בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
2352/97
בפני: כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופט י' טירקל
כבוד
השופט ח' אריאל
המערערים
(המשיבים שכנגד): 1. מדינת ישראל
2.
מפקד כוחות צה"ל ביו"ש
נ
ג ד
המשיבים
(המערערים שכנגד): 1. כרמלה אסטיטי
2.
וליד אסטיטי
3.
עומר אסטיטי
4.
מגרולין אסטיטי
5.
שנדרא אסטיטי
6.
ג'ובר אסטיטי
7.
אנס אסטיטי
ערעור
על פסק-דין בית המשפט
המחוזי
בירושלים מיום 23.2.97
בת"א
542/92 שניתן על-ידי כבוד
השופטת
י' הכט
תאריך
הישיבה: ח' בתשרי תשנ"ט (28.9.98)
בשם
המערערים: עו"ד זיו אלדן
בשם
המשיבים: עו"ד מנחם קורנויץ
פסק-דין
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
1. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י. הכט) חייב
את המדינה לשלם פיצויים למשפחת המנוח ד"ר אחמד נאיף אסטיטי ז"ל שנרצח
ביום 22.4.91 על ידי שני פעילים בתנועת "הפנתר השחור" בכניסה לבניין
לשכת הבריאות בג'נין שבה עבד המנוח כראש לשכת הבריאות של המינהל האזרחי מאז 1983.
על כך הוגשו ערעור וערעור שכנגד.
ערעור המדינה נסב על
חיובה בנזיקין כלפי משפחת המנוח, על אי הטלת רשלנות תורמת על המנוח ועל גובה הנזק
ואילו הערעור שכנגד, שהוגש על ידי בני משפחת המנוח, נסב על דחיית עילות תביעה
נוספות על העילה בנזיקין ועל גובה הנזק.
2. הרצח ארע על רקע החשד שהמנוח משתף פעולה עקב
התנגדותו לשימוש באמצעי טרור והתרועעותו עם ישראלים רבים. לא היה זה אירוע ראשון
שהיה מכוון לפגוע במנוח: ב11.9.88- נעשה ניסיון לרוצחו במקום עבודתו, הוא נפצע
קשה, אושפז תקופה ארוכה וחזר לעבוד כרופא בלשכת הבריאות; ב22.7.91- נפצע קשה שומר
שהוצב על המנוח על ידי מפקד כוחות צה"ל באיו"ש כאשר אלמונים הגיעו ללשכת
הבריאות ופצעוהו. הוא לא חזר לעבוד כשומר. מלבד ההתנכלויות לגופו, ארעו במהלך
השנים מעשי פגיעה ברכושו של המנוח שבהם הוצת רכבו ונזרקו בקבוקי תבערה לעבר ביתו
ורכבו. המנוח פנה באמצעות עו"ד בבקשות לפצותו על הנזק שנגרם לו והתריע על
הפניית עורף מצד הממשל שלא נתן דעתו במידה ראויה לפגיעות שנפגעו תושבים מקומיים על
ידי גורמים עויינים, עקב שיתוף פעולה עם הממשל. בקשותיו לא נענו, בנימוק שגורמי
הביטחון אינם אחראים לנזקים שנגרמו לו, והוא הופנה לוועדת פיצויים. אחת התשובות
הגיעה אחרי מותו ובה נאמר כי הועברו לבני משפחתו על ידי משרד הביטחון 11,700
ש"ח (ככל הנראה עבור נזק לרכוש) ו15,000- ש"ח "לפנים משורת
הדין".
3. בית המשפט המחוזי בחן את עילות התביעה
החילופיות, שהן, החלטת ממשלה המודיעה לתושבי איו"ש על המגמה לחיות עם התושבים
חיים משותפים, להיטיב את מצבם ולהתייחס אליהם בשיוויון. בצדק קבעה השופטת המלומדת
כי החלטה זו אינה באה בגדרה של הבטחה מנהלית באשר אין היא עונה על הקריטריונים
שנקבעו לצורך סיווג אקט מנהלי כהבטחה שלטונית המעמידה עילת תביעה. העילה השניה,
לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה תש"ל1970-, אף היא איננה מעמידה עילת
תביעה למערערים באשר המנוח אינו נכנס לגדר הגדרת "נפגע" שבסעיף 1 לחוק.
4. מכאן עבר בית המשפט לבחון את עוולת הרשלנות,
הוא החיל על המקרה את פקודת הנזיקין [נוסח חדש] מכוח "חזקת שוויון
הדינים". הוא הבחין בין חובת הזהירות של מעביד כלפי עובד בדרך כלל, המתייחסת
לסיכונים הכרוכים בעבודה שאותם על המעביד למנוע לבין הסיכון במקרה זה שהיה טמון
בעצם העסקתו של המנוח ושהמעביד היה מודע לו. בית המשפט קבע, כי בהיות המעביד מודע
לאותו סיכון, הייתה זו חובתו ליתן למנוח הגנה מירבית. אמנם, ניתנה לו הגנה באמצעים
שונים כמפורט על ידי בית המשפט, אלא שלדעת בית המשפט, לא היו אלה אמצעים מספיקים
נוכח נסיבותיו של המקרה.
