פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול לערעורים

6 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2350/20 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ד' מינץ העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול 2. פלונית עתירה למתן צו על תנאי ובקשה למתן צו ביניים בשם העותר: עו"ד פרופ' מיכאל קורינאלדי; עו"ד הניה כהן בשם המשיבה 2: עו"ד אתי גוהר פסק-דין השופטת ע' ברון: 1. לפנינו עתירה לביטול פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בירושלים מיום 13.11.2019, שבגדרו התקבל ערעור על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בירושלים מיום 28.11.2017 (להלן: בית הדין הגדול ו-בית הדין האזורי, בהתאמה); וכן לביטולן של שתי החלטות שניתנו על ידי בית הדין הגדול לאחר פסק הדין. בשורת החלטות אלה נדון תוקפו של הסכם ממון שבו התקשרו העותר והמשיבה 2 (להלן: המשיבה) טרם נישואיהם, וכן נדונה חלוקת הזכויות ביניהם בנכס בירושלים ששימש כבית מגוריהם. רקע עובדתי 2. מפסק דינו של בית הדין הגדול עולה כי העותר והמשיבה ניהלו מערכת יחסים כידועים בציבור החל משנת 1988, ונישאו כדת משה וישראל בשנת 2000; ובין לבין, בשנת 1994 זכתה המשיבה בהגרלה שנערכה על ידי רשות מקרקעי ישראל (מנהל מקרקעי ישראל דאז, להלן: רמ"י) לרכישת קרקע לבנייה בירושלים. סמוך לאחר הזכייה התקשרו העותר והמשיבה בהסכם המבטיח את שותפותו של העותר בזכויות במקרקעין ובנכס שייבנה עליהם עד לרישום במרשם המקרקעין (להלן: ההסכם הראשון ו-הנכס, בהתאמה); וביום 2.7.1994 ערכו הצדדים הסכם נוסף, שעל פי האמור בו נועד לחול במקרה של גירושין בין הצדדים (פרט לשני סעיפים שיחולו במקרה של מות העותר) (להלן: הסכם הממון). הסכם זה קובע כי במקרה של גירושין ייוותר הנכס בחזקת העותר, והוא ישלם למשיבה עבור חלקה בו סכום של 100,000 דולר; וכאן המקום להבהיר כי הגם שהסכם זה נושא את הכותרת "הסכם ממון", הוא לא אושר כנדרש בסעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון) על ידי בית משפט לענייני משפחה, בית דין דתי או רושם נישואין. בשנת 1996 עברו העותר והמשיבה להתגורר בנכס והוא שימש כבית מגוריהם, עד שיחסיהם עלו על שרטון בשנת 2011. עוד עולה מפסק דינו של בית הדין הגדול, כי מספר פעמים במהלך תקופת נישואיהם ערכו העותר והמשיבה שינויים ברישום הזכויות במרשם המנוהל על ידי רמ"י: פעם הצהירו הצדדים כי הזכויות נתונות במלואן למשיבה (תצהיר מיום 14.9.2000); פעם הצהירה המשיבה כי היא מעבירה את הזכויות כולן לעותר (ביום 25.12.2001); ולבסוף ביום 26.12.2001 אישרה רמ"י העברה של מחצית הזכויות בנכס מהעותר חזרה למשיבה. ביום 21.3.2002 נרשמה בעלות משותפת בנכס גם במרשם המקרקעין, וכך נותר הרישום עד לעת הזו. ביום 8.8.2011 הגיש העותר תביעת גירושין בבית הדין האזורי, שאליה כרך תביעה לחלוקת הרכוש המשותף. ביום 7.3.2017 נתן בית הדין האזורי תוקף של פסק דין להסכם גירושין שעליו חתמו הצדדים, שבמסגרתו נקבע בין היתר כי לאחר סידור הגט ידון בית הדין האזורי בתביעות הרכושיות של הצדדים ובשאלת תוקפו של הסכם הממון (להלן: הסכם הגירושין). ההליכים בבית הדין האזורי ובבית הדין הגדול 3. בפסק דינו מיום 28.11.2017 קבע בית הדין האזורי כי הסכם הממון תקף ומחייב את הצדדים. על פי פסק הדין, בעת כריתתו של הסכם הממון היו העותר והמשיבה במעמד של "ידועים בציבור" – ועל כן חוק יחסי ממון כלל לא חל באותה נקודת זמן, ולא היתה חובה לאשר את ההסכם לפני אחד הגופים המנויים בחוק על מנת להקנות לו תוקף מחייב. בית הדין האזורי הוסיף והבהיר כי בהעדר תחולה לחוק יחסי ממון, הסכם הממון מחייב את העותר והמשיבה מתוקף דיני החוזים הכלליים. 