עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל (ע"ר) ואח' נ' ראש הממשלה ואח'

6 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2359/20 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט א' שטיין העותרים: 1. עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל 2. ועדת המעקב העליונה לענייני הערבים בישראל 3. אגודת הרופאים הערבים בנגב 4. פורום דו קיום בנגב לשיווין אזרחי 5. המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים בנגב קרן אלסיראג' נ ג ד המשיבים: 1. ראש הממשלה 2. משרד הבריאות עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד סאוסן זהר בשם המשיבים: עו"ד אבי מיליקובסקי, עו"ד שרון אבירם פסק-דין השופט א' שטיין: העתירה שלפנינו מעלה טענות בדבר חוסר שוויון בהנגשת בדיקות לאבחון ההדבקות בנגיף הקורונה (להלן: בדיקות הקורונה) לאוכלוסייה הבדואית שבנגב. העותרים טוענים, כי לאוכלוסייה זו אין נגישות שוויונית לבדיקות הקורונה בשל האופן שבו משרד הבריאות וגורמים שלטוניים אחרים (להלן: המדינה) ראו לנכון לפרושֹ את מתחמי הבדיקה "היבדק וסע" (להלן: מתחמי הבדיקה) ולהפעיל את מערכות הבדיקה הניידות (להלן: המערכות הניידות) ברחבי המדינה כדי לאתר את נשאי הנגיף ולטפל בהם. המדינה השיבה לעתירה אחרי שביקשתי את תגובתה. לדבריה, האופן שבו היא מבצעת את בדיקות הקורונה, פורשת את מוקדי הבדיקות ומניידת אותן אינו בלתי שוויוני. המדינה מפרטת וטוענת כי היא הקימה ומפעילה מתחמי בדיקה בבאר שבע, ברהט וכן ביישוב כסייפה שבנגב, וכי כל המתחמים הללו נגישים לאוכלוסייה הבדואית. המדינה מדווחת גם כי האוכלוסייה הבדואית יכולה להיעזר במערכות הניידות. כמו כן מסבירה המדינה, כי כל תושב במדינה, באשר הוא, זכאי להיבדק בבדיקות הקורונה כאשר מתקיימים בו קריטריונים קליניים הזהים לאלו שבשאר העולם. קריטריונים כאמור כוללים חום גוף מעל 38 מעלות צלסיוס, שיעול קשה או מצוקה נשימתית, וכן שהייה בחו"ל עד 14 ימים עובר להופעת התסמינים הללו או מגע עם חולה קורונה מאומת בתוך 14 ימים אשר נספרים ממועד המגע האחרון. בהתקיים התסמינים, תבוצע בדיקת הקורונה גם למי שמתגורר או עובד במסגרת סגורה בה נתגלתה התחלואה בנגיף – זאת, בפרט אם מדובר באדם אשר חי או מתנהל בתנאי צפיפות או באדם שמשתייך לאוכלוסיות בסיכון למחלה קשה. עבור השבים ממדינות חוץ עם תחלואת קורונה נרחבת, תבוצענה בדיקות הקורונה ללא קשר לקריטריונים הקליניים. המדינה סיכמה וטענה אפוא, כי מדובר בזכאות לבדיקה השווה לכל נפש, אשר מונגשת לכלל תושבי המדינה בהתאם לשיקולים רפואיים, אפידמיולוגיים ולוגיסטיים שנועדו להאט ולבלום את התפשטות הנגיף. לפיכך, טוענת המדינה כי היא פועלת כדין בהתאם לשיקוליה המקצועיים והמבצעיים, ואיננה מפרה את עיקרון השוויון. המדינה סבורה על כן, כי דין העתירה להידחות על הסף או, למצער, לגופה. כמו כן טוענת המדינה, כי עלינו לדחות