עזבון המנוח אסולין גבריאל ז"ל נ. וליד דרויש

9 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2352/21 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת י' וילנר המערערים: 1. עזבון המנוח אסולין גבריאל ז"ל 2. עליזה אסולין נ ג ד המשיבים: 1. וליד דרויש 2. הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה בת"א 010767-06-14 שניתן ביום 31.01.2021 על ידי כבוד השופטת ב' טאובר בשם המערערים: עו"ד ערן בקר, עו"ד מורן כהן יהונתן בשם המשיבים: עו"ד ליאורה קטלניק פסק-דין השופט י' עמית: 1. ביום 20.11.2013 אירעה תאונה שבמהלכה נפגע המנוח, יליד 1954, מרכב בעת שרכב על אופניים חשמליים. המנוח נפגע פגיעת ראש קשה, פונה ממקום התאונה כשהוא מחוסר הכרה, ובהמשך אובחן כסובל מדימום תוך מוחי. למרבה הצער, מותו נקבע ביום 27.11.2013. המנוח הותיר אחריו אלמנה ושלושה ילדים בגירים. 2. המערערים 2-1, עזבון המנוח ואלמנתו (להלן: המערערים), הגישו לבית המשפט המחוזי תביעה לפיצויים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). ביום 27.9.2019 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כב' השופט כ' סעב) שקבע כי המנוח לא זכאי לפיצויים לפי חוק הפיצויים משום שנהג ברכב מנועי ללא ביטוח והתביעה נגד נהג הרכב הפוגע ומבטחת הרכב (להלן יחד: המשיבים) נדחתה. ערעור על פסק הדין התקבל לאחר שבית משפט זה הכריע כי אופניים חשמליים אינם "רכב מנועי" כהגדרת המונח בחוק הפיצויים וכי העיזבון זכאי לפיצויים כאילו היה המנוח הולך רגל (ע"א 7023/19 עזבון המנוח גבריאל אסולין ז"ל נ' דרויש (12.10.2020); בקשה לדיון נוסף נדחתה, דנ"א 7340/20 מיום 4.3.2021). התיק הוחזר אפוא לבית המשפט המחוזי (השופטת ב' טאובר) להכרעה בשאלת הנזק. הוסכם על הצדדים כי פסק הדין ינתן על ידי השופטת טאובר, הגם שהראיות בתיק נשמעו בפני השופט סעב. 3. המנוח סבל ממצב רפואי קודם לאחר שנפגע בראשו בתאונה מיום 23.2.1989 שהוכרה כתאונת עבודה. בשל תאונה זו המנוח הוכר על ידי המל"ל כסובל מנכות צמיתה בשיעור 90% החל משנת 1990 (70% בגין הפרעה אפקטיבית פעילה עם הפרעה קשה מאוד בתפקוד הנפשי והחברתי; 30% בגין הגבלות תנועות בינוניות בעמוד השדרה; 20% בגין הפרעות בקורדינציה ותסמונות אקסטרה פירמידליות; ולאחר הפעלת תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 – 90%). עד לפטירתו קיבל המנוח קצבת נכות מעבודה שעמדה נכון לשנת 2012 על סך של 7,712 ₪ וקצבה מיוחדת מכוח סעיף 112 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי) שעמדה על סך של 4,029 ₪. למנוח לא היו הכנסות נוספות. למנוח היה בנוסף עבר רפואי משמעותי והוא סבל מסכרת, יתר לחץ דם, חוסר שיווי משקל אוטם שריר הלב ועוד. לנוכח עברו הרפואי של המנוח, בית המשפט מינה מומחה לקביעת תוחלת חייו, והמומחה קבע כי זו הייתה צפויה להתקצר בחמש שנים ללא קשר לתאונה מושא התביעה. 