אבו גאנם עבד אלקרים נ. ד"ר משה בצר

פסק-דין בתיק ע"א 2360/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2360/14 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערערים: 1. אבו גאנם עבד אלקרים 2. אבו גאנם סמירה 3. אבו גאנם גהאד נ ג ד המשיבים: 1. ד"ר משה בצר 2. ד"ר אורי זילבר 3. פרופסר קלמן פריד 4. מדינת ישראל - משרד הבריאות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי באר שבע מיום 13.03.2014 בתיק ת"א 5222-08 כב' השופט ש' פרידלנדר בשם המערערים: עו"ד אורי ענבר בשם המשיבים: עו"ד איריס וורמן פסק-דין השופט נ' הנדל: מונח לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (ת"א 5222-08, כב' השופט ש' פרידלנדר), בגדרו נדחתה תביעת המערערים נגד המשיבים בגין רשלנות רפואית, שהביאה לטענתם ל"הולדתו בעוולה" של מערער 1 (להלן: המערער). הרקע העובדתי 1. המערער נולד בשנת 1994 להוריו, המערערים 2 ו-3 (להלן: האם והאב, בהתאמה). עם לידתו נמצאו מומים שונים אשר אובחנו בהמשך, בהצטרף למומים נוספים שהתגלו עם השנים, כתסמונת Bardet Biedl Syndrome ("BBS") (להלן: המחלה או התסמונת). מאפייני המחלה הם בין היתר ריבוי אצבעות, ליקויים בכליות, השמנת יתר, פיגור שכלי וליקויי ראייה. הורי המערער הינם בני דודים ראשונים, אשר במשפחתם המורחבת ישנם מספר קרובים הסובלים מהתסמונת. ההיריון נשוא התביעה – ההיריון עם המערער, היה ההיריון הראשון של האם. במהלכו טופלה במרכז טיפת חלב, החל משבוע 12 להיריון, על ידי משיבים 1 ו-2. כשנשאלה האם במרכז על מחלות משפחתיות השיבה שאין, משלא היתה מודעת למחלות הקיימות. בהמשך נערכו לאם בדיקות שגרתיות. ממצאים חריגים הנוגעים למבנה הכליות של העובר נמצאו רק בהיות האם בשבוע 30 להיריון, או אז הופנתה לטיפול במרפאה לסיכון גבוה. במסגרת זו בדק אותה גנטיקאי בכיר, המשיב 3, אשר ציין את הממצאים. לצד זאת ציין כי אינו מוצא מקום להפניית האם לבדיקת מי שפיר. בשנת 2014 הגיש המערער תביעה כנגד המשיבים בה טען לרשלנותו של הצוות הרפואי שהובילה בסופו של דבר להולדתו בעוולה. נקבע כי תביעת הוריו שהוגשה יחדיו התיישנה, על כן נידונה תביעתו בלבד בעילת "חיים בעוולה", בהתאם לנפסק בע"א 1326/07 המר נ' פרופ' עמית (28.5.2012) (להלן: הלכת המר) וכפי שבואר בע"א 1326/07 המר נ' פרופ' עמית (21.5.2014). לטענת המערער, היה על הצוות הרפואי לערוך אנמנזה מדויקת לבירור המחלות המשפחתיות ולהפנות את הוריו לייעוץ גנטי, ולכל הפחות להפנותם לייעוץ רק על סמך היותם קרובי משפחה. במהלך הייעוץ היה נערך בירור שהיה צפוי להוביל לבדיקות בהן היה מתגלה מומו. לו היה נחשף המום, ההורים היו בוחרים לבצע הפלה וועדה להפסקת היריון הייתה מאשרת זאת. מנגד, טענו המשיבים כי בתשאול שנערך לאם מסרה כי אין מחלות משפחתיות ידועות. משכך, לא נדרש היה להפנותם לייעוץ גנטי. בכל אופן, טענו, אף אם היה מתגלה מומו של המערער, ההורים לא היו בוחרים לעשות הפלה, והוועדה לא היתה