אברהים עמרו נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2363/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2363/13 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט נ' סולברג המערער: אברהים עמרו נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בת"פ 61415-01-12 מיום 18.2.2013 שניתן על-ידי השופט א' אינפלד תאריך הישיבה: י"א באדר א התשע"ד (11.02.2014) בשם המערער: עו"ד מג'ד בדר בשם המשיבה: עו"ד לינור בן אוליאל פסק-דין השופט נ' סולברג: 1. ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט א' אינפלד) מיום 18.2.2013 בת"פ 61415-01-12, בגדרו נדון המערער ל-8 שנות מאסר בפועל ומאסר על-תנאי. כמו כן חוייב המערער בתשלום פיצוי כספי לנפגעי העבירות. המעשים והעבירות 2. המערער הורשע על-פי הודאתו בהסדר טיעון בשתי עבירות שוד בנסיבות מחמירות, שוד, התפרצות למקום מגורים, קשירת קשר לפשע, קשירת קשר לעוון, גניבה, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, חבלה במזיד, פריצה לרכב, ומספר עבירות של שהייה בישראל שלא כדין. 3. על-פי האישום הראשון, סמוך ליום 26.10.2011 קשרו המערער, נאאל עמרו (להלן: נאאל) ואחמד עמרו (להלן: אחמד) (להלן כולם: הנאשמים) קשר לפרוץ לביתה של ל', קשישה כבת 80 המתגוררת ברחוב שח"ל בבאר-שבע (להלן: הדירה) על מנת לגנוב רכוש. במועד הנ"ל, סמוך לשעת חצות, הגיעו הנאשמים לדירה, פרקו את שלבי הזכוכית בחלון חדר המקלחת והניחו אותם על הארץ. המערער טיפס על החלון, קרע את רשת החלון, נכנס לדירה פנימה, פתח את דלת הסלון והכניס לדירה את נאאל ואחמד. הקשישה ל' שכבה באותו זמן על הספה בסלון. אחמד תצפת לעברה למקרה שתתעורר. במקביל, חיפשו המערער ונאאל אחר רכוש, פתחו מגירות, ארונות ושקיות בחדר השינה. המערער, נאאל ואחמד נכנסו לסלון, ובצוותא חדא סגרו את עיניה של ל' באמצעות ידיהם, סתמו את פיה לבל תצעק, אחזוה בחוזקה והסירו מידיה בכוח 12 צמידי זהב. השלושה נמלטו מן המקום, כשהם נושאים עמם את השלל. כתוצאה מן המעשים הללו, נחבלה ל' בידה השמאלית, נזקקה לטיפול רפואי וידה גובסה. המערער מכר את הצמידים בחברון, קיבל תמורתם סכום של כ-5,000 ₪, ובו התחלקו שלושת הנאשמים. 4. על-פי האישום השני, ביום 15.1.2012 בשעת ערב צעדו הקטינה ה' ואמהּ ברחוב טוביהו בבאר-שבע. המערער ונאאל הבחינו בה' וקשרו קשר לגנוב ממנה את הטלפון הנייד שבו החזיקה. המערער ונאאל הלכו בעקבות ה' ואמהּ במשך מספר דקות, עד שבשלב מסויים תפס המערער את ה' בשתי ידיו, אחז בידה הימנית שבה החזיקה בטלפון והוציאה מהכיס. ה' ניסתה למשוך את ידה על מנת למנוע מהמערער לקחת את הטלפון, ובתגובה תפס המערער בצווארהּ, דחף אותה אחורנית והוציא את הטלפון מידהּ. במקביל ניסתה אמהּ של ה' לאחוז במערער על מנת לסייע לבתה, אך אחד משני הנאשמים מנע זאת ממנה באמצעות דחיפתה בכתפה. המערער ונאאל נמלטו מהמקום, כשהם נושאים עמם את הטלפון. 