4. בית המשפט הכיר בקצבת הנכות מהעבודה בסך 7,712 ₪ כנזק בר פיצוי בגדר תביעת התלויה והעיזבון, אך קבע כי הקצבה המיוחדת ששולמה למנוח בסך 4,029 ₪ (סכום השווה ל-50% מהקצבה המקסימלית) נועדה לצרכי החזקתו ושיקומו של מי שנגרמה לו נכות בתאונת עבודה, כך שאין להתייחס אליה כמקור הכנסה ולהביאה בחשבון בחישוב הפסד השכר בשנים האבודות. נקבע כי הקצבה המיוחדת נועדה לשירותים מיוחדים שהמנוח צרך וככל שהמנוח השתקם עד כדי שהיה מסוגל לטפל בעצמו ובעבודות הבית, כטענת אלמנתו, ניתן להניח כי לא היה ממשיך לקבל את הקצבה המיוחדת, לא כל שכן בשיעורה המוגדל. בית המשפט קבע כי טענת האלמנה לפיה המנוח לא עשה בקצבה שימוש לצרכיו שלו והקצבה נחסכה על ידי בני הזוג, היא טענה מוקשית, ולא ניתן לקבוע כי כספי הקצבה המיוחדת ודווקא אלה שימשו לחסכון. בהתחשב בכך שעדותה של האלמנה היא עדות יחידה של בעלת דין שיש לה אינטרס כספי מובהק, ועדותה אף עומדת בסתירה למסמכים רפואיים ולמסמכי המל"ל, נקבע אפוא כי בסיס השכר של המנוח יחושב על בסיס קצבת הנכות בלבד שעמדה על סך של 7,712 ₪ נכון למועד הפטירה (ללא ניכוי מס הכנסה). לא הייתה מחלוקת על השתכרותה של האלמנה כעצמאית מחנות מתנות שהייתה בבעלותה, ושכרה הועמד על סך 2,507 ₪ לחודש. בית המשפט לא הביא בחשבון לצורך החישוב מקור הכנסה נוסף של האלמנה – הכנסה בסך 2,000 ₪ מהשכרת נכס – הגם שהוא ממשיך להשתלם לה לאחר פטירתו של המנוח. 5. על בסיס נתונים אלה פסק בין המשפט לזכות המערערים את הסכומים הבאים: בגין הפסד שכר בשנים האבודות – 1,076,342 ₪ (אובדן ההכנסה של המנוח חושב עד לגיל 78 לנוכח קיצור תוחלת חיים של חמש שנים כפי שנקבע על ידי המומחה); כאב וסבל לעיזבון – 46,000 ₪; הוצאות קבורה ומצבה – 15,000 ₪; אובדן שירותי בן זוג – 50,000 ₪. ביחס לראש הנזק האחרון, בית המשפט קבע כי עדות האלמנה לפיה המנוח השתקם וסייע לה במטלות הבית, אינה מתיישבת עם מצבו הרפואי של המנוח כעולה מהמסמכים הרפואיים ותיק השיקום במל"ל, ואף לא מתיישבת עם עדות חברו של המנוח, שהעיד כי המנוח לא עסק בעבודות משק בית ולכל היותר ביצע מעת לעת משלוחי בלונים. 6. סך נזקי האלמנה כיורשת וכתלויה הסתכם אפוא לסך של 1,187,342 ₪. מסכום זה נוכו שוויה המהוון של קצבת השארים שמגיעה לאלמנה בסך 486,648 ₪ וסך של 79,500 ₪ ממענק פטירה מוגדל בסך 186,336 ₪ שקיבלה האלמנה מכוח הוראת סעיף 310(ג) לחוק הביטוח הלאומי. לאחר הניכויים, הועמד סך הפיצוי שנפסק לאלמנה כתלויה וכיורשת על הסך של 621,194 ₪ בתוספת מע"מ ושכ"ט בשיעור של 13%. על סכום הפיצוי נסב הערעור שלפנינו. 