ווזאנה יעל נ. רשות הדואר

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2374/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' אנגלרד המערערת: ווזאנה יעל נגד המשיבה: רשות הדואר ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 24.6.96 בע"א 201/95 שניתן על ידי כבוד הנשיא מ' סלוצקי והשופטים ש' פינקלמן וי' גריל תאריך הישיבה: ט"ו באלול תשנ"ח (6.9.98) בשם המערערת: עו"ד יהודה שוורץ בשם המשיבה: עו"ד רפאל בס ועו"ד רויטל באום פסק-דין השופט י' אנגלרד: לפנינו סוגייה של השבת תשלום ששולם בטעות על ידי בנק הדואר על יסוד השיק שהוצג לגבייה ולבסוף חולל. בלב הסוגייה מצויים דיני עשיית עושר ולא במשפט. 1. תחילה נביא את העובדות שאינן שנויות במחלוקת. יעל וואזנה, המערערת, ובעלה מרדכי וואזנה (אותם נכנה להלן: "הזוג וואזנה") ניהלו בתחילת שנת 1988 עסק לגביית חובות בשם "ק.מ.י.ל" (אותו נכנה להלן: "העסק"). לשם ניהול העסק נפתח בנובמבר 1987 חשבון סילוקין מס' 4-83802-3 על שם המערערת בבנק הדואר בסניף הדואר "צבר" בקריית ביאליק. 2. במסגרת עסקם טיפלו בני הזוג בשנת 1988 בגביית שיק עבור לקוח בשם נפתלי ביטון. השיק הנידון, על סך 17,600 ש"ח, היה משוך על חשבון בבנק הבינלאומי הראשון, סניף אשדוד, לפקודתו של נפתלי ביטון. מועד הפרעון של השיק היה 13.3.88. 3. בהתאם לנוהל העבודה בעסק של הזוג וואזנה, השיק שעמד לגבייה הופקד תחילה בחשבון העסק בבנק הדואר בסניף קריית ביאליק. והיה והשיק לא כובד על ידי הבנק הנמשך, נפתחו הליכי הוצאה לפועל נגד המושך. 4. השיק הנידון הופקד על-ידי הזוג וואזנה בסניף בנק הדואר הנזכר ביום פרעונו, דהיינו ביום 13.3.88. לאחר מספר ימים, ב- 17.3.88, ניגש וואזנה לסניף הדואר "צבר" בקריית ביאליק, לשם בירור בדבר גורלו של השיק. בסניף נמסר לו כי השיק כובד. ואמנם, על פי המסמכים מתברר כי החשבון זוכה בסכום השיק ביום 14.3.88. וואזנה ביקש למשוך את הכסף במזומן מתוך החשבון בבנק הדואר. בשלב זה סגן המנהל של סניף בנק הדואר ביקש וקיבל אישור מהסניף הראשי של בנק הדואר בירושלים להוצאת הכסף במזומנים. ואמנם וואזנה משך סך של 17,000 ש"ח במזומן מהחשבון הנזכר. יש להעיר, כי את יתרת סכום השיק על סך 600 ש"ח השאיר וואזנה בחשבון, באשר היא מייצגת את העמלה שהגיעה לעסק עבור ביצוע הגבייה. 5. למחרת, ביום 18.3.88, העביר וואזנה סך של 17,000 ש"ח ללקוחו נפתלי ביטון. מתברר, כי כבר ביום 17.3.88 היה ידוע לבנק הדואר בירושלים כי השיק שהופקד על-ידי הזוג וואזנה לא כובד ע"י הבנק הנמשך. דבר זה עולה ממכתב המופנה אל המערערת, הנושא תאריך 17 במרץ 1988. נראה איפוא כי התשלום שבוצע באותו היום במזומנים לידי וואזנה בסניף בנק הדואר בקריית ביאליק, נעשה מתוך טעות. כן מתברר כי ההודעה שנמסרה מבנק הדואר בירושלים לסגן מנהל הסניף בקריית ביאליק בדבר כיבוד השיק, היתה בלתי נכונה וניתנה ללא בדיקה נאותה של מצב הדברים. 6. לאחר שבנק הדואר גילה את טעותו, הוא חייב את חשבון המערערת, באופן חד צדדי, ביום 20.3.88, בגובה סכום השיק, ערך יום 17.3.88. כתוצאה מחיוב זה נוצרה בחשבון יתרת חובה בסך 17,220 ש"ח. בנק הדואר דרש את תשלום יתרת החוב הנזכרת. בתגובה לדרישת התשלום הביעו בני הזוג וואזנה נכונות לדאוג להחזרת הסכום מן הלקוח, בתנאי שיומצא להם השיק המקורי. דבר זה עולה בין היתר ממכתב ששלח וואזנה לבנק הדואר ביום 11.4.88, בו ביקש לשלוח אליו את השיק כדי שיוכל לגבות את הכסף מבעל השיק בהקדם ולשלם את החוב בבנק הדואר. לטענת בנק הדואר, השיק המקורי נשלח בדואר רשום אל המערערת ביום 14.4.88, אך מוסכם על הכל כי השיק לא הגיע לידי המערערת. 7. משלא נענה בנק הדואר לדרישת התשלום, לאחר משלוח מספר מכתבים נוספים, הגישה רשות הדואר (אותה נכנה להלן: "המשיבה") בדצמבר 1992 תביעה בסדר דין מקוצר, לחיוב המערערת בתשלום יתרת החוב, שהצטבר בינתיים בחשבונה על סך 51,691 ש"ח. התביעה נדונה בבית המשפט השלום בחיפה. 