בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
2360/99
בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופט א' א' לוי
המערערים: 1.
יצחק בחר
2.
אורה לבנטון
נגד
המשיבים: 1.
דיור בנין ופיתוח בע"מ
2.
סולל בונה בע"מ
ערעור
על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו,
בפני השופטת ד"ר דרורה
פלפל,
בת.א. 879/92, מיום 28.3.99
בשם
המערערים: עו"ד דוד קוגן
בשם המשיבים: עו"ד מירה בורנשטיין
פסק-דין
השופט א' א' לוי:
מבוא
1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המחוזי
בתל-אביב-יפו, (כב' השופטת דרורה פלפל), מיום 28.3.99, לפיו נדחתה תביעת המערערים
כנגד המשיבות מחמת מעשה בית דין. ואלה העובדות הצריכות לעניין.
2. המערערים, בעלים של שתי דירות בבית משותף בן
76 דירות בתל-אביב, הגישו בשנת 1992 לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, תביעה נגד
המשיבות, חברות קבלניות לבניין, לצו עשה לתיקון ליקויים ברכוש המשותף. ליקויים אלה
כללו נזילות מים במרתפים ופגמים בציפויי הפסיפס של הבנין.
בעת הגשת התביעה, עמדה בפני בית משפט השלום
בהרצליה, תביעה אחרת, כספית, של דייר אחר בבנין - אהוד הר-אל שמו, (להלן:
"הר-אל"). תביעה זו הוגשה בשנת 1989 בגין מספר ליקויים ברכוש המשותף
הכוללים, בין היתר, את שני הליקויים נשוא תביעת המערערים. לכתב תביעתו צירף הר-אל
חוות דעת מומחה, לפיה נטען כי עלות תיקון כל הליקויים הינה 462,675$. הר-אל טען,
כי בגין חלקו היחסי בבניין הוא זכאי לסכום בשקלים חדשים השווה ל6,088-$, שהוא 1/76
מסך עלות תיקון הליקויים (ת"א 2284/89 - ראה מוצג מש15/ אשר צורף לסיכומיהן
של המשיבות).
3. בחודש דצמבר 1993, ועוד בטרם התחיל שלב
ההוכחות, הגיעו הצדדים בתביעת הר-אל להסכמה, לפיה תימחק התביעה כנגד המשיבות ללא
צו להוצאות. פשרה זו קיבלה תוקף של פסק דין ביום 20.12.93, ולענייננו חשוב שנקבע
בה כי הר-אל מוותר על כל טענותיו ודרישותיו כלפי המשיבות בגין הדירה שבבעלותו
והרכוש המשותף, "לרבות למצבם,
לליקויים, לפגמים ולאי-התאמה בדירה וברכוש המשותף..." (כלשון סעיף 1(ג) של הפשרה).
הר-אל הסכים שהוויתור שלו יחול גם על חליפיו וגם על ועד הבית, במידה ואלה יגישו
תביעה או דרישה כספית כנגד המשיבות.
4. המשיבות הגישו את הסכם הפשרה כמוצג בפני בית
משפט קמא (מש17/), ובהסתמך עליו עתרו, בהליך ביניים (המ' 2142/94) לסילוק תביעת
המערערים על הסף בשל היעדר יריבות, ויתור ומניעות, התיישנות ושימוש לרעה בהליכי
משפט. בהחלטה מיום 31.8.94, דחה בית משפט קמא את הטענות בדבר העדר יריבות ושימוש
לרעה בהליכי משפט. לעניין הטענות האחרות נקבע כי הבקשה מוקדמת, הואיל ויש צורך
להציג תשתית ראייתית הולמת בטרם מתן ההחלטה. יחד עם זאת, ניתנה למשיבות הרשות
לחזור ולהעלות את טענותיהן אלו בסיכומיהן, וכך עשו.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
5. בית המשפט המחוזי קבע כי מחומר הראיות שהונח
בפניו עולה, כי מי שטיפל בנושא הלקויים בבית המשותף הוא ועד הבית, ואת זה ייצג
עו"ד דוד קוגן, שהיה גם בא-כוחו של הר-אל בתביעה שהגיש נגד המשיבות. בית
המשפט ציין כי מערער 1, יצחק בחר, היה מעורב בתביעתו של הר-אל בבית משפט השלום,
ואף העמיד לרשותו חוות דעת של מומחה, בקשר לליקויים ברכוש המשותף, אשר הוזמנה על
ידי ועד הבית. יתרה מזאת, הר-אל אף נזקק לברכתו של מערער 1, בהיותו נציג וועד
הבית, עובר לחתימתו על הסכם הפשרה. מכאן קביעתו הנוספת של בית משפט קמא, לפיה הסדר
הפשרה בתיקו של הר-אל אף שלכאורה נועד להסדיר את עניינו של זה אחרון, למעשה הוא
מיצה את עילתם של כל הדיירים ושל וועד הבית. בית המשפט הפנה לכך שלא הוצע הסבר
מתקבל על הדעת לנוכחות הועד ולמעורבותו בהסדר הפשרה של הר-אל, ומכאן מסקנתו כי
תביעתם של הר-אל מחד, והמערערים מאידך, הוגשו לא מתוך בחירתם של בעלי הדירות, אלא
לפי יעוץ משפטי שמאחוריו עמדו וועד הבית המשותף ובא-כוחו.