מאשרת זאת. הכרעת בית המשפט המחוזי 2. לאחר שבחן את טענות הצדדים ונתן דעתו לראיות ולחוות דעת המומחים שהוצגו בפניו, החליט בית המשפט המחוזי לדחות את התביעה. בקביעותיו הבחין בית המשפט בין המועד הראשון הרלוונטי לשאלת הרשלנות – עת הגיעה האם למרפאת טיפת חלב בהיותה בשבוע 12 להיריון, לבין המועד הרלוונטי השני – לאחר קבלת ממצא חריג בדבר כליה מולטיציסטית אצל העובר וטיפול על ידי המשיב 3, בהיותה בשבוע 33 להיריון. באשר למועד הראשון – נקבע כי המשיבים 1 ו-4 התרשלו באי הפניית ההורים לייעוץ גנטי, וזאת משום שהנחיות משרד הבריאות להפניה לייעוץ גנטי מאותה התקופה מעלות כי נדרש היה להפנות הורים לייעוץ באם הם קרובי משפחה. נדחתה טענת המשיבים שלשם הפניה כזו נדרש, בנוסף לקרבה משפחתית, חשד למחלה גנטית. עם זאת, צוין כי אותה המסקנה עולה אף מגישת המשיבים. לאמור: אף אם לשם הפניה לייעוץ גנטי נדרש חשד למחלה גנטית, הרי שבקרב אוכלוסיות בהן נישואי קרובים שכיחים הם, יש להניח קיומן של מחלות גנטיות בקרב המשפחה המורחבת, ולפסול ייעוץ גנטי אך אם נשלל חשד למחלה כזו. משכך, התרשל המשיב 1 בכך שלא ערך בירור אפקטיבי דיו לשלילת מחלות במשפחה, וכיוצא מכך לא הפנה את ההורים לייעוץ גנטי. עולה מהאמור גם רשלנותו של משיב 4 – משרד הבריאות. באשר למשיב 2 שהחל לטפל באם רק בשלב מתקדם של ההיריון, נקבע כי לא הוכחה התרשלותו. באשר למועד השני – נקבע כי ייעוץ גנטי לא בוצע כהלכתו גם לאחר שנמצא ממצא חריג בבדיקת האם בהיותה בשבוע 30 להיריון, וזאת על אף שבשלב זה כבר נמצא חשד נוסף למחלה גנטית. בכך התרשל המשיב 3. עם זאת, מאחר ובשלב זה הוכח מעבר למאזן הסתברויות שוועדה להפסקת היריון לא היתה מאשרת הפלה, ניתק הקשר הסיבתי, ומשכך מתייתר הצורך לדון בהתרשלות שבוצעה בשלב זה של ההיריון. בנוגע לשאלת הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לנזק בכל הנוגע למועד הראשון שתואר לעיל – קבע בית המשפט המחוזי מספר ממצאים. הראשון, הוא שאילו היה מבוצע ייעוץ גנטי כהלכתו, היתה נחשפת העובדה שבמשפחתו של כל אחד מבני הזוג קיימת המחלה. השני, הוא כי גילוי כזה היה מוביל להפניית האם לסקירה על-קולית מכוונת (להלן: בדיקת הסקירה), בדיקה אשר היתה חושפת את ריבוי האצבעות ואת הכליה המולטיציסטית של המערער, ממצאים אשר מאפיינים את המחלה. השלישי, הוא כי על סמך ממצאים אלה, ובהינתן גילויים בחודש הרביעי להיריון, וועדה להפסקת היריון היתה צפויה להתיר ביצוע הפלה, באם ההורים היו רוצים בזאת. אולם, באשר לשאלה האם ההורים היו בוחרים בביצוע הפלה בהינתן הממצאים, השיב בית המשפט קמא בשלילה. בית המשפט בחן את התנהלות ההורים בהריונות המאוחרים להיריון עם המערער, וקבע כי עולה ממנה גישה שלילית כלפי אבחון מומים מוקדם ועמדה השוללת הפלה. זאת על סמך הצהרות האם שלא תפסיק היריון אף אם יתגלו ממצאים לא תקינים בבדיקה, וכן על סמך יחסה השלילי של האם לבדיקות לאבחון מוקדם ובפרט לבדיקת דיקור מי שפיר. טענות הצדדים בערעור 