8. בית משפט השלום - מפי סגן הנשיא ר. חרסונסקי - דחה את התביעה על יסוד טענת המניעות. בית המשפט מציין: ... כשהשיק איננו והבנק בעצם אישר משיכת הסכום, פעל על פי החוק שכן על פי השיק חובה היה עליו לאשר את השיק אם יש כיסוי ואם אישר את השיק אישור בדיעבד שנתגלה כמוטעה, אין הוא צריך לסבול מכך. בנסיבות האמורות לעיל, לא "מתעשר מר ווזאנה" על חשבון מאן דהוא ואין זה מן הראוי לחייב אותו להחזיר הכסף שהבנק העביר לו לאחר שמר ווזאנה קבל את האישורים המתאימים לכך, בשעה שקיבל את סכום השיק. לדעתי חלה כאן תורת המניעות. ואין להטיל חובה על מר ווזאנה לשלם את השיק או חלק ממנו. יצויין כי בית המשפט יצא מן ההנחה כי דבר הטעות נודע לזוג וואזנה רק מספר ימים לאחר שבוצע התשלום ללקוחם מר ביטון. 9. על פסק דין זה הוגש ערעור על ידי המשיבה. בערעור נחלקו דעות השופטים. שופט הרוב ש' פינקלמן היה בדעה שיש לחייב את המערערת בהשבת סכום השיק, וזאת נוכח הוראות חוק בנק הדואר, תשי"א - 1951 ותקנה 6(ב) לתקנות בנק הדואר (שירותים בבנק הדואר), תשל"ה - 1974 (להלן: "תקנות בנק הדואר"). תקנה זו קובעת כי "תמורת שיק לא תיזקף לזכות חשבון אלא לאחר גבייתה". על כך אומר השופט פינקלמן: המשיבה [המערערת - י.א.] ידעה ומכל מקום חזקה שידעה כי בנק הדואר פועל מכוח חוק בנק הדואר ומכוחן של התקנות שהותקנו על פיו. [המערערת] ידעה ומכל מקום חזקה שידעה, כי השיק שהופקד על ידה בחשבון הסילוקין שלה בבנק, לגובינה הופקד. תמורתו יועמד לרשותה, בדרך של זיכוי חשבונה בבנק, אך ורק לאחר שייגבה. ועוד. אין חולק כי לבעלה של [המערערת], יכול לשניהם גם יחד, משרד לגביית שיקים שלא כובדו וברב המקרים קשה לגבות אותם. [המערערת] ידעה את כל אלה. דומה כי בהנמקה זו השופט פינקלמן מבקש לשלול את תום לבם של בני הזוג וואזנה. כן מסתבר כי השופט שואף לחזק את עניין העדר תום לב בכך שהוא מציין כי בני הזוג וואזנה לחצו על פקיד בנק הדואר לאפשר להם למשוך את הכסף מחשבונם באופן דחוף "ועד לסניף הראשי בירושלים הגיעו כדי לקבל אישור למשוך את כספי השיק מוקדם ככל האפשר". יצויין, כי השופט פינקלמן יוצא מן ההנחה שכבר למחרת יום המשיכה, דהיינו ביום 18.3.88, הודיע בנק הדואר למערערת שהשיק לא כובד. 10. השופט פינקלמן מוסיף ואומר: ואפילו תאמר כי [המערערת] ובעלה פעלו בענין זה בתום לב ובדרך הרגילה בנסיבות, גם אז אין בכך די כדי לחלץ את [המערערת] מחובת ההשבה. כדי לבסס את הגנתה מוטל על [המערערת] להוכיח ששינוי הנסיבות מבחינתה היה בלתי הפיך נכון לתקופה בה נודע לה שהשיק לא כובד, ולכל המאוחר נכון ליום בו הוגשה נגדה התביעה הנוכחית. נמצא, כי לדעת השופט גם ההגנה על פי סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט1979- (להלן: "חוק עשיית עושר") לא תעמוד למערערת. עוד ציין השופט כי יכול שבנק הדואר התרשל בכך שלא וידא כראוי אם השיק כובד או לאו, אך רשלנות, ואפילו רשלנות ניכרת, אינה מכשילה את זכות ההשבה. 11. שופט הרוב הנוסף, השופט י. גריל, יוצא במפורש מן ההנחה כי למשיבה זכות תביעה כנגד המערערת מכוח סעיף 1 לחוק עשיית עושר. השופט קובע כי: יש לבחון ולבדוק את מידת הרצוניות של התשלום, כך שאם נפלה בביצוע התשלום טעות (עובדתית או משפטית), יש לאפשר השבת הסכום אשר שולם מחמת טעות ואחת היא אם היתה רשלנות מצד הבנק אם לאו. עצם העובדה שהיתה רשלנות אין בה כדי להכשיל את זכות ההשבה. השופט גריל מגיע למסקנה כי התשלום מצד בנק הדואר התבצע על יסוד טעות, בקבעו: אם ליישם דברים אלה לעניננו הרי אם נשאל עצמנו כלום היה לבנק הדואר רצון כן לשלם לחשבון [המערערת] את תמורת השיק מבלי שיכובד תחילה השיק שאותו הפקיד בעלה של [המערערת] בחשבון הסילוקין שלהם אשר בבנק, תהא התשובה הברורה שלא היתה לבנק הדואר כל כוונה לשלם את שוויו של השיק לחשבון הסילוקין של [המערערת] מבלי שיכובד תחילה השיק של הלקוח