את העתירה על הסף בשל כך שהעותרים לא דאגו לצרף את אגודת מגן דוד אדום – הגוף האחראי לביצוען של מרבית בדיקות הקורונה – כמשיבה לעתירה. לצד האמור, הדגישה המדינה בתשובתה כי נוכח ייחודיותו ורגישותו של מצב החירום בו אנו מצויים, דלתה פתוחה בכל עת לצורך שמיעת טענותיהם של העותרים כנגד אי-אלו החלטות עתידיות אשר תתקבלנה בעניין האוכלוסייה הבדואית. בהקשר זה, מציינת המדינה כי פניות העותרים אליה נבחנו לגופן, ותשובתה אליהן היתה מצויה בשלבי הכנה מתקדמים במועד הגשת העתירה. בתוך כך, ציינה המדינה כי בניגוד לנטען בעתירה, תשובתה לפניית העותרת 1 מיום 22.3.2020 נמסרה לה ביום 30.3.2020. לנוכח תשובה זו, ביקשתי מהעותרים לעדכננו אם הם עדיין עומדים על עתירתם, ואלה השיבו כי כך הוא הדבר. לטענתם, דרישתם לשוויון בהנגשת בדיקות הקורונה היא עניין משפטי ולא רפואי-מקצועי, ועל כן עלינו להכריע בו בהתאם לכללים אשר מרכיבים את עיקרון השוויון כחלק מהמשפט המינהלי ומדיני החוקה של מדינתנו. לדידם, כדי להבטיח לאוכלוסייה הבדואית הנגשה שוויונית של בדיקות הקורונה, על המדינה להקים ולהפעיל מתחמי בדיקה קבועים על ציר הכבישים 25, 31, 40 ו-80 וכן לנקוט באמצעי הסברה ובאמצעים נוספים שפורטו בעתירתם. באשר לאגודת מגן דוד אדום, טוענים העותרים כי מדובר באגודה סטטוטורית אשר נתונה למרותו של משרד הבריאות ואשר פועלת לפי הנחיותיו (ראו בעניין זה סעיפים 7ב ו-10 לחוק מגן דוד אדום, התש"י-1950); וכי הם ממילא ביקשו לצרפה כמשיבה זמן קצר אחרי הגשת העתירה. סבורני כי דין העתירה להידחות על הסף בשל העדר עילה מבוררת להתערבותנו. מטעם זה, סבורני כי ממילא אין מקום לדון ולהכריע בעניין אי-צירופה של אגודת מגן דוד אדום כמשיבה לעתירה. בלימת ההתפשטות של נגיף הקורונה במדינתנו, כבשאר העולם, כרוכה במאמץ מתואם ומורכב של הקצאת משאבים ומהלכים לוגיסטיים. מטרתו הראשונית והבסיסית של מאמץ זה היא השטחה של עקומת קצב ההידבקות – דבר שמתבצע על ידי המדינה באמצעים רפואיים וכן בעזרת כלים ומודלים אפידמיולוגיים וסטטיסטיים שבבסיסם "חוק המספרים הגדולים" (ראו Ian Hacking, The Taming of Chance 98-104 (1990)). במסגרת זו, נעשה מאמץ להגיע להקצאה יעילה של המשאבים הרפואיים, הלוגיסטיים והאנושיים אשר עומדים לרשות המדינה. כפי שעולה מתשובת המדינה לעתירה, הקצאה כאמור עושה שימוש מקובל והכרחי בכלכלת הגודל (economies of scale): מתחמי הבדיקה שאותם המדינה הקימה פועלים כדי להגדיל את מספר הנבדקים שבדיקתם דרושה על פי הקריטריונים הקליניים והכללים הנלווים שנקבעו, תוך שימוש באותן התשומות של מכשור וציוד רפואי ומעבדות ובאותם משאבי האנוש המקצועיים – הכל כדי להוזיל את הבדיקות, להגדיל את מספרן, למקסם את התועלת שבהן ולמזער את חשיפת הצוותים הרפואיים ואת אנשי המקצוע האחרים לנגיף. בהינתן גודל המשימה ומורכבותה, לא ייפלא כי זו איננה כוללת בתוכה אסתטיקה של קווים ישרים. מסיבה פשוטה