5. בהטילו אחריות על המדינה עקב רשלנות, התייחס
בית המשפט לרמת השמירה על עובד בזק שהושאר בעבודה במנהל האזרחי, שהעיד כי בכל בוקר
היה בא חבלן למכוניתו לבדוק אם לא מולכדה וכי הצטרפו אליו בין שלושה לארבעה חיילים
כליווי מהבית למשרד, שניים ישבו איתו בכניסה למשרד ושניים בחדר. כאשר נסע לעבודה
בירושלים, בתל-אביב או בחיפה, היו מצטרפים אליו שני חיילים והיה לו ליווי צמוד כל
העת. אמנם אבטחה זו ניתנה לפרק זמן מוגבל בעקבות התראה שקיבלו כוחות הביטחון שהעד
נכלל ברשימת אחד מארגוני הטרור, אולם המנוח לא קיבל את אותה הגנה ולו לתקופה קצרה
ככל שהלכה וגברה הסכנה לחייו.
6. גם טענת רשלנות תורמת מצד המנוח נדחתה על-ידי
בית המשפט. לאחר ניסיון ההתנקשות בחייו של השומר שהיה למנוח, לא היה לו שומר אחר
באשר איש לא היה מוכן לקבל את התפקיד שהיה כרוך בסיכון לחיים. מתחקיר שנערך לאחר
הרצח הוברר, כי תת מקלע שנמסר למנוח הושאר בביתו וכי המנוח לא לבש אפוד מגן שקיבל,
ולא דיווח לרשויות על כך שאין לו שמירה. האקדח שנמסר לו נמצא במשרדו, אולם הוא לא
השתמש בו. ככל הנראה, לא הספיק לעשות זאת. על אף כל אלה נמנע בית המשפט מלהטיל על
המנוח רשלנות תורמת. הוא ציין כי לאחר ההתנקשות בחיי השומר, לא נמצא שומר שהסכים
ליטול עליו את השמירה על המנוח. הסכנה בתפקיד היתה רבה מדי ועל אף שרשויות הצבא
מימנו את שכרו של השומר לא הצליח המנוח למצוא שומר אחר. בית המשפט הוסיף וקבע כי
לא הובאו ראיות בקשר למיקום הדקירות בגופו של המנוח ועל אופן התקיפה על ידי
הרוצחים ולפיכך לא ניתן היה לקבוע כי האפוד היה מגן עליו וכי היה סיפק בידו לאחוז
בנשק. עובדה היא כי האקדח היה איתו במשרדו וככל הנראה לא הספיק להצטייד בו. לפיכך,
דחה בית המשפט את טענת הרשלנות התורמת שהעלתה המדינה.
7. אנו סבורים כי בנסיבות המיוחדות מאוד של המקרה
הנוכחי, בהתחשב בהתנכלויות הרבות במנוח, בביתו וברכושו, בהתחשב בפניותיו אל
הרשויות, שבהן יידע אותם על הסיכון שבפניו הוא עומד, ובהתחשב בעובדה שהשומר
שליווהו נפצע קשה על ידי מתנקשים, נראה כי הקביעה המטילה אחריות בנזיקין על
המדינה, שלא עשתה את הדרוש להגנת המנוח, בדין יסודה וכך גם הקביעה באשר להעדר
רשלנות תורמת מצד המנוח. הסיכון לחיי המנוח היה גדול וידוע. הוא לא הצליח למצוא
שומר לאחר שהשומר נפגע על ידי מתנקשים. אמצעי המגן שנתנו לו לא היו מספיקים
בנסיבות העניין. תת מקלע שקיבל היה בבית - שגם עליו היה צריך המנוח להגן. האקדח
היה במשרד והמנוח לא הספיק לשלפו. המנוח אכן לא לבש את אפוד המגן, אולם מאחר ולפי
קביעת בית המשפט לא הוכח באילו מקומות בגופו נדקר הרי שאין הוכחה שהאפוד היה מונע
את הפגיעה בו ואת מותו. ראוי להוסיף, שחובת הזהירות שחב אדם כלפי עצמו, קטנה מחובת
הזהירות שחב המעביד כלפיו.
במצב דברים זה דין הערעור בשאלת האחריות
להידחות.
גובה הנזק - שיעור אובדן התמיכה
8. המערערים מעלים טענות שונות כנגד הנזקים
ושעורם. נראה לי כי אין להתערב בהערכת בית המשפט את נזקם של התלויים, למעט בעניין
הפרשי ההצמדה שנוספו על סכום הפיצויים שנפסק בגין אובדן התמיכה לעבר.