לאור האמור הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה,
לפיה זהות האינטרסים בין בעלי הדירות שפעלו בצוותא חדא, והתניה בהסכם הפשרה שהושג
בברכת וועד הבית לפיה נמנע ממנו מלהגיש תובענה נוספת כנגד המשיבות ביחס לרכוש
המשותף, כל אלה יחד חוסמים את הדרך בפני המערערים מלהגיש את תביעתם הנוכחית,
ובלשון בית המשפט בעמ' 8 של פסק דינו:
"במילים
אחרות: הדיירים באמצעות הוועד גילו מעורבות, מאחורי הקלעים, כפי שעתה הם ניצבים
מאחורי הקלעים. אומנם הסעד שנתבע בתביעה הנוכחית: צו עשה, שונה מהסעד הכספי שנתבע
בבית המשפט השלום בתביעה הראשונה, ברם מהותו הקניינית-בעלת הערך הכספי דומה, עילתו
ופרטיו זהים, כשהמבחן הרלוונטי לענייננו הוא מבחן העילה ולא מבחן הסעד. העילה
הבסיסית בשתי התביעות היא תובענה בגין ביצוע עבודה לקויה, שזה המבחן למיצוי העילה.
התובעים בשני הכובעים אותם הם חובשים: כדיירים פרטיים וכוועד גילו בהתנהגותם זו
קירבה משפטית לתובענה, ומכאן שאינם זרים לה, וניתן לראותם כשותף פעיל בה, או כמי
שעניינו שלו יוצג בהתדיינות הקודמת ומוצג אף עתה באמצעות אחד הצדדים (דיירים או
ועד).
במילים
אחרות: נוצר מעשה בית דין בין הצדדים, לאחר סיומה של תביעת הר-אל, והתובעים מנועים
לחזור ולתבוע על יסוד העילה המקורית."
לנוכח האמור, מסקנתו של בית המשפט המחוזי
הייתה כי דינה של תביעת המערערים להידחות, וכך הורה. מכאן הערעור.
טענות המערער
6. המערערים טענו, כי שגה בית משפט קמא עת קבע כי
הסכם הפשרה בתביעתו של הר-אל יוצר מעשה בית דין המשתיק את תביעתם. על פי השקפתם,
מנוסחו של ההסכם עולה בברור כי הוא בא לתעד את ויתורו של הר-אל על תביעותיו
הכספיות, הנובעות מהיותו בעל דירה אחת מתוך 76 דירות, אך הוא מעולם לא ויתר, ולא
יכול היה לוותר, על זכויות של דיירים אחרים בבניין כלפי המשיבות. עוד טענו
המערערים, כי בזמן חתימת הסכם הפשרה עם המשיבות, הייתה תביעתם תלויה ועומדת, ועל
אף זאת לא כללו המשיבות בהסכם אמירה כלשהי ממנה ניתן להבין כי היא מחילה את הסכם
הפשרה על תביעתם. בעניין זה הוסיפו המערערים ואמרו, כי טעה בית משפט קמא עת קבע
בפסק דינו כי בהסכם הפשרה "קיימת התניה על זכותו של כל חליף לרבות הוועד
לתבוע לעניין הרכוש המשותף בכללו". המערערות סבורות כי לא רק שלא קיימת תניה
כזו, אלא שקיימת תניה הפוכה.
