ארקדי אונויאטוב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2370/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2370/06 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ע' פוגלמן המערער: ארקדי אונויאטוב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום 31.1.06, בתיק פ.ח. 1043/04, שניתן על ידי כבוד השופטים:ש' טימן, ת' שפירא, ש' ברוש תאריך הישיבה: י"ב בחשון התשס"ח (24.10.07) בשם המערער: עו"ד רפאל רפאלוב בשם המשיבה: עו"ד גלי פילובסקי פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטים ש' טימן, ת' שפירא, ש' ברוש), הרשיע את המערער בעבירות של אינוס ומעשה סדום לפי סעיפים 345(ב)(3) ו-347(ב) בנסיבות המנויות בסעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות כך, נגזרו למערער 14 שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי והוא חויב לשלם פיצוי בסכום של 50,000 ש"ח. הערעור שבפנינו מופנה כנגד ההרשעה, ולחלופין, כנגד העונש. כתב-האישום וההליכים בפני בית משפט קמא 2. על-פי הנטען בכתב-האישום, הגיע המערער באחד מלילותיו של חודש פברואר 2004 לבר בו הועסקו הוא והמתלוננת. הוא ניגש אליה והכריז כי הוא חושק בה. בהמשך, ולאחר שהמתלוננת סיימה את עבודתה ויצאה מן הבר, הלך המערער אחריה והציע לה להצטרף אליו לדירה בבת-ים. משסירבה, אחז המערער בידהּ ומנע ממנה להמשיך בדרכה תוך שהוא חוזר על הצעתו. מחמת פחדה, חזרה המתלוננת עם המערער לתוך הבר וניסתה להרגיעו. היא שהתה במחיצתו זמן מה, עד שגמלה בליבה ההחלטה לעזוב את המקום. ברם, המערער לא הרפה ממנה גם הפעם. הוא רץ אחריה, משך אותה בחוזקה אל מאחורי הבר, הפילהּ לרצפה ונשכב עליה. הוא הפשיט אותה ממעילה, חולצתה וחזייתה והפשיל את מכנסיה, כאשר כל אותה היא צועקת ומנסה להדוף אותו. המערער בעודו אוחז בצווארה ומאיים עליה, ניסה לבעול אותה, ומשלא הגיע לזקפה הוא האשים אותה בכך ואיים לפגוע בה. בפחדה כי רב, הציעה המתלוננת למערער שיחדל ממעשיו ויתלווה אליה לביתה, מתוך ידיעה ששם שוהה חברה א'. אולם לאחר הליכה קצרה, גרר אותה המערער לחניון, הצמיד אותה לקיר, קרע שרשרת שענדה על צווארה והפשיטה אותה בכוח ממעילה וחולצתה. נוכח התנגדות המתלוננת, איים עליה המערער כי יפגע בה בסכין, והוא הטיח את ראשה בקיר. בהמשך, הושיב המערער את המתלוננת על הקרקע ודחף את איבר מינו בכוח לפיה. המתלוננת הדפה אותו, אולם הוא קפץ עליה והפילה על גבה, הפשיט בכוח את מכנסיה, קרע את תחתוניה, ודרש ממנה לעורר את זקפתו. בהמשך, הצמידהּ לקרקע והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, אך משאיבד את זקפתו, שב ואיים על חייה. אז, העמידהּ על ארבע והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. משחדל ממעשיו, שבה המתלוננת והציעה לו ללוותה לביתה, ומשהגיעו לשם וא' עמד על מצבה, הוא הזעיק את המשטרה. 