7. המערערים הלינו על מיעוט הסכומים שנפסקו בגין אובדן שירותי בן זוג והפסדי שכר. טענתם המרכזית היא כי יש לראות בקצבה המיוחדת שהשתלמה למנוח כחלק מהכנסתו, וזאת מכיוון שהקצבה שולמה למנוח בחייו ושימשה כהכנסה וכמקור לחסכון של בני הזוג, והתחשבות בקצבה בשלב קביעת בסיס השכר מגשימה את עיקרון היסוד של השבת המצב לקדמותו. המערערים סבורים כי מסקנה זו מתבקשת בהיקש לפסיקה שקבעה שיש להתחשב בהכנסה לא מדווחת לצורך חישוב הפסדי השתכרות, ואף מקל וחומר במקרה דנן, מקום שבו הוכח שהקצבה המיוחדת שימשה כהכנסה שאף הועברה בחלקה לחסכון. עוד נטען כי לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהקצבה המיוחדת ששולמה למנוח בגין תאונת העבודה המוקדמת הייתה ברת ניכוי בחישוב הפיצוי בגין אותה תאונה, וגם מסיבה זו יש להביאה בחשבון בחישוב הפסדי השכר. לטענת המערערים, אין חזקה בדבר היות הקצבה המיוחדת "זכות אישית" שנועדה אך לכיסוי הוצאות בגין עזרה ושיקום. הקצבה המיוחדת עשויה להשתלם גם לנפגע המאושפז במוסד סיעודי שכל צרכיו השיקומיים מסופקים על ידי המוסד, ויש לראותה כ"נכס" המתקבל מכוח תשלום דמי הביטוח ששילם הנפגע. עוד נטען כי לכל הפחות, החזקה בדבר היות הקצבה "זכות אישית" היא חזקה הניתנת לסתירה והיא אכן נסתרה בנסיבות דנן משהוכח שהקצבה הייתה חלק נכבד מהכנסת המשפחה. המערערים הוסיפו וטענו בהתבסס על עדותה של האלמנה, עדות חברו של המנוח והמסמכים שהוגשו, כי במקרה דנן הוכח שמצבו הפיזי והתפקודי של המנוח היה ללא דופי וכי הוא לא נזקק וממילא לא הוציא הוצאות לצרכי עזרה ושיקום ואף סייע לאלמנה בבית העסק שלה ובבית. נטען כי הקצבה המיוחדת לא שימשה בפועל לצרכי החזקתו ושיקומו האישיים של המנוח, ויש לראות באובדן הקצבה הנובע מפטירתו כנזק ממוני הדומה באופיו להפסד השתכרות. בתוך כך, נטען כי עדות האלמנה לא הייתה בבחינת עדות יחידה של בעל דין ועדותה גובתה בתדפיסי חשבון הבנק. עוד הדגישו המערערים כי מכיוון שהראיות לא נשמעו בפני המותב שנתן את פסק הדין, אין במקרה דנן יתרון לערכאה הדיונית בבחינת הראיות. מכל הטעמים שהובאו לעיל, המערערים סבורים כי יש להתערב במסקנותיו של בית משפט קמא ובתוצאה אליה הגיע. 8. בתשובתם לערעור, המשיבים תמכו במסקנתו של בית משפט קמא וטענו כי אין לראות בקצבה המיוחדת כ"הכנסה" לצורך חישוב אובדן השתכרות. נטען בין היתר, כי הקצבה לא נגזרת משכרו של המנוח והיא מיועדת לצרכים אישיים ולשיקום מקצועי; כי בתקופת אשפוזו בבית החולים, לא השתלמה למנוח הקצבה המיוחדת מאחר שהטיפולים הרפואיים והשיקומיים סופקו במסגרת האשפוז; כי הזכאים לקצבה מיוחדת מחויבים להודיע על שינוי במצבם, והמל"ל רשאי להפסיק את תשלומה או להגדילה בהתאם; כי המנוח ואלמנתו לא עמדו בחובתם להודיע על החלמה מלאה, וקיבלו קצבה גבוהה מאוד ולא פרופורציונלית; כי הקצבה אינה "נכס" של נפגע עבודה, וזכאי לקבלה רק מי