5. על-פי האישום השלישי, ביום 15.1.2012 בשעת ערב צעדה מ' ברחוב הרצל בעיר העתיקה בבאר-שבע. מ' אחזה בידה טלפון נייד, כתבה מסרון (SMS), כשבאותו זמן הלכו אחריה המערער ונאאל ושוחחו ביניהם בערבית. המערער הגיח מאחורי מ', תפס את הטלפון, חטף אותו מידה, וביחד עם נאאל נמלטו מן המקום כשהם נושאים עמם את הטלפון. 6. על-פי האישום הרביעי, ביום 16.1.2012 נעצרו המערער ונאאל על-ידי המשטרה. לאחר שהודיעו קצין המשטרה אורן סבג (להלן: הקצין סבג) והשוטר דודו סיידה (להלן: השוטר סיידה) לנאשמים על אודות מעצרם, הוכנסו השניים לניידת משטרה. בהגיע הניידת לצומת מרומזר, הכה נאאל את השוטר סיידה במכת אגרוף בבטנו, פתח את דלת הניידת והחל לברוח מן המקום. השוטר סיידה החל לרוץ אחרי נאאל, ורק לאחר שהוזעקו כוחות משטרה נוספים לאזור, נתפס נאאל ונאזק. במקביל, המערער, אשר נותר בניידת, החל להשתולל, לצעוק ולקלל בערבית את הקצין סבג, ותקף אותו במכת אגרוף. 7. על-פי האישום השביעי, ביום 13.12.2011 בסמוך לשעה 10:00 הלכה ש', אשה מבוגרת כבת 60 ברחוב המוכתר בבאר-שבע, בדרכה להיכנס לבניין מגוריה. המערער הבחין כי ש' עונדת על צווארה שרשרת זהב ארוכה עם שעון (להלן: השרשרת) וגמל בלבו לשדוד אותה. ש' נכנסה לרחבת הבניין, הקישה את קוד הכניסה ונכנסה לבניין פנימה. המערער, שעקב אחריה וראה את המספר שהקישה, הקיש גם הוא את הקוד ונכנס בעקבותיה לתוך הבניין. ש' נכנסה למעלית והמערער אחריה. המערער נעמד בפתח המעלית, תלש בכוח את השרשרת, ששווייה כ-1,500 ₪, מצווארה של ש' ונמלט החוצה כשהוא נושא עמו את השלל. 8. על-פי האישום השמיני, בין הימים 5.12.2011 ו- 7.12.2011, הגיע המערער יחד עם אדם אחר, שזהותו אינה ידועה למשיבה, אל רכב מסוג 'הונדה סיוויק' שחנה בעיר העתיקה, מול בית העלמין המוסלמי בבאר-שבע. המערער והאחר שברו בצוותא חדא את שמשת חלון הרכב מצד הנהג, חיטטו במגירות, פתחו את תא המטען, ומשלא מצאו דבר נמלטו מן המקום. 9. על-פי האישום התשיעי, בזמן ביצוע כל המעשים הנ"ל, שהה המערער בתחומי מדינת ישראל, בעיר באר-שבע, ללא שהיה ברשותו אישור שהייה כדין בישראל. 10. ביום 18.11.2012, בדיון בבית המשפט המחוזי, במסגרתו הודיעו הצדדים על הסדר הטיעון, ביקש בית המשפט מן המערער ומנאאל את תשובתם לאישומים שבהם הואשמו. המשיבה הסכימה באותו מעמד להסתפק בהודיות חלקיות. לפיכך, לגבי חלק מהאישומים, פרטי העובדות שבהם הורשעו הנאשמים אינם בדיוק לפי האמור בכתב האישום המתוקן, אלא בנוסח מרוכך קמעא, כפי הודאתם בבית המשפט. לא היה בשינויים הללו כדי להשליך על סעיפי העבירות, כיוון שגם לאחריהם התקיימו כל יסודות העבירות שיוחסו להם. השינויים הם אלה: לגבי האישום השני, הובהר כי המערער לקח בכוח את הטלפון מידה של ה', אך לא דחף אותה. נאאל הבהיר גם כן כי לא דחף את ה' או את אמהּ. באשר לאישום הרביעי, הבהיר המערער כי לא נתן מכת אגרוף לקצין סבג, אלא שאגב תנועות הידיים שעשה בשעה שהשתולל בניידת, קיבל הקצין שאחז בו מכה. עיקרי גזר הדין 11. בגזירת עונשו של המערער פעל בית המשפט המחוזי בהתאם לתיקון מספר 113 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. אשר למדיניות הענישה, ציין בית המשפט המחוזי את מגמת ההחמרה