שהפקיד בעל [המערערת] בבנק הדואר, זאת בשים לב לתקנות בנק הדואר לענין עיסקאות בחשבון סילוקין, כמצוטט בפסק דינו של כב' השופט פינקלמן. אם איפוא ברור שלבנק הדואר לא היה כל רצון לשלם את שוויו של השיק לחשבון [המערערת], מבלי שיכובד תחילה השיק של הלקוח אשר הופקד על ידי בעלה של [המערערת], ושכל מקורו של התשלום בטעות מצד הבנק, הרי אין לעניות דעתי כל הצדקה לכך שלא נחייב את [המערערת] בהשבת ערכו הכספי של השיק. יצויין, כי גם השופט גריל יוצא מן ההנחה שכבר למחרת ביצוע התשלום נמסרה למערערת הודעה על הטעות שנתגלתה, וכן מן ההנחה שביום 11.4.88 נשלח השיק המקורי אל המערערת. לאור הנחות אלה דחה השופט גריל את טענת המערערת כי, בנסיבות המקרה, יש לפטור אותה מהשבת התשלום מכוחו של סעיף 2 של חוק עשיית עושר ולא במשפט. בכך הוא מסכים להנמקתו של השופט ש. פינקלמן. 12. הנשיא מ. סלוצקי חולק בדעת המיעוט שלו על מסקנתם של חבריו השופטים. גם הוא יוצא מן ההנחה כי בנק הדואר שילם את סכום הכסף מתוך טעות. כן מסכים הוא כי הלכה פסוקה היא שרשלנות - ואפילו רשלנות ניכרת - אינה מכשילה את זכות ההשבה, כפי שנפסק בע"א 292/68 יעקב יפת ואח' נ' הרולד איסטווד, פ"ד כג(1) 604. עם זאת, לדעתו, אין חובה על המערערת להשיב לבנק את התשלום שבוצע בטעות. הנשיא סלוצקי מצטט מתוך פסק דין יפת הנזכר את המקורות האנגליים לפיהם בנק, אשר על יסוד שיק שנמשך עליו שילם לנפרע, אינו זכאי להשבת הכסף מהנפרע, גם אם יתברר שלמושך לא היה כיסוי בחשבונו או שביטל את השיק (שם, בעמ' 611[ד]). 13. על יסוד גישה זו, השופט מסיק: אם נישם הלכה זו, שבעיני כב' השופט ויתקון שפסק את הדין נראתה הגיונית, על ענייננו, הרי משקבל בעלה של [המערערת], שהפקיד את השיק בחשבון [המערערת] על דעתה ופעל כשלוחו של הזכאי לתשלום על פי השיק לצרכי גביתו, את תמורת השיק ומסרה לזכאי הרי שהלה קבל את התשלום שהגיע לו ואין לחיבו בהשבתו. מכאן שהיריבות הקיימת היא עם מי שמשך את השיק החייב על פיו ולא עם [המערערת] ושולחו של בעלה. בנסיבות אלה נראה שלא יהא זה צודק לאכוף על [המערערת] את חובת ההשבה של כספים שגבתה עבור הזכאי לתשלום על פי השיק ושלמה לו אותה. (ראה ע"א 588/87 כהן ואח' נ' שמש, פ"ד מה(5) 297 בע' 324-6). היריבות הנכונה להשבת תמורת השיק היא עם מי שמשך את השיק. 14. אעיר כי הנמקתו של הנשיא סלוצקי אינה אחידה. מן הצד האחד, הוא קובע כי הנפרע קיבל את התשלום שהגיע לו וכי אין יריבות בין הבנק למערערת. הוא גורס, לכאורה, כי, מלכתחילה, אין לבנק עילת תביעה בעשיית עושר נגד המערערת. מן הצד האחר, בהסתמכו על פרשת כהן נ' שמש, השופט מבסס, במשתמע, את דחיית התביעה להשבה על קיום הגנה במסגרת סעיף 2 לחוק עשיית עושר. אפשר וכוונתו של השופט היא לומר כי הדין השולל את תביעת הבנק כלפי הנפרע משתלב, לאחר חקיקת חוק עשיית עושר ולא במשפט, לתוך הוראת סעיף 2 לחוק. 15. על פסק דין זה הגישה המערערת בקשת רשות ערעור לנשיא בית המשפט העליון, לה נעתר הנשיא בבר"ע 5354/96. לאחר ששמענו את השלמת הטיעון בעל-פה, החלטנו לבקש מבעלי הדין להגיש לנו בכתב, על יסוד חומר הראיות, פירוט של המועדים המדויקים הבאים: המועד שבו קיבל וואזנה את הכסף מן הבנק; המועד שבו הודיע הבנק לוואזנה את ענין הטעות ואת המועד בו העביר את הכסף ללקוחו מר ביטון. 16. מתברר כי לגבי מועד קבלת התשלום במזומן, אין מחלוקת בין הצדדים כי התשלום בוצע ב- 17.3.88. כמו כן אין מחלוקת אמיתית לגבי מועד מסירת הכסף לידי מר ביטון. העדות היחידה היא של וואזנה, אשר העיד כי מסר את הכסף ביום 18.3.88. אין למשיבה כל ראיה לסתור עדות זו. המחלוקת העיקרית נוגעת למועד מתן ההודעה לזוג וואזנה בדבר קיום הטעות מצד הבנק. וואזנה העיד כי ההודעה הגיעה אליו מספר ימים לאחר תשלום הכסף, דהיינו ביום 23.3.88. לפי גרסת עובד סניף בנק הדואר בירושלים, מר ימין חדד, כבר ביום 18.3.88 נוצר קשר טלפוני עם המערערת, באמצעות