4. ערעור שהגישה המשיבה על פסק דינו של בית הדין האזורי התקבל ביום 13.11.2019 (להלן: פסק הדין בערעור). בית הדין הגדול קבע כי חובת אישורו של הסכם ממון כאמור בסעיף 2 לחוק חלה לא רק על הסכמים שנכרתו בין בני זוג הנשואים זה לזו – אלא אף כאשר בני הזוג מתעתדים להינשא ומבקשים להסדיר את יחסי הממון ביניהם לעתיד, במהלך חיי הנישואין או לאחר פקיעתם; ובתוך כך הפנה בית הדין לסעיף 2(ג) לחוק, המורה כי "בהסכם ממון שנכרת לפני הנישואין או בשעת עריכתם, יכול אימות רושם הנישואין לבוא במקום אישור בית המשפט או בית הדין". בהתייחס לעניינם של העותר והמשיבה, בית הדין הגדול הבהיר כי הסכם הממון אמנם נערך בזמן שהשניים היו ידועים בציבור – ואולם מתוכנו ניתן ללמוד כי מדובר בהסכם הצופה פני נישואים ונועד להסדיר את יחסי הצדדים בקשר לכך, ובהסכם אף נקבע באופן מפורש שהוראותיו יחולו "במקרה של גירושין". לנוכח האמור, ומשהסכם הממון לא אושר כנדרש, בית הדין הגדול קבע כי הסכם זה נעדר תוקף משפטי; והמשמעות היא שהצדדים בעלים במשותף ובחלקים שווים בזכויות בנכס. למעלה מן הצורך לדבריו, הוסיף בית הדין הגדול ונתן דעתו לשינויים שנערכו ברישום הזכויות בנכס במרוצת שנים – וזאת תוך התייחסות מפורטת למסמכים שתויקו בתיק הנכס המנוהל על ידי רמ"י. בית הדין הגדול ציין ש"לא מן הנמנע כי הצדדים כאחד ניסו להערים על רשויות כאלה ואחרות באמצעות העברת הבעלות, ועדיין רב הנסתר על הנגלה"; ולגופם של דברים נדחתה טענת העותר כי לכתחילה המשיבה רכשה מרמ"י את הזכויות בנכס בנאמנות עבורו, משטענה זו לא הוכחה כדבעי. עוד הובהר בפסק הדין כי אפילו ניתן היה לקבל את גרסת העותר בנושא הנאמנות, הרי שמאז רכישת הנכס מרמ"י נעשו פעולות נוספות בזכויות המעידות על כך שהעותר העניק מחצית מהזכויות בנכס במתנה למשיבה – כך שבכל מקרה נכון להיום הבעלות בנכס היא משותפת. 5. לאחר שניתן פסק הדין הגיש העותר לבית הדין הגדול "בקשה לסתירת הדין" – שבה נטען כי הגיעו לידיו ראיות חדשות המעידות על כך שבניגוד לאמור בפסק הדין, הנכס נרכש על ידי המשיבה בנאמנות עבורו, ובראשן הסכם נאמנות שערכו הצדדים ביום 6.2.1994 (להלן: הבקשה לסתירת הדין ו-הסכם הנאמנות, בהתאמה). בית הדין הגדול דחה את הבקשה ביום 2.2.2020, בהחלטה שניתנה על ידי דיין אחד מתוך השלושה החתומים על פסק הדין בערעור. נקבע כי אין בראיות החדשות כדי להועיל לעותר – שכן בפסק דינו של בית הדין הגדול הוברר כי גם אם ניתן היה לקבל את הגרסה שלפיה הנכס נרכש לכתחילה על ידי המשיבה בנאמנות עבור העותר, הרי שבמהלך השנים הנאמנות הסתיימה והבעלות הועברה במלואה לעותר, שאז העניק העותר מחצית מן הזכויות למשיבה במסגרת עסקת מתנה שהסתיימה ברישום והיא זו שתקפה ומחייבת כיום. ועוד הובהר, כי הטענה שלפיה עסקת המתנה נעשתה אף היא במסגרת הנאמנות אינה מתקבלת על הדעת. בשלב זה הגיש העותר בקשה לדיון מחדש בבקשה לסתירת הדין – בין היתר בטענה שלפיה שומה היה על בית הדין הגדול לדון בראיות החדשות לגופן, בהרכב של חמישה דיינים (להלן: בקשת הדיון מחדש). בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 19.2.2020, שניתנה על ידי ראש המותב שנתן את פסק הדין בערעור. נקבע כי ההחלטה בבקשה לסתירת הדין היא בגדר "ענייני סדר ומנהל", ובהתאם