לבסוף טענו המערערים, כי היה על בית משפט קמא
לנקוט משנה זהירות במסקנותיו, הואיל והחלטתו נועלת את שעריו של בית המשפט בפניהם,
והלכה פסוקה היא, כי ספק בדבר מעשה בית דין, יתפרש כנגד המבקש להסתמך עליו, והמנסה
לחסום את דרך יריבו לבית המשפט.
דיון
7. כידוע, הכלל השתק עילה קובע כי בית משפט לא
יזקק לתביעה נוספת בין בעלי דין או חליפיהם, מקום שתביעה קודמת בין אותם בעלי הדין
המבוססת על אותה עילה, נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך. ובלשונו של
הנשיא אגרנט בע"א 246/66, קלוז'נר נגד שמעוני, פ"ד כב(2) 561,
583:
"מקום
שתביעה נידונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת
בין אותם הצדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה. במקרה כזה, אם במשפט
הראשון זכה התובע בדין, כי אז אומרים שעילת תביעתו שם 'נבלעה' (merged) בפסק הדין, אשר הכיר בזכותו ובא במקום העילה, שאיננה עוד, בחינת transit in rem judicatam; וכן, אם במשפט הראשון זכה הנתבע בדין, אזי אומרים שקם מחסום (bar) המשתיק את התובע מלחזור על תביעה שניה המבוססת על אותה עילה,
בחינת היותה חסומה או מושתקת per rem judicatam". (ראה גם
ע"א 8/83, ד' גורדון ואח' נ' כפר מונאש, פ"ד לח(4), 797, 801;
ע"א 219,151/87, ש' ארצי, חברה להשקעות בע"מ נ' רחמני, פד"י
מג(3), 490, 497).
מטרתו של הכלל בדבר מעשה בית דין היא למנוע
הטרדה חוזרת של בעל דין בגין אותה עילה, ולמנוע מבית המשפט את הצורך לברר ולהכריע
שוב בעילה או אחת מהפלוגתאות שעלו בה, מספר פעמים. התנאי לכך הוא, כמובן, שלבעל
הדין נגדו נטענת טענת מעשה בית דין, הייתה הזדמנות להעלות את טענותיו בהליך
הקודם, ומבחינה זו מקום שבעלי הדין בשני ההליכים זהים, כי אז ניתן לומר שהייתה להם
ההזדמנות להעלות את טענותיהם כבר בהליך הראשון.
אולם הלכה זו תחול גם מקום שאין מדובר במי
שהיה שותף להליך הראשון, אך הוא בעל זיקת עניין ( privity
of interest) לדיון הקודם או שהינו חליפו של מי שהיה בעל דין. וכך למשל נקבע,
כי מעשה בית דין יחול על מנהלים של תאגיד, מקום שהתאגיד היה בעל דין בהליך קודם,
ולהיפך, מקום שהמנהל ובעל השליטה בתאגיד היה בעל דין בהליך הקודם, מושתק התאגיד בו
הוא שולט ושבו הוא מנהל, מכוח מעשה בית דין (ע"א 8/83 הנ"ל; וכן ראה
ע"א 344/83, רויטמן נ' פרס ואח', פ"ד לט(4), 29, 36; ע"א
718/75, עמרם נ' סקורניק, פ"ד לא(1), 29; רע"א 1903/97, עירית
תל-אביב-יפו נ' התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב בע"מ, תק-על 97(3), 566;
וכן ראה בספרה של ד"ר נינה זלצמן, "מעשה בית דין בהליך האזרחי",
הוצאת רמות - אוניברסיטת תל-אביב, עמוד 387 ואילך).