שעומד בתנאי החוק והתקנות; וכי במקרה דנן, משלא הוצאו הוצאות רפואיות ושיקומיות, הקצבה כלל לא הייתה אמורה להשתלם ומכל מקום פקעה עם מותו של המנוח ולא יכולה להיחשב כ"הכנסה". עוד נטען כי האלמנה לא עמדה בנטל להוכיח אובדן שירותי בעל בתקופה הרלוונטית עובר לתאונה, ואין לאפשר לה לאחוז את החבל בשני קצותיו, "להנות" מכספי הקצבה המיוחדת ואף לטעון כי המנוח השתקם עד כדי שהיה ביכולתו לסייע בעבודות הבית. 9. ביום 17.11.2021 התקיימה ישיבת קדם ערעור שבה נשמעו טענות הצדדים, ובסופה נקבע כי בהתאם לתקנה 138 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט2018- (להלן: תקנות סד"א), יינתן פסק דין על ידי הרכב על סמך החומר הקיים ולאור הטענות שהועלו בקדם הערעור. לאחר דברים אלה, המערערים ביקשו להגיש השלמת טיעון קצרה בנוגע להבחנה בין הקצבה המיוחדת לקצבת נכות מעבודה, והמשיבים מנגד הגיבו להשלמת הטיעון. על רקע כל האמור לעיל, ומכוח סמכותנו לפי תקנה 138(א)(5) לתקנות סד"א, מצאנו להכריע בערעור על יסוד החומר שבכתב שלפנינו, ואקדים ואומר כי דין הערעור להידחות. 10. איני סבור כי נפלה שגגה במסקנתו של בית משפט קמא לפיה לא היה מקום להתחשב בקצבה המיוחדת שהשתלמה למנוח לצורך חישוב הפסדי השכר. אסביר. כידוע, נפגע עבודה עשוי להיות זכאי לקצבה או למענק הנגזרים מדרגת נכותו של הנפגע, והוא עשוי להיות זכאי בנוסף ל"גמלאות מיוחדות" כאמור בסעיף 112 לחוק הביטוח הלאומי: גמלאות מיוחדות 112. (א) נכה עבודה שנקבעה לו דרגה יציבה בשיעור של 75% לפחות, זכאי, בנוסף לכל גמלה אחרת - (1) לקצבה מיוחדת להחזקתו האישית או לשיקומו המקצועי עקב נכותו, בסכומים ולפי כללים שנקבעו, אולם לא יותר מרבע הקצבה המרבית המשתלמת לפי סעיף 105 על בסיס דמי הפגיעה המרביים האמורים בסעיף 97(א); (2) למענק לסידורים חד-פעמיים הנובעים מנכותו, בתנאים ובסכומים שנקבעו.        (ב) נכה עבודה שנקבעה לו דרגת נכות של 75% לפחות והיא דרגה שאינה יציבה, יהיה זכאי לקצבה מיוחדת לפי סעיף קטן (א)(1), אם קבעו רופא או ועדה רפואית לפי סעיף 118, או הועדה הרפואית לעררים לפי סעיף 122, כי הם סבורים שהדרגה היציבה של נכה העבודה לא תפחת מ- 75%; קביעה לפי סעיף קטן זה, דינה, לענין סעיף 124, כדין קביעת דרגת נכות.       (ג) השר רשאי, בהתאם לתנאים מיוחדים שקבע, להחיל את הוראות סעיף קטן (א) לגבי נכה עבודה שדרגת נכותו פחותה מ- 75%, לענין תשלום קצבה מיוחדת או מענקים לסידורים חד- פעמיים, שניהם ביחד או כל אחד מהם בנפרד. קצבה מיוחדת משתלמת לנפגעי עבודה. המקבילה לכך בנכות כללית היא קצבת שירותים מיוחדים (שר"מ), וסעיף 206 לחוק הביטוח הלאומי קובע הוראה דומה ולפיה "שירותים מיוחדים הניתנים לאדם לפי פרק זה הם שירותים לטיפול אישי בו ולעזרת בית לשירותו האישי ולמשק