בענישה ביחס לעבירות שוד בבתי מגורים, ובמיוחד שוד קשישים. בית המשפט המחוזי עמד על הערכים החברתיים שנפגעו ממעשי הנאשמים. נקבע כי בעבירות השוד בנסיבות מחמירות נפגע הערך של שמירה על קניינו של אדם, וכן גם הערך של שמירה על בריאותו ושלמות גופו של האדם מפני מעשי אלימות שמטרתם גזילת קניינו. כך גם נפגע המרחב האוטונומי של האדם, ונפגעת חירותו. עוד ציין בית המשפט המחוזי את האלימות שנקטו בה הנאשמים כלפי קורבנותיהם – בכללם קשישה, אישה מבוגרת, וקטינה – ואת הבהלה הרבה שגרמו להן. חוסר האונים והפחד שחוו הקורבנות עלול גם להשאיר צלקת רגשית למשך שנים ארוכות. הפגיעה בקשישה חמורה באופן מיוחד, באשר היא משתייכת לאוכלוסיה חלשה, הנחשבת ל'טרף קל'. אשר לתקיפת השוטרים, נאמר בגזר הדין כי מעשים אלה פוגעים באינטרסים המוגנים של שלטון החוק ושמירה על שלמות הגוף, ומעידים על זלזול בחוק והעדר מורא מפניו. לגבי עבירות הפריצה לרכב והחבלה במזיד, אלו פוגעות ברכושו של אדם, ובאיכות החיים של כלל הציבור. אף אם לא נגנב דבר, הרי שעדיין נגרמת לבעל הרכב עוגמת נפש רבה, ובדרך כלל גם השפעה על עלויות הביטוח. לבסוף, הכניסה לישראל שלא כדין פוגעת בריבונותה של המדינה, בשלום הציבור ובביטחון. 12. לאחר מכן, פנה בית המשפט המחוזי לבחון את הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות. מדובר בריבוי עבירות שנעברו בפרק זמן קצר יחסית, בתעוזה, בתחכום, לאחר התארגנות מראש, ולשם בצע כסף. בית המשפט המחוזי דחה את טענת הנאשמים באשר לאישום הראשון, לפיה אין להחמיר עמם בשל גילה של הקשישה, משום שבעת פריצתם לדירה לא ידעו דבר על אודות זהות הדיירים. זאת, לנוכח בחירת הנאשמים שלא לצאת מבית הקשישה גם לאחר שהבחינו בה ישנה על הספה, ללמד על כך שלא בחלו באמצעים אלימים על מנת להשיג את שללם. כמו כן, הפגיעה הפיזית בקשישה לא הייתה הכרחית לשם השגת הצמידים, ומלמדת על התעלמותם ממצוקתה ומרגשותיה. יחד עם זאת, צויין כי לא נעשו פעולות אלימות שרירותיות שלא כּוּונו להשגת המטרה, ואין מדובר בהתעללות או בסדיזם. עוד הביא בית המשפט המחוזי במניין שיקוליו את הנזק שנגרם לקרבנות העבירות. מתסקיר נפגע העבירה שהגישה המשיבה באשר לקרבן האישום הראשון עלה כי הקשישה סובלת מסימפטומים אופייניים לפוסט-טראומה, ואלה משליכים על תפקודה. גילה המתקדם גם מחליש את יכולתה להתמודד עם המצב המשברי, ומחריף את השלכות הפגיעה. עד לאותו אירוע הייתה עצמאית, אך מלאחריו תפקודה ירד, היא נזקקת לעזרתה של מטפלת, ונפגעה קשות תחושת הביטחון שלה בביתה. אשר לקטינה ה', קרבן העבירה באישום השני, מראיון עמה עלה כי בשל הפחד שתקף אותה באירוע לא יצאה מביתה במשך שבועיים-ימים, וגם חששה למסור עדות בבית המשפט. לנוכח מכלול הנסיבות קבע בית המשפט המחוזי כי אין מנוס מהטלת עונש מוחשי וכואב בגין המעשים הללו. עם זאת, בעוד שהפגיעות הפיזיות היו קשות וגרמו לנזק, הרי שהפגיעות הרכושיות אינן ברף העליון של החומרה. בהתייחס לעבירת הכניסה לישראל צויינה לחומרה העובדה שמטרת הכניסה הייתה לשם ביצוע עבירות. 