8. מן הכלל לפרט -
שאלת קיומם של הליקויים ברכוש המשותף ואחריותן
של המשיבות לתקנם, עמדו במרכזה של העילה עליה השתית הר-אל את תביעתו. על עילה זו
מושתתת גם תביעתם של המערערים שבפנינו, ולא יד המקרה גרמה לכך, אלא משום שכל
ההליכים הללו היו יזומים ומונחים על ידי ועד הבית, ובלשונו של בית משפט קמא (בעמוד
5 של פסק דינו):
"הגשת
התובענה בבית משפט השלום על ידי מר הר-אל, והגשת התובענה בבימ"ש זה ע"י
התובעים הנוכחיים, נבעה מייעוץ משפטי שקיבלו. היעוץ המשפטי ניתן ע"י אותו
עו"ד, כשהוא והתובעים פה ושם ערים לכך כי מי שטיפל בנושא הליקויים ברכוש
המשותף הוא ועד הבית, וכי על כל פנים לא הוכח לבית משפט זה שכל דייר ודייר טיפל
בנושא, מטעמו. כן הוברר במהלך הראיות בתובענה הנוכחית, כי מר בחר, היה מעורב גם
בתביעתו של מר הר-אל בבית משפט השלום, העמיד לרשותו את חוו"ד המומחה בהקשר
לליקויים ברכוש המשותף שהוזמנה על ידי וועד הבית; והצדדים להסכם הפשרה שם אף נזקקו
"לברכת הדרך" שלו, כנציג הועד, על מנת להגיע להסכם פשרה".
ממצאים אלה של בית המשפט המחוזי מקובלים עלי,
ולא ראיתי מקום לשנות מהם. המסקנה המתבקשת מכך היא, שגם המערערים ואף וועד הבית,
שאין מחלוקת כי היו בעלי עניין בגורלו של הרכוש המשותף, יכלו להצטרף כבעלי דין
לתביעתו של הר-אל (שהגשתה קדמה להגשת תביעתם של המערערים), ולעניין זה אין זה מעלה
ואין זה מוריד שבשתי התביעות נתבקשו סעדים שונים, הואיל ובשניהם היה להם עניין. אך
מטעמים השמורים עמם בחרו המערערים שלא לעשות זאת, ומאידך, וככל הנראה מתוך אותו
עניין שהיה להם בתוצאתם של ההליכים שיזם הר-אל, הם הקפידו ללוות את אותה תביעה עד
לסופה. מכאן, שגם אם ועד הבית והמערערים לא היו צדדים פורמליים בתביעתו של הר-אל,
הם היו גם היו "צדדים" במובן המהותי של המלה, ועל כן הם נכנסים לגדרם של
אותם "זרים" עליהם תחול הלכת מעשה בית דין.
אך בכך לא תם הדיון ולא נשלם, הואיל ובעלי דין
יכולים להסכים ביניהם לוותר על טענה של מעשה בית דין, ואותו ויתור יכול להיגזר
מדרך התנהגותם, ומקל וחומר שויתור כזה מתקיים כאשר הצדדים טרחו להצהיר עליו בהסכם
שאת תוכנו עיצבו במו ידיהם (ראה נינה זלצמן בספרה הנ"ל עמ' 338, וכן בעמ'
611).
בענייננו, קבעו הר-אל והמשיבות בסעיף 1(א) של
הסכם הפשרה אשר הוגש לאישורו של בית המשפט, כי "התביעה בתיק זה תימחק...",
הווה אומר, הצדדים לא עתרו להכרעה בתביעה לגופה; מאידך, הם עשו שימוש בכוחם להגדיר
את מעמדו המחייב של ההסכם, וכך נאמר בסעיף 1(ב) של ההסכם:
"מחיקת
התביעה בתיק זה, תהווה סילוק סופי ומוחלט של התביעה בתיק זה, ושל כל דרישה
כספית ו/או תביעה כספית של התובע, שהיתה ו/או תהיה לו, לרבות לכל בן משפחתו חליף,
נציג, ועד-בית, יורש בעל זכויות כלשהן (להלן: "הקשורים עם התובע") בדירה
מספר 23 בקומה 6 המסומנת בתשריט כ1414/25- בגוש 6213 (להלן: "הדירה")
הממוקמת בבנין נשוא התביעה בתיק זה, ברחוב ויצמן 73 בתל-אביב (להלן:
"הבנין"), מכל עילה שהיא, בקשר עם ההסכם לרכישת הדירה ובצועו ובקשר עם
הדירה והרכוש המשותף בבנין, לרבות למצבם לליקויים, לפגמים ולאי-התאמות בדירה
וברכוש המשותף - נגד הנתבעות ו/או נגד חברות הקשורות עמן, לרבות נגד סולל בונה
בנין ותשתית בע"מ ו/או נגד שיכון ובינוי - אחזקות בע"מ ו/או נגד שכון
עובדים בע"מ (להלן: "הקשורים עם הנתבעות"). (ההדגשות שלי: א' א'
לוי)
לשונו של הסעיף ברורה וכך גם תכליתו. הוא נועד
לחסום בפני כל מי שעשוי להיות בעל זכויות בדירתו של הר-אל, לתבוע בעתיד את המשיבות
או את חליפיהן. האם סעיף זה חוסם אף דרכם של המערערים מלהגיש את תביעתם? נראה כי
על שאלה זו יש להשיב בשלילה.