ביתו" (וראו תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (מתן שירותים מיוחדים), התשל"ט-1978). תקנות הביטוח הלאומי (מענק מיוחד וקיצבה מיוחדת לנכים), התשכ"ה-1965 (להלן: תקנות קצבה מיוחדת או התקנות) מסדירות את מימוש הזכאות לגמלאות המיוחדות על סוגיהן. כך, תקנה 10 לתקנות קצבה מיוחדת עניינה בזכאותו של נכה עבודה לקצבה מיוחדת להחזקה אישית; תקנות 10א עד 10ג עניינן בזכאות נכה עבודה לתשלומים בעד החזקת רכב, בהתחשב בקצבת הניידות המשולמת לו ושיעורה; ותקנה 10ד עניינה בזכאות לקצבה מיוחדת לכיסוי הוצאות לצורך שיקומו המקצועי או הבטחת עיסוקו של הנכה (וראו ע"ע (ארצי) 40779-05-17‏ ‏בגו – שירותי בריאות כללית‏, פסקאות 43 ו-46 (15.5.2020) (להלן: עניין בגו)). מפסיקת בית הדין הארצי לעבודה שנדרשה לקצבה המיוחדת לפי תקנה 10 עולה, כי זו נועדה למימוש הצרכים של נפגע העבודה, ונקבע כי תכליתה העיקרית, גם אם לא בלעדית, היא לממן טיפול סיעודי כללי לנפגע עבודה (דהיינו סיוע בפעולות היום יום, להבדיל מצרכים אחרים של נפגע העבודה). בתוך כך צוין שהקצבה המיוחדת "[...] מיועדת גם למימון צרכים אחרים של נפגע עבודה. לפיכך, ככל שנותרים בידי נפגע עבודה כספים מהקצבה המיוחדת, אין מדובר ב'תשלום עודף', אלא בתשלום שהוא זכאי לו למימון צרכים נוספים על מימון העסקת העובד הסיעודי" (עניין בגו, פסקאות 47-46 ו-85. עתירה לבית משפט זה נדחתה על הסף מחמת אי צירוף משיבים רלוונטיים ושיהוי, ובבחינת למעלה מן הצורך בהעדר עילה, בג"ץ 6493/20 בגו נ' בית הדין הארצי לעבודה (17.10.2021); עוד ראו עב"ל (ארצי) 6070-04-20‏ ‏ביטון – המוסד לביטוח לאומי‏, פסקאות 28-25 (23.12.2021)). סעיף 11 לתקנות קצבה מיוחדת עוסק במצב שבו חל שינוי במצבו של הנפגע, וזה לשונו: שינוי במצב 11. (א)  חל שינוי במצבו של הנכה העשוי להביא לידי הפסקה בתשלום הקיצבה המיוחדת או להפחתה בשיעורה, יודיע על כך מיד למוסד.        (ב)  נוכח המוסד כי חל שינוי כאמור בתקנת משנה (א), בין על פי הודעת הנכה ובין בדרך אחרת, רשאי המוסד להפסיק את תשלום הקיצבה המיוחדת או להפחית בשיעורה. הנה כי כן, עולה מהתקנות כי הקצבה המיוחדת נקבעת לפי רמתו התפקודית של נכה העבודה (ראו הדירוג הקבוע בתקנה 10) או לפי קביעתו של פקיד השיקום בהתאם לצרכיו של הנכה (תקנה 10ד); הקצבה נועדה לשימושים ספציפיים הדרושים לצרכיו של נכה העבודה ולצורך תפקודו היום-יומי ושיקומו; והמל"ל רשאי להפסיק את תשלומה או להפחיתה בין אם הנפגע מילא אחר חובתו להודיע על שינוי במצבו העשוי להשפיע על תשלום הקצבה, בין אם נודע למל"ל על שינוי כאמור בדרך אחרת. 11. כאמור, לטענת המערערים, מקום שבו השתפר מצבו של נפגע עבודה עד כדי שהקצבה המיוחדת לא שימשה אותו בפועל לצרכיו התפקודיים והשיקומיים אלא לחסכון, יש לראות