מנהל סניף בנק הדואר בקרית ביאליק. לאחר שעיינתי בחומר הראיות הגעתי למסקנה כי יש לאמץ את קביעתו של בית משפט השלום שההודעה בדבר הטעות הגיעה לידי הזוג וואזנה רק כעבור מספר ימים. מסקנה זו מתחזקת לאור העובדה שברישומי בנק הדואר צויין ה- 20.3.88 כתאריך החזרת השיק, כאמור לעיל. כמו כן, לעומת עדותו הברורה של מר וואזנה, העדות של מר ימין חדד היא בלתי ישירה, בהסתמכה על יצירת קשר טלפוני מצד אדם אחר. לבסוף, במכתבים שכתב הבנק למערערת לא אוזכר קשר טלפוני מעין זה מיום 18.3.88. בסיכום, אני יוצא מן ההנחה כי התשלום למר ביטון בוצע לפני קבלת הודעה מטעם הבנק בדבר הטעות. 17. על רקע עובדות אלה אנתח, כעת, את המסגרת הנורמטיבית של הסוגיה. לכאורה, המקרה מייצג בעיה אופיינית בדיני עשיית עושר, המכונה בספרות הקונטיננטלית הבעיה של "היחס המשולש". סוגיה זו נדונה גם בפסיקה הישראלית. על פי הגישה המקובלת - כפי שבאה לידי ביטוי בפסק דין מנומק של בית משפט השלום בירושלים, מפי השופטת מ' נאור בת"א (י-ם) 4624/81 המ' (י-ם) 911/82 נצר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פס"מ תשמ"ו(א) 417 - במקרה של תשלום בטעות מצד בנק לאוחז בשיק, אין לבנק, כעקרון, זכות השבה כלפי מקבל התשלום, אם הלה קיבלו בתמורה ובתום לב. ראה בהקשר זה ד' פרידמן 'דיני עשיית עושר ולא במשפט' (מהד' שנייה, תשנ"ח - 1998) עמ' 852 - 859. כן ראה ר"ע 711/85 בנק לאומי נ' אלגזיר, פ"ד לט(4) 682. D. Friedman & N. Cohen, Payment of Another’s Debt, Encyclopedia of Comparative Law, vol. X, ch. 10, ss. 49-76; G.E. Palmer, The Law of Restitution, vol. III, pp. 289-310 (1978). יצויין כי בתי המשפט בישראל הסתייגו מן ההלכה שנפסקה בפרשה האנגלית Barclays Bank Ltd. v. W.F. Simms (Southern) Ltd. [1980] Q.B. 677, אשר בה הוכרה תביעת הבנק להשבה במקרה והמושך נתן הודעת ביטול לבנק. מסכים אני עם הגישה, כפי שבאה לידי ביטוי בפרשת נצר, לפיה עילת ההשבה של הבנק היא פונקציה של סוברוגציה. כלומר, אם החיוב, המתבסס על עסקת היסוד, בין מקבל התשלום לבין המושך, הוא תקף, הבנק נכנס לנעליו של מקבל התשלום, לשם השבת התשלום מן המושך. במקרה ועסקת היסוד אינה תקפה, הבנק נכנס לנעליו של המושך וזכאי, משום כך, לתבוע, במקום האחרון, את מקבל התשלום ולדרוש ממנו את השבת התשלום. אוסיף ואעיר כי במקרה שבו עסקת היסוד היא תקפה, אין צורך, במשפטנו, לנקוט דווקא דרך של תחלוף: על פי סעיף 4 לחוק עשיית עושר הבנק המשלם זכאי לתבוע (בהתמלא תנאי הסעיף) את החייב, שאת חובו הוא פרע, מכוח עילה עצמאית. (ראה פסק דין נצר, בעמ' 431[ב]). 18. אציין, בהקשר זה, כי לפי התפיסה הגרמנית הנימוק לשלילת זכות ההשבה מצד הבנק כלפי הנושה מקבל-התשלום מצוי בעובדה כי הבנק כלל לא התכוון לבצע תשלום לטובת מקבל התשלום אלא לטובת המושך. לפי תפיסה זו, הבנק ביצע (אם כי בטעות) חיוב כלפי המושך ולא חיוב כלפי מקבל התשלום (המבחן לזכות ההשבה מגולם במושג ה-Leistung, שהיא הpraestatio- במשפט הרומי). מכאן, כי עילת תביעה בעשיית עושר קיימת לזכות הבנק אך ורק כלפי המושך, שהוא מקבל התשלום האמיתי. לצורך ענייננו, אין מקום להרחיב את הדיון לסוגיה המורכבת של מקרים שבהם המושך נתן הוראת ביטול לבנק המשלם. ראה על כך D. Friedman & N. Cohen, Payment of Another’s Debt, op. cit, ss.50-57. 19. מן האמור עולה, כי לו במקרה שלנו המדובר היה ב"יחס משולש" רגיל של מושך, בנק-נמשך ונפרע, הפתרון היה - על רקע ההלכה המקובלת - בהתאם לגישתו של הנשיא סלוצקי וכן בהתאם למסקנתו של בית משפט השלום. כי חזקה היא שמקבל התשלום, בנסיבות המקרה, אחז בשטר בתמורה ובתום לב. חזקה זו לא נסתרה. נמצא, כי הבנק אינו זכאי להשבת התשלום מאת מקבל התשלום. 