הייתי מוכן להניח כי המערערים ידעו על הסכם
הפשרה של הר-אל ושאחד מהם אף נטל חלק בגיבושו, אך עדיין אין לומר כי פסק הדין
באותה תביעה הציב מחסום בפני תביעת המערערים. כאמור, נועד סעיף 1(ב) לחסום תביעות
עתידיות של הר-אל ביחס לדירה שהוא בעליה או ביחס לרכוש המשותף, ודין זה יחול גם על
כל הבא מכוחו, אך לא מעבר לכך. ואם נותר ספק בעניין זה, די לפנות לאמור בסעיף 1(ב)
של הסכם הפשרה, אשר על פי השקפתי אף לשונו ברורה:
"...יודגש
כי אין באמור בסעיף 1 לעיל כדי למנוע בעל זכויות בדירה אחרת בבנין ו/או את ועד
הבית של הבנין מלהגיש תביעה כנגד הנתבעות ו/או הקשורים עם הנתבעות, וזאת - מבלי
שהנתבעות ו/או הקשורים עם הנתבעות מודים בזכותו של מאן דהוא לעשות כן ו/או מוותרים
על טענה כלשהי כנגד תביעה כזו, לרבות על טענת ההתיישנות."
אותה מסקנה אף נלמדת מהנסיבות שאפפו את כריתתו
של הסכם הפשרה. כאמור, במועד שבו ניתן פסק הדין בעניין הר-אל, הייתה תביעת
המערערים תלויה ועומדת בפני בית המשפט המחוזי, ולו התכוונו המשיבות לחסום תביעות
נוספות על אלה של הר-אל וחליפיו, ההיגיון מחייב שהן היו נותנות לכך ביטוי מפורש
בהסכם. העובדה שתניה כזו אין בנמצא מלמדת שלא לכך התכוונו הצדדים. והרי לרשותן
עמדו הליכים שבסדרי דין כמו הגשתה של בקשה לצרף את המערערים ואף את ועד הבית כבעלי
דין נוספים בתביעת הר-אל. העובדה שהמשיבות לא עשו כך יש בה ללמד, כי הרצון להציב
מחסום בפני תביעות של ועד הבית ודיירים נוספים, לא עמד בראש מעייניהן של המשיבות,
וההחלטה לפנות לטענת מעשה בית דין מקורה בהחלטה שגמלה בלבן במועד מאוחר יותר,
ובמטרה להדוף את תביעת המערערים בעודה באיבה.
9. לאור האמור דעתי היא שיש לקבל את הערעור, לבטל
את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולהחזיר אליו את הדיון על מנת שידון בתביעת
המערערים לגופה.
אני מציע לחייב את המשיבות בהוצאות הערעור
בסכום של 20,000 ש"ח, לרבות שכר טרחת עורך דין.
ש ו פ ט
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
מקובלת עלי עמדתו של חברי השופט לוי, לפיה
סילק הסכם הפשרה רק את תביעות הראל ומי שירכוש ממנו את דירתו ואין הוא חוסם את
דרכם של המערערים מלהגיש את תביעתם.
לפיכך, מבלי להתייחס לסוגיית מעשה בית דין,
מצטרפת אני לתוצאה אליה הגיע חברי.
ש ו פ ט ת
המשנה לנשיא ש' לוין:
אני מסכים.
המשנה לנשיא
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי.
ניתן היום, א' בסיון תשס"א (23.5.01).
המשנה לנשיא ש ו פ ט
ת ש ו פ ט
_________________
העתק
מתאים למקור 99023600.O02 /אז
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו
בקובץ
פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444