13. בהמשך לאמור, קבע בית המשפט המחוזי את מתחם הענישה הראוי. באשר לאישום הראשון נקבע כי המתחם לגבי כל הנאשמים ינוע בין 3 ל-9 שנות מאסר, אך ביחס למערער, אשר גם מכר בעצמו את הרכוש הגנוב, נקבע מתחם גבוה מעט יותר. באשר לאישום השני, מתחם הענישה של המערער נקבע בין 4 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות לבין שנתיים מאסר בפועל. מתחם הענישה לגבי נאאל נקבע כשני-שליש מכך. באשר לאישום השלישי, נע מתחם הענישה של המערער בין של"צ לבין שנת מאסר בפועל, ומתחם הענישה לגבי נאאל הועמד על שני-שליש מכך. באשר לאישום הרביעי, נקבע מתחם הענישה לגבי המערער בין חודש מאסר בעבודות שרות לבין שנת מאסר, ומתחם הענישה לגבי נאאל הועמד על בין חודשיים מאסר בעבודות שירות לבין שנת מאסר אחת. לגבי האישום השביעי, נקבע המתחם בין חצי שנת מאסר בעבודות שרות לבין 3 שנות מאסר. באשר לאישום השמיני, נקבע המתחם בין של"צ לבין שנת מאסר אחת. 14. לאחר קביעת מתחם הענישה הראוי, פנה בית המשפט המחוזי לבחון את מכלול הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות. בית המשפט התחשב בעברוֹ הפלילי של המערער, הכולל שלוש הרשעות קודמות בבית המשפט הצבאי ביהודה בעבירות רכוש, איומים והחזקת סכין, בגינן נדון לעונשי מאסר בפועל, חלקם לתקופה ממושכת יחסית. בית המשפט נתן דעתו גם על חוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה בעניינו של המערער, ממנה עולה כי המערער סובל ממחלת נפש, אך מחלתו כעת בהפוגה, הוא סובל מגיל צעיר מהפרעות התנהגות, וחווה בעברוֹ אירועים פסיכוטיים. יחד עם זאת, בחוות הדעת הפסיכיאטרית נקבע כי התנהגותו של המערער היא מגמתית, מתוך ניסיון להימנע מאחריות פלילית, וכמו כן נקבע בחוות הדעת הפסיכיאטרית כי המעשים נשוא כתב האישום בוצעו מתוך שיקולים עברייניים ולא מחמת מחלת נפש. בית המשפט המחוזי קבע כי מחלת הנפש של המערער היא בעלת משקל לקולא, שכן סביר להניח שתרמה להידרדרותו לאורח החיים העברייני ומפחיתה, ולו במעט, מעצם ההבנה של חומרת המעשים. כמו כן נלקחה בחשבון לקולא הודיית המערער, אשר באה אמנם רק לאחר חקירת חלק מהעדים, אך חסכה זמן שיפוטי רב. בנוסף על כך, המערער גילה אחריות, הביע חרטה וביקש להרחיב את הטיפול התרופתי. בית המשפט המחוזי נתן דעתו גם על גילו הצעיר של המערער, ולעובדה כי הוא תושב שטחי איו"ש ומשפחתו נתונה במצב כלכלי מכביד ותתקשה לבקרו. 15. לאחר שבית המשפט המחוזי השווה בין חלקו ונסיבותיו של כל אחד מהנאשמים, גזר את עונשו של כל אחד מהם. על המערער הוטלו 8 שנות מאסר בפועל, שנה מאסר על-תנאי, למשך שלוש שנים, לבל יעבור עבירת שוד מכל סוג או עבירת פשע שיש עימה אלימות פיזית כלפי גופו של אדם; ארבעה חודשי מאסר על-תנאי למשך שנתיים, לבל יעבור עבירה של שהייה בלתי חוקית בישראל, גניבה, איומים, החזקת סכין או עבירת אלימות כלפי הגוף מסוג עוון או עבירת אלימות כלפי רכוש מכל סוג; כמו כן חוייב המערער בתשלום פיצוי כספי לקשישה שהייתה קרבן למעשיו נשוא האישום הראשון בסך של 18,000 ₪, פיצוי לקטינה נשוא האישום השני בסך של 3,000 ₪, פיצוי לנפגעת האישום השישי בסך של 600 ₪, פיצוי לנפגעת האישום השביעי בסך של 6,000 ₪, ופיצוי לבעלי הרכב באישום השמיני בסך של 1,300 ₪. על נאאל הוטלו 5 שנות מאסר בפועל, מאסר על-תנאי, והוא חוייב בתשלום פיצוי כספי למתלוננות; על אחמד הוטלו 42 חודשי מאסר בפועל, מאסר על-תנאי, והוא חוייב בתשלום פיצוי כספי למתלוננת. עיקרי טענות הצדדים 16. ב"כ המערער טען כי יש להפחית מהעונש שנגזר על המערער. לדידו, מתחם הענישה שנקבע בבית המשפט המחוזי מחמיר יתר על המידה, ובנוסף, היה על בית המשפט המחוזי ליתן משקל רב יותר למחלה הנפשית ממנה סובל המערער, המצדיקה סטייה לקולא ממתחם הענישה. כמו כן, לטענתו, הפער הגדול שבין העונש שהושת על נאאל לבין העונש שהושת על המערער, אינו מוצדק. לגישתו של ב"כ המערער, נוכח מחלתו הנפשית של המערער ועובדת היותו אחיו הקטן של נאאל, לא היה מקום להחמיר עד כדי כך במתחם שנקבע למערער באישום הראשון; אשר לאישומים השני והשלישי נטען כי לא ברור מדוע החמיר בית המשפט עם המערער לעומת נאאל, שכן חלקם היה זהה, ובאישום הרביעי היה חלקו של נאאל גדול יותר מזה של המערער, ושגה בית המשפט בקובעו מתחם כמעט זהה לשניהם. עוד נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהביא בחשבון את עברוֹ הפלילי של המערער בבית המשפט הצבאי. לגישת ב"כ המערער, בית המשפט רשאי להסתמך אך ורק על הרישום הפלילי וגזרי דין שניתנו בישראל. עוד, לטענתו, בגזר הדין לא ניתן משקל ראוי להודאתו של המערער, אשר חלקה באה עוד בחקירתו המשטרתית, ולנסיבות חייו הקשות – הוריו החולים, העוני שבו גדל, והעובדה שלאחר שש שנות לימוד בלבד, הודח מבית הספר בגין התנהגות תוקפנית. במאסרו סובל המערער מהניתוק מבני משפחתו ומהעדר חופשות, בשל היותו תושב הרשות הפלסטינית. לבסוף, ביקש המערער להפחית מן הפיצוי הכספי שחוייב בו, לאור קשייו הצפויים בהשתלבות עתידית בשוק העבודה ולאור מצבה הכלכלי הקשה של משפחתו. 17. ב"כ המשיבה טען מנגד כי לא נפלה כל טעות בגזר הדין ואין הצדקה להתערב בו. אשר לטענה כי בית המשפט אינו רשאי להביא בחשבון את הרשעותיו הקודמות של המערער בבית המשפט הצבאי, טענה המשיבה כי זהו מידע רלוונטי לשיקולי הענישה, והדגישה כי בעת שעבר את העבירות היה תלוי ועומד נגד המערער מאסר על-תנאי שהוטל עליו בבית המשפט הצבאי, אך המשיבה נמנעה מלבקש את הפעלתו. אשר למצבו הנפשי של המערער, מחוות הדעת הפסיכיאטרית בעניינו עולה, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, כי המניע לעבירות הוא עברייני ואינו קשור במחלת הנפש, ומכל מקום, בית המשפט נתן משקל משמעותי בגזר הדין למצבו הנפשי של המערער. אשר ליחס בין עונשו של המערער לזה של נאאל, נטען כי בית המשפט המחוזי פרט את הנתונים המבחינים בין הנאשמים בכל אירוע, ולא נמצא טעם לקבל את טענות המערער. עוד נטען כי יש לדחות את הטענה לפיה לא נשקלו נסיבותיו האישיות של המערער. דיון והכרעה 18. לאחר ששקלתי את נימוקי הערעור ואת אלו שבאו בתשובה, הגעתי לכלל מסקנה כי נכון יהיה לדחות את הערעור. כלל ידוע הוא שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב ולשנות מגזר הדין שניתן בערכאה הדיונית אלא במצבים חריגים בלבד, בהם נמצא כי נפלה בגזר הדין טעות מהותית או כי יש בעונש שנגזר משום חריגה קיצונית מרמת הענישה המקובלת (ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009)). העניין דנן אינו בא בגדר המצבים החריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בגזר הדין. 19. ב"כ המערער טען בעלמא כי מתחמי הענישה שנקבעו בבית המשפט המחוזי חמורים מדי, אך לא טרח להפנות לפסיקה רלוונטית. די בכך כדי לדחות את הטענה. למעלה מן הצורך, בחינת הפסיקה מעלה כי אין יסוד לטענות. בעבירות של שוד קשישים מורה הפסיקה לנקוט ביד עונשית קשה כלפי העבריינים. כפי שנאמר בע"פ 7961/07 מדינת ישראל נ' שכטר, פסקה 8 (19.3.2008): "הענישה במקרים מעין זה ראוי לה שתשקף הגנה על כבודם, גופם וקניינם של קשישים, תבטא את הצורך בהקניית ביטחון אישי גם למי שבערוב ימיהם אינם נהנים עוד מחוסן גופני מלא ולא תהפכם הפקר למעשי בריונות" (ראו גם: ע"פ 1864/11 דוידוב נ' מדינת ישראל (7.11.2012)). המתחם שקבע בית המשפט, בין 3 ל-9 שנים, אינו חורג לחומרה מהמתחם המקובל בעבירות אלה (ראו: ע"פ 8788/08 מוסטפא זיאד נ' מדינת ישראל (7.4.2011); ע"פ 4921/11 דלאשה נ' מדינת ישראל (9.7.2012); ע"פ 7600/11 מהנד דיאב נ' מדינת ישראל (8.7.2013)). אשר לחטיפת מכשירי הטלפון הניידים, בין היתר מקטינה, נקבעו בבית המשפט המחוזי שני מתחמים: לגבי שוד הקטינה נקבע מתחם שבין 4 חודשי עבודות שירות לבין שנתיים מאסר בפועל, ולגבי שוד האישה, נקבע מתחם שבין עבודות שירות לבין שנת מאסר בפועל. מתחמים אלה כלל אינם חורגים ממתחמי הענישה שנקבעו בפסיקה במצבים דומים (ראו: ע"פ 7655/12 פייסל נ' מדינת ישראל (‏4.4.2013)); ע"פ 4841/13 ספי נ' מדינת ישראל (6.2.2014)). אדרבה, נראה כי המתחם שנקבע, בייחוד לגבי האישום השלישי הוא קל יחסית. אשר לאירוע תקיפת השוטרים, גם כאן המתחם שנקבע בין חודש מאסר בעבודות שירות לבין שנת מאסר בפועל, אינו חורג מן המקובל (ראו: רע"פ 8172/10 רידאן גזואי נ' מדינת ישראל (18.11.2010); רע"פ 1922/11 יניב ירחמימוב נ' מדינת ישראל (17.3.2011)). אשר לתקיפת האישה המבוגרת תוך חטיפת השרשרת מצווארה, המתחם שבין חצי שנת מאסר בעבודות שירות לבין שלוש שנות מאסר, אינו חמור, בלשון המעטה (ראו: ע"פ 6329/01 יעקב יוסף נ' מדינת ישראל (28.11.2001) בו ציין בית משפט זה לגבי עונש של 4 שנים בגין שתי עבירות שוד, אחת מהן תוך חטיפת שרשרת מצווארה של קשישה, כי "בנסיבות רגילות העונש בגינן עלול היה להיות חמור פי כמה"; וכן ע"פ 1044/13 ענאן זידאן נ' מדינת ישראל (29.10.2013); ע"פ 10193/09 דניס שץ נ' מדינת ישראל (9.12.2010)). לגבי האירוע נשוא האישום השמיני, במסגרתו שבר המערער את שמשותיו של רכב וחיטט בו, נקבע טווח ענישה שבין עבודות שירות לבין שנת מאסר אחת. אף אם מתחם זה גבוה קמעא, הרי שהעונש שהוטל בסופו של דבר על המערער אינו חמור ואינו מצדיק התערבות בגזר הדין. 20. גם את הטענה כי לא ניתן משקל מספק למחלתו הנפשית