מדינת ישראל נ. לביא עודד

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2367/97 ע"פ 2721/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' זמיר המערערת בע"פ 2367/97: מדינת ישראל (המשיבה בע"פ 2721/97) נגד המשיב בע"פ 2367/97: עודד לביא (המערער בע"פ 2721/97) ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 26.3.97 בת.פ. 226/96 שניתן על ידי כבוד השופט ד"ר ע' מודריק תאריך הישיבה: ד' בתמוז תשנ"ז (9.7.97) בשם המערערת בע"פ 2367/97: עו"ד אורי כרמל (המשיבה בע"פ 2721/97) בשם המשיב בע"פ 2367/97: עו"ד אשר חן (המערער בע"פ 2721/97) פ ס ק - ד י ן השופט א' מצא: המשיב בע"פ 2367/97 (המערער בע"פ 2721/97 - להלן: "המשיב") הואשם בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות למתלונן הראשון ובתקיפת המתלונן השני. על כך יוחסו לו בכתב האישום עבירה לפי סעיפים 333 ו335- לחוק העונשין ועבירה לפי סעיף 379 לחוק. בית המשפט המחוזי קבע, כי המשיב ביצע את שני המעשים שבעטיים הועמד לדין. עם זאת סבר, כי מעשה התקיפה "נבלע" בעבירה של גרימת חבלה חמורה ולפיכך פסק להרשיעו רק בעבירה זו. לאחר שמיעת טענות לעניין העונש גזר בית המשפט על המשיב שישה חודשי מאסר שירוצו בעבודת שירות ושנים-עשר חודשי מאסר על-תנאי. כן חויב המשיב לפצות את המתלונן הראשון, שנחבל חבלה חמורה, בסך 7,500 ש"ח. לפנינו ערעורים, מזה ומזה, על הכרעת הדין ועל גזר הדין. בערעורה (ע"פ 2367/97) מבקשת המדינה להרשיע את המשיב גם בעבירת התקיפה שיוחסה לו ולהחמיר את עונש המאסר שהושת עליו. בערעור שהוגש מטעמו (ע"פ 2721/97) משיג המשיב הן על הרשעתו והן על חומרת עונשו. 2. וכך, כקביעת בית המשפט קמא, היה המעשה: המשיב נילווה לנהג משאית-גרר שהוביל את הטרקטור שלו לאתר עבודה. בדרכה אל האתר נכנסה המשאית לתחנת דלק כדי לאפשר למשיב לתדלק את הטרקטור. משהוברר כי בתחנה אין נקודה להספקת סולר ביקש נהג המשאית לנסוע לדרכו. אלא שדרך היציאה היתה חסומה על-ידי מכונית פרטית שעמדה (או אף החלה) לתדלק. המשיב, שדרכו אצה לו, ירד מן המשאית ודרש מנהג המכונית הפרטית להזיז את רכבו מדרכה של המשאית. משהלה לא נענה לדרישתו, ניגש המשיב למכונית הפרטית וניסה לשלוף את מפתחות הרכב ממכסה מיכל הדלק, או אף לחלץ את זרנוק התידלוק מפי המיכל. עובד התחנה, שטיפל בתידלוק המכונית, חסם את דרכו של המשיב ונזף בו. בין השניים התפתח דין-ודברים שגלש גם לדחיפות הדדיות. שני עובדים נוספים של התחנה, שנחלצו לעזרת חברם, תקפו את המשיב וחבטו בו. לאחר שהניחו לו פנה המשיב לעבר המשאית, נטל מתוכה מוט עץ והיכה את אחד העובדים שתקפו אותו בראשו. בעוד זה נופל ארצה מעוצמת המכה, פנה המשיב לעבר העובד השני וחבט במוט ברגלו. לעובד הראשון, שהוכה בראשו, נגרם שבר דחוס בגולגולת. עקב כך אושפז ונותח ונותר אצלו חסר בעצם הגולגולת. לעובד השני, שהוכה ברגל, נגרם שטף דם קל באזור השוק. 3. בערעורו על צדקת ההרשעה טען הסניגור, כי משקיבל בית המשפט קמא את גירסת המשיב כי הותקף והוכה על-ידי המתדלקים, היה עליו