הפטריאריכה היוונית אורתודוכסית של ירושלים נ. ועד הנוצרים האו

פסק-דין בתיק ע"א 2369/96 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2369/96 ע"א 2377/96 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת א' חיות המערערת בע"א 2369/96: הפטריאריכה היוונית אורתודוקסית של ירושלים המערער בע"א 2377/96: יוסף נעמאן נאסר נ ג ד המשיבים בע"א 2369/96: 1. ועד הנוצרים האורתודוכסי 2. קהילת הנוצרים הרומים אורתודוכסים 3. נאסר פריד נאסר 4. נעים חנא נאסר 5. חאתם סלים ג'ובראן 6. חנא ג'מאל נאסר 7. חביב ג'רייס נאסר 8. סוהיל חביב ג'ובראן 9. באסם נאסר נאסר 10. יוסף נעמאן נאסר המשיבים בע"א 2377/96: 1-9. המשיבים 1-9 לעיל 10. רשם המקרקעין 11. פקיד ההסדר ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 832/95 שניתן ביום 12.2.1996 על-ידי כב' השופט ד"ר ד' ביין תאריך הישיבה האחרונה: ח' בשבט התשס"ט (2.2.2009) בשם המערערת בע"א 2369/96: עו"ד רנאטו יאראק, עו"ד שירה חי-עם בשם המערער בע"א 2377/96 והמשיב 10 בע"א 2369/96: עו"ד ג'יאת נאסר בשם המשיבים 1 ו-9-5 : עו"ד ויקטור מנסור בשם המשיבים 4-2: עו"ד באסם סאבא בשם המשיבים 11-10 בע"א 2377/96: עו"ד משה גולן פסק-דין השופטת א' חיות: כללי שני ערעורים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה שניתן ביום 12.2.1996 בת"א 832/95 (כב' השופט ד"ר ד' ביין). פסק הדין נוגע למחלוקת שהתעוררה בין הצדדים בשאלת הזכויות בחלקות מקרקעין בכפר סמיע שבגליל, ונקבע בו כי חלקות אלה הינן בבעלות העדה היוונית-אורתודוקסית המקומית בכפר סמיע ולא בבעלות הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית של ירושלים (להלן גם: הפטריארכיה). לאחר שניתן פסק הדין וכפי שיפורט להלן, נקטו הצדדים הליכים משפטיים שונים, ובראשם הערעורים שבכאן, אשר ביסודם המחלוקת הקשה שניטשה ביניהם במישור העובדתי, המשפטי ואף הערכי בשאלת הקניין באותם מקרקעין והזכות לנהלם. מחלוקת זו ידעה שינויים ותמורות במשך השנים, בין היתר על רקע חילופי פטריארכים, ולהלן תפורט אך תמצית העובדות והטענות הצריכה לעניין. רקע עובדתי וההליך בבית משפט קמא 1. הפטריארכיה, שבראשה עומד הפטריארך היווני-אורתודוקסי, יכולה לתבוע ולהיתבע, למצער לצורך הגנה על זכויות הנובעות מבעלות במקרקעין (ראו ע"א 272/81 הפטריארכיה היוונית האורתודוכסית של ירושלים נ' עיריית רמלה, פ"ד לו(3) 670 (1982)). תחילתה של הפרשה שבפנינו בתביעה שהגיש בשנת 1995 מר יוסף נעמאן נאסר, המערער בע"א 2377/96 (להלן: נאסר), לבית המשפט המחוזי בחיפה כ"נציג הפטריארק היווני אורטודוקסי בירושלים", בשל סכסוך שהתגלע בינו ובין המשיבים 1-9, תושבי כפר סמיע אשר כוננו את "ועד הנוצרים האורתודוקסי" (להלן: הוועד וכן המשיבים, בהתאמה), בכל הנוגע לשליטה בנכסי העדה בכפר סמיע. בתביעה שהגיש טען נאסר כי הוועד הפקיע ממנו שלא כדין את ההרשאה שניתנה לו על-ידי הפטריארך היווני אורתודוקסי בירושלים לניהול נכסי הווקף של העדה היוונית אורתודוקסית בכפר סמיע וכן טען כי המשיבים התאגדו בעמותה בשם "קהילת הנוצרים הרומים אורתודוקסים בכפר סמיע" והחלו לנהל את נכסי העדה בכפר ללא זכות שבדין. נאסר עתר, אפוא, בין היתר, למתן סעד הצהרתי כי המשיבים אינם באי כוח העדה בכפר סמיע ואינם מוסמכים לפעול בשמה, כי כל פעולה שבוצעה על-ידם בשם העדה הינה בטלה וכי נאסר הוא נציג הפטריארך ובא-כוח העדה בכפר, וכן ביקש להורות למשיבים להימנע מכל פעולה בנכסי העדה בכפר. 2. חלק מן המשיבים, מצידם, הגישו תביעה שכנגד בשמם ובשם הוועד בה ביקשו להצהיר, בין היתר, כי מספר חלקות מקרקעין שפורטו