של המערער, אין בידי לקבל. בית המשפט המחוזי נדרש בגזר הדין למחלת הנפש, והכיר בתרומתה להידרדרותו של המערער לאורח חיים עברייני, כמו גם להפחתה ביכולתו של המערער להבין את חומרת מעשיו. בית המשפט אף אמר לבסוף, בפסקה 88 לגזר הדין, כי "הצטברות מעשיו של הנאשם 1 [המערער- נ' ס'], על רקע מאסריו בעבר, צריך היה להביא לענישה 'דו ספרתית'. אולם, יש ליתן משקל משמעותי, כאמור, למחלתו. מחלה, אשר הופכת את תקופת המאסר לקשה הרבה יותר מאשר לכל אדם רגיל... ואפשר שמפחיתה, ולו במעט, את חומרת מעשיו". זאת, על-אף חוות הדעת הפסיכיאטרית, כי אין קשר ישיר בין מחלת הנפש לבין העבירות שביצע המערער. דברים אלה נכונים גם לגבי הטענה כי לא ניתן משקל מספיק להודאתו של המערער. בית המשפט המחוזי ציין במפורש כי "עוד לקולה, לקחתי בחשבון שיקול ראשון ומשמעותי בעצם הודיית הנאשם והחיסכון בזמן שיפוטי.... האינטרס הציבורי במתן משקל משמעותי לשיקול זה, חייב לבוא לידי ביטוי בהקלה בעונשו של הנאשם. אמנם, ההודיה לא הייתה בהזדמנות ראשונה, אלא לאחר חקירת חלק מהעדים, אז תוקן כתב האישום בהסכמה. אולם עיקרי הדברים כבר באו במשטרה". בניגוד לטענת המערער, בית המשפט נתן משקל הולם גם לנסיבות חייו הקשות, למצבה הכלכלי הקשה של משפחתו, ולעובדה כי שהייתו במאסר קשה במיוחד נוכח העובדה שבני משפחתו אינם יכולים לבקרו (פסקה 74 לגזר הדין). בטענה כי אין להתחשב בהרשעותיו הקודמות של המערער בבית המשפט הצבאי, לא נמצא ממש. 21. ההבדלים בין עונשו של נאאל לבין עונשו של המערער נומקו היטב בגזר הדין, וטענות המערער בעניין זה אינן יכולות להתקבל. אשר לאישום הראשון, העובדה שהמערער היה זה שמכר את השלל הגנוב מחמירה את חלקו באירוע לעומת האחרים, ואין בעובדה שהמערער הוא אחיו הצעיר של נאאל כדי לבטל חומרה זו. באישום השני השתתף גם נאאל, אך חלקו היה פחוּת מזה של המערער: המערער הוא זה שאחז בקטינה בשתי ידיו וחטף ממנה את הטלפון, ואילו נאאל נכח באירוע אך לא הפעיל כוח פיזי נגד הקטינה או נגד אמה. כך גם באישום השלישי: המערער הוא שחטף את הטלפון מידיה של האישה, ולנאאל לא היה תפקיד פעיל בחטיפה. על-פי האישום הרביעי, שני הנאשמים השתוללו, בכך שפגעו באופן אגבי באנשי המשטרה, וההבדל ביניהם הוא שנאאל נמלט מהניידת ואילו המערער נשאר בתוכה. סבורני כי הבדל זה אינו מצדיק פער משמעותי יותר מזה שנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי. למותר לציין כי שני האישומים האחרונים, הכוללים את האירוע החמור של חטיפת השרשרת מצווארה של אישה מבוגרת, יוחסו למערער בלבד ולא לנאאל. 22. בקשתו של המערער להפחית מסכום הפיצוי שהוטל עליו לשלם אינה יכולה להיבחן לגופה והיא נדחית על הסף, נוכח העובדה שהמערער לא צרף את המתלוננים כמשיבים בערעורו. 23. אשר על כן, אציע לחברַי לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נֹעם סולברג. ניתן היום, כ"ו באדר א' התשע"ד (26.2.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13023630_O02.doc עב+הג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il