מיכאל אידוס נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2357/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2357/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ח' מלצר המערער: מיכאל אידוס נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מיום 7.2.07, בתיק פ.ח. 1180/05, שניתן על ידי כבוד השופטים ש' טימן, ת' שפירא, ש' ברוש תאריך הישיבה: ט"ז בטבת התשס"ח (25.12.07) בשם המערער: עו"ד בש גלית בשם המשיבה: מתורגמנית: עו"ד ג'ויה שפירא גב' לאה נאים פסק-דין השופט א' א' לוי: המערער הודה בעובדותיו של כתב האישום שהוגש נגדו לבית המשפט המחוזי, ותמציתו היא זו: מאז תחילת שנת 2005 הוא גר, בתנאי שכירות, בדירתה של המתלוננת, אשה בגיל מתקדם (ילידת שנת 1926). במהלך שלושת החודשים שקדמו לאירוע בו עוסק הערעור, נמנע המערער מלשלם את דמי השכירות. בתאריך 8.11.05, ובעת שהמתלוננת סעדה את לבה, נטל המערער בקבוק זכוכית והלם עמו מאחור בראשה של המתלוננת. כתוצאה מכך היא החלה מדממת ונפלה מהכסא עליו ישבה. אולם גם בשלב זה לא הרפה המערער מקורבנו. הוא נטל את מקל ההליכה שלה העשוי מתכת, והחל מכה עמו על ראשה עד שנשבר. משניסתה המתלוננת להתגונן, רכן המערער לעברה וחנק אותה באמצעות ידיו. כתוצאה מכל אלה נגרמו למתלוננת קרעים רבים בקרקפת, והיא אושפזה לצורך קבלתו של טיפול רפואי. כאמור, הודה המערער בעובדות אשר יוחסו לו, ולבקשת המשיבה הורשע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות כך הוא נדון לשמונה שנות מאסר, שנתיים מאסר על תנאי, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 3000 ש"ח. הערעור מופנה כנגד העונש. נטען, כי בית המשפט המחוזי החמיר עם המערער יתר על-המידה, תוך שהוא נמנע מלתת משקל הולם לכך שמדובר באדם חולה, הסובל מהפרעת אישיות אשר לא אובחנה במועד ומעולם לא טופלה, ולמעשה מדובר בהתפרצות רגעית על רקע של סבל שהתפתח בשל תחושת בדידות, מצוקה ודלות בהם הוא חי מאז עלה בגפו לישראל, בשנת 2003. לעניין זה הפנה בא-כוח המערער לחוות דעתו של ד"ר שלום ליטמן, פסיכיאטר, אשר מצא כי המערער פעל מתוך "דחף אלים של דפרסונליזציה, אפיסת כוחות מרעב, ותסכול-באפיזודה דמוית פסיכוזה מלווה באשליה רבת עוצמה". עוד הפנתה באת כוח המערער לשני ניסיונות אובדניים שביצע המערער מאז כליאתו, ונוכח כל אלה עתרה להקל במידה ניכרת בעונשו. אכן, נראה כי קיים בסיס לטענה לפיה מצבו הנפשי של המערער אינו ככל האדם. יתרה מכך, נראה כי אותו מצב נפשי העצים נוכח מצוקותיו של המערער בחיי היום-יום, כתוצאה מעלייתו לישראל וקשייו להשתלב בה. אולם, מנגד ניצבת אישה בת 80, שהעניקה למערער קורת גג, וגם כשלא שילם את דמי השכירות במועדם לא מיהרה לסלקו מביתה. על כל אלה גמל לה המערער בתקיפה אלימה ביותר, שאך פליאה היא בעינינו כיצד לא הסתיימה בתוצאה קשה פי כמה. למרבה הכלימה, תקיפתם של קשישים הפכה בשנים האחרונות לתופעה נפוצה, שאת מחירה שילמו אחדים גם בחייהם. אכן, המערער אינו נמנה על אלה אשר ביצעו את העבירה מחמת רצון לגזול מהקשיש את ממונו, אולם התקיפה נותרה אירוע אלים ביותר שאת מוראותיו תשא עמה הקורבן, ככל הנראה, עד אחרון ימיה. כנגד תופעה קשה ומבישה זו של תקיפת חסרי ישע וחלשים בחברה, יש להלחם בכל דרך, והענישה היא אחת מהן, הואיל והיא מרחיקה מהציבור, ולו לזמן מה, אנשים שסכנתם מופלגת. מאידך, המערער אינו המקרה שהצדיק את מיצוי הדין עמו, עקב אותם מאפיינים בעיתיים באישיותו. כל אלה היו לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי, שבסופו של יום הגיע לתוצאה נכונה ומאוזנת, ממנה לא מצאנו מקום לשנות. נוכח תקופת מאסרו הממושכת של המערער, והעדר יכולת כספית לשלם כבר עתה את הפיצוי בו חויב, אנו קובעים כי את הפיצוי הוא יוכל לשלם עד ל-60 ימים לאחר תום המאסר, אולם סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום גזר דינו של בית המשפט המחוזי ועד התשלום בפועל. בכפוף לשינויי זה, הערעור נדחה. ניתן היום, ט"ז בטבת התשס"ח (25.12.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07023570_O02.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il