בקצבה המיוחדת כ"הכנסה" שאבדה עם מותו של נפגע העבודה ולקחת אותה בחשבון בחישוב הפסדי השכר לעיזבון ולתלויים. ברם, טענה זו מתעלמת ממאפיינה של הקצבה המיוחדת ומתכליתה לממש את צרכיו של נפגע העבודה כאמור לעיל. אציין כי הטענה לפיה הקצבה המיוחדת לפי תקנה 10 לתקנות לא נשללת מנפגע עבודה השוהה במוסד סיעודי, עמדה בפני בית הדין לעבודה בעניין בגו ואושרה על ידי המל"ל בטיעוניו. חרף זאת נמצא כי אי שלילת הזכאות לקצבה מיוחדת מנפגע עבודה השוהה במוסד סיעודי – וזאת בשונה משלילת גמלת סיעוד או גמלת שר"מ במצב דומה – אינה שוללת את תכליתה העיקרית של הקצבה שהיא מימון הטיפול הסיעודי (שם, פסקה 27). 12. טענת המערערים גם מתעלמת מחובתו של נפגע עבודה להודיע על שינוי במצבו העשוי להשליך על תשלום הקצבה. בהקשר זה, אין לדידי להקיש לעניין זה מהפסיקה שהכירה במידת מה ובתנאים מסוימים בהכנסה לא מדווחת לצורך חישוב בסיס השכר. על אף שברמת העיקרון, ההלכה הנוהגת בכל הנוגע ל"הכנסות בשחור" היא שהפיצוי יגזר מההכנסה האמיתית שהוכחה, ואין להעניש את הניזוק ובפרט את התלויים בו בשל חטאיו, היו שהרהרו אחר הלכה זו, בין היתר על מנת שלא יצא חוטא נשכר (וראו פסק דיני בע"א 4816/20 לסקוב נ' פלונית, פסקה 7 והאסמכתאות הנזכרות שם (‏10.3.2021)). מכל מקום, בפסיקה נקבעו "כללי אצבע" לפיהם בית המשפט יפסוק פיצויים במקרה של טענה להכנסה לא מדווחת, כמו נטל מוגבר להוכחת גובה ההשתכרות הלא מדווחת, וגם כשהוכחה הכנסה לא מדווחת, יש להפחיתה ולו במעט לצורך חישוב הפיצויים (שם, פסקה 8). לדידי, אין לגזור לענייננו גזירה שווה ממצבים של "הכנסה בשחור", ואם אכן המנוח תפקד "ללא דופי", כפי שנטען, הרי שמן הסתם הקצבה המיוחדת הייתה נשללת בהעדר הצדקה לקבלת הקצבה. לדידי, אין מדובר בהפרת חובת דיווח "פסיבית" כנטען על ידי המערערים, אלא בנטילה "אקטיבית" שלא כדין של כספים מקופת הביטוח הלאומי. זאת ועוד. "הכנסה בשחור", כשמה כן היא, הכנסה, בעוד שהקצבה המיוחדת היא למעשה שיפוי על הוצאות שהנפגע נדרש להן לצורך תפקודו ושיקומו. לכן, אין להקיש ואין ללמוד "קל וחומר" לענייננו מהסוגיה של הכנסה לא מדווחת. 13. אשר להשוואה בין הקצבה המיוחדת לבין קצבת זקנה או קצבת נכות מעבודה, הרי שקיימת זיקה בין קצבת הזקנה וקצבת הנכות מעבודה להשתכרותו של הניזוק. ככלל, קצבת הזקנה מהווה חלק ממקורות הכנסתו של אדם לעת זקנתו ומהווה תחליף לשכר עבודה (ע"א 9209/03 עז' המנוח יניב ניסן ז"ל נ' הכשרת הישוב חב' לביטוח בע"מ, פסקה 12 (16.11.2018), שם הוכרה קצבת הזקנה לה היה זכאי המנוח אלמלא התאונה, כחלק מהנזק). קצבת הנכות מעבודה מחושבת על בסיס השכר שלפני התאונה, ותשלום הקצבה במקרים שבהם הנפגע ממשיך לעבוד עשוי להיות קשור לטעמים אחרים כגון עידוד הנפגע לשוב לעבודתו. לא כך הקצבה