לסעיף 8(ב)(4) לחוק הדיינים, התשט"ו-1955 רשאי לדון בה דיין אחד בלבד; ונוסף על כך, מדובר במקרה שבו "רשאי בית-הדין לדון, מבחינת ההלכה, בפחות משלושה", כאמור בתקנה ד(1) לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג. טענות הצדדים 6. העותר מבקש כי נורה על בטלותם של פסק הדין בערעור ושל ההחלטות בבקשה לסתירת הדין ובבקשה לדיון מחדש; וכן כי נצהיר שבית הדין הגדול לא היה רשאי לדון ולהכריע בענייני נאמנות ובשאלת תוקפו של הסכם הממון שנערך בין הצדדים בהיותם ידועים בציבור, וזאת בהעדר סמכות עניינית. כן התבקש במסגרת העתירה צו ביניים המורה על עיכוב ההליכים לפירוק השיתוף בנכס, ועל עיכוב הגשת תביעות רכושיות נוספות מצד המשיבה, וזאת עד למתן פסק דין בעתירה דנן. במסגרת נימוקי העתירה חוזר העותר על טענותיו בערכאות הקודמות, ובפרט על עמדתו שלפיה הסכם הממון נכרת בין הצדדים בהיותם ידועים בציבור ולכן אין תחולה לחוק יחסי ממון ולא נדרש היה לאשר את ההסכם כאמור בסעיף 2 לחוק. בהתאם טוען העותר כי הסכם הממון תקף ומחייב את הצדדים מכוח דיני החוזים והקניין; ולחלופין נטען כי יש להחריג את הנכס מהסדר איזון המשאבים שקובע החוק כאמור בסעיף 5(א)(3), וזאת משהביעו הצדדים כוונה ברורה שהנכס יוותר בבעלותו של העותר גם לאחר גירושיהם. עוד טוען העותר כי בהתאם לעקרון של כיבוד חוזים יש ליתן תוקף להסכמות הצדדים בהסכם הממון גם אם לא אושר כדין; וכי המשיבה מושתקת מלטעון נגד תוקפו של ההסכם, בהינתן שטענה זו הועלתה על ידה לראשונה כ-20 שנה לאחר כריתתו ובמהלך כל השנים הללו היא נהנתה מתנאיו בעצם כך שהתגוררה בנכס. זאת ועוד. במסגרת העתירה טוען העותר לראשונה כי בית הדין הגדול לא היה רשאי להכריע בדבר זכויות הצדדים בנכס – וזאת משום שהסכם זה נחתם בעת שהיו הצדדים ידועים בציבור, והסמכות לדון בענייני משפחה של ידועים בציבור נתונה באופן בלעדי לבית המשפט לענייני משפחה (לפי חוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995). עוד נטען, כי במסגרת הסכם הגירושין הסמיכו הצדדים את בית הדין האזורי לדון בשאלת תוקפו של הסכם הממון מכוח חוק יחסי ממון בלבד – ובית הדין הגדול לא היה רשאי להוסיף ולשלול את תוקפו החוזי של ההסכם, וקביעותיו בנדון בטלות מחוסר סמכות. נוסף על כך, העותר סבור כי בית הדין הגדול נעדר סמכות להורות על ביטולו של הסכם הנאמנות שבו התקשרו הצדדים – שכן סמכות זו נתונה לגישתו לבית משפט אזרחי, כאמור בחוק הנאמנות, התשל"ט-1979. לבסוף, העותר שב ותוקף את תוקפן של ההחלטות בבקשה לסתירת הדין ובבקשת הדיון מחדש – משניתנו על פי הנטען בהרכב חסר של דיין אחד. 7. המשיבה מצידה סומכת ידיה על פסק הדין בערעור ועל נימוקיו, וכן על ההחלטות שניתנו בבקשה לסתירת הדין ובבקשה לדיון מחדש. המשיבה מדגישה כי גרסת העותר בדבר רכישת הנכס בנאמנות נבחנה זה מכבר על ידי בית הדין הגדול, שקבע מפורשות בפסק הדין בערעור כי אין בנטען כדי לשנות מהתוצאה שלפיה הבעלות בנכס כיום היא של העותר והמשיבה בחלקים שווים. מכל מקום, לגישת המשיבה אין בראיות החדשות שהציג העותר כדי לשנות מהמסכת העובדתית שעל בסיסה ניתן פסק הדין בערעור. המשיבה מוסיפה כי לא פעלה לביטולו של הסכם הממון לאורך השנים כיוון שלא התעורר צורך בכך עד למועד שבו הפך ההסכם לרלוונטי – מועד הגירושין; וממילא בחלוף הזמן מאז כריתת הסכם הממון השתנו ההסכמות בין הצדדים והן שגוברות. מכל מקום לגישת המשיבה יש לדחות את העתירה על הסף, משום שאינה נמנית עם