20. אולם, במקרה שלפנינו המדובר אינו ב"יחס משולש" פשוט ורגיל, אלא ביחס מורכב יותר: הבנק המשלם לא היה הבנק הנמשך ומקבל התשלום לא היה הנפרע. כפי שעלה מן העובדות, הבנק המשלם היה בנק שהגיש את השיק לגבייה מן הבנק הנמשך, ומקבל התשלום הישיר היה עסק שפעל לגביית השיק למען הנפרע. השאלה היא, האם הבדלים אלה בעובדות משנים את התשתית הנורמטיבית, כך שאין להחיל עליה את המסקנה המשפטית העולה ממקרה ה"יחס המשולש" הרגיל והפשוט? התשובה לשאלה זו היא מורכבת, כפי שיתברר בהמשך דברי. 21. ההבדל המהותי בין המקרים אינו מצוי בצד מקבל התשלום, שפעל, כאמור, בשם הנפרע. מעמדה של המערערת, שהיא בעלת החשבון שזוכתה על ידי בנק הדואר, הוא של שלוח מטעם הנפרע. לכן, במסגרת הסוגיה של "יחס המשולש", אין כל מניעה לזהות את מעמדה של המערערת עם זה של הנפרע עצמו; כלומר, מבחינת המשלם, התשלום למערערת כמוהו כתשלום לנפרע. ההבדל המהותי בין המקרים מצוי בצד הגורם המשלם. אסביר את העניין: במקרה הרגיל של "היחס המשולש", הבנק המשלם הוא הנמשך, דהיינו, הגורם החייב בתשלום לנפרע (או לנסב) מכוח יחסו החוזי עם המושך, שהוא לקוחו בתור בעל חשבון. במקרה שלנו, התשלום לשלוחו של הנפרע, הלוא היא המערערת, בוצע, כאמור, לא על ידי הבנק הנמשך, אלא על ידי הבנק לו נמסר השיק לגבייה, דהיינו הבנק הגובה. 22. נבחן כעת מקרוב את מעמדו של הבנק הגובה בנסיבות המקרה. קודם כל, לבנק זה אין כל קשר למושך. תפקידו לגבות למען בעל החשבון את השיק שהוגש לו לגבייה. מבחינה זו בנק הדואר אינו אלא שלוחו של בעל חשבון הסילוקין לשם גביית השיק מן הבנק הנמשך. על מעמדו של הבנק הגובה ראה ר' בן-אוליאל, דיני בנקאות חלק כללי (תשנ"ו - 1996) עמ' 375 ואילך; Paget’s Law of Banking (11th ed., 1996) ch. 24; B. Clark, The Law of Bank Deposits, Collections and Credit Cards (3rd ed., 1990) s. 4.01. נמצא כי במקרה שלפני, בנק הדואר הוא שלוחו של בעל חשבון הסילוקין, שהוא מצידו שלוחו של הנפרע, מר ביטון. אמנם, העיקרון הוא כי אין שלוח עושה שלוח לנושא שליחותו, כהוראת הרישא של סעיף 16 לחוק השליחות, תשכ"ה - 1965; אולם לעקרון זה סייג בהוראת הסיפא, המוסיפה "אלא אם הורשה לכך במפורש או במכללא". במקרה שלנו אין ספק כי המערערת הורשתה למסור את השיק לגבייה לבנק הדואר. 23. התשלום שהגיע לחשבון המערערת למען הנפרע בוצע, אפוא, על-ידי השלוח לגבייה. נמצא כי התשלום בנסיבות המקרה הנדון הוא במהותו העברת כסף מאת שלוח משנה (בנק הדואר) לשולח (הנפרע מר ביטון), באמצעות השלוח הראשי (המערערת). בנסיבות רגילות, העברת כספים שנתקבלו על-ידי השלוח עבור השולח היא בבחינת מילוי חיוב הנובע מטיבו של יחס השליחות. (השווה בהקשר זה את הוראות סעיפים 8 רישא ו- 10(א) לחוק השליחות). בהבדל בולט ממקרה התשלום על-ידי הבנק הנמשך, הבנק הגובה אינו מתכוון לפרוע שיק שנמשך עליו. כוונתו של האחרון היא לקיים את החיוב הקיים בינו, כשלוח, לבין מוסר השיק לגבייה, שהוא שולחו. 24. ככלל, הבנק הגובה אינו חייב לזכות את חשבון מוסר השיק לגבייה כל עוד לא כובד השיק על ידי הבנק הנמשך. זו גם כוונתה של הוראת תקנה 6 לתקנות בנק הדואר, הנזכרת לעיל. לעתים, קיים נוהג של זיכוי ארעי של בעל החשבון בבנק הגובה, עם הפקדת השיק לגבייה. במקרה זה, יש והבנק מחתים את בעל החשבון על התחייבות כי לא ישתמש בסכומים המופיעים בזיכוי הארעי, אלא ימתין עד שיינתן הזיכוי הסופי עם כיבוד השיק על ידי הבנק הנמשך (ראה למשל ע"א 665/98 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' אליהו בן עליזה פ"ד לח(4) 281). מצב דברים זה מוסדר כיום בהוראה 3 להוראות הבנקאות (שירות ללקוח) (מועד זיכוי וחיוב בשיקים), תשנ"ב1992-. והיה והבנק מאפשר, בכל זאת, לבעל החשבון למשוך כספים על יסוד הזיכוי הארעי, הדבר הוא בבחינת הלוואה, שפירעונה יתבצע על-ידי הזיכוי הסופי או, במקרה של חילול השיק, על ידי תשלום נפרד מצד בעל החשבון (השווה Paget’s Law of Banking, op. cit, p. 413). 