בנספח לתביעה הוקנו בנאמנות לבאי-כוח העדה המקומית בכפר סמיע בהיותם נאמנים על רכוש העדה בכפר, שהינה בעלים שביושר במקרקעין. כמו כן התבקש בית המשפט המחוזי לאסור על נאסר ועל הפטריארך לבצע פעולה כלשהי במקרקעין. בתביעה שכנגד צוין, בין היתר, כי בשנת 1981 התקיימה אסיפה כללית של העדה היוונית אורתודוקסית המקומית בכפר סמיע ובה נבחרו באי-כוח לעדה ובהם נאסר. באותה אסיפה החליטה העדה המקומית לבצע עסקת חליפין עם אביו של נאסר (להלן: המנוח), לפיה באי-כוח העדה המקומית יעבירו למנוח חלקים מחלקה חקלאית כלשהי בכפר ובתמורה יקבלו הם, "בהיותם נאמנים על רכוש העדה הנ"ל בכפר סמיע", את הבעלות בחלקה 20 בגוש 19205 שבכפר (להלן: חלקה 20). כמו כן החליטה העדה המקומית לבנות על חלקה 20 כנסיה ומרכז תרבות ואף הסמיכה את נאסר לבצע את עסקת החליפין כנציג העדה. המשיבים טענו בתביעה שכנגד כי נאסר ניסה להשתלט על נכסי באי-כוח העדה המקומית בכפר תוך הפרת חובת הנאמנות, ניצול לרעה של בחירתו כאחד מבאי-כוח העדה, הפרת הסכם החליפין שלעיל והעלאת טענה לפיה נכסי באי-כוח העדה המקומית בכפר סמיע הם בבעלות הפטריארך. עקב כך הוחלט להפקיע מידי נאסר את ההרשאה שהעניקה לו העדה כאמור. 3. בפסק דינו מיום 12.2.1996 דחה בית משפט קמא (כב' השופט ד"ר ד' ביין) את תביעת נאסר וקיבל את מרבית התביעה שכנגד שהגישו המשיבים, בקובעו כי הפטריארכיה לא הצליחה להוכיח שהמקרקעין נשוא המחלוקת הם בבעלותה. בית המשפט קבע בפסק דינו, בין היתר, כי בשנת 1957 הוגשה לפקיד ההסדר תזכורת תביעה לגבי המקרקעין על-ידי שני נאמנים על נכסי העדה בכפר במסגרת הליכי הסדר מקרקעין (לאחר שקיבל את עמדת המשיבים לגבי תרגום תזכורת התביעה); כי בשנת 1970 נרשמו המקרקעין בבעלות "ב"כ העדה האורתודוקסית בכפר סמיע בהיותו נאמן על רכוש העדה בכפר הנ"ל" וכי בעקבות בקשה לתיקון המרשם שהוגשה מטעם הוועד בשנת 1995 שונה הרישום ל-"באי כוח העדה הרומית אורתודוכסית המקומית בכפר סמיע בהיותם נאמנים על רכוש העדה בכפר". כמו כן קבע בית משפט קמא כי לא הוכח שמדובר באדמות ווקף ומשכך אין ה"ברט" (High Berat) העותומאני (צו מלכותי שניתן על-ידי הסולטאן התורכי האוסר על התערבות בהחזקה או בניהול של נכסי הווקף) יכול להקנות לפטריארך זכויות במקרקעין, ומכל מקום לא ברור האם מדובר במקרקעין שנוהלו בעבר הרחוק על-ידי הפטריארך ועל כן ספק אם ה"ברט" הופך את הפטריארך למנהל הווקף. בית המשפט הוסיף וקבע כי במקומות שונים בארץ נרשמו נכסי העדה בספרי האחוזה בבעלות הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית בירושלים ובמקומות אחרים נרשמו הם על שם באי כוח העדה במקומות ספציפיים והבדל זה ברישום מבטא כוונה ברורה להבחין בין נכסי העדה כולה המנוהלת על-ידי הכמרים היוונים בירושלים ובין נכסיה בכפרים השונים. כמו כן קבע בית המשפט כי אין כל ראיה בדבר יצירת נאמנות לגבי המקרקעין לטובת העדה כשהפטריארך הוא הנאמן, או לטובת הפטריארך כשהוועד הוא הנאמן. על כן קבע בית המשפט כי "יש לקבל את הרישום של המקרקעין כמות שהוא. דהיינו, שהם נמצאים בבעלות העדה בכפר ולא בבעלות הפטריארך בירושלים והעדה בכללותה", ועוד קבע כי הוועד רשאי לנהל את המקרקעין עבור העדה. לאחר מתן פסק הדין הגישו המשיבים לבית משפט קמא בקשה לתיקון טעויות סופר שונות שנפלו בו, ועקב כך תוקן פסק הדין בין היתר על דרך של הוספת חלקה 20 לרשימת החלקות שאליהן הוא מתייחס. להשלמת התמונה יצוין כי לאחר מתן פסק הדין פנו נאסר והפטריארכיה למפקחת על רישום המקרקעין בבקשה לתיקון המרשם, בטענה שתיקונו בשנת 1995 ביוזמת הוועד כאמור לעיל בוצע שלא כדין. הבקשה נדחתה, וערר