אחמאתוב געברי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2350/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2350/14 ע"פ 2796/14 ע"פ 2847/14 ע"פ 5819/14 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט מ' מזוז המערער בע"פ 2350/14 והמשיב בע"פ 2796/14: המערער בע"פ 2847/14 והמשיב בע"פ 2796/14: המערער בע"פ 5819/14 והמשיב בע"פ 2796/14: אחמאתוב ג'עברי חאתם ג'עברי פאדי בורגאל נ ג ד המשיבה בע"פ 2350/14; ע"פ 2847/14; ע"פ 5819/14; והמערערת בע"פ 2796/14: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' כרמל) מיום 6.3.2014 בת"פ 21128-09-12 תאריך הישיבה: ל' בכסלו התשע"ה (22.12.2014) בשם המערער בע"פ 2350/14: בשם המערער בע"פ 2847/14: בשם המערער בע"פ 5819/14: בשם המערערת בע"פ 2796/14 והמשיבה בע"פ 2350/14; ע"פ 2847/14 וב-ע"פ 5819/14: בשם שירות המבחן למבוגרים: מתורגמן לשפה הערבית: עו"ד שרון נהרי; עו"ד רוית מוחבר עו"ד ויסאם עראף עו"ד וסים דכוור עו"ד עידית פרג'ון גב' ברכה וייס מר מוסא אבו-אלהיא פסק-דין השופט מ' מזוז: 1. לפנינו ארבעה ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ר' כרמל) בת"פ 21128-09-12, הנדונים במאוחד. 2. ביום 7.11.2013 הורשעו חאתם ג'עברי (להלן: המערער 1), אחיו אחמאתוב ג'עברי (להלן: המערער 2) ובן דודם פאדי בורגול (להלן: המערער 3; להלן יחד: המערערים(, לאחר ניהול הוכחות, בביצוע העבירות שיוחסו להם בכתב האישום: שלושה מעשי חבלה בכוונה מחמירה, נשיאת נשק שלא כדין, יריות באזור מגורים והחזקת סכין שלא כדין - עבירות לפי סעיפים 329(א)(1), 144(ב), 340א ו- 186(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). 3. ביום 6.3.2014 ניתן גזר הדין. בית המשפט גזר על המערער 1 ארבע שנות מאסר בפועל, על המערער 2 - שלוש שנות מאסר בפועל, ועל המערער 3 - ששה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות. כן גזר בית המשפט על שלושת המערערים מאסר על תנאי לתקופה של ששה חודשים, למשך שלוש שנים מיום שחרורם, בגין כל עבירה מסוג פשע. 4. המערערים 1 ו- 2 מערערים על הכרעת הדין, ולחלופין על חומרת העונשים שנגזרו עליהם בגזר הדין; המערער 3 מערער רק על הכרעת הדין בעניינו, ואילו הערעור הרביעי הוא ערעור המדינה על קולת העונשים של שלושת המערערים. עיקרי פסק הדין 5. כתב האישום עניינו בתגרה אלימה בין המערערים, בני משפחת ג'עברי, לבין בני משפחת סיד אחמד, על רקע סכסוך כספי בין אחייניתם של המערערים לבין בן זוגה, בן משפחת סיד אחמד. לפי עובדות כתב האישום, ב-1.9.2012, בשעה 00:50 לערך, הגיע המערער 2 אל הרחוב בו מתגוררת משפחת סיד אחמד ושאל את בני המשפחה מי מהם היכה את קרובו סמוך לפני כן על רקע הסכסוך האמור. מיד לאחר מכן שוחח בטלפון, אמר לבני משפחת סיד אחמד כי ישוב במהרה, והלך לקרוא לאחיו, המערער 1. המערער 3, שהיה כל העת במקום, התלווה אליו. איהאב סיד אחמד (להלן: איהאב), אשר חשש כי אנשי משפחת ג'עברי מתכוונים לתקוף, הצטייד באלה ובכלי תקיפה נוסף, ויצא מביתו אל הרחוב, ועד מהרה הצטרפו אליו אחיו איאד (להלן: איאד) ומקורבים נוספים. המערערים אכן חזרו אל המקום, כאשר מערער 1 מצויד באקדח ומערער 