25. והנה, במקרה הנדון, המדובר אינו בזיכוי ארעי, אלא בהודעה על זיכוי סופי. הודעה זו מצד בנק הדואר הייתה מוטעית. נותן ההודעה - שהוא פקיד של בנק הדואר - הניח כי השיק כובד על ידי הבנק הנמשך. הנחה זו הייתה חסרת בסיס, ויש רגליים לסברה שהיא תוצאה של התרשלות. לפנינו, אפוא, העברת תשלום משלוח אל שולחו על יסוד טעות בעובדה. יצוין כי על פי תקנות בנק הדואר, כאמור, אין בנק הדואר רשאי לזכות בעל חשבון סילוקין אף לא בזיכוי ארעי וכל שכן שאין הוא רשאי להתיר את משיכת כספי השיק לפני גבייתם מן הבנק הנמשך. 26. התוצאה מניתוח זה היא כי, במציאות, התשלום לפנינו אינו מתבצע במסגרת "יחס משולש", אלא הוא בבחינת העברת כספים ביחס דו-צדדי. כי הרי אין כל קשר בין הבנק המשלם לחייב המושך. כאמור, בנק הדואר מעולם לא התכוון לפרוע את חובו של המושך. העברת התשלום בוצעה מתוך טעות של השלוח בדבר התגבשות חיובו כלפי השולח. כלומר, השלוח סבר בטעות כי כספי השיק, שאת גבייתם מן הבנק הנמשך קיבל על עצמו, נתקבלו כבר על-ידו בפועל. 27. דא עקא, הודעת בנק הדואר כי הכספים עומדים לרשות בעל החשבון יצרה אצל מקבלי ההודעה את ההנחה המוטעית כי השיק כובד וכי הזיכוי הוא סופי. התוצאה היא כי מהות הטעות של המעורבים בפרשה אינה אחידה. אצל בנק הדואר הטעות התייחסה לחיובו להעביר את הכספים, שנגבו על יסוד השיק, אל המערערת, שהיא שולחתו. לעומת זאת, אצל המערערת ואצל הנפרע, ההודעה המוטעית יצרה את ההנחה כי השיק כובד וכי חוב המושך כלפי הנפרע סולק על ידי כיבוד השיק. השוני בטעות משפיע על מעמד בנק הדואר במסגרת דיני ההשבה בעשיית עושר. כאמור, מנקודת ראותו של בנק הדואר, התשלום המוטעה בוצע ביחס דו-צדדי רגיל, דהיינו, ביחסים בין שלוח לשולח. לעומת זאת, מנקודת ראותם של מקבלי התשלום, הכסף התקבל על ידם ב"יחס משולש" בין מושך-חייב, בנק-נמשך ונושה-נפרע. הם סברו, על פי הודעת בנק הדואר, כי הכסף בא לידיהם כפירעון החוב של המושך כלפי הנפרע. השאלה המכרעת היא, לפי איזו נקודת מבט נחתוך את הדין: האם לפי זו של בנק הדואר או שמא הפרספקטיבה של מקבלי התשלום היא הקובעת. 28. אדון תחילה בצאתי מנקודת מבטו של המשלם. מבחינתו, היה כאן תשלום בטעות שהוא יסוד לעילת השבה במסגרת סעיף 1 לחוק עשיית עושר. במונחיה של הוראה זו, המערערת קיבלה זכייה (עבור שולחה) ללא זכות שבדין מאת בנק הדואר. נמצא, כי בנק הדואר זכאי, עקרונית, לתבוע השבה מאת מקבל התשלום. 29. אולם, בנסיבות המקרה המיוחדות, שאלה היא מיהו בעצם מקבל התשלום החייב בהשבה? שאלה זו מתעוררת בשל יחס השליחות הקיים בין הנפרע לבין המערערת. אם בשליחות מדובר, הרי השלוח קיבל את התשלום למען השולח. ואמנם, בפועל הוא מסר מיד את הכספים לשולחו, כפי שיחס השליחות מחייבו לעשות. האם בנסיבות אלה אפשר לראות במערערת את "הזוכה", כמשמעות מונח זה בסעיף 1 לחוק עשיית עושר? בעיה זו לא נידונה במפורש על ידי בתי משפט של מטה וגם בעלי הדין לא עוררוה. אין להטיל ספק בכך, כי באופן עקרוני, קבלת פירעון חוב על ידי שלוח, אינו הופכו לזוכה במובן חוק עשיית עושר. הוא משמש כאן כידו הארוכה של שולחו, שהוא מקבל התשלום הממשי. לכן, בנסיבות רגילות של פירעון חוב לשלוח, אין האחרון בעל דברים של המשלם בעניין השבה בשל תשלום בטעות; היריבות היא בין המשלם לנושה-השולח, למענו פעל השלוח. 30. אלא שבנסיבות הנדונות, אין זה מקרה רגיל של פירעון חוב לידי שלוח. בנק הדואר, לו הוגש השיק לגבייה, לא ידע, ויותר מזה, כלל לא היה צריך לתת את דעתו, על היחס המשפטי בין מוסר השיק לגבייה לבין הנפרע. כי הרי יתכן שהמערערת, שהגישה את השיק לגבייה, רכשה בו קניין על יסוד יחסיה עם הנפרע (או עם נסב אוחז כשורה כלשהו). לכן, אם בשליחות מדובר, הרי לפנינו, מבחינתו של בנק הדואר, שליחות נסתרת במובן סעיף 7 לחוק השליחות. על פי הוראת סעיף זה, רשאי בנק הדואר להיזקק לשלוח בלבד. 31. הגענו, אפוא, למסקנה כי, בשפטנו את מעמד בנק הדואר מנקודת ראותו בלבד, קמה לו כלפי המערערת עילת תביעה להשבת התשלום על פי סעיף 1 לחוק עשיית עושר. בהיעדר הגנה מיוחדת כלפי בנק נמשך ב"יחס משולש", השאלה היחידה היא האם יש תחולה להגנה הכללית הקבועה בסעיף 2 לחוק עשיית עושר. דעתי היא כי התשובה לכך היא בחיוב. המערערת העבירה, כאמור, את הכספים שקיבלה מאת בנק הדואר לשולחה מר ביטון. בכך אבדה כל התעשרותה. אני סבור כי נסיבות אלה מקימות את ההגנה הקבועה בסעיף 2 לחוק; אבדן ההתעשרות בנסיבות של מסירת הזכייה בתום לב מידי השלוח לידי שולחו עושות את ההשבה בלתי צודקת. לפיכך דין התביעה להידחות. 