זו, טענת אי-השוויון שבפי העותרים תקרוס תחתיה כל אימת שנמצא כי המדינה עיצבה את משימתה הלאומית על בסיס שיקולים מקצועיים וענייניים. העותרים טוענים לאפליה, אך אפליה אין פירושה חוסר שוויון במובן הטכני, אלא מתן יחס שונה לאנשים משיקולים שאינם ממין העניין (ראו, למשל: בג"ץ 3871/15 המרכז הרפורמי לדת ומדינה של התנועה ליהדות מתקדמת (רפורמית) בישראל נ' ממשלת ישראל, פסקה 11 לפסק דינו של השופט מ' מזוז (‏27.12.2016); בג"ץ 727/00 ועד ראשי הרשויות המקומיות הערביות בישראל נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד נו(2) 79, 89-88 (2001); בג"ץ 4805/07 המרכז לפלורליזם יהודי – התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נ' משרד החינוך, פסקאות 72-70 (27.7.2008); וכן בג"ץ 4427/16 ‏בדראן נ' מתאם הפעולות בשטחים, משרד הביטחון, פסקה 39 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (21.11.2019)). בהתאם לכך, הקמת מתחמי בדיקה רבים באזור הנגוע בנגיף או במקום הרווי באנשים הנתונים לסיכון מוגבר של תחלואה ותמותה איננה מפלה לרעה את אלו שמזלם שפר ואינם זקוקים אלא למתחם בדיקה בודד; וזאת, כמובן, רק דוגמא אחת מיני רבות. השאלה אשר ניצבת לפנינו אפוא אינה אלא זו: האם פרישתם או הפעלתם של מתחמי הבדיקה והמערכות הניידות על ידי המדינה נגועה בשיקולים שלא ממין העניין? במילים אחרות וממוקדות יותר: האם בני האוכלוסייה הבדואית ובנותיה אשר עונים לקריטריונים הקליניים או לכללים הנלווים אינם זוכים לאותו מספר של בדיקות הקורונה עבור נפש אשר מסופק לשאר האוכלוסיות במדינה? סבורני כי לשאלה זו יש להשיב בשלילה. העותרים שלפנינו מודים כי הזכאות לבדיקות היא אותה זכאות עבור כל אדם ואדם וכי אין בקשר עמה שום אפליה. טענותיהם מתמקדות בנגישות למתחמי הבדיקה, והם אף אינם טוענים לקיומה של מניעה פיזית בהגעה למתחמים שברהט, בכסייפה ובבאר שבע מאזורי הנגב האחרים. במציאות דהאידנא, שבה הכל יודעים על קיומו של נגיף הקורונה ועל התחלואה והתמותה שנגרמות על ידיו, לא ניתן לייחס למדינה רפיון ידיים בכל הקשור להגברת המודעות למחלה, לתסמיניה ולצורך להיבדק. טענת האפליה של העותרים מצטמצמת אפוא לקשיי תחבורה ועלותה כגורם אשר מצמצם את הנגישות לבדיקות. דא עקא, לאחר שידענו כי מדובר בבדיקות נחוצות ואף מצילות חיים, על כורחנו מגיעים אנו למסקנה כי הפרשי העלות התחבורתית, ככל שאלו קיימים, הופכים להיות זניחים בעומדם מול התועלת. גודל ההטבה הבריאותית בדמות בדיקות הקורונה שהמדינה מספקת לכלל תושביה מגמד את הטרוניה בעניין העלות התחבורתית – וכל תלונה דומה – ושומט את הקרקע שמתחת לטענת האפליה אשר הונחה על שולחננו. ולזאת נוסיף את אשר כבר אמרנו: בעלי התסמינים אשר מתקשים להגיע למתחמי הבדיקה זכאים לקבל את שירותיהן של המערכות הניידות המסופקים לכל מקום במדינה. העותרים עשו הכל כדי לשכנענו בקיומן של דרכים יעילות יותר להגברת נגישותה של האוכלוסייה הבדואית בנגב לבדיקות הקורונה, בהשוואה לאלו שנבחרו על ידי המדינה. ברם, טענתם זו של העותרים מצויה כל-כולה בממד הלוגיסטי, דהיינו: בליבתו של שיקול הדעת המקצועי שבו בית משפט זה איננו נוהג להתערב (ראו, למשל: בג"ץ 703/19 אמ.