוק שלא לפי פירושו המילולי כדי להגיע לתוצאה סבירה (ראו למשל: ד"נ 28/79 הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים נ' וארון, פ"ד לה(1) 561, 577-576 (1980); בג"צ 306/81 פלאטו שרון נ' ועדת הכנסת, פ"ד לה(4) 118, 129 (1981); בגץ 586/85 פלונים נ' אלמוני, פ"ד מ(1) 483, 499 (1986); עפ 6070/04 ודיע שיח נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6) 76, 92-89 (17.3.2005)). 19. תכלית החוק דנן היא ברורה וגלויה: קביעת הסדר מאוזן ומידתי, אשר מחד גיסא, מכיר בזכות עקרונית להחזרה או לרכישה מחדש של קרקע שהופקעה למטרה ציבורית אך אינה משמשת עוד שימוש למטרה הציבורית; ומאידך גיסא, קביעת סייגים שונים לאותה זכות, ובהם תקופת תפוגה (התיישנות) של הזכות בחלוף 25 שנים. תכלית זו עולה בבירור הן מדו"ח הוועדה הבינמשרדית ששקדה על הכנת הצעת החוק, כנזכר לעיל, הן מדברי ההסבר בהצעת החוק להוראת ההתיישנות שנקבעה, ואף מפסיקת בית משפט זה. כך בדברי ההסבר לסעיף 14ד נאמר: "במסגרת איזון האינטרסים בין הפרט לבין הרשות בסיטואציה של אי-מימוש מטרת ההפקעה או תום הצורך הציבורי בה, לא ניתן להתעלם מגורם הזמן, אשר מחייב השבת הקרקע כאמור לבעליה ככל שהזמן שחלף ביחס למועד ההפקעה הוא קצר יותר, ומצדיק השארת הקרקע בידי הרשות ככל שהזמן שחלף ארוך וממושך יותר. חלוף הזמן מביא גם להיחלשות הדרגתית של הקשר הרגשי של הבעלים לקרקע, קשר המשמש כאחת ההצדקות להכרה בזכות הבעלים להשבה. ההגבלה בזמן של זכויות הנפקע ביחס לקרקע המופקעת נועדה להבטיח יציבות קניינית וודאות משפטית... שיקולים אלה דומים לשיקולים הכלליים החלים בדיני ההתיישנות..." (הצעת החוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור)(מסי 3), התשס״ו-2006, ה"ח התשס"ו 237). ובדברי ההסבר לסעיף 27(ב) נאמר: "בשל הנימוקים שבבסיס ההצעה להוסיף את סעיף 14ד לפקודה ולהגביל בזמן את התקופה שבה קיימת לנפקע זכות ההשבה, מוצע כי הגבלת הזמן האמורה תחול גם ביחס להפקעות מן העבר וזכות ההשבה לא תינתן אם בוצעה ההפקעה לפני למעלה מ-25 שנים, וזאת בין אם מומשה המטרה הציבורית ובין אם לאו" (שם). ובענין סמואל, בו נדחתה כאמור עתירה נגד חוקתיותו של הסדר זה, נאמר לענין הנדון - "עקרון ההתיישנות (לאו דווקא זה הנוגע ל-25 שנה) נשען על נימוקים רבים וטובים, ובהם הקושי הראייתי שנוצר בחלוף הזמן והאינטרס הציבורי בוודאות ויציבות. נימוקים אלו יפים גם לתיקון בו עסקינן. עמדה על כך הוועדה הבינמשרדית, בהגיעה למסקנה כי ככל שחלף זמן רב יותר - איזון האינטרסים בין הפרט לבין הרשות מטה את הכף לטובת הרשות, וכן להיפך, ולפיכך יש להגביל בזמן את הזכות להשבה ולרכישה מחדש. לכך יש להוסיף קשיים מעשיים הנכונים במיוחד לענייני הפקעה, למשל הקושי באיתור הבעלים והקושי בייחוס הזכויות לבעלים בשל הליכי הסדרה ופרצלציה" (שם, פסקה 11). 