2 חמוש בסכין, וניגשו אל איאד ואיהאב. המערער 2 היכה את איהאב באגרוף ובעט בו, ניסה לדקור את איאד בפלג גופו העליון ודקר אותו בזרועו השמאלית, ואז דקר את איהאב בגבו שתי דקירות. בתגובה דקר איהאב את המערער 2 בבטנו. במקביל, ירה המערער 1 יריות רבות אל עבר המקורבים שעמדו בסמוך למקום, וכתוצאה מהירי נפגע מחמד אבו טאעא ברגלו השמאלית. לקראת סוף האירוע יידה המערער 3 שתי אבנים לעבר המקורבים. איאד, איהאב ומקורביהם נמלטו מהמקום תוך שהמערער 1 מוסיף לכוון אליהם את אקדחו. בכתב האישום צוין עוד, כי לאחר האירוע אושפז איהאב ל-5 ימים לטיפול בפצעי הדקירות, אשר אף חדרו לריאתו הימנית והצריכו הכנסת נקז, איאד נזקק לתפרים בגין פצע הדקירה בזרועו, מחמד אבו טאעא נזקק לתפרים לטיפול בחתך שנגרם בשוק רגלו השמאלית, והמערער 2 נזקק לניתוח לטיפול בחתך שנגרם לו בתחתית בטנו. המערער 1 נמלט אל שטח איו"ש ורק ביום 5.9.12 חזר לשטח ישראל ונעצר. 6. המערערים כפרו בכתב האישום. המערער 1 טען, כי האקדח שהחזיק היה אקדח מצית לגז. לביסוס האמור טען, שאילו היה יורה יריות רבות מאקדח אמיתי כנטען, אזי היו נמצאים בזירה, אשר הינה קטנה וסגורה יחסית, קליעים רבים, בעוד שבזירה נמצאו אך שני תרמילים וקליע אחד. כן טען, כי קולות הירי היו קולות נפצים ממסיבות שנערכות תדיר באזור, וכי איש לא נפגע מהירי וטענות עדי התביעה בדבר פגיעה באבו טאעא שקריות. המערער 2 טען, כי איהאב הוא שדקר אותו תחילה, והוא הגיב ודקר מתוך הגנה עצמית. לטענתו, עדי התביעה שטענו שהוא אשר דקר תחילה תיאמו גרסאות ביניהם ועדויותיהם מַלאו סתירות ביניהן ולא תאמו את העולה מסרטי מצלמות האבטחה במקום. המערער 3 טען, כי יידה אבן אחת לאחר האירוע ולכן אין מעשהו אלא ניסיון תקיפה סתם, שכן לא היה "שותף" למעשים, לא הוכחו תכנון מוקדם ומטרה משותפת והוא לא ידע כי המערער 1 החזיק נשק, ולא יכול היה לדעת ולצפות את "ההתרחשות הפתאומית" שאירעה. 7. ראשית, יצוין כי האירוע כולו התרחש בעיר העתיקה, ברחוב פייסל, אזור המרושת במצלמות אבטחה, אשר תיעדו כמעט את כל פרטי האירוע, והסרטים ממצלמות האבטחה נתפסו על ידי המשטרה מיד לאחר האירוע והוצגו כראיות מטעם התביעה בבית המשפט. 8. בפסק דינו דחה בית המשפט את טענת המערער 1, לפיה האקדח שהחזיק בידו היה "אקדח מצית", ולא אקדח אמיתי, וקבע כי לא נותר ספק שהמערער 1 החזיק באקדח של ממש ואף ירה עם האקדח. בית המשפט ציין שהמערער 1 הוא היחיד הנראה בסרטי האבטחה כשהוא מחזיק אקדח, וכשהוא יורה אף נראה בסרט האבטחה רשף יוצא מן האקדח. בזירה גם נמצאו שני תרמילים, אשר טכנאי המז"פ קבע כי נורו מכלי נשק אחד מסוג 9 מ"מ, הגם שאינם מותאמים לו. ממצאים אלה תאמו את עדויות עדי התביעה, אשר מסרו כי ראו את המערער 1 יורה מאקדח 9 מ"מ, ושאחד הכדורים נורה מן האקדח באופן מוזר בשלמותו. בית המשפט הוסיף, כי תחילה מסר המערער 1 לחוקר המשטרה, כי ירה באקדח אמיתי אותו נטל ממשתתף אחר באירוע, ואחר כך שינה גרסתו ומסר כי ירה מאקדחו שלו אלא שהיה זה מצית בצורת אקדח. חיזוקים נוספים לאשמתו של המערער 1 מצא בית המשפט בהימלטותו לשטחי איו"ש בניסיון לחמוק ממעצר, ובהמשך בניסיונו להביא לסגירת התיק נגדו תמורת מסירת האקדח. 