3. ניתן לסכם את טענות המערער לשתיים עיקריות – האחת במישור העובדתי והאחרת המישור הראייתי-משפטי. במישור העובדתי, נטען כי אמנם האם סירבה לערוך בדיקת דיקור מי שפיר בהריונותיה המאוחרים, אך היא פעלה לשם אבחון מחלת העובר בדרך שאינה פולשנית – באמצעות בדיקת הסקירה המכוונת לאיתור ריבוי אצבעות האופייני לתסמונת. מאחר ותסמין זה לא נמצא באף אחד מן ההריונות, האם בחרה להמשיך כל היריון וזאת מבלי להידרש לבדיקה פולשנית ממנה חששה. משכך, לא ניתן להסיק על העדר ביצוע בדיקת דיקור מי השפיר בהריונות המאוחרים על יחסה להפלה בהריון עם המערער. הודגש כי הבדיקה היחידה שהיתה רלוונטית לאיתור המום בתקופת ההיריון עם המערער היא בדיקת הסקירה הנ"ל. במישור הראייתי-משפטי טוען המערער כי בהסקה מהתנהלות האם בהריונותיה המאוחרים על יחסה להפלה בהיריון עם המערער, ישנו קושי, העולה בפרט מהעדר התחשבות בשינוי נסיבות מהותי – לאחר לידת המערער האם לא הצליחה להרות במשך קרוב לעשר שנים, במהלכן עברה טיפולי פוריות. כך שכל היריון מאוחר לכך היה יקר ערך עבורה ועבור האב, ומצב זה הוליד גישה אחרת כלפי היריון, מזו שהיתה ננקטת בעת ההיריון עם המערער. המשיבים מנגד סומכים ידם על תוצאת פסק דינו של בית המשפט קמא. הם מוסיפים ומחדדים כי בהריונה השני של האם עלה בבדיקת הסקירה ממצא מחשיד לתסמונת (הרחבת אגני כליה אצל העובר), ועל אף זאת סירבה האם לעבור בדיקת דיקור מי שפיר בכדי להשלים את האבחון. על כן, הבדיקות שערכה אינן מהוות חלופה לבדיקת מי השפיר, בדיקה אשר באמצעותה ניתן היה לקבוע באופן ודאי האם העובר לוקה בתסמונת. בנוסף טענו המשיבים כי יש לקיים את תוצאת פסק הדין של בית המשפט קמא מנימוק אחר לפיו, בניגוד לקביעת בית המשפט, המשיבים כלל לא התרשלו כלפי המערער והוריו שכן לא היתה עליהם החובה להפנותם לייעוץ גנטי. עוד טוענים המשיבים כי אף באם היו מופנים לייעוץ גנטי, לא היה בכך כדי להוביל לאבחון מום המערער, לאור מסירת מידע חסר אודות מחלות משפחתיות. דיון והכרעה 4. על מנת לבסס חבות בעוולת רשלנות, יש להוכיח קיומם של שלושה יסודות: חובת הזהירות של המזיק כלפי הניזוק, הפרתה של חובה זו על ידי התרשלות וגרם נזק, עובדתי ומשפטי, כתוצאה מההפרה. מדובר ביסודות מצטברים כך שאי התקיימותו של אחד מהם עשויה להביא להשמטת הבסיס תחת עילת התביעה. הקביעות המשפטיות בכל אחד מיסודות אלה, נשענות על ממצאים שבעובדה. מלאכת קביעת ממצאים אלה מוטלת על הערכאה הדיונית, הבוחנת את מכלול העובדות, העדויות וחוות הדעת המונחות בפניה. כידוע, הלכה היא שאין זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה המבררת אלא במקרים חריגים בלבד. כך, למשל, מקום בו התשתית העובדתית שהונחה בפסק הדין של הערכאה דלמטה מופרכת או בלתי סבירה בעליל או שבולטת בפסק הדין מושא הערעור "טעות משפטית שורשית" (ראו למשל: ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ט (4) 625, 631 (2004); ע"א 916/05 שרון כדר נ' פרופסור