3. מטבע הדברים, התשתית הראייתית שהונחה בפני בית-המשפט, התבססה בעיקרה על עדותה של המתלוננת, אשר תיארה בפרוטרוט את שהתרחש – תיאור עקבי ותואם את התיאור שמסרה בחקירתה במשטרה. בית-המשפט המחוזי התרשם כי עדותה כנה ואמיתית. יתרה מכך, בית-המשפט קבע כי המתלוננת תיארה אף עובדות שהיא הבינה כי הן עלולות להטיל ספק באפשרות שנבעלה, והכוונה להעדר הזקפה ושכרותו של המערער. עם זאת, עדותה של המתלוננת לא ניצבה לבדה, ונמצאו לה מספר חיזוקים, וביניהם, מצבה הנפשי הקשה לאחר האירוע. על מצב זה למד בית-המשפט בעיקר מעדותם של א' ורס"ר אלכס וייסבורד, שגבה את הודעתה במשטרה. שוטר זה, המתמחה בטיפול בעבירות מין, תאר בעדותו את התרשמותו מהתנהגות המתלוננת: "[המתלוננת] מסרה את האמרה שלה, הייתי מגדיר את זה, זה אולי קצת מצחיק, אפקט שטוח. זאת אומרת כל האמרה היתה בנימה אחידה, סצנות שאמורות להיות יותר מזעזעות או מעוררת איזה שהוא רגש, היא לא הראתה. היא התנהגה ממש כמו רובוט ולמעשה אני התרשמתי שהיא כאילו מתארת את המקרה כשהיא מסתכלת עליו מבחוץ, מה שנקרא "דפרסונליזציה", שזה אנחנו מכירים אצל נאנסות, [כתגובה] ראשונית פוסט טראומתית" (עמ' 144-145 לפרוטוקול). חיזוק נוסף לגרסת המתלוננת, מצא בית-המשפט בטיפות מדמו של המערער שנותרו על חזייתה שנמצאה בזירת האירוע, עובדה המתיישבת עם תיאורה את האלימות שהפעיל בעת שהפשיטה מבגדיה. דמו של המערער נמצא גם על מכנסיה של המתלוננת ועל חולצתו שלו. ראוי להדגיש, כי חולצתו של המערער נמסרה למשטרה על-ידי המתלוננת, הואיל ולאחר שביצע בה את זממו הוא ניאות לאפשר לה לכסות עם החולצה את מערומיה. תחתוניה של המתלוננת נמצאו אף הם במקום סמוך כאשר הם קרועים. כאן המקום לציין, כי בבדיקה שנערכה לאותם תחתונים נמצא זרע שאינו שייך למערער, וכן נמצאו סימני דם שאינם של המערער ושל המתלוננת. גם הזרע שנדגם מאיבר מינה של המתלוננת, לא תאם לזה של המערער. בית-המשפט המחוזי התייחס לממצאים אלה, וקבע כי אין בהן כדי לשמוט את הבסיס מתחת לגרסת המתלוננת, שהרי המתלוננת עצמה מסרה כי המערער לא הגיע לפורקן מיני. חיזוק נוסף לעדותה של המתלוננת נמצא בעדותו של ד"ר קוגל, שבדק אותה ביום האירוע ותיעד בכתובים את הסימנים שנותרו על גופה (ראו ת/25). כך למשל, נמצאו סימנים לכך שפיה של המתלוננת נחסם באלימות, סימני החבלה בראשה מתיישבים עם טענתה כי ראשה הוטח בקיר, וכן נמצאו חבלות נוספים המתיישבים עם הפלתה על הקרקע ואילוצה לעמוד על ברכיה. באשר לסימנים לאינוס באזור איבר מינה, העיד ד"ר קוגל, כי על אף קיומם של סימנים מסוימים, לא ניתן לקבוע מה מקורם. עם זאת, הוא ציין כי הדבר אופייני לנשים שילדו, ואכן, המתלוננת היא אם לילדה. 4. במרכז התשתית הראייתית שהציגה ההגנה עמדה עדותו של המערער, אשר ככלל, כפר בעובדות שיוחסו לו. הוא טען כי הגם שהיה שיכור ביום האירוע, הוא זוכר כי לא ביצע במתלוננת את המיוחס לו. ברם באותה נשימה ממש, הודה המערער בכך שאכן הכה את המתלוננת, ביצע בה מין אוראלי, והיא נישקה את איבר מינו (ת/7א, עמ' 6-5). המערער מסר עוד, כי בבוקרו של יום האירוע, הוא קושש עצים כדי להבעיר מדורה ונפצע באצבעותיו. הוא הוסיף והעלה השערה לפיה בעת שרקד עם המתלוננת בבר, החדיר את ידו מתחת לחולצתה, ובדרך זו הוכתמה החזייה בדמו. גרסה זו נדחתה על-ידי בית-המשפט, וכך נקבע: "איני מאמינה [למערער], ואיני מקבלת את עדותו... גרסתו ... רצופה שקרים אשר נולדו כחכמה שלאחר מעשה, הסברים בלתי הגיוניים, המצוצים מן האצבע, תהיות, תמיהות וסתירות. גרסתו אף תומכת ומחזקת את עדות המתלוננת" (עמ' 40 להכרעת-הדין). ובהמשך נקבע: "גרסתו [של המערער] אינה מתיישבת עם ההיגיון, רצופה בסתירות, בשינוי גרסאות בפרטים התומכים דווקא בעדויות המתלוננת ובגרסת התביעה, ובפרטים המהווים עדות כבושה ... הסבריו של [המערער] בבית-המשפט ובחקירתו במשטרה מעורפלים, מהלכים סחור סחור ומתחמקים ממתן תשובות קונקרטיות לשאלות, כאשר [המערער] לא ידע מה להשיב, נלחץ, התבלבל, התעצבן וכעס על שמבלבלים אותו ... גרסתו לעניין אירועי האלימות והאונס עומדים בניגוד גמור לעדויות התביעה, ובכללן עדויות חיצוניות, אובייקטיביות. [המערער] העלה טענות מכל הבא ליד, עד כדי הבאת הדברים לידי אבסורד. זאת, בניגוד גמור לעדותה המהימנה, המפורטת והקוהרנטית של המתלוננת הנתמכת והמחוזקת בראיות חיצוניות למכביר" (עמ' 49 להכרעת-הדין). כן נקבע, כי עדותו של המערער אף מחזקת את זו של המתלוננת במספר נקודות, ובראשן העובדה כי הוא הודה שהכה אותה ושהיה ביניהם מגע מיני כלשהו. טענה נוספת אותה העלה המערער, גרסה כי המתלוננת וא' קשרו קשר כדי להפלילו, וזאת על רקע של מניע כספי שאת פרטיו לא ידע להסביר. טענה זו נדחתה אף היא: "טענה זו, היא טענה כבושה, "מצוצה מן האצבע", ואין לה כל ביסוס ראייתי. לפי גרסתו של [המערער], הוא סיפר למתלוננת על רצונו להיכנס כשותף בפאב, כאשר ישבו בפאב. לא ברור לי, מתי יכולה הייתה המתלוננת לרקום את העלילה עם א', מאחר שהם נפגשו רק בתום הערב בהגיעה הביתה, וזה התקשר מייד למשטרה" (עמ' 47 להכרעת-הדין). 5. המערער ביקש לחזק את גרסתו באמצעות חוות-דעתו של גניקולוג, ד"ר עמנואל מגורי (נ/9), בה הובעה הדעה כי תיאורה של המתלוננת את האירועים אינו תואם לסימנים שנמצאו על גופה. ד"ר מגורי הוסיף, כי העדר ממצא דנ"א של המערער בגופה של המתלוננת, מאשש את הטענה כי לא בעל אותה. ובלשונו שלו: "ניתן לשער כי אילו חדר [המערער] לאיבר המין של המתלוננת, גם אם לא שפך זרע, הרי מעצם החדירה והחיכוך היה משאיר בגופה תאים שהיו מתקלפים מאיבר המין וניתנים לגילוי בבדיקת דנ"א, משלא נמצאה עדות ביוכימית בתערובת הדנ"א ניתן לקבוע בוודאות כי [המערער] לא החדיר את איבר מינו לתוך גופה של המתלוננת" (נ/9, עמ' 5). בית-המשפט המחוזי דחה את עדותו של ד"ר מגורי מן הטעם שהיא התייחסה לעניינים שאינם בתחום מומחיותו, שהרי אין לו הכשרה ברפואה משפטית, דנ"א או טיפול בנפגעות אונס. 6. עוד נטען, כי למערער עומדת הגנת השכרות הקבועה בסעיף 34ט לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בהקשר זה, ניטשה מחלוקת בין הצדדים באשר לכמות האלכוהול אותה צרך המערער באותו לילה, , וזאת נוכח העובדה שהוא מסר שתי גרסאות שונות: בהודעותיו במשטרה הוא מסר כי שתה ליטר וחצי אלכוהול (ת/7 עמ' 1, ת/8א עמ' 2), ובהמשך, מסר למומחה מטעם ההגנה כי שתה שני ליטר ו-150 גרם (נ/10 עמ' 2). בית-המשפט קבע כי הגרסה שנמסרה למומחה הינה שקרית, והיא תולדה של רצון