9. אשר למערער 2 קבע בית המשפט, כי המערער 2 הוא אשר דקר תחילה, ואיהאב דקר אותו בתגובה. אחר שניתח בדקדקנות את סרטי האבטחה ואת תנועות התקיפה הנראות בהם והולמות תנועת דקירה, קבע בית המשפט כי ניתן לקבוע באופן ברור את סדר הדקירות. לכך הצטרפו סתירות מהותיות בגרסאות המערער 2, אשר בחקירתו במשטרה ובתשובה לאישום הכחיש תחילה כי דקר את איאד ואיהאב וטען כי אך היכה אותם, ורק במהלך עדותו במשפט הודה כי דקר את איהאב, אך טען כי עשה כן לאחר שאיהאב דקר אותו. בית המשפט לא שוכנע מהסבריו לסתירה המהותית בין הגרסאות, וקבע כי גרסת ההגנה העצמית היא שקרית ונולדה בדיעבד לאחר בחינת הראיות. לכך הצטרפה קביעת בית המשפט, כי בני משפחת סיד אחמד התנהלו באירוע מתוך הגנה עצמית. בית המשפט מנה שורת חיזוקים ראייתיים למסקנה זו, ובין היתר קבע כי אמנם בני משפחת סיד אחמד נערכו והצטיידו בכלי תקיפה לקראת בוא המערערים, נוכח חששם כי יותקפו על-ידם, אולם נותרו לעמוד בפתח ביתם, ובני משפחת ג'עברי הם שהגיעו אליהם בהליכה נמרצת ותקיפה, וכי המערער 2 הוא שתקף ראשון את איהאב ופתח את האירוע. 10. בית המשפט דחה את ניסיון המערער 3 לצמצם חלקו וזיקתו למעשי שותפיו, וזאת על יסוד ההלכה לפיה הרשעה בביצוע בצוותא אינו מוגבלת למקרים בהם נערך תכנון מוקדם משותף של העבירה לפרטיה וכאשר הביצוע תאם במדויק את התכנון. בית המשפט קבע כי גרסאותיו השונות והמתפתחות של המערער 3 באשר לחלקו באירוע וכן באשר למידת הבנתו כי פני המערערים לתקוף את בני משפחת סיד אחמד, לא התיישבו עם המופיע בסרטי האבטחה. בסרטים אלה נראה המערער 3 עולה עם המערער 2 לביתו, שם נכח בעת שזה הצטייד בכלי תקיפה, שב עמו אל עבר בני משפחת סיד, עומד עם יתר המערערים באירוע ונע עימם במהלכו ולא עמד מרוחק מהצד כטענתו, ונותר עם המערער 1 אף לאחר שהמערער 2 ויתר המלווים עזבו את המקום. יידוי האבנים על-ידי המערער 3 בתום האירוע השתלב בתמונה האמורה. 11. כן דחה בית המשפט את טענת המערערים כולם כי עומדת להם טענת הגנה מן הצדק בגין אכיפה בררנית, בכך שלא הוגש כתב אישום נגד בני משפחת סיד אחמד בגין חלקם באירוע; זאת בשים לב לכך שהחלטת המאשימה שלא להעמיד את בני משפחת סיד אחמד לדין נשענה על כך שמהראיות עולה לכאורה כי פעלו מתוך הגנה עצמית, במידה המקימה ספק סביר באשמתם. עוד נדחתה טענת המערערים, כי מן העובדה שמשפחת סיד אחמד שילמה למשפחת ג'עברי סכום כסף גדול במסגרת סולחה בין המשפחות עולה הודאה באשמתה באירוע, וזאת משהסתבר כי הסכום שולם לפתרון המחלוקת הכספית בין אחיינית המערערים לבן זוגה. 12. על יסוד כל אלה, ובשים לב למכלול הממצאים העובדתיים שקבע בהסתמך על עדויות עדי התביעה וסרטי האבטחה כאמור, הרשיע בית המשפט את שלושת המערערים בעבירות שפורטו לעיל. 13. בגזר דינו קבע בית המשפט, כי מתחם הענישה ההולם לעבירות בהן הורשעו המערערים הוא 8-2 שנות מאסר לענין המערערים 1 ו-2, ו- 36-6 חודשי מאסר לענין המערער 3, נוכח חלקו המצומצם יותר באירוע. בית המשפט ציין את חומרת מעשיהם של המערערים, שפעלו באלימות תוך שימוש בנשק חם ובנשק קר, אך נתן משקל גם לכך שמדובר באירוע מתגלגל, ששני הצדדים תרמו להיווצרותו וגם לבני סיד אחמד חלק לא מבוטל בו, והמערער 