שהוגש לממונה על המרשם נדחה אף הוא. גם ערעור שהוגש על החלטה זו לבית המשפט המחוזי נדחה נוכח פסק-הדין שהכריע בשאלת הבעלות, ובקשת רשות ערעור שהוגשה באותו עניין על-ידי הפטריארכיה לבית משפט זה נדחתה ביום 24.5.1998 (רע"א 855/98). הערעורים שבכאן 4. על פסק דינו של בית משפט קמא מיום 12.2.1996 הגישו הפטריארכיה וכן נאסר ערעורים לבית משפט זה. בערעור מטעמה (ע"א 2369/96) טענה הפטריארכיה כי היא אומנם לא הייתה צד ישיר לתיק בבית משפט קמא ויוצגה בו על-ידי נאסר, "אולם לאור העובדה כי פסק הדין כלל קביעות עובדתיות אשר יש בהן לפגוע בזכותה של המערערת על רכושה, מוגש ערעור זה ע"י המערערת עצמה". לחלופין ביקשה הפטריארכיה להצטרף כצד לתיק. הפטריארכיה טענה בערעור כי שגה בית משפט קמא בקובעו שלא הוכח על-ידה כי היא בעלת המקרקעין שכן נטל הראיה להוכחת הבעלות במקרקעין מונח על כתפי המשיבים; כי המקרקעין מהווים הקדש לטובת העדה היוונית אורתודוכסית המנוהל על-ידי הפטריארך; כי האישיות המשפטית של העדה מגולמת בשלמות במסגרת אישיותו המשפטית של הפטריארך וכי העדה המקומית איננה אישיות משפטית. בערעור שהוגש על-ידו - כנציג הפטריארך וכן בשמו עצמו (ע"א 2377/96) - טען נאסר כי המשיבים לא הרימו את הנטל להוכיח את בעלותם במקרקעין; כי קבוצה בלתי מאוגדת מבני העדה לא יכולה להיות בעלים של מקרקעין; כי האישיות המשפטית של העדה מגולמת במסגרת האישיות המשפטית של הפטריארך ולכן היא אינה כשרה להיות נאמן על המקרקעין; ולבסוף טען נאסר כי המקרקעין מהווים הקדש ומשכך ראוי היה שבית הדין הדתי של העדה ידון בתביעות. 5. לאחר שהוגשו הערעורים נעשו ניסיונות לפתור את הסכסוך על דרך של הפניית הצדדים להליך גישור (ראו למשל החלטות מיום 30.7.2000 ומיום 23.4.2001). קידום ניסיונות אלה התעכב בין היתר בשל העובדה שהפטריארך דיאודורוס הראשון שעמד אז בראש הפטריארכיה חלה ולבסוף נפטר ביום 19.12.2000. עם פטירתו של הפטריארך נערכו בחירות בפטריארכיה וביום 13.8.2001 נבחר המטרופוליט אירינאוס סקופליטיס (להלן: אירינאוס) כפטריארך היווני אורתודוכסי של ירושלים. נגד מינויו של אירינאוס הוגשו עתירות לבית משפט זה - בג"ץ 6322/01 וכן בג"ץ 7249/01 אשר נדון במאוחד עם בג"ץ 8345/01, שהוגש על-ידי נאסר ועסק בשאלת מעמדו של אירינאוס וסמכותו לכרות בשם הפטריארכיה הסכם עם המשיבים לסיום המחלוקות ביניהם. במסגרת עתירתו הביע נאסר את החשש כי הפטריארך הנבחר, מתוך הזדהות עם יריביו של נאסר בערעורים שלפנינו, יורה לבטל את הערעורים, ואילו בא-כוח הפטריארכיה הצהיר מצידו כי כל עוד לא החליטה ממשלת ישראל להעניק לאירינאוס כתב הכרה כפטריארך הנבחר, יימנעו שולחיו מהגשת בקשה לביטול הערעורים ומנקיטת עמדה בערעורים לגופם. כן הצהיר בא-כוח הפטריארכיה כי ההסכם שעל כריתתו הלין העותר בעתירתו בטל ומבוטל, אף שהצהרה זו לא הייתה מקובלת על בני העדה המקומית שהיו בין המשיבים לאותה עתירה. מכל מקום, נוכח הצהרות אלו חזר בו נאסר מעתירתו ובסופו של דבר, ביום 31.3.2004, הכירה ממשלת ישראל בבחירתו של אירינאוס לפטריארך העדה (נגד החלטת הממשלה לאשר את המינוי הוגשו שתי עתירות נוספות שנדחו - בג"ץ 963/04 ובג"ץ 967/04 שהגיש נאסר; עוד ראו לעניין זה דנג"ץ 2333/04). הסכם הפשרה 6. ביום 18.7.2003 נכרת הסכם פשרה בין "הפטריארכיה הרומית (היוונית) אורתודוכסית בירושלים באמצעות הנציג שלה ושל הסינוד הקדוש" ובין "באי-כוח העדה הרומית האורתודוכסית בכפר סמיע בהיותם נאמנים על רכוש העדה הנ"ל" (הם המשיבים), שנועד לסיים את המחלוקת נשוא הערעורים (להלן: הסכם הפשרה). ביום 10.12.2004 נכרת בין אותם הצדדים הסכם נוסף ובו