החריגים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה בפסיקתו והחלטותיו של בית הדין הרבני; ומדובר למעשה בניסיון של העותר לערער על הכרעתו של בית הדין הרבני הגדול. דיון והכרעה 8. לאחר שעיינו בעתירה ובתגובה לה, על נספחיהן, הגענו לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף בהעדר עילה להתערבות בפסק הדין בערעור ובהחלטות בבקשה לסתירת הדין ובבקשה לדיון מחדש. טענותיו של העותר בכל הנוגע לתוקפו של הסכם הממון הן טענות בעלות אופי ערעורי גרידא; והלכה היא כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו משמש כערכאת ערעור על בתי הדין הרבניים. התערבות בהחלטותיו של בית הדין תיעשה במקרים חריגים שבהם קיימת חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, או סטייה מהוראות החוק; ובענייננו חריגים אלה אינם מתקיימים (בג"ץ 316/20 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 4 (29.6.2020); בג"ץ 2699/19 פלונית נ' פלוני, פסקה 6 (9.3.2020); בג"ץ 9241/18 פלונית נ' פלוני, פסקה 6 (8.1.2019)). פסק הדין בערעור מפורט, מנומק ונטוע היטב בנסיבות המקרה. בית הדין הגדול נדרש להסכם הממון, נתן דעתו ללשונו ולתכליתו של הסכם זה, והגיע לכלל מסקנה כי מדובר בהסכם החוסה תחת חוק יחסי ממון. למעלה מן הצורך הוסיף בית הדין הגדול ונדרש לגרסתו של העותר שלפיה הנכס נרכש עבורו מרמ"י בנאמנות על ידי המשיבה – ובהקשר זה הובהר בפסק הדין בערעור כי לא רק שטענת הנאמנות לא הוכחה, אלא שגם אם ניתן היה לשעות לה הרי שאין בה כדי לשנות את התוצאה שלפיה כיום המשיבה מחזיקה במחצית הזכויות בנכס. לא עלה בידי העותר להצביע על עילה כלשהי המצדיקה את התערבותנו בקביעות אלה, ולנוכח האמור אף ניכר כי בדין נדחתה הבקשה לסתירת הדין – שבגדרה ביקש העותר להציג ראיות חדשות לביסוס גרסת הנאמנות שבפיו. בכל הנוגע לסמכותו של בית הדין הגדול לדחות בקשה זו בדיין אחד – מדובר בעניין שבמומחיותה של הערכאה הרבנית, שכן הסמכות נגזרת בין היתר מן ההלכה, וגם אם טעה בית הדין ביישום הדין בנדון ברי כי טעות זו כשלעצמה אינה מצדיקה התערבות. אין לשעות גם לטענות העותר בדבר העדר סמכותו של בית הדין הגדול לדון ולהכריע בדבר זכויות הצדדים בנכס. לא מצאנו יסוד שבדין לטענות אלה, ויתרה מכך עצם העלאתן בשלב זה נגועה בחוסר תום לב – שהרי העותר היה נכון לקבל על עצמו את סמכותו של בית הדין הרבני האזורי כל עוד שתוצאת פסק הדין שירתה את עניינו; ודי בכך כדי לשמוט את הקרקע תחת טענותיו בדבר חוסר הסמכות. לא זו אף זו, הצדדים קבעו מפורשות בהסכם הגירושין כי בית הדין הרבני "ידון לגבי תוקפו" של הסכם הממון, והעותר הוא שכרך את סוגיית הרכוש בתביעת הגירושין שהגיש לבית הדין האזורי. אין זאת אלא שהעותר תוקף כעת את סמכות בין הדין הרבני רק משום שאינו שבע רצון מההכרעה שבפסק הדין בערעור; ומכל מקום, טענת חוסר הסמכות לא הועלתה על ידו בהזדמנות הראשונה וגם לכך יש לייחס משקל (בג"ץ 7715/19 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה, פסקה 20-19 (14.6.2020); בג"ץ 38/75 טליסמן נ' בית הדין האזורי, חיפה, פ"ד ל(1) 433, 436 (1975)). 9. התוצאה היא שאנו מורים על דחיית העתירה על הסף, וממילא נדחית אף הבקשה למתן צו ביניים. איננו עושים צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"א באלול התש"ף (‏10.9.2020). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 20023500_G04.docx זפ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1