2 אף נפצע בו. כן הביא בחשבון השיקולים את עברו הפלילי של המערער 1, לו 16 הרשעות קודמות, חלקן בעבירות אלימות ורכוש, שהאחרונה בהן משנת 2004, ואת העובדה כי עברם של המערערים 2 ו-3 נקי. כן ניתן משקל לכך כי המערערים 2 ו-3 נטלו אחריות חלקית למעשיהם לפני שירות המבחן והביעו צער וחרטה, וכי מתסקיריהם עולים סיכויי שיקום בעטיים המליץ שירות המבחן להימנע מלהטיל עליהם עונש מאסר בפועל. על יסוד כל אלה, ותוך התייחסות מפורשת להבדלים בין המערערים, קבע בית המשפט מדרג עונשים לשלושת המערערים כמפורט בפתח הדברים לעיל. טענות הצדדים בערעורים על הכרעת הדין 14. המערער 1 שב וטען - בכתבי הטענות מטעמו ובדיון לפנינו באמצעות בא כוחו - כי האקדח שהיה בידו באירוע היה אקדח מצית ולא אקדח ממש. לטענתו מסקנה זו מתבקשת מכך שכלי הנשק לא נתפס, שלא הוכח שפציעת אבו טאעא מקורה בירי, וכן מכך שבזירה נמצאו אך שני תרמילים על אף שעדי התביעה טענו כי נורו למעלה מ-10 יריות. את קולות הירי מבקש הוא להסביר כקולות נפצים במסיבה סמוכה, ולטענתו הרשף שיצא בעת הירי עשוי להיראות גם בשימוש באקדח מצית. כן טען, כי עדויות איאד ואיהאב מלאו סתירות ולכן לא היה מקום להסתמך עליהן, וכי טענתם כי פעלו מתוך הגנה עצמית אינה מתיישבת עם העובדה שנערכו והצטיידו בכלי תקיפה טרם בואם של המערערים למקום. 15. אף המערער 2 חזר בערעורו על טענתו, כי תקף בסכין את איהאב כהגנה עצמית בלבד. לטענתו, היכה את איהאב בעת שראה שהוא מחזיק סכין ועומד לתוקפו, ודקר את איהאב לאחר שזה דקר אותו בבטנו ובתגובה לכך. כן נטען מטעם המערער 2, כי קביעות בית המשפט לגבי הדקירות נסמכו על סרטי האבטחה בהם קשה מאוד לראות את ההתרחשות המדויקת לעניין סדר הדקירות, ועל עדויות עדי התביעה שהן מגמתיות, מלאות סתירות ויסודן בתיאום גרסאות בין העדים. עוד טען למחדלים בחקירה בכך שלא בוצע חיפוש אחר סכין בבית משפחת סיד אחמד ולא הוצגו ממצאי מז"פ ביחס לדם שעל גבי הסכינים שנמצאו ליד בית המערערים. ולבסוף נטען, כי לא היה מקום להרשיעו בביצוע עבירות הנשק והירי בצוותא, משלא הוכח תכנון משותף וחלוקת עבודה מוקדמת אלא האירוע התפתח ספונטנית. המערער 2 אף חזר בערעורו על טענת האכיפה הבררנית, ובדיון הוסיף בא כוחו, כי יתכן שכתב האישום לא הוגש נגד בני משפחת סיד אחמד כיוון שיש ביניהם מודיע משטרתי, ולכן יש להתייחס לעדי תביעה כעדי מדינה שקיבלו טובת הנאה בדמות הוויתור על האישום נגדם; ומשלא הובא סיוע לעדותם, דין ההרשעה להתבטל. 16. המערער 3 טען כי חלקו באירוע אינו עולה אלא כדי ניסיון תקיפה ולא היה מקום להרשיעו כשותף למעשי האחרים. לטענתו, כל חלקו האופרטיבי באירוע הסתכם ביידוי שתי אבנים בסוף האירוע שלא פגעו באיש. לדבריו, הוא מתגורר באנגליה ושהה בארץ בביקור אצל דודיו. הוא לא נטל חלק בתכנון משותף לבצע עבירות ולא ידע ולא צפה את ההתרחשות הפתאומית שאירעה במקום, ובפרט לא ידע שהמערער 1 מצטרף לאירוע, ולכן אין לייחס לו שותפות לעבירות הנשק והירי. כמו כן, הוא אמנם ידע שהמערער 2 מתכונן לתגרה, אך לא ידע שהוא נושא סכין, ולכן אין לייחס לו שותפות לדקירות. משיוחסה לו שותפות לעבירות, טען אף הוא בערעורו נגד הקביעה שהמערער 2 הוא שדקר ראשון, והציג ניתוח מטעמו לאשר נראה בסרטי האבטחה. כן טען כי בית המשפט סמך חיזוק למסקנתו שאיהאב פעל מתוך הגנה עצמית על עדות איאד כי נטל מאיהאב את הסכין בפתח האירוע והשליכה מתחת לרכב, וכי סכין כאמור אכן נמצא מתחת לרכב במקום, אלא שממוצגי התביעה עלה שהסכין נמצאה על החלון בגובה מטר, ולא על הקרקע. 