בי.איי פארמה בע"מ נ' משרד הבריאות, פסקה 19 (26.8.2019); וכן בג"ץ 2233/20 המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור נ' משרד הבריאות, פסקה 13 (26.3.2020)). סוף דבר: העתירה נדחית, ובנסיבות העניין אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מצטרף למסקנתו של חברי, השופט א' שטיין, כי דין העתירה להידחות, ואוסיף ואעיר. 1. נכון לעת כתיבת שורות אלה, שורר ערפל לגבי מצב הבדיקות במדינה, לרבות היקף נטילת הבדיקות, מספר המעבדות המבצעות את הבדיקות ומפענחות את התוצאה, הזמן הנדרש לביצוע בדיקה, מהימנות הבדיקה, הזמן הנדרש להעברת תוצאות הבדיקה לנבדק, ועוד. בהינתן האמור ואי-הבהירות לגבי המשאבים העומדים כיום לרשות המדינה בנושא הבדיקות, אין מקום להתערבותנו באופן הקצאת המשאבים כפי שהתבקש על ידי העותרים. 2. ואף על פי כן, לא ניתן לדעת מה ילד יום, ולאן צריך יהיה להסיט את הזרקור בהמשך בהתאם למוקדי המחלה והיקף התפשטותה. כפי שציינו העותרים בתשובתם לתגובת המשיבים, המרפאה בכסייפה הפסיקה לבצע בדיקות וממילא הבדיקות נעשו למבוטחי קופת חולים כללית בלבד. אף איני משוכנע כי רצוי לעודד הגעתם של התושבים בכפרים הלא מוכרים אל מתחמי הבדיקות ברהט ובבאר שבע, בהינתן שהמדינה אינה מעודדת כיום נסיעות בין ערים. 3. מכל מקום, חזקה על המשיבים כי יהיו "עם יד על הדופק" ויבחנו בהתאם להתפתחויות את הצורך בפריסת מתחמי "היבדק וסע", אם נייחים ואם כאלה "שידלגו" בין הצירים שנזכרו בעתירה (כביש 31, כביש 25, כביש 40 דרומית לבאר שבע וכביש 80), או כל אמצעי אחר כפי שיידרש וכפי שימצאו המשיבים ליעיל ונכון לאותה עת. לא אמרנו דברים שאמרנו, כדי להתערב בהקצאת המשאבים של המדינה או בדרכי הפעולה בה היא נוקטת. מתגובת המשיבים נראה כי נעשות פעולות נרחבות בקרב האוכלוסייה הבדואית והכפרים הבלתי מוכרים, הן בהנגשת המידע הרלבנטי והן בחלוקת ערכות היגיינה לתושבים. רשמנו לפנינו את האמור בסעיף 28 לתגובה, כי בקרוב אמור להתבצע דיגום לנגיף הקורונה בקהילה על ידי קופות החולים, הן בחברה החרדית והן בחברה הערבית. יש להניח כי הנוגעים בדבר יבחנו את הדברים גם לגבי האוכלוסייה הבדואית בכלל והכפרים הבלתי מוכרים בפרט, בהתאם לצרכים ולהתפתחויות. ש ו פ ט השופטת ע' ברון: אף אני מסכימה עם חברי השופט א' שטיין כי דין העתירה להידחות, ומצטרפת להערותיו של חברי השופט י' עמית. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין. ניתן היום, ‏כ' בניסן התש"ף (‏14.4.2020). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 20023590_F04.docx ת מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1