להתחמק מאחריות. מחלוקת נוספת שנתגלעה התייחסה להשלכותיה של כמות האלכוהול שנצרכה. לשם יישובה של מחלוקת זאת, הוגשו שלוש חוות-דעת של מומחים: של ד"ר גופר (ת/13) מטעם המשיבה, ואלו של פרופ' אמיתי (נ/10) ושל ד"ר גוטמן (נ/11) מטעם המערער. על-פי עדותו של ד"ר גוטמן, נוכח כמות האלכוהול שצרך, לא היה יכול המערער לתפקד מבחינה מינית. ברם, בית-המשפט קבע כי אין לייחס לחוות-דעתו של ד"ר גוטמן, פסיכיאטר במקצועו, כל משקל, נוכח השקפתו שהעובדות עליהן העיד אינן נמצאות בתחום מומחיותו. ואכן, המומחה הנוסף מטעם ההגנה, פרופ' אמיתי, המתמחה בתחום זה, הביע בעדותו בבית-המשפט את השקפתו, כי המערער היה כשיר לקיים אקט מיני חרף כמות האלכוהול שנקבע כי לגם. במצב דברים זה נקבע, למערער לא עומדת ההגנה בצלה ביקש לחסות. 7. לבסוף, נטען כי המערער סבר שהמתלוננת נתנה את הסכמתה לקיום מגע מיני, אולם בית-המשפט דחה טענה זו בשתי ידיים משלא מצא לכך בסיס ראייתי, ומשנסתרה בצורה חד-משמעית בעדותו שלו (עמ' 67-65 להכרעת-הדין). נימוקי הערעור 8. בערעור שבפנינו משיג המערער על הרשעתו, ולחלופין, על העונש שנגזר לו. נטען, כי בפני בית המשפט לא היה ממצא אובייקטיבי התומך בגרסת המתלוננת. אדרבא, קיימים ממצאים המצביעים על חפותו. המערער מפנה לכך שלא נמצא זכר לפרופיל הגנטי שלו באיבר מינה של המתלוננת, וכי דמו של אדם זר אובחן על תחתוניה. לעובדה אחרונה זו יש לדידו חשיבות מכרעת, נוכח העובדה שידו היתה פצועה ומדממת. עוד נטען, כי שגה בית-המשפט המחוזי כאשר קיבל את עדותה של המתלוננת כמהימנה נוכח קיומן של סתירות בדבריה. כך לדוגמה נטען כי אף שהיא העידה כי רוכסן חולצתה נקרע, תמונה שצולמה באותו יום (ת/1) מראה כי הרוכסן נותר שלם. את העובדה שהחולצה שלו לא אותרה, מייחס המערער למתלוננת אשר זרקה אותה (עמ' 109 לפרוטוקול). עניין נוסף עליו הצביע המערער התייחס לכך שהמתלוננת סיפרה בחקירתה כי הוא העמידהּ על ארבע וחדר לתוכה, ואילו בעדותה בבית-המשפט, כך לשיטת המערער, חזרה בה מגרסה זו וסיפרה כי הדבר לא עלה בידו עקב העדר זקפה. המערער מציין עוד, כי התנהגותה של המתלוננת בפאב אף היא אינה מתיישבת עם גרסתה. לדידו, המתלוננת ביקשה את חברתו ושהתה במחיצתו מרצון, שאם לא כן מדוע נותרה עמו במשך כשעתיים תמימות. עוד נטען, כי קביעותיו של בית-המשפט המחוזי באשר לכמות האלכוהול שצרך ולהשלכותיה על התנהגותו הינן מוטעות, וכי היה יכול לבצע אקט מיני עקב מצבו. לבסוף, ולחלופין, מבקש המערער להקל בעונש, באשר חמור הוא יתר על המידה. בתוך כך, נטען כי בית-המשפט המחוזי לא נתן משקל ראוי לעברו הנקי, ולעובדה ששיתף פעולה עם המשטרה בכל בדיקה שנתבקשה. דיון 9. השגותיו של המערער מופנות כולן כנגד עניינים שבעובדה. כידוע, בית-משפט שלערעור ממעט להתערב בממצאים מתחום זה, הואיל ומלאכת הערכת מהימנותם של העדים הופקדה בידי הערכאה הדיונית, לה היכולת היתרון להתרשם מהעדים המופיעים בפניה בדרך ישירה ובלתי אמצעית (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 644-643 (2000)). אכן, כאשר מדובר בראיות חפציות אין רציונל זה מתקיים במלוא