המיוחדת לנפגעי עבודה ולא כך קצבת השירותים המיוחדים בנכות כללית. קצבאות אלה נועדו לטיפול אישי בנכה והן מכלות את עצמן מעצם ייעודן לצורך זה (וראו פסק דינו של השופט י' סוהיל בת"א (שלום נצ') 6357/05‏ עזבון המנוחה בן חיים בת שבע ז"ל נ' זר, בפסקה 20 (25.11.2008)). בשל האופי האישי של הקצבה, אין לראות בקצבה המיוחדת כ"חלף משכורת", ולכן, מן הסתם גם לא ניתן יהיה לראות בקצבה כ"נכס" המוקנה לנאמן במקרה של פשיטת רגל של הניזוק (להבדיל מפיצוי בגין הפסדי השתכרות ופגיעה בכושר ההשתכרות של ניזוק המוקנים כיום לנאמן – ע"א 10217/16 ‏ב.ת.ב - בניני תעשיה באר-שבע בע"מ נ' ג'ינר (17.1.2019); דנ"א 1996/19 בני קוגן נ' ב.ת.ב - בנייני תעשיה באר-שבע בע"מ )‏11.1.2021)). 14. סופו של דבר, שמקובלת עלי מסקנתו של בית משפט קמא, כי אין לראות בקצבה המיוחדת כחלק מהכנסת המנוח אשר הפסקתה כתוצאה מפטירת המנוח מהווה נזק ממוני בדומה להפסד השתכרות. הקצבה המיוחדת נועדה לצרכיו של המנוח ולמימון השירותים להם הוא נזקק, והקצבה אמורה לכלות את עצמה לצרכים להם נועדה. מקום שבו מקבל הקצבה נפטר, נפסקות ההוצאות ופוקעת הזכות לקבל את הקצבה. ככל שהמנוח לא נזקק לשירותים מיוחדים, הרי שהקצבה הייתה נפסקת ממילא, ואין לראות את הקצבה המיוחדת כ"הכנסה" או כ"חלף משכורת". עוד אפנה לתקנה 1(א)(1) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת הכנסה בביטוח זקנה ושאירים), התשל"ז-1976, המחריגה מהגדרת "הכנסה" קצבה מיוחדת המשתלמת מכוח סעיף 112 לחוק, מה שתומך במסקנה כי המחוקק אינו רואה בקצבה המיוחדת כמקור הכנסה. לבסוף, אעיר כי ממילא לא ניתן לומר כי "הוכח", כפי שנטען על ידי המערערים, שהקצבה עצמה שימשה לחסכון, ובית משפט קמא עמד על הקושי בטענה על רקע העובדה שלבני הזוג היו הכנסות נוספות, ולא ניתן "לצבוע את הכסף" ולקבוע שדווקא כספי הקצבה המיוחדת הם אלה שנחסכו. מכל האמור עולה, כי אין מקום להתחשב בקצבה המיוחדת לצורך קביעת בסיס השכר והפסדי השכר בשנים האבודות. 15. המערערים הלינו על מיעוט הפיצוי שנפסק להם בראש הנזק של אובדן שירותי בן זוג. ברם, על רקע נסיבותיו של המנוח; גילו; ומחלות הרקע שמהן סבל שאינן קשורות לתאונות, אין לפנינו מקרה "רגיל" של אובדן שירותי בן זוג, ולא מצאתי אפוא להתערב בקביעתו של בית משפט קמא בעניין זה. אי לכך, דין הערעור להידחות גם בנקודה זו. 16. סוף דבר, הערעור נדחה. בנסיבות העניין, בהתחשב בשאלה העקרונית שהציבו המערערים, ובהתחשב במסע הארוך שעברו המערערים בדרכם אל הפיצוי, לאחר שב"סיבוב הראשון" נדחתה תביעתם, לא יעשה צו להוצאות בערכאה זו. ניתן היום, י"ז בשבט התשפ"ב (‏19.1.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 21023520_E07.docx עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1