32. אוסיף ואעיר כי גם לו תביעת ההשבה הייתה מוגשת כלפי מר ביטון, כפי שהיה בידי בנק הדואר לעשות מכוח סעיף 7 לחוק השליחות, אני סבור כי העובדה שהשיק לא הגיע לידיו עשויה הייתה להוות הגנה טובה גם לזכותו. אני מתחזק במסקנתי זו בשל העובדה כי התשלום בוצע כתוצאה מהודעה מוטעית, שהיא פרי התרשלותו של בנק הדואר. ראה ד' פרידמן 'דיני עשיית עושר ולא במשפט, שם, עמ' 823-4. השווה: א' ברק "זיוף במשיכת שיק: מטרה ואמצעים בחלוקת הסיכון בין הבנק ללקוחו" משפטים א' (תשכ"ח) 134. 33. עד כאן המצב המשפטי מתוך הנחה כי נשקיף על המקרה מנקודת ראותו של המשלם. אם נשנה את הפרספקטיבה ונבחן את הסוגיה מנקודת המבט של מקבל התשלום, ניתן משנה תוקף לפתרון של דחיית התביעה הן כלפי המערערת הן כלפי הנפרע. כאמור, סברתם הייתה כי הכסף הגיע לידם כפירעון חובו של המושך. מבחינתם, לפנינו תשלום ב"יחס משולש" בין מושך, בנק-נמשך ונושה-נפרע האוחז בשיק בתמורה ובתום לב. מצב דברים זה מקים להם - על פי ההלכה הפסוקה - הגנה מיוחדת מפני תביעת השבה של הבנק הנמשך. על פי הודעת בנק הדואר, הם היו רשאים לראות את התשלום כבא מידי הבנק הנמשך. בהיות הודעת בנק הדואר מצג שווא רשלני, איני רואה יסוד לסטייה מן ההגנה המיוחדת המוענקת לאוחז בשיק בתמורה ובתום לב. בנסיבות אלה דין הבנק הגובה כדין הבנק הנמשך. הוא צריך לשאת בתוצאה של ההודעה הרשלנית המוטעית, ואין לאפשר לו לחזור ולהעמיס את הטרדה של גביית החוב על הנפרע. כמו כן, בנסיבות המקרה, דין השלוח כדין השולח. לכן, יש לדחות את תביעת ההשבה כלפי המערערת גם מנקודת המבט של מקבלי התשלום. 34. העולה מן האמור, כי על פי שתי נקודות המבט דין התביעה להידחות. אולם, דרך הפתרון שונה: כאן הגנה מיוחדת, כאן החלה של הגנה כללית מן הצדק. לטעמי, יש להעדיף את דרך ההגנה המיוחדת, אך, כאמור, אין הכרח להכריע בעניין במסגרת מקרה זה. 35. הערה אחרונה: שלילת התביעה מבנק הדואר איננה סוף פסוק עבורו. הבנק זכאי, כמוזכר לעיל, לשוב ולפנות בתביעת השבה כלפי החייב המקורי, הלא הוא המושך, וזאת מכוח סעיף 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט. אולם יש לזכור כי הן סיכון התיישנות התביעה והן סיכון חדלות הפירעון של החייב מוטלים כעת על בנק הדואר. דין הערעור להתקבל. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מתבטל ופסק דינו של בית משפט השלום מוחזר על כנו. המשיבה תשא בהוצאות המערערת לכל הערכאות, בסך 50,000 ש"ח. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: כחברי, השופט אנגלרד, אף אני סבור כי דין הערעור להתקבל. הלך המחשבה המוביל אותי למסקנה זו הוא בעיקרו של דבר זה עליו עמד חברי. עם זאת, מבקש אני לעמוד על עיקרי ההילוך של קו מחשבתי, שכן בעניינים מסויימים הוא שונה מזה של חברי, השופט אנגלרד. 1. נקודת המוצא שלי הינה - כמו זו של חברי, השופט אנגלרד - כי רשות הדואר פעלה כשלוחה לגוביינא. הרשות סברה מתוך טעות שהבנק הנמשך פרע את השיק, ועל יסוד טעות זו זיכתה את חשבונה של ווזאנה המערערת (להלן: "ווזאנה"). לפנינו תשלום כסף מתוך טעות בעובדה. על פי הדין הכללי, עומדת לרשות הדואר הזכות לקבל השבת הכספים ששולמו מתוך טעות (סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט1979-). דין כללי זה חל גם לעניין תשלום מתוך טעות על ידי בנק גובה. על כן, אם כספי השיק היו נשארים בידי ווזאנה, היתה עומדת לרשות הדואר זכות להשבה. 