עוזו, אולם גם בממצאים שהתבססו בפרשה הנוכחית על ראיות חפציות לא מצאתי פגם. מהימנות המתלוננת 10. כאמור, עדותה של המתלוננת נמצאה מהימנה על-ידי בית-משפט קמא. טענותיו של המערער אודות סתירות בעדותה, הן טענות בעלמא שאין בהן ממש. כך לדוגמה היא טענה בהודעתה כי המערער בעל אותה: "[המערער] העמיד אותי ... ושוב אני הרגשתי ש[המערער] מכניס את איבר המין שלו לתוך איבר המין שלי. הוא עשה כמה תנועות פנימה והחוצה ואז פתאום הפסיק" (נ/2 עמ' 5). דבריה בבית-המשפט – "כבר לא עמד לו והוא לא הצליח" (עמ' 78 לפרוטוקול) – אינם סותרים את תשובותיה בחקירה. אדרבא, המתלוננת התמידה בגרסתה כי המערער חדר אליה מאחור, אלא שהוסיפה וציינה כי זקפתו לו עמדה לו: "הוא העמיד אותי על הברכיים והתחיל להיכנס מאחורה ... לתוך איבר המין שלי. אבל כבר לא יצא לו. לא עמד לו איבר המין" (עמ' 20 לפרוטוקול). מדבריה אלה של המתלוננת עולה כי המערער בעל אותה, אך משזקפתו דעכה לא עלה בידו לבוא על סיפוקו. אין בשתי התבטאויותיה השונות של המתלוננת אלא תיאור זהה, אם כי במילים שונות, של אותו אירוע מפיו של קורבן. בית-המשפט המחוזי נתן דעתו אף באשר לעובדה שהמתלוננת שהתה במחיצתו של המערער בפאב, ולא ניסתה לברוח או להזעיק עזרה. הסבריה של המתלוננת – כי נהגה כך מחמת חששה מהמערער – נמצאו סבירים: "המתלוננת הסבירה, כי בשלב מסוים של אירועי הלילה, היא פחדה [מהמערער] אולם היא סברה באותו מועד, כי אם תחזור ותיכנס עימו לבר, הוא יירגע, והיא תוכל לעזוב בשקט" (ע' 36 לפרוטוקול ש' 5 ואילך). "אין לשכוח אף זאת, כי המתלוננת, הכירה את [המערער] מעבודתם המשותפת שבוע לפני האירוע, ובאותה עת התייחס אליה [המערער] יפה ובכבוד, ועל כן לא היתה לה כל סיבה לשער, מה פח טומן לה [המערער]" (עמ' 31 להכרעת-הדין). לא ראיתי מקום לדחות את טעמיו אלה של בית-המשפט המחוזי לקבלת הסברה של המתלוננת. הביקורת על התנהלותה של המתלוננת אינה אלא חוכמה שלאחר מעשה, וזאת יש לזכור – "צריך לבחון את הנסיבות לא לפי הגיונו ותבונתו של אדם ... המחליט לאחר מעשה מה הדרך הנכונה אשר צריך היה לנקוט, אלא לפי תחושת קורבן העבירה בזמן אמת. לא צריך להעמיד את המבחן על תבונה לאחר מעשה, אלא על מה שחש והרגיש הקורבן בעת ביצוע המעשה והשמעת האיום" (ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח (1) 302, 367 (1993). וראו גם: ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 221 (2002); ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625, 637 (2004), 10432/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 18(טרם פורסם, 18.6.2007)). ממצאים אובייקטיבים פרטי ביגוד 11. המערער לא סיפק הסבר מתקבל על הדעת כיצד ומדוע נמצא דמו על בגדיה של המתלוננת, ובמיוחד – על חזייתהּ. טענתו לפיה הכניס את ידו מתחת לחולצתה בעת שרקדו, הינה הסבר כבוש אשר הושמע רק בבית-המשפט, לאחר שהמערער התחמק ממתן תשובה לקושיה זו בחקירתו במשטרה (ת/8, עמ' 4). זאת ועוד, המתלוננת התמידה בגרסתה בכך שהמערער ליטף את ישבנה (עמ' 26 לפרוטוקול, נ/2 עמ' 1) וחיבק אותה (עמ' 13 לפרוטקול, נ/2 