לקבל גם את טענתו כי נזקק למוט לשם התגוננות מפני התקיפה. בטענה זו אין כל ממש. מן העובדות שנקבעו עולה, כי המשיב, אשר פתח בתיגרה, הוא גם שגרם להחמרתה. בניסיונו לסלק את המכונית מן הדרך, במשיכת המפתחות או הזרנוק, עשה המשיב מעשה בריונות גס ובוטה. בהתערבות המתדלק, לעומת זאת, לא היה שום פגם. בנסיבות העניין, ובהיותו עובד התחנה, היה בוודאי רשאי (ואולי אף חייב) להתערב (השוו: ע"פ 247/54 בבושקילה נ' היועץ המשפטי, פ"ד ט' 118). אילמלא ניסה המשיב להדוף את המתדלק מדרכו, לא היו שני המתדלקים האחרים נחלצים לעזרתו. שני אלה, אמנם, לא הסתפקו בהרחקת המשיב מן המקום אלא גם חבטו בו, ובכך אפשר שחרגו מגבול המותר. ואולם במוט העץ הצטייד המשיב, לא בזמן שהותקף על-ידי השניים, ולא לרגל הצורך להתגונן מפניהם, אלא רק לאחר שהללו הניחו לו. בשלב זה יכול לילך לדרכו, אך הוא בחר להשיב מלחמה. לא מעשה של הגנה עצמית היה כאן, אלא גמירת-חשבון אלימה עם מי שתקפו אותו קודם לכן, בהמשך לתיגרה שהוא עצמו פתח בה וליבה אותה. למתלונן הראשון גרם המשיב חבלה חמורה, ומשעשה כן בעזרת מוט, המהווה "נשק קר" כמשמעו בסעיף 335 לחוק, הוקם בסיס איתן להרשעתו בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. 4. המדינה מערערת על החלטת בית המשפט המחוזי, שלא להרשיע את המשיב גם בעבירת תקיפה לפי סעיף 379 לחוק העונשין. עבירה זו יוחסה למשיב בשל החבטה שהנחית, בעזרת המוט, על רגלו של המתלונן השני. מעשה התקיפה אכן הוכח, אך בהיותו סבור שמעשה זה "נבלע" בעבירה של גרימת חבלה חמורה, נמנע בית המשפט המחוזי מלהרשיע את המשיב גם בעבירת תקיפה. בא-כוח המדינה טען, שגרימת חבלה חמורה לאדם אחד ותקיפתו (מיד לאחר מכן) של אדם אחר הינן בגדר שני מעשי-עבירה נפרדים. טענה זו בדין יסודה. מעשה-עבירה אחד עשוי להיחשב כ"נבלע" במעשה-עבירה אחר אם הוא מהווה חלק מרכיביו. כך, למשל, עבירת שוד כוללת את יסודותיה של עבירת גניבה. הרשעת נאשם בשוד מלמדת, מניה וביה, גם על אשמתו בגניבה הגלומה בשוד, ובהרשעתו גם בעבירת גניבה יש משום כפל הרשעה. כך הוא כשהמדובר במעשה-עבירה אחד. לא כן כשהמדובר בשני מעשי-עבירה שונים; שוד כלפי אדם אחד וגניבה מאדם אחר, גם אם בוצעו בסמיכות זו לזה, אין ביניהם כל חפיפה. הוא הדין בענייננו: גרימת חבלה חמורה למתלונן הראשון בוודאי "בולעת" את מעשה התקיפה שבעטיו נגרמה חבלה זו. אך תקיפתו של המתלונן השני אינה מהווה חלק מיסודותיה של גרימת החבלה החמורה שבוצעה כלפי המתלונן הראשון. תקיפתו של המתלונן השני, הגם שבוצעה בסמיכות לתקיפת המתלונן הראשון, מהווה עבירה נפרדת, ועליה היה על בית המשפט המחוזי להרשיע את המשיב בעבירת תקיפה. 