17. המערערים אף שבו וטענו להגנה מן הצדק, נוכח אי הגשת כתב אישום נגד בני משפחת סיד אחמד, על אף שנערכו לאירוע, הצטיידו בנשק קר, ותקפו את בני משפחת ג'עברי באירוע, ואחד מהם אף דקר את המערער 2 ופצע אותו. 18. במענה לערעורים טענה באת-כוח המדינה, כי ההרשעה נסמכת על ממצאים עובדתיים שקבע בית המשפט קמא על יסוד עדי התביעה בצירוף סרטי האבטחה וראיות נוספות. אמנם עדויות עדי התביעה לוקות בסתירות, כשם שעדויות עדי ההגנה לוקות בסתירות אף הן, כאופייני לאירועים אלימים כגון זה שבענייננו, אולם בית המשפט בחן בקפדנות את העדויות וזיהה בהן את גרעיני האמת המשתלבים עם הנראה בסרטי האבטחה והראיות הנוספות, ועל כן אין עילה להתערב בקביעות המהימנות ובממצאים העובדתיים שקבע בית משפט קמא. אשר לשאלה מי פתח בתקיפה ומי פעל מתוך הגנה עצמית, הפנתה המדינה לקביעת בית המשפט כי בני משפחת סיד אחמד אמנם הצטיידו בכלי תקיפה נוכח האיום שנשקף להם, אולם נותרו לעמוד על מקומם ולא יזמו את התקיפה, והמערער 2 הוא שפתח באלימות. זאת ועוד, אפילו הייתה מתקבלת הטענה שהמערער 2 אוים על-ידי איהאב תוך כדי האירוע, לא היה בכך כדי להקים הגנה עצמית לפי סעיף 34י' לחוק העונשין, כיוון שהמערערים הם שיזמו את העימות והגיעו אליו חמושים בנשק. המדינה הוסיפה וטענה, כי מסקנת בית המשפט כי המערער 1 עשה שימוש באקדח אמיתי נסמכה, בנוסף על עדויות עדי התביעה, גם על סרט האבטחה בו נראה רשף היוצא מהאקדח בעת שהמערער 1 יורה באמצעותו, וכן על ממצאי הירי שנמצאו בזירה. אשר לביצוע בצוותא, הפנתה המדינה לקביעת בית המשפט כי שלושת המערערים היו מודעים לסכסוך וחברו יחד לבוא אל רחוב מגוריהם של משפחת סיד אחמד, לאחר הצטיידות בכלי נשק, והם נראים בסרט האבטחה כמי שתוקפים יחד. לכך הוסיפה, כי אפילו נניח לטובת המערער 3 כי לא היה מודע לנשק, הרי הנשק נשלף בתחילת האירוע ולמרות זאת נותר המערער על מקומו, בלב האירוע, ולא עזב את המקום. המדינה טענה עוד, כי אין בטענות בענין מקום מציאת הסכין בזירה - ברכב או על החלון - כדי להשליך על הממצאים המרשיעים נגד המערערים, שכן לעובדה זו אין חשיבות רבה ומכל מקום, הייתה זו רק אחת מטענות המתלוננים לביסוס טענתם להגנה עצמית. כן הכחישה המדינה את הטענה כי אי העמדתם לדין של בני משפחת סיד אחמד בגין האירוע הנדון נבעה מכך שאחד מבני המשפחה הוא מודיע משטרתי, וכי המדובר בעדי מדינה. באת כוח המדינה ציינה, כי טענה זו נסתרת נוכח העובדה שהמשטרה דווקא סברה כי יש להגיש כתב אישום נגד בני משפחת סיד אחמד, ובהתאם אף הוגשה הצהרת תובע, ואולם הפרקליטות, לאחר לימוד הראיות, החליטה שלא להגיש כתב אישום מאחר שהראיות מקימות ספק באשמתם נוכח אפשרות ממשית כי פעלו מתוך הגנה עצמית. הערעורים על העונשים מזה ומזה 19. כזכור, המערערים 1 ו-2 ערערו, לצד ערעורם על הכרעת הדין, גם על חומרת העונשים שהוטלו עליהם. המערערים טענו