עמ' 2) כאשר שהו בפאב. אך סביר הוא כי אם הוסיף ושלח ידו מתחת לחולצתה, היתה מתארת גם מגע זה. ונכון הדבר שבעתיים לו רקמה כנגדו עלילה, כטענתו. והנה, המתלוננת הצהירה מפורשות כי הדבר לא קרה, והמערער לא נגע בחזהּ במהלך אותו ריקוד (עמ' 73 לפרוטוקול). ממשיך המערער וטוען, כי עקב פצעיו הפתוחים צריך היה להישאר סימן מדמו גם על תחתוניה של המתלוננת. ברם, חוששני כי גם טענה זו אינה יכולה לסייע בידו. ראשית, לא ברור מתי נגרמו אותם פצעים. אך חשוב מזה, פצעיו, כפי שצולמו בתחנת המשטרה (ת/10), ממוקמים על פרקי אצבעותיו, בחלקה החיצוני של ידו. בנסיבות אלה, לא מן הנמנע הוא שכאשר קרע את תחתוניה של המתלוננת לא הותיר בהם כל סימן, גם אם היה פצוע. באשר לחולצתה של המתלוננת – התבוננתי בתמונה אליה הפנה המערער (ת/1), והתקשיתי להבחין אם הרוכסן קרוע אם לאו. מוכן אני להניח כי אכן הרוכסן איננו קרוע, כטענת המערער, אך גם בכך אין כדי להקים ספק סביר באשמתו, נוכח הראיות האחרות העומדות לחובתו והתומכות בגרסת המתלוננת, כפי שפורטו לעיל. דנ"א 12. אף העובדה שלא נמצא דנ"א של המערער על תחתוניה של המתלוננת, אינה יכולה להועיל לו. המתלוננת העידה כי אינה בטוחה שהמערער בא על סיפוקו כאשר ביצע בה את זממו (עמ' 23 לפרוטוקול), ללמדך כי אין בעובדה שזרעו לא נמצא על תחתוניה, כמו גם בעובדה שנמצא שם סימני זרע של גבר אחר, כדי לפגום בגרסתה. כאמור, המערער ביקש לסמוך את ידו על חוות-דעתו של ד"ר מגורי, ולקבוע כי העדר ממצא דנ"א של המערער בגופה של המתלוננת, שולל אפשרות של מגע מיני ביניהם. כזכור, בית-המשפט המחוזי קבע כי אין לקבל את עדותו של ד"ר מגורי בעניין זה, כמו גם בעניינים נוספים עליהם העיד, הואיל והם אינם מצויים בתחום מומחיותו. בחקירתו הנגדית, כאשר נשאל אם כל מגע מיני משאיר עקבות ענה: "זה לא בתחום המומחיות שלי. אמרתי שניתן לשער שחדירה תשאיר סימנים. בכמה מהחדירות באמת ימצאו או לא ימצאו, זה לא בתחום המומחיות שלי, אני לא חושב שניתן לקבל על זה תשובה מדויקת" (עמ' 375 לפרוטוקול, ההדגשות הוספו). קביעתו של בית-משפט קמא באשר לעדות זו מקובלת עלי. אוסיף כי, השוטרת אשירה זמיר, מהמחלקה לזיהוי פלילי, אשר ערכה את בדיקות הדנ"א הסבירה כי היא חיפשה אחר תאי זרע ולא תאים אחרים ("אני לא יכולה לומר אם היו שם תאי אפיטל שלו או לא היו שם" (עמ' 225 לפרוטוקול)). שכרותו של המערער 13. סעיף 34ט לחוק העונשין קובע את הנסיבות בהן תשמש טענה של שכרות הגנה: "(א) לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה במצב של שכרות שנגרמה שלא בהתנהגותו הנשלטת או שלא מדעתו. (ב) עשה אדם מעשה במצב של שכרות והוא גרם למצב זה בהתנהגותו הנשלטת ומדעת, רואים אותו כמי שעשה את המעשה במחשבה פלילית, אם העבירה היא של התנהגות, או באדישות אם העבירה מותנית גם בתוצאה. ...". ההגנה חלה, אפוא, רק על אותם מקרים בהם השכרות נגרמה שלא בשליטתו או שלא בידיעתו של מבצע העבירה (סעיף קטן (א)). בנוסף, הגנה מסוימת ניתנת למי שהעבירה שביצע בהיותו שיכור היא כזו הדורשת יסוד נפשי של כוונה (סעיף קטן (ב)) (השוו: ע"פ 2454/02 