5. הן המדינה והן המשיב מערערים על גזר הדין; ודעתי היא, כי דין ערעורה של המדינה להתקבל. בנימוקיו לגזר הדין כתב השופט המלומד, כי "מצד העיקרון, צודקת באת-כוח התביעה כי בגין מעשה חמור כל כך מן הראוי להגיב בענישה ממשית שיהא בה גם כוח הרתעתי כלפי הרבים". אך להלן הוסיף, כי נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה מצדיקות, לדעתו, התייחסות מקלה יותר. בפירוט הנסיבות המכריעות את הכף לצד הקולה מנה השופט, בעיקר, את עברו הנקי של המשיב וההערכות החיוביות שנתקבלו אודות אישיותו; וכן את העובדה שהמשיב פגע במתדלקים לאחר שהללו תקפו אותו. השופט דחה את טענת התובעת, שביקשה לקבוע כי המשיב הוא "איש ריב ומדון", שכן שוכנע כי המשיב "הסתבך במהלך האירועים באורח טיפשי, בלי שנתן את הדעת כראוי לדרך שבה הדברים התפתחו, לעילת המריבה ולתוצאותיה". אלא שבינתיים הפיק המשיב את לקחו, ובהיותו איש צעיר (כבן 25 בזמן האירוע), ה"מצוי בשלבים הראשוניים של ניהול חברה לעבודות עפר שהקים", וכן "אזרח מועיל מיסודו אשר נקלע להסתבכות פלילית כתוצאה מהתרחשות קצרה וחד-פעמית", אין זה ראוי כי יישלח לריצוי מאסר בפועל. לאיש כמותו, סבר השופט, "מתאים במיוחד עונש של מאסר בעבודת שירות, שיש בו תיוג של מאסר מצד אחד ופעולה לתועלת הציבור מצד שני". אני סבור, כי העונש שהושת על המשיב איננו נותן ביטוי ראוי להתנהגותו הבריונית של המשיב, מראשיתו של האירוע, עת ניסה להשליט את רצונו על אחרים; ואין הוא נותן כל ביטוי לחומרתו המופלגת של מעשה החבלה החמורה שגרם למתלונן הראשון, על תוצאתו הקשה. תכליתו העיקרית של העונש המוטל בשל מעשים כאלה היא להרתיע את הרבים. להשגתה של תכלית זו דרושה ענישה במאסר ממשי לתקופה משמעותית; והטלת שישה חודשי מאסר בעבודת-שירות מחטיאה את מטרת הענישה. הנימוקים שמנה השופט המלומד להקלה בעונשו של המשיב אינם עומדים במבחן. המשיב הצטייד במוט, לא במהלך התיגרה, אלא לאחר שזו כבר שככה; וחבט בראשו של המתלונן, לא בלהט המריבה והקטטה ביניהם, אלא לאחר שאלו הסתיימו. הנסיבות מעידות עליו, כי עשה את מעשהו לא עקב איבוד עשתונות רגעי, אלא כמעשה נקם ושילם בעובדי התחנה שתקפו אותו. ולא למותר להזכיר, כי תקיפתו בידי עובדי התחנה נעשתה בהמשך לתיגרה שהתפתחה על רק התנגדותם למעשי הבריונות שהקדים ועשה הוא עצמו. מי שעושה מעשה אלימות חמור כזה, אפילו אם בדרך-כלל אינו מוכר כ"איש ריב ומדון", חייב לשאת בעונש מאסר ממשי שייתן ביטוי לחומרת המעשה ולחומרת תוצאותיו ויקדם את צורכי ההרתעה של עבריינים בכוח. 7. אשר על כן, דעתי היא כי יש לדחות את ערעורו של המשיב, ומאידך - לקבל את ערעור המדינה הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד קולת העונש. המשיב יורשע (בנוסף לעבירה בה הורשע על-ידי בית המשפט המחוזי) גם בעבירת תקיפה לפי סעיף 379 לחוק העונשין. אשר לעונש: מתוך התחשבות בנסיבותיו האישיות של המשיב, ובכך שבשלב החקירה שהה כשבעה חודשים ב"מעצר בית", וכן לאור מידתנו הרגילה שלא למצות את הדין בשלב הערעור, הייתי גוזר על המשיב שנת מאסר בפועל (תחת שישה חודשים בעבודת שירות). עונש המאסר על-תנאי והחיוב בתשלום פיצויים שהוטלו על המשיב יישארו על כנם. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט י' זמיר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא. ניתן היום, יט' בתמוז תשנ"ז (24.7.97). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023670.F10