"הפול" חברה לביטוח בע"מ נ. פלוני

2 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2372/22 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ המערערת: "הפול" חברה לביטוח בע"מ נ ג ד המשיב: פלוני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים שניתן ביום 14.2.2022 במסגרת ת"א 14943-08-18 על ידי כבוד השופט ר' וינוגרד בשם המערערת: עו"ד עוזי לוי; עו"ד אורן רז בשם המשיב: עו"ד עז אלדד פסק-דין השופט י' עמית: ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ר' וינוגרד) בת"א 14943-08-18 מיום 14.2.2022, במסגרתו פסק בית המשפט פיצויים למשיב בתביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. 1. המשיב, יליד 1994, נפגע בתאונת דרכים ביום 25.4.2018. אין מחלוקת כי על המערערת לפצות את המשיב בגין נזקיו הנובעים מהתאונה והדיון בבית משפט קמא נסב על גובה הפיצוי. 2. בעניינו של המשיב מונו שלושה מומחים: בתחום האורתופדיה, המומחה קבע כי בשל הפגיעה המשמעותית באגן נותרה למשיב נכות צמיתה בשיעור 25% לפי סעיף 46(3) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: התקנות) ובשיעור 10% בגין צלקות בהתאם לסעיף 175(1)(ב) לתקנות; בתחום האורולוגיה, המומחה קבע כי לא נותרה למשיב נכות נפרדת בגין הפגיעה האורולוגית, חרף תלונותיו על כאבים בסמוך לאיבר המין בזמן זקפה ומאמץ פיזי; ובתחום הפסיכיאטריה, המומחה קבע כי אמנם המשיב פיתח הפרעת הסתגלות המתבטאת בהימנעות מקשר אינטימי, אך מדובר בהפרעה בתפקוד ללא הגבלת כושר העבודה וקיים סיכוי רב שטיפול מתאים ישפר באופן משמעותי את מצבו. אי לכך נקבעה למשיב נכות זמנית בשיעור 10% החל מיום התאונה, כשלאחר השלמת הטיפול ניתן יהיה להעריך את מצבו. 3. בית המשפט המחוזי אימץ את חוות דעת המומחה בתחום האורתופדי, וקבע כי למשיב נותרה נכות צמיתה בשיעור 25% בגין הפגיעה באגן ובשיעור 10% בגין הצלקות. בית המשפט דחה את טענת המשיב לפיה יש לראות בנכות הזמנית שנקבעה בתחום הפסיכיאטרי כנכות צמיתה חרף הימנעותו מלקבל טיפול. נקבע כי מלבד תחושת בושה או תחושות שליליות כאלה ואחרות, לא צפויה להיגרם למשיב פגיעה כלשהי כתוצאה מהשתלבותו בטיפול, ובנסיבות המקרה יש לראות את סירובו לטיפול כהימנעות מהקטנת נזק. אי לכך, נמצא כי אין מקום לקבוע נכות צמיתה בתחום הפסיכיאטרי. בית המשפט קבע כי לנכות האורתופדית שמקורה באגן משמעות תפקודית מובהקת וכי יש לקבוע את הנכות התפקודית ואת הגריעה מכושר ההשתכרות של המשיב בהתאם לנכות זו. עוד נקבע כי הנכות התפקודית עלולה לבוא לידי ביטוי אם המשיב ייפלט לשוק העבודה, וכי גם במקום עבודתו הנוכחי, קשייו של המשיב הביאו לירידה בהיקף שעות העבודה הנוספות שביצע וכפועל יוצא הפחיתו את גובה השכר החודשי. על בסיס הנתונים שעמדו בפניו בית המשפט העריך כי שכרו הממוצע של המשיב עובר לתאונה עמד על כ-13,000 ₪ ונקבע כי יש לחשב את הגריעה מכושר ההשתכרות לעתיד לפי שכר חודשי של 14,000 ₪ נטו. 4. על בסיס קביעות אלה נפסקו לטובת המשיב הסכומים הבאים: 65,544 ₪ בגין נזק לא ממוני, מהם הופחת בהסכמה הסך של 25,000 ₪ בגין השתתפות עצמית לפי פוליסת הביטוח; 75,000 ₪ בגין הפסדי שכר בעבר; 965,000 ₪ בגין הגריעה מכושר ההשתכרות (הפסד שכר לעתיד); 120,000 ₪ בגין הפסדי פנסיה לעתיד; 7,500 ₪ בגין עזרה וסיעוד לעבר; 150,000 ₪ בגין עזרה וסיעוד לעתיד; וסך של 10,000 ₪ עבור הוצאות לעבר ולעתיד. בית המשפט מצא שלא לשנות מהחלטתו הראשונית לפיה המשיב יישא בשכר טרחתו של המומחה בתחום האורולוגיה בשל גבוליות המינוי, ומנגד נקבע כי המערערת תישא בשכר טרחתו של המומחה בתחום הפסיכיאטרי. בשורה התחתונה נפסק לזכות המשיב סך של 1,367,500 ₪ בצירוף שכ"ט בשיעור 15.21% (בפסק הדין נרשם הסך של 1,372,500 ₪, אך בהחלטת בית משפט קמא מיום 3.3.2022 התקבלה בקשה לתיקון טעות סופר שנפלה בפסקה 26(א) לפסק הדין כך שיש לתקן את סכום הפיצוי הכולל שנפסק). 