20. תחילת מנין תקופת ההתיישנות נקבע בחוק כמועד פרסום ההודעה לפי סעיף 7 לפקודה על תפיסת חזקה בקרקע. קביעת נקודת ייחוס זו יש לה היבט מהותי, ויש לה היבט טכני. ההיבט המהותי הוא הכרעת המחוקק שאת תקופת ההתיישנות יש למנות ממועד העברת החזקה, ולא למשל ממועד הודעת ההפקעה (סעיף 5 לפקודה) או ממועד רישום הקרקע על שם המדינה (סעיף 19 לפקודה). ההיבט הטכני הוא שימוש בפרסום ההודעה ברשומות לפי סעיף 7 כנקודת זמן פורמלית ידועה ומתועדת באשר להעברת החזקה. על כן, במקרים, כמו בענייננו, בהם הועברה החזקה בקרקע שהופקעה בהסכמה, ללא שפורסמה הודעה לפי סעיף 7, יש לראות את תחילת מירוץ ההתיישנות במועד העברת החזקה בפועל. חלופה זו עולה בקנה אחד עם תכלית החוק, ומגשימה את מטרתו. זוהי פרשנות תכליתית, לפיה יש לפרש את ההפניה בחוק להודעה לפי סעיף 7 לפקודה כמבטאת הכרעה מהותית לפיה תקופת ההתיישנות תתחיל עם העברת החזקה. ועל כן, מקום שהייתה הודעה לפי סעיף 7, ההודעה תהווה את המועד לתחילת מנין התקופה, ואילו במקום שלא הייתה הודעה כאמור, תמנה התקופה ממועד ההעברה בפועל של החזקה. הפרסום לפי סעיף 7 הוא אפוא אך אמצעי לקביעת מועד העברת החזקה, ולפיכך בהעדר אמצעי זה אין מנוס משימוש באמצעי חלופי שווה ערך. השימוש במועד ההעברה בפועל של החזקה, כתחליף להודעה לפי סעיף 7, משמעו שימוש באמצעי אחר להשגת אותה תכלית מהותית של הוראת החוק, היינו - מנין תקופת ההתיישנות ממועד העברת החזקה. אמצעי חלופי זה עונה היטב למטרתו, שכן העברת החזקה בהסכמה היא אירוע הידוע לשני הצדדים, וככלל גם מתועד, ועל כן כוחו יפה לשמש לתחילת מנין תקופת ההתיישנות. 21. הפרשנות לה טוענים העותרים בענייננו - לפיה בהעדר הודעה לפי סעיף 7 לפקודה הזכות להחזרת הקרקע לא תתיישן לעולם - מובילה לתוצאה לא סבירה בעליל, המבחינה בין בעלי זכויות בקרקע שהופקעה על בסיס לא ענייני, ועומדת בסתירה חזיתית לתכליתו המוצהרת של החוק. אין כל הגיון או הצדקה עניינית לפרשנות לה טוענים העותרים, ואין כל הכרח להגיע לתוצאה אבסורדית כזו. כמפורט לעיל, לענין התכלית והצידוק של הוראת ההתיישנות דנן, אין כל חשיבות בעצם הפרסום של הודעה לפי סעיף 7, ומדובר אך באמצעי לקביעת תחילת מנין התקופה, ואין להפוך את היוצרות בין אמצעי לתכלית. 22. סיכומם של דברים: תפיסת החזקה בחלקה מושא העתירה דנן התרחשה עוד ביום 31.3.1969, בעקבות הסכמה בין בעלת החלקה דאז לבין המדינה על העברת החזקה בנכס עם תשלום מלוא הפיצויים שנפסקו (נספח מש/14 לתגובת המשיבים). מאז תפיסת החזקה ועד למועד הגשת העתירה חלפו כ- 46 שנים(!) הואיל ומסירת החזקה בהסכמה דינה כפרסום הודעה על תפיסת החזקה לפי סעיף 7 לפקודה, חלה על החלקה מושא העתירה הוראת המעבר המקנה לשר האוצר את הסמכות להשתמש בחלקה "לכל מטרה שהיא, לרבות העברת הבעלות בה לאחר". על כן לא נפל כל פגם חוקי בשיווק החלקה בדרך של מכרז. 23. סוף דבר: דין העתירה להידחות, וכך אציע לחבריי כי נעשה. העותרים יישאו בהוצאות המשיבים יחדיו בסך כולל של 20,000 ₪. ש ו פ ט השופט צ' זילברטל: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט מ' מזוז. ניתן היום, ‏כ"א באדר א התשע"ו (‏1.3.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15023760_B09.doc אב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il