טיקמן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 12.12.2005), בפסקה 11). אין חולק כי שכרותו של המערער נגרמה "בהתנהגותו הנשלטת ומדעת" (ראו דבריו בעמ' 273-275 לפרוטוקול), ועל כן המסקנה היא כי תהא אשר תהא כמות האלכוהול אותה צרך, היא אינה פוטרת אותו מאחריות בפלילים למעשה האינוס. אולם בכך לא די. המערער טוען כי עקב כמות האלכוהול הגדולה שלגם בערב האירוע, הוא לא היה כשיר, מבחינה פיסית, לבצע במתלוננת את המעשים המיניים שכתב האישום מדבר בהם. לשם הוכחת טענה זו הגיש המערער שתי חוות-דעת, האחת של הפסיכיאטר ד"ר גוטמן והשנייה של הטוקסיקולוג פרופ' אמיתי. את חוות-הדעת הללו ביססו המומחים על העובדות שנמסרו להם מפי המערער, היינו, בערב האירוע הוא לגם יותר משני ליטרים של אלכוהול. ברם, בית-משפט קמא דחה גרסה זו, לאחר שהתברר כי היא עומדת בסתירה לדבריו של המערער עצמו, שכן בחקירתו במשטרה מסר כי שתה לא יותר מליטר וחצי של אלכוהול. התרשמותו של בית-המשפט המחוזי – ואיני מוצא בכך פגם – היתה כי הגרסה המאוחרת, זו שנמסרה למומחי ההגנה, באה לעולם במטרה להעצים את שכרותו כדי להתחמק מאחריות. לפיכך, במהלך עדותו התבקש פרופ' אמיתי להבהיר מה היה כותב בחוות דעתו לו ידע את כמות האלכוהול האמיתית שלגם המערער, ועל כך השיב: "קיום יחסי מין זה לא מהאקטים היותר מורכבים ... ולכן אפשר בהחלט לקיים יחסי מין [ברמת האלכוהול שהיתה למערער] ... אבל בצורה מאוד חסרת מעצורים וללא שיקול דעת" (עמ' 417 לפרוטוקול). חוות-הדעת הנוספת שהוצגה – זו של ד"ר גוטמן – נדחתה, לאחר שנמצא כי הוא אינו מומחה בתחום הטוקסיקולוגיה, והוא אף התקשה להיזכר אם כתב בעבר חוות-דעת בתחום זה: "אין לייחס משקל לחוות הדעת של ד"ר גוטמן בכל הקשור לממצאים טוקסיקולוגים, וכן גם להתנהגויות במצב שכרות. עד זה אינו מומחה בתחום, ואינו מסוגל לבסס חוות דעת על ניסיונו. יחד עם זאת, קביעותיו על הקשיים הצפויים בקיום יחסי מין וקשיי הזקפה אליהם התייחס, תואמים את עדותה של המתלוננת, ויכולים לשמש לה חיזוק" (עמ' 61 להכרעת-הדין). המסקנה המתחייבת מכל האמור היא כי יש לדחות את הערעור כנגד ההרשעה. 14. באשר לטענות כנגד העונש. מעשיו של המערער – חמורים-מכל-חמורים הם. הוא תקף את המתלוננת באישון לילה, גרר אותה לסמטה חשוכה, הפליא בה את מכותיו, הטיח את ראשה בקיר ואיים על חייה. תוך כך הוא עשה בה כבשלו, אילץ אותה לעמוד על ברכיה משל היתה כלי משחק, השתמש בה לסיפוק גחמותיו, אנס אותה וביצע בה מעשה סדום. אין פלא כי מעשים אלה הסבו למתלוננת נזקים קשים, ועל כך מעיד גם תסקיר הקרבן שהונח בפנינו. בנסיבות אלה, העונש שהוטל על המערער – מאסר למשך 14 שנים – מתבקש מאליו ואיני רואה מקום להתערב בו. המערער מבקש עוד כי נורה על הפחתת הפיצוי בו חויב, אולם גם לכך איני רואה מקום להיעתר. לפיכך, ואם דעתי תשמע, הייתי דוחה את הערעור על כל חלקיו. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, ד' בכסלו התשס"ח (14.11.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06023700_O04.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il