5. על פסק הדין הוגש ערעור מטעם המערערת וערעור מטעמו של המשיב לפי תקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). המערערת הלינה על הסכומים שנפסקו בראש הנזק של הפסדי שכר לעבר ולעתיד וכן על הסכום שנפסק בגין עזרה וסיעוד. לעניין הפסדי השכר נטען, בין היתר, כי לא הוכח קשר סיבתי בין נכותו של המשיב הנובעת מהתאונה לבין הירידה בכמות השעות הנוספות לאחר התאונה; כי המשיב נמנע מלהביא כל עד רלוונטי שיתמוך בטענותיו לעניין בסיס שכרו; כי בסיס השכר לחישוב הפסדי השכר בעבר היה צריך להיות נמוך יותר; כי מדוח הרציפות של ביטוח לאומי ניתן להיווכח שהמשיב השביח את שכרו בשנים שלאחר התאונה; וכי לא היה מקום לפסוק למשיב לפי 100% מחשבון אקטוארי מלא. בנוגע לרכיב של עזרת הזולת, נטען כי המשיב לא הוכיח כי היה זקוק לעזרה לאחר התאונה ובפרט עזרה בשכר, וכי הסכום שנפסק לעתיד גבוה יתר על המידה. עוד לשיטתה של המערערת, המשיב לא פעל להקטנת נזקו באמצעות טיפול ולא פעל כמצוות המומחה הפסיכיאטרי, ובדין נקבע כי לא נותרה לו נכות צמיתה בתחום זה. המשיב התמקד בערעורו אך ורק בנכות בתחום הנפשי. לטענתו, יש להתחשב בנכות הזמנית שנקבעה בתחום הנפשי וכי יש לנכות זו משמעות תפקודית; כי הפגיעות הנפשיות שמהן הוא סובל הן שמונעות ממנו לפנות לטיפול; כי אין לראות את המשיב כמי שלא הקטין את נזקו, ולמצער, היה על בית המשפט המחוזי לקבוע את שיעור ההפחתה מהפיצוי עקב אי הקטנת הנזק ולא לאיין את הנזק הנפשי לחלוטין. בתשובה לערעור המערערת, טען המשיב, כי הפיצוי שנפסק לזכותו בגין הפסדי שכר בוצע על "הצד הנמוך והבטוח" כדברי בית המשפט המחוזי, ואין מקום להפחיתו. דיון והכרעה 6. לאחר עיון בערעורים ובתגובות, ולאחר שהתקיימה בפניי ישיבת קדם ערעור שבה נשמעו טענות הצדדים בעל-פה, באתי לכלל מסקנה כי ניתן להכריע בערעורים על יסוד החומר בכתב שלפנינו בהתאם לתקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי. אקדים ואומר כי אני סבור שדין הערעורים להידחות. כידוע, אין דרכה של ערכאת הערעור לבחון לעומק כל ראש נזק, וההתערבות בפסק דינה של הערכאה הדיונית בשומת הנזק נעשית במשורה, תוך בחינת הסכום הכולל שנפסק ואם במבט "ממעוף הציפור" קיימת חריגה בולטת מהמקובל (ע"א 741/10 ‏כהן נ' צים חברת השיט הישראלית בע"מ, פסקאות 9-8 (12.10.2010); ע"א 3573/12 ‏"כלל" חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פסקה 6 ((2.2.2014; ע"א 4431/17 ‏פלוני נ' פלוני, פסקה 20 (3.10.2019)). 7. בהתחשב באמור, לא מצאתי ממש בערעורה של המערערת. כך, בכל הנוגע להפסדי שכר עתידיים, בסיס השכר החודשי של המשיב הועמד על סך 14,000 ₪ נטו – סכום מתון למדי בהתחשב במסקנתו של בית משפט קמא לגבי גובה השכר החודשי עובר לתאונה (למעלה מ-13,000 ₪). יש יסוד להניח שלנוכח גילו הצעיר, המשיב היה משביח את שכרו בשיעור גבוה יותר עם השנים, ובית המשפט אף ציין כי חישוב הגריעה מכושר ההשתכרות נעשה "על הצד הנמוך והבטוח". כך גם בראש הנזק של עזרת הזולת. הסכום שנפסק בגין עזרה לעתיד מגלם עזרה בהיקף ממוצע של שעתיים בשבוע ומביא לידי ביטוי את הפגיעה התפקודית המשמעותית שהוכרה למשיב בשל הפגיעה באגן ואת השלכותיה בגיל מבוגר יותר. גם סכום זה אינו מגלה עילה להתערבות. 8. אשר לערעור המשיב, לא אכחד כי חככתי בדעתי אם יש לתת ביטוי לפגיעה הנפשית שהוכרה על ידי המומחה והשפעתה האפשרית על סוגיית הקטנת הנזק. עם זאת, גם אם היה מקום להכיר בנכות בתחום זה כנכות צמיתה, הרי שלפי קביעת המומחה מדובר בהפרעה ללא הגבלה של כושר העבודה. זאת ועוד, הערכת הפגיעה התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות מצויות בליבת שיקול דעתה של הערכאה המבררת, ששמעה את הצדדים והתרשמה באופן בלתי אמצעי מהנפגע (ראו, לדוגמה, ע"א 267/12 דוידנקו נ' הפול-המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ, פסקה 4 (2.7.2012); ע"א 7548/13 שפורן נ' תורג'מן, פסקה 4 (27.1.2014)). במקרה דנן, בית המשפט קמא מצא כי בראייה כוללת של הדברים, שיעור הגריעה מהשכר עומד על 25% בהינתן הפגיעה ממנה סובל המשיב ובהינתן שעל אף זאת לא חלה ירידה בשכרו לאחר התאונה. משכך, איני סבור כי המקרה דנן מצדיק התערבות של ערכאת הערעור. 9. אשר על כן, שני הערעורים נדחים. לנוכח התוצאה אליה הגעתי, לא יעשה צו להוצאות בהליך זה. ניתן היום, ‏ז' בשבט התשפ"ג (‏29.1.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ 22023720_E06.docx אב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1