יובל הרישנו (28.11.2007)). זהו איננו המקרה שלפנינו. התרשמתי שפסק דינו של בית המשפט המחוזי מנומק ומפורט, מתייחס לכלל הממצאים, בכללם ראיות סותרות, ומבסס היטב את קביעותיו העובדתיות. על כן, על סמך ממצאיו העובדתיים, נפנה לבחינת הסוגיות העובדתיות-משפטיות שבמחלוקת. תחילה אציין כי בית המשפט קמא קבע כאמור כי חלק מהמשיבים התרשלו בכך שלא הפנו את ההורים לייעוץ גנטי. על אף מחלוקות שעלו בין הצדדים באשר לקביעתו של בית המשפט קמא ברכיב ההתרשלות, עיקר הדיון בענייננו נסוב סביב שאלת הקשר הסיבתי שבין ההתרשלות לנזק. כפי שיבואר להלן, די בדיון בסוגיית הקשר הסיבתי כדי להכריע בערעור. לכן, לא מצאתי לדון בהרחבה בשאלת ההתרשלות. עם זאת, יובהר כי המסקנה לפיה המשיבים 1 ו-4 התרשלו משום שלא הפנו את ההורים לייעוץ גנטי על רקע קרבתם המשפחתית, בהתאם לנסיבות והנחיות דאז, מקובלת עליי. 5. לשם הכרעה בשאלת הקשר הסיבתי, כאשר בעילת "חיים בעוולה" עסקינן, יש להיעזר במבחן שנקבע בפסיקתו של בית המשפט זה בהרכב מורחב בהלכת המר: "לשם הוכחת הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזקים השונים הנובעים ממומו של הילד, יש להראות, בשלב הראשון, כי אילו עמד בפני הוועדה להפסקת היריון מלוא המידע הרפואי הרלבנטי (מידע שלא הובא לידיעת ההורים בשל ההתרשלות) – היתה הוועדה מאשרת להורים את הפסקת ההיריון. בשלב השני, ורק אם התשובה לשאלה הראשונה היא חיובית (שאם לא כן ממילא ניתק הקשר הסיבתי), ידרשו ההורים להראות כי אלמלא ההתרשלות, הם אכן היו פונים לוועדה להפסקת הריון לשם קבלת האישור (עו"ד פוזנר במאמרו הנ"ל, מכנה שלבים "מחסומים": "המחסום האובייקטיבי" – מחייב הוכחה כי הועדה להפסקת הריון היתה מאשרת את הפסקת ההיריון; ו"המחסום הסובייקטיבי" – מחייב להראות כי לולא ההתרשלות, היתה האישה מחליטה להפסיק את ההיריון)." (שם, פסקה 43 לפסק דינו של המשנה לנשיא א' ריבלין). עוד נקבע כי בשל הנטייה להכריע ב"מבחן הסובייקטיבי" של השלב השני על סמך שיקולים קבוצתיים, כגון אורח חיים ואמונה דתית או עבר מיילדתי, יש לשים יתר משקל על השלב הראשון: "קיים מתאם הגיוני-הסתברותי מתבקש בין השיקולים אותם מביאות הוועדות בחשבון החלטתן, לבין השיקולים המנחים את ההורים, מקום בו הם מבקשים לקבל אישור להפסקת ההיריון. לאור האמור, ראוי כי החלטת הוועדה להפסקת הריון תשמש גם מעין חזקה הניתנת לסתירה בדבר עמדתם של ההורים ביחס להפסקת ההיריון. חזקה זו עשויה לסייע בפתרון חלק מן הקשיים העולים מן השלב השני הנדרש לשם הוכחת הקשר הסיבתי." (שם, בפסקה 45). אולם, אף במקרים, כגון זה שלפנינו, בהם נקבע כי הועדה היתה מאשרת את ההפלה ובכך קמה חזקה כי ההורים היו מעוניינים בה, ההכרעה בשלב השני נותרת קשה ביותר. כפי שציינתי בעניין אחר, "היא מצריכה מבית המשפט להתחקות אחר נבכי נפשם של ההורים ולקבוע מה הייתה עמדתם בשאלת המשך ההיריון לו היו נחשפים למלוא המידע הדרוש להם" (ע"א 9936/07 בן דוד נ' ד"ר ענטבי, פסקה 7 לפסק הדין (22.2.2011)). למעשה מדובר בהכרעה בשאלה שלא באה לעולם המעשה, על ידי הסתכלות בדיעבד, אך תוך ניסיון להתחקות אחר הלך הרוח במועד הרלוונטי. זאת על בסיס הנסיבות הקונקרטיות של המקרה הפרטני. הקושי מתחדד במקרה מסוג זה, בו בתקופת ההיריון נשוא התביעה אין כמעט ממצאים שניתן להיעזר בהם על מנת להכריע בשאלה, ומרבית הממצאים עולים מהריונות מאוחרים בלבד. 6. העדר רצון לאבחון וודאי של מומים בטרם לידה יכול להוות ראיה נסיבתית לגישתם של הורים לגבי הפסקת היריון, ואף לגבי היריון קודם. על כן, בחינת גישתם של ההורים לאבחון מומים בהריונות מאוחרים עשוי להעיד על גישתם להפסקת היריון. מהממצאים העובדתיים שנקבעו בבית המשפט המחוזי עולה כי האם סירבה לערוך בדיקת דיקור מי שפיר בהריונותיה המאוחרים. מוכן אני להניח כממצא עובדתי, על אף העדר קביעה מפורשת של בית המשפט קמא בעניין, שהאם ערכה בכל היריון סקירת מערכות מכוונת, באמצעותה ניתן לגלות חלק מהמומים המאפיינים את מחלת המערער. אולם, אין די בעובדה שהאם עשתה בדיקות אלה בכדי להעיד על גישה חיובית לאבחון מוקדם ולהפלה, במידת הצורך, בעקבותיו. זאת מאחר שעל אף שבאחת הבדיקות נמצא ממצא המחשיד לתסמונת, האם בחרה שלא להמשיך ולערוך בדיקות באמצעותן ניתן לאבחן את התסמונת באופן וודאי. בכך, ניתן לומר כי יש בסיס למסקנת בית המשפט קמא בדבר יחסה של האם להפלה, שכן אם היתה שוקלת לבצע הפלה בעקבות גילוי מום בעובר, סביר שהיתה עורכת בדיקות שביכולתן לאבחן מום כאמור. זאת בפרט לאחר לידתו של המערער, שהביאה את ההורים למודעות מיטיבה לתסמונת. אין אני מתעלם מהעובדה שהבדיקה אליה הופנתה האם בהריונות המאוחרים הינה בדיקה פולשנית ובעלת סיכון, שעשויה להנביע חששות ופחדים. זאת בפרט לאור נסיבותיה האישיות של האם, שלא הצליחה להרות במשך כעשר שנים בין הריונה הראשון עם המערער לבין הריונה השני. שינוי נסיבות זה אכן עשוי להשפיע על יחסה להריונות המאוחרים וכן לבדיקות פולשניות בהם. עם זאת, ניתן לקבוע כי באם ההורים נמנעו מבדיקה שיש בה בכדי לאבחן באופן וודאי את התסמונת, אף אם היא קשה, יש בכך בכדי להעיד על יחסם השלילי להפסקת היריון בהינתן התסמונת. מעבר לכך, הגם שיש לייחס חשיבות מסוימת לשינוי הנסיבות שתואר, ככזה שהשפיע על היחס לבדיקה הפולשנית, לא ניתן להתעלם מכך שגישת ההורים המסתמנת באה לידי ביטוי לאורך מספר הריונות ספונטניים, כאשר האחרונים שבהם הביאו ללידת ילדיהם הרביעי והחמישי. משכך, נראה כי ההורים העדיפו הימנעות מאבחון וודאי תוך נשיאה בסיכון של לידת ילד בעל תסמונת, על פני הפסקת היריון, העדפה שניתן לייחס גם להריון עם המערער, בו אף לא הייתה כלל אפשרות לאבחון וודאי ומוחלט. לכך מצטרפות התבטאויות ישירות של האם בדבר אי רצון לבצע הפלה. האם ציינה בפני הצוות המטפל בה, הן בהריונה השני והן בהריונה החמישי, כי לא תעשה הפלה גם אם יימצא מום בעובר. עדויות הצוות הרפואי נמצאו כמהימנות וכמשקפות את עמדתה של האם היטב ובאופן משכנע יותר מהתבטאות חד פעמית סותרת. אמנם האם העידה בפני בית המשפט קמא כי היתה מבצעת הפלה בהריון עם המערער במקרה והיתה מגלה עם מומו, אולם אין לייחס משקל מכריע לעדות בדיעבד ולאחר היווצרות הנזק. זאת בפרט כאשר מדובר בתביעות בעילת חיים בעוולה, בהן ידוע הקושי הנפשי בו מצויים ההורים. על כן, ממכלול ההתנהגויות, ההתבטאויות והנסיבות, ניתן להסיק כי ישנו סיכוי רב יותר שההורים היו בוחרים שלא להפסיק את ההיריון עם המערער, אף בהינתן גילוי התסמונת. בכך נסתרת החזקה לפיה בהנחה שהועדה להפסקת היריון היתה מאשרת את הפסקת ההיריון עם המערער, הוריו היו פועלים בהתאם. 7. לסיכום, הקשר הסיבתי במקרה שלפנינו ניתק בחוליה המקשרת בין גילויו של המום לבין החלטת ההורים לבצע הפלה בעקבותיו. אף אם נקבע כי ההורים היו עורכים את הבדיקות הנדרשות לאחר ייעוץ גנטי בהיריון עם המערער, ובפרט את בדיקת הסקירה שהייתה באותה עת הרלוונטית לגילוי המום, ואף בהינתן שנקבע בבית המשפט קמא שבדיקת הסקירה הייתה מגלה את מומו של המערער, הסיכוי שההורים היו בוחרים לבצע הפלה בהינתן גילוי אותו מום, הינו נמוך ממאזן הסתברויות, ובכך ניתק הקשר הסיבתי העובדתי בין ההתרשלות לנזק. ודוק – אין ללמוד מקביעה זו כי ההסתכלות על הריונות מאוחרים כראיה להריון קודם הינה אוטומטית או מוחלטת. ההסתכלות לצורך הכרעה בשאלת הקשר הסיבתי, בכלל, ובין התרשלות לבין הולדה בעוולה בפרט, צריכה להיות רחבת היקף ותלוית נסיבות. דרך הניתוח והנימוקים המובאים בכל מקרה אינם מן ההכרח, ועשויים להשתנות כתלות באותו המקרה. במקרה זה, מצאנו כי יחד עם נסיבות המקרה וקביעותיו של בית המשפט קמא, ההסתכלות על המאוחר לצורך הסקה על המוקדם נכונה היא, ויש בה בכדי לאפשר קביעת ממצא בדבר עמדת ההורים בכלל, ובפרט בהריון עם המערער. לסיום, יצוין כי אין בפנינו הכרעה ביחס למה שהתרחש או לא התרחש. בהינתן הקושי בקביעה עובדתית במצב של "מה אם", נכון להדגיש כי הכרעה מעין זו נופלת על פי כללים ראייתיים של הוכחה. מבחינה משפטית די בכך, אך מגבלות ההכרעה לשקף את האמת העובדתית במלוא העוצמה, מורגשות. 8. על כן, אציע לחבריי לדחות את הערעור ללא צו להוצאות. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה. בסופו של דבר, גורלו של הערעור שבפנינו תלוי בשאלה עובדתית, והיא האִם האֵם הייתה נכונה לעבור הפלה. בית המשפט המחוזי קבע בעניין זה ממצאים, ואינני סבורה כי יש בידינו להתערב בהם. מסקנה זו עומדת על מכונה גם לאחר שחברי השופט נ' הנדל הניח הנחות לא מבוטלות לטובתם של המערערים, כדוגמת הקביעה שהאם ערכה בכל היריון סקירת מערכות באופן יזום. הקושי היומיומי שהוא מנת חלקם של המערערים הוא ברור, אך אין בו בלבד כדי להטות את הכף לטובתם. ש ו פ ט ת אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל. ניתן היום, ‏כ"ט בשבט התשע"ו (‏8.2.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14023600_Z11.doc מא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il