2. דא עקא, שווזאנה העבירה את דמי השיק לנפרע (ביטון). היא עשתה כן בטרם נמסרה לה הודעה על דבר טעותו של הבנק הגובה. בנסיבות אלה, שוב לא עומדת לרשות הדואר (הבנק הגובה) זכות להשבה כלפי ווזאנה. ניתן לבסס מסקנה זו על שתי קונסטרוקציות משפטיות: האחת, עם העברת הכספים - שבהחזקתם פעלה וואזנה כשלוחה לגוביינא - נפסקה "התעשרותה" וממילא אין כל עילה נגדה (ראו ע"א 827/76 ישראל נ' בנק הפועלים, פ"ד לב(1) 153, 158, וכן ד' פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט 1189 (מהדורה שניה, 1998)). האחרת, עם העברת הכספים עומדת לוואזנה הגנה בפני תביעת השבה (על פי הוראת סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט). קונסטרוקציה זו בלבד תעמוד לוואזנה אם היא פעלה בשיק לא כשלוחה (גלויה) של ביטון (הנפרע) אלא לעצמה (כמי שרכשה בעלות בשיק) או מכוחו של ביטון כשולח נסתר. כך או כך, עם העברת הכספים לנפרע, שוב לא עומדת לרשות הדואר זכות להשבה כלפי וואזנה (ראו Chalmers and Guest, On Bills of Exchange, Chaques and Promissory Notes 504 (14 th. Ed., 1991)). 3. לאור מסקנתי זו, אין לי כלל צורך לדון בבעיית "היחס המשולש", עליו עומד חברי, השופט אנגלרד. בעיה זו מתעוררת כאשר הבנק הנמשך פרע שיק לאוחז בו, מתוך טעות (כגון שטעה באשר לתוקף חתימת הנמשך) (ראו הלכת Price v. Neal (1762) 97 E.R. 871; או טעות בדבר קיומה של יתרה בחשבון הלקוח: ראו Chambers v. Miller (1862) 143 E.R. 50). על פי הדין הכללי של עשיית עושר ולא במשפט היה מקום לכאורה להכיר בזכותו של הבנק הנמשך להשבה. חרף זאת התפתח דין שטרות מיוחד, שמנע את ההשבה (ראו פרידמן, שם, עמ' 852). אין לנו צורך לבחון דין מיוחד זה, שכן אין לו תחולה בענייננו. הבנק הנמשך לא פרע את השיק. בנק הדואר, אשר טעה בתשלום דמי השיק, אינו בנק נמשך אלא בנק גובה. לעניין טעותו של בנק גובה חלים הדינים הרגילים של עשיית עושר ולא במשפט, ולא מוכר בהם חריג בתחום דיני השטרות. אמת, וואזנה (וביטון) סברו כי הבנק הנמשך פרע את דמי השיק לבנק הדואר, ועל יסוד טעותם זו קיבלו את דמי השטר. אך מחשבה מוטעית זו שלהם אינה עומדת בבסיס תביעת ההשבה. בבסיסה של זו עומדת טעותו של בנק הדואר, וטעות זו אין לה ולא כלום לבעיית "היחס המשולש". 4. לבסוף, הסיכון של הטעות נופל, בשלב זה, על בנק הדואר. עם זאת, על פי המערכת הנורמטיבית, בנק הדואר יוכל לגלגל את הסיכון משכמו שלו. הוא יוכל לגלגל הסיכון על שכמו של הנפרע (ביטון). הלה קיבל תשלום מתוך טעות ועליו להשיבו. העובדה שהנפרע סבר שהשיק נפרע על ידי הנמשך אינה מספיקה כדי להפעיל את הדינים המיוחדים, המונעים השבה במקום שהבנק הנמשך פרע השטר. יתכן, כמובן, כי עומדת לנפרע הגנה של שינוי מצב לרעה העשויה להיות ניזונה מהעובדה שהנפרע סבר בטעות שקיבל פרעון השיק. בנק הדואר יכול גם לגלגל את הסיכון (הסופי) על שכם מי שצריך לשאת בו - המושך. הוא יוכל לעשות זאת, כפי שציין חברי, מכוח דיני ההשבה. במקביל לכך עומדת לבנק הדואר גם תביעה על פי השיק כנגד המושך. אכן, השיק לא נפרע, וחבותו של המושך על פיו עומדת בעינה. הקושי העומד בפני בנק הדואר הוא אבדן השיק. קושי זה אינו מונע תביעה על פי השיק תוך מתן שיפוי מתאים כנגד הסיכון של כפל תביעה - אם סיכון כזה קיים במקרה שלפנינו (ראו סעיף 70 לפקודת השטרות [נוסח חדש]). ה נ ש י א השופט מ' חשין: גם דעתי היא, כדעת חבריי, כי ערעור זה בדין יסודו. והגם שייגעתי את מוחי, לא נתלווה אליי בדרכִּי טעם שאוכל להוסיפו על הטעמים היפים שהעלו חבריי, זה בדרכו-שלו וזה בדרכו-שלו. אברך איפוא על המוגמר ואומר: אמן. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דין של השופט אנגלרד. ניתן היום, י' בכסלו תשנ"ט (29.11.98). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023740.Q04 /שב