פורט המנגנון למימוש הסכם הפשרה (להלן: הסכם המימוש). על הסכם הפשרה חתם, מטעם הפטריארכיה, המטרופוליט איסיכיוס; ואילו על הסכם המימוש חתם הפטריארך אירינאוס עצמו (לאחר שבחודש מארס 2004 הכירה ממשלת ישראל בבחירתו, כאמור). בהסכם המימוש צוין, בין היתר, כי הסכם הפשרה אושר אף הוא על-ידי אירינאוס לאחר קבלת כתב ההכרה מממשלת ישראל וכן כי הוא אושר על-ידי "מוסדות הפטריארכיה המוסמכים". על פי הסכם הפשרה, אישרה הפטריארכיה כי באי-כוח העדה הרומית האורתודוכסית המקומית בכפר סמיע והנבחרים על-ידי בני העדה המקומית הם הנציגים של העדה בכפר סמיע והם האחראים על ניהול נכסיה מסוג דניידי ודלא ניידי והם הגוף המשפטי המוסמך בפני כל הרשויות. כמו כן, התחייבו המשיבים על פי ההסכם לרשום את מבנה הכנסייה ואת המקרקעין שעליהם נבנתה (חלקה 20) על שמה של הפטריארכיה במרשם המקרקעין. עוד הוסכם כי באי כוח העדה בכפר הם האחראים על ניהול ענייני הכנסייה וכי הפטריארכיה תשתתף בהוצאות השלמת בנייתה בהתאם להחלטת נציגיה ובהתאם ליכולתה. שאר המקרקעין נשוא פסק דינו של בית משפט קמא, כך הוסכם בין הצדדים בהסכם הפשרה, יוותרו רשומים על שם באי-כוח העדה הרומית אורתודוכסית המקומית בכפר סמיע (דהיינו המשיבים), בהיותם נאמנים על רכוש העדה בכפר ופסק דינו של בית משפט קמא, כך הוסיפו הצדדים והסכימו, יעמוד "בתוקף ומוסכם על שני הצדדים". כמו כן ויתרה הפטריארכיה במסגרת הסכם הפשרה על הערעור שהגישה לבית משפט זה ועל הערעור שהגיש נאסר וכן על תביעה שהגישה לבית משפט השלום בעכו (ת"א 5263/96) ועל הליך קשור נוסף בעניין סעד זמני שהתנהל בין הצדדים בבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 4569/97). במאמר מוסגר יצוין כי בית משפט השלום בעכו (כב' סגן הנשיא ר' צמח) נתן ביום 27.7.2003 תוקף של פסק דין להסכם הפשרה ככל שהוא נוגע לת"א 5263/96 שהיה בפניו, ובקשה שהגיש נאסר לביטול פסק הדין המאשר את הפשרה בעניין זה נדחתה על-ידי בית משפט השלום בהחלטתו מיום 4.4.2007 (וראו גם החלטה מיום 24.6.2007). 7. הליך נוסף הנוגע לענייננו הוא תביעה שהגיש נאסר בשנת 2003 לבית המשפט המחוזי בירושלים נגד נציגי הפטריארכיה ונגד המשיבים (לאחר שנחתם הסכם הפשרה וטרם שנחתם הסכם המימוש), בה עתר לביטול הסכם הפשרה (ת"א 5358/03). בפסק-דינו מיום 3.3.2005, שניתן בהעדר הגנה, קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' שפירא) כי הסכם הפשרה "בטל ומבוטל וחסר כל תוקף משפטי" והורה לנציגי הפטריארכיה לקיים את התחייבותם בבג"ץ 8345/01 כי יימנעו מלנקוט עמדה בערעורים שבכאן עד להכרעת הממשלה בסוגיית ההכרה במינויו של אירינאוס כפטריארך העדה וכן הורה להימנע מהגשת הסכם הפשרה או הסכם דומה לאישור בית המשפט, אך ביום 2.6.2005 הורה כב' השופט י' שפירא, בהסכמת נאסר, על ביטול פסק דינו הקודם המבטל את הסכם הפשרה, וביום 31.10.2005 הורה כב' השופט נ' סולברג על הפסקת התובענה לפי תקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). 8. הפטריארכיה והמשיבים מצידם הגישו עוד ביום 4.1.2005 בקשה מוסכמת לבית משפט זה ליתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה ולהסכם המימוש ובבקשה הובהר, בין היתר, כי נאסר "אינו נציגה של [הפטריארכיה], לאחר שבעבר ניטלו ממנו סמכויותיו על-ידה, ולפיכך ניטל מעמדו בהליכים אלה". עם זאת הוסיפו הפטריארכיה והמשיבים וציינו במסגרת אותה בקשה כי בדיון בת"א 5358/03 הסכימו הצדדים כי טרם אישור הסכם הפשרה על-ידי בית משפט זה תינתן לנאסר הזדמנות להעלות את טענותיו בעניין תוקפו של ההסכם. התפתחויות שאירעו לאחר כריתת הסכם הפשרה 9. נאסר התנגד נחרצות לכך שיינתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה. לטענתו, המטרופוליט איסיכיוס כלל לא היה מוסמך לחתום עליו והסינוד הקדוש לא נתן את אישורו להסכם המהווה הפרה בוטה של חובת הנאמנות המוטלת על הפטריארכיה לגבי נכסי ההקדש שלה והוא נחתם בניגוד להתחייבותה בבג"ץ 8345/01, מה גם שהרכב הסינוד היה בלתי חוקי. עוד טען נאסר כי אין לאשר את ההסכם בכל הנוגע לחלקה 20, שכן היא כלל לא הייתה חלק מפסק דינו של בית משפט קמא ונוספה לפסק הדין על דרך של תיקון טעות סופר שלא כדין, ובעקבות כך מחקו המשיבים תביעה שהגישו לגבי חלקה זו ו"קיצרו את הדרך" להכרה בזכויותיהם בה. נאסר הוסיף וטען כי בית משפט קמא התייחס בפסק דינו לחלקה זו כדוגמא לחלקה הרשומה על שם הפטריארכיה דווקא ועוד טען כי בשנת 1981 ערך אביו עסקה עם הפטריארכיה לפיה האב ייתן את חלקה 20 שבבעלותו לצורך בניית כנסייה, ובתמורה הוא יקבל אדמה חקלאית במקום אחר בכפר ובנו, נאסר, ימונה להיות מיופה כוח הפטריארכיה בכפר והוא זה שיבנה את הכנסייה. על רקע זה נרשמה הערת אזהרה לטובת הפטריארכיה בחלקה 20 אך החלקה לא הועברה לבעלותה והיא עדיין רשומה על שם אביו המנוח. לטענת נאסר, יש לו זכויות קנייניות, חוזיות וזכות עיכבון לגבי חלקה זו, מה גם שהוא החל בבניית הכנסייה - "פרויקט שמהווה את מרכז חייו". על כן, כך לטענת נאסר, הסכם הפשרה פוגע בזכויותיו באופן בלתי חוקתי ומחייב הכרעה בערכאה הדיונית בשל המחלוקות העובדתיות שהוא מעורר. לבסוף טען נאסר כי הוא לא קיבל כל הודעה מן הפטריארכיה על סיום תפקידו כנציגה בכפר; כי בפיו שורה של טענות נגד פסק דינו של בית משפט קמא; כי מכל מקום הוא בגדר "נהנה" בין יתר הנהנים מנכסי הנאמנות וכי הוא כלל לא היה צד להליך שהתנהל בבית משפט השלום בעכו שם ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה. 10. המשיבים, מצידם, טענו כי הסכם הפשרה נחתם כדין על-ידי נציג מוסמך של הפטריארכיה; כי טענות נאסר לגבי זכויותיו בחלקה 20 מהוות הרחבת חזית אסורה שכן ערעורו מבוסס אך ורק על היותו שלוח של הפטריארך "שאין לו משלו דבר"; כי אין לנאסר מעמד או זכות להתנגד להסכם הפשרה "ההיסטורי" שהושג בין הצדדים לאחר ששליחותו פקעה עם פטירת שולחו הפטריארך המנוח דיאודורוס ועדתו הוציאה אותו מקירבה בשל מעילה באמונה; כי הפטריארכיה יצאה נשכרת מהסכם הפשרה; וכי התנגדותו של נאסר להסכם הפשרה נגועה בחוסר תום לב. כמו כן טענו המשיבים כי אין כל בסיס לטענות נאסר בדבר זכותו הבלעדית לבניית הכנסייה, שכן העדה המקומית היא שהחליטה על הבנייה ומכל מקום נאסר או אביו קיבלו את מלוא התמורה עבור חלקה 20 ומשכך אין לו כל זכות בה. 11. הפטריארכיה תמכה אף היא בהסכם הפשרה באותו שלב וטענה כי הוא אושר כדין על-ידי מוסדותיה המוסמכים וכי לנאסר אין מעמד בערעורים אלה כיוון שהוא אינו מייצג אותה עוד; כי טיעוניו מהווים שינוי חזית וחריגה ממסגרת הערעור וכי בית משפט זה אינו הפורום הנאות לדון בסוגיית קיומו של הקדש במקרקעין המועלית על-ידו. ואולם, ביום 8.6.2005 ביקש מזכיר הפטריארכיה בשם הפטריאריה ובשם הסינוד הקדוש להקפיא את אישורו של הסכם הפשרה, מפני שהוא לא אושר על-ידי הסינוד הקדוש טרם חתימתו; בעת חתימתו הפטריארך אירינאוס טרם קיבל הכרה ממדינת ישראל והוא נחתם בניגוד להתחייבות שניתנה במסגרת בג"ץ 8345/01. המשיבים התנגדו לבקשה ובאי-כוח הפטריארכיה הודיעו כי אין כל שינוי בעמדתה וכי היא מוסיפה לתמוך בהסכם הפשרה. נאסר טען בתשובה, בין היתר, כי ביום 5.5.2005 החליט הסינוד הקדוש להדיח את הפטריארך אירינאוס מתפקידו וכי הסינוד האורתודוקסי העולמי אישר החלטה זו. בהמשך לכך, החל הליך לבחירתו של פטריארך חדש ולטענת נאסר באי-כוח הפטריארכיה התעלמו שלא כדין מהתפתחויות אלה ומהחלטת הסינוד הקדוש. ואכן, בחודש מאי 2005 החליט הסינוד הקדוש להדיח את הפטריארך אירינאוס מתפקידו, וביום 22.8.2005 בחר במטרופוליט תיאופילוס השלישי לתפקיד פטריארך העדה. 12. היועץ המשפטי לממשלה, שעמדתו נתבקשה בהחלטה מיום 10.10.2005, סבר כי הסכם הפשרה מהווה "חוזה תקף", שכן הסכם המימוש נחתם על-ידי הפטריארך אירינאוס לאחר בחירתו על-ידי הסינוד הקדוש ולאחר שהבחירה זכתה להכרת ממשלת ישראל; כי הסינוד הקדוש אישר את שני ההסכמים (אף שספק אם נדרש לכך אישור הסינוד); כי אין יסוד לטענת נאסר לפיה הפטריארך הדיח ללא סמכות שלושה מחברי הסינוד הקדוש ולכן הסינוד אינו כשר; וכי המהלכים להדחת הפטריארך לאחר שההסכם נחתם כדין אינם משפיעים על תוקפו. בהמשך (ביום 25.11.2007) חזר עם זאת בא-כוח היועץ המשפטי, בייצגו את המשיבים 10 ו-11 בע"א 2377/96, על העמדה שהביע כבר בשנת 2000 ולפיה יש להשיב את התיק לבית משפט קמא על מנת לאפשר לפטריארכיה להצטרף כצד להליך. עוד ציינו המשיבים 10 ו-11 כי נראה שפסק דינו של בית משפט קמא לא התייחס לחלקה 20; כי שתיים מן החלקות אליהן מתייחס פסק הדין מצויות בהליך הסדר שטרם הושלם; כי למדינה טענת זכות לגבי חלקות אלה ובכוונתה לנקוט בהליכים לבירור זכותה; וכי משהיא לא הייתה צד להליך בבית משפט קמא, פסקי הדין שניתנו ושיינתנו בהליך אינם מחייבים אותה. נוכח המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בדבר תוקפו של הסכם הפשרה על רקע סוגיית מינוי הפטריארך תיאופילוס השלישי, שאף לגביה הוגשו אותה עת עתירות לבג"ץ, קבע בית משפט זה ביום 16.1.2006 כי מן הראוי להמתין להתפתחויות שתבואנה וכי מן הראוי שהצדדים ישקלו לפנות לערכאה מבררת לשם הכרעה עובדתית ומשפטית בשאלות שבמחלוקת, לרבות שאלת תוקפו של ההסכם לגבי חלקה 20. 13. עתירה שהגיש תיאופילוס בשל סירובה של ממשלת ישראל להכיר בו כפטריארך נמחקה (בג"ץ 9970/05), ועתירה שהגיש אירינאוס נגד הכרת הממשלה בתיאופילוס כפטריארך (בג"ץ 10615/07) נדחתה. בסופו של דבר, ביום 24.12.2007 מסרה ממשלת ישראל כתב הכרה לפטריארך הנבחר, תיאופילוס השלישי, ועם חידוש ההליכים בערעורים שבפנינו הודיעה הפטריארכיה כי היא חוזרת בה מן הבקשה למתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה שכן הסינוד הקדוש לא אישר את ההסכם והוא נחתם בניגוד להצהרת בא-כוח הפטריארכיה בבג"ץ 8345/01, בציינה כי משצד מבקש שלא ליתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה שומה על בית המשפט, ככלל, להיעתר לבקשתו. הפטריארכיה טענה כי נאסר הוסמך על-ידה לייצגה בבית משפט קמא בנושא ניהול המקרקעין בלבד והוסיפה כי כלל לא הובא לידיעתה שהוגשה תביעה שכנגד מטעם המשיבים בעניין הבעלות במקרקעין. כמו כן העלתה הפטריארכיה טענות נגד פסק דינו של בית משפט קמא לגופו, בהדגישה כי הוא יוצר למעשה עדות דתיות יש מאין תוך חלוקת מקרקעי העדה המוכרת בין קבוצות שונות, ומדובר לטענתה בתקדים בעל השפעה בעייתית ורחבת היקף. 14. נאסר, מצידו, חזר על טענותיו כאמור בפיסקה 9 לעיל ואילו המשיבים שבו וטענו כי הסכם הפשרה נחתם כדין בהדגישם כי במשך שנים ארוכות הציגה הפטריאריכה כלפיהם וכלפי בתי המשפט מצג עובדתי לפיו היא תומכת בהסכם, ואין היא יכולה כעת לשנות מעמדתה. בהקשר זה טענו המשיבים כי בית משפט השלום בעכו כבר נתן להסכם תוקף של פסק דין וכי הפטריארכיה התנגדה לביטולו. המשיבים 4-2 טענו כי נגרמו להם נזקים אדירים כתוצאה ממצגי הפטריארכיה התומכים בהסכם הפשרה, כי הם השקיעו מאמצים עילאיים כדי לפתור סכסוך היסטורי, נשאו בהוצאות וויתרו על הזכויות בחלקה 20 שבבעלותם. המשיבים 1 ו-9-5 הוסיפו כי נגרמו להם עינוי דין ועוגמת נפש עקב התמשכות ההליכים בהדגישם כי בניין הכנסייה ניצב בלתי גמור ולעדה כולה אין מקום ראוי להתפלל בו במשך יותר מ-12 שנים. עוד טענו המשיבים כי הפטריארכיה ונאסר מעלים טענות הסותרות טענות קודמות שהועלו על-ידם בהליך וכי נאסר מעלה טענות חדשות, אף שאין לו כל זכות או מעמד להתנגד להסכם הפשרה; כי אין בסיס לטענה לפיה הפטריארכיה לא הייתה צד להליך בבית משפט קמא או לא יוצגה כראוי; כי חלקה 20 נכללה בפסק דינו של בית משפט קמא וכי פסק דינו אינו משנה "סדרי עולם" בפטריארכיה שכן מדובר בסכסוך בתחום המשפט הפרטי, מה גם שההסכם היטיב עם הפטריארכיה. כמו כן העלו המשיבים שורה של טענות ביחס לפסק דינו של בית משפט קמא. 15. הפטריארך לשעבר אירינאוס הגיש אף הוא את עמדתו בערעור. לטענתו, אין כל נפקות לניסיון הדחתו ולמינויו של תיאופוליס לתפקיד הפטריארך ולשיטתו הוא הפטריארך החוקי המוסמך לייצג את הפטריארכיה ומינויו הוא מוחלט וסופי לכל ימי חייו. לטענתו, הסכם הפשרה נחתם על ידי הגורמים המוסמכים בפטריארכיה והוא מחייב אותה, ולפיכך הוא מבקש לאשר את ההסכם ולדחות את ערעורו של נאסר. דיון 16. סקירת ההשתלשלות העובדתית והמשפטית בערעורים שלפנינו כפי שהובאה בתמצית לעיל מלמדת על התפתחויות, שלא לומר תהפוכות, שהתרחשו בפרשה זו לאורך השנים ובעקבותיהן עומדת עתה במוקד הדיון שאלת תוקפם של הסכם הפשרה והסכם המימוש אשר נחתמו במסגרת הערעורים שבכאן (כזכור, אחד הערעורים הוגש על-ידי הפטריארכיה אשר טענה, בין היתר, כי לא הייתה בעלת דין בבית משפט קמא וטענותיה לא הובאו בפניו כנדרש). דא עקא, עם חילופי הפטריארכים ומינויו של תיאופוליס השלישי, שינתה הפטריארכיה את טעמה. היא נסוגה מהסכם הפשרה ואינה תומכת עוד באישורו. היא אף עתרה לקבלת הערעור שהגישה הפטריארכיה בימי דיאודורוס הראשון לגופו ולביטול פסק דינו של בית משפט קמא. נאסר מתנגד אף הוא להסכם הפשרה ובניגוד לפטריארכיה הייתה זו עמדתו לאורך כל הדרך, ואילו המשיבים סבורים כי יש ליתן תוקף להסכם (שכבר אושר בחלקו על-ידי בית משפט השלום בעכו), ולטענתם אין לאפשר לפטריארכיה לסגת ממנו. המדינה מצידה מציינת בתגובתה לערעורים כי יש בפיה טענות לגבי שתיים מן החלקות אליהן מתייחס פסק דינו של בית משפט קמא וכי ההכרעה בערעורים אינה מחייבת אותה משום שלא הייתה צד להליכים בבית משפט קמא, והוא הדין לגבי הסכם הפשרה והסכם המימוש שהיא אינה צד להם. סוגיה נוספת שעלתה נוגעת לחלקה 20 ולשאלה האם לנאסר זכויות בחלקה זו והאם בדין בוצע לגביה מה שכונה "תיקון טעות סופר" בפסק דינו של בית משפט קמא. 17. הסכם הפשרה שנחתם ביום 18.7.2003 והסכם המימוש שנכרת ביום 10.12.2004 טרם אושרו על-ידי בית משפט זה, ובמצב הדברים שנוצר עתה המשיבים נותרו בעלי הדין היחידים התומכים באישור הסכמים אלה ובכך שיינתן להם תוקף של פסק-דין במסגרת הערעורים שבכאן. מבחינת האינטרס הציבורי מוטב היה לכל הצדדים, כמו גם לעדה היוונית-אורתודוקסית בכלל ולעדה בכפר סמיע בפרט, כי הערעורים שבפנינו אכן יסתיימו בהסכם פשרה, לא רק בשל החשיבות הכללית שמערכת המשפט מייחסת לסיום סכסוכים בפשרה אלא גם בשל אופייה הייחודי של המחלוקת ארוכת השנים ורחבת ההיקף שנתגלעה בין הצדדים, החורגת מסכסוך גרידא בענייני מקרקעין ונוגעת בשאלות יסוד בדבר מבנה הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית ובדבר היחסים בין בני העדה בכפר סמיע לבין הנהגתה המרכזית. אולם, בנסיבות שנוצרו ונוכח השאלות העובדתיות והמשפטיות המורכבות העולות לעניין ההתקשרות בהסכם הפשרה ובהסכם המימוש ובהן, בין היתר, טענות המועלות עתה על-ידי הפטריארכיה באשר לתוקף ההסכמים וטענתו של נאסר כי הצדדים התיימרו למחוק במסגרת הפשרה את הערעור שהגיש בלא שנתן את הסכמתו לכך, אין מנוס מן המסקנה כי בית משפט זה לא יוכל ליתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה ולהסכם המימוש. ודוק - אין בכך משום הבעת דעה לגבי תוקף ההסכמים האמורים במישור החוזי, וכבר נפסק כי אל לו לבית המשפט לכפות על בעל דין הסכם פשרה שהוא מתנגד לו, גם אם סבור בית המשפט שהסכם הפשרה שנכרת מחייב את הצדדים מבחינה חוזית (ראו: ע"א 425/88 חיים נ' פקיד שומה עכו-נהריה, פ"ד מה(5) 569, 571 (1991) (להלן: עניין חיים); רע"א 10141/08 אהרון נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פיסקה 3 (טרם פורסם, 22.2.2009) (להלן: עניין אהרון)). בנסיבות החריגות של הפרשה דנן, כפי שתוארו לעיל, נראה עם זאת כי בה במידה אין מקום לדון בשלב זה בערעורים לגופם ולהכריע במחלוקת שבין הצדדים בהתעלם מהסכם הפשרה ומהסכם המימוש (ראו והשוו עניין חיים, שם). מסקנה זו יפה ביתר-שאת נוכח העובדה שהפטריארכיה בחרה כבר בתחילת הדרך להגיש בעצמה ערעור נפרד מזה של נאסר, ולחלופין עתרה בשלב הערעור לצרפה כצד להליך בשל טענות שונות שיש בפיה, בין היתר על כך שהיא עצמה לא הייתה בעלת דין בבית משפט קמא, למצער בכל הנוגע לתביעה שכנגד שהתקבלה והפגיעה, לטענתה, שנגרמה עקב כך בזכויותיה. אם לא די בכל אלה טוענת עתה המדינה לזכויות בשתיים מן החלקות נשוא המחלוקת ומתנערת מפסק-הדין וכן מהסכם הפשרה והסכם המימוש, כמי שלא הייתה צד להליכים. 18. בהינתן האמור לעיל, הגענו לכלל מסקנה כי המסלול הראוי להתרת הסבך שנוצר הוא על דרך של קיום בירור ממצה, עובדתי ומשפטי, בו תועלנה טענות כל הצדדים (לרבות המדינה) בעניין תוקף הסכם הפשרה והסכם המימוש ונראה כי אין מי שיחלוק על כך שבית משפט זה כערכאת ערעור איננו הערכאה המתאימה לעריכת בירור ממצה כאמור. אכסניה לבירור כזה יכול לשמש ההליך בת"א 5358/03 שהגיש בזמנו נאסר לבית המשפט המחוזי בירושלים והדיון בו הופסק על-פי תקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, או כל הליך אחר שיבחר מי מן הצדדים לנקוט ובכלל זה המשיבים הדבקים, כאמור, בהסדר הפשרה וחפצים באכיפתו. בהקשר זה ראוי להדגיש כי אי מתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה על-ידינו, מן הטעמים שפורטו לעיל, אינו מונע מן הצד הדבק בהסכם (המשיבים בענייננו) להגיש תובענה בעילה חוזית לבית המשפט המוסמך על יסוד אותו הסכם עליו חלים דיני החוזים הכלליים (ראו: עניין חיים, 571; עניין אהרון, פיסקה 3; השוו נינה זלצמן מעשה בית-דין בהליך אזרחי 330 (תשנ"א)). נוכח המסקנה אליה הגענו מתייתר הצורך להכריע בבקשות שהגישו נאסר והפטריארכיה לקבלת ראיות נוספות בשלב הערעור. 19. מן הטעמים המפורטים לעיל אנו מורים, אפוא, על מחיקת הערעורים בלא להכריע בטענות שהועלו בהם לגופן, לרבות שאלת עצם זכותה של הפטריארכיה להגיש בנסיבות העניין ערעור נפרד. נוסיף ונעיר כי היה ובהליך כלשהו מן ההליכים הנזכרים בסעיף 18 לעיל ייקבע כי אין תוקף מחייב להסכם הפשרה ולהסכם המימוש במישור החוזי, וככל שיוגש ערעור בעניין זה, ניתן יהיה להעלות בגידרו אף את הטענות שהועלו בערעורים שבכאן ולא נדונו, בשינויים ובהתאמות ככל שיידרשו. אין צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום, ו' אייר, תשס"ט (30.04.2009). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 96023690_V62.doc אא מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il