בית המשפט הניח כי המנוח היה מעתיק את מקום
מגוריו ועיסוקו לספרד וכי היה מנסה למצוא שם עבודה במקצועו כרופא מומחה. יתרה
מזאת: הובאו לפניו ראיות שלפיהן, רופא מומחה בספרד עשוי להשתכר סכום העולה כדי
389,597 פזטות, סכום השווה ל9,116- ש"ח (על פי שער המרה של 2.34 ש"ח
ל100- פזטות). אלא, שבית המשפט קבע כי סיכוייו של המנוח למצוא עבודה קבועה במקצועו
שקולים לסיכוייו להיות מובטל מעבודה. בנסיבות אלה סבר בית המשפט כי "כל סכום [שיקבע]
כבסיס לחישוב בנסיבות אשר כאלה, יהיו בו סממנים ספקולטיביים" (סעיף 4(ז)
לפסק-הדין). ומכאן, על מנת שלא לקפח את המשיבים ולאפשר להם רמת חיים מינימלית -
כלשון בית המשפט - נקבע אובדן התמיכה בהתבסס על עדותה של האלמנה אודות הסכום
הנדרש, מידי חודש, לקיים את ילדיה ואותה ולספק את צרכיהם, ולוּ בדוחק. סכום זה עמד
על 4,446 ש"ח, והוא פרי המרת 190,000 פזטות, בשער החליפין האמור לעיל. אמנם,
"פיצוי לתלויים נפסק להם בשל אבדן התמיכה שהיו זוכים בה אילו היה המנוח נשאר
בחיים. משמע, ששומה על בית-המשפט לקבוע, תחילה, את הכנסתו האפשרית של המנוח,
אילולא נפטר" (ראו ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה רביעית,
התשנ"ח) 771). אולם - וכפי שציינה בצדק השופטת י' הכט - קביעת אבדן התמיכה
בנדון אינה עניין של ודאות עובדתית, ובכגון דא, "בית המשפט אינו כפות לשיטת
חישוב זו או אחרת. ... הוא מצווה ... להעריך את הפסד הממון ... שסבלו התלויים
במנוח בגלל מותו. להשגת מטרה זו יכול הוא לבור לו את הדרך הנראית לו כנכונה
ומתאימה לנסיבות המיוחדות של המקרה, בהתחשב עם חומר הראיות שהובא לפניו" (ראו
ע"א 187/57 קרפ נ' צדיק, פ"ד יב 171, 175).
9. "השאלה העומדת בפני בית-המשפט שלערעור
איננה אם נקט השופט שיטת חישוב טובה או גרועה, אלא אם הסכום שפסק לתובעים פיצוי
סביר הוא או בלתי-סביר, אם הפריז השופט למעלה מכל מידה סבירה או אם קפץ ידו יתר על
המידה. והיה אם סכום הפיצויים שפסק השופט אמנם סביר הוא בעיני בית-המשפט שלערעור,
לא יתערב בפסיקתו, אף אם נקט שיטה לא-טובה, ואף אם בית-המשפט שלערעור, אילו ישב
בערכאה הראשונה, היה נוקט שיטה אחרת" (ראו ע"א 610/75 רותם נ' נוף,
פ"ד לב(1) 799, 808; וכן, קציר, לעיל, בעמודים 907-909).
10. שוכנעתי כי הגם שניתן היה לקבוע את אובדן
התמיכה בדרך אחרת - על בסיס הכנסתו האפשרית של המנוח - קביעתו של בית משפט קמא
סבירה היא עד מאוד, ואיני מוצאת מקום להתערב בה.
11. בית המשפט פסק ריבית והצמדה על הפיצוי בגין
אובדן התמיכה לתלויים לתקופה שבין מות המנוח ובין פסק-הדין, למן מחצית התקופה.
דומני כי בזאת שגה בית המשפט. סכום הבסיס לאבדן התמיכה אותו קבע בית המשפט, נקבע
כסכום משוערך נכון ליום פסק-הדין, על פי שוויו. מכאן, שעל סכום זה אין להוסיף
הפרשי הצמדה ויש לבטל את החיוב בהפרשי הצמדה על סכום הפיצויים בגין אובדן
התמיכה בעבר. תוספת הריבית תישאר על כנה.
12. אשר לערעור שכנגד של המשיבים, לא מצאתי כי
הטענות המועלות בו, מצדיקות את התערבותנו.
13. אשר על כן, כפוף לאמור בסעיף 11 לעיל, בו בוטל
החיוב בהפרשי הצמדה, נדחים הערעור והערעור שכנגד. המערערים ישלמו למשיבים
הוצאות בסך 10,000 ש"ח.
ש ו פ ט ת
השופט י' טירקל:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט ח' אריאל:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינה
של כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן.
ניתן היום, ו' בכסלו
תשנ"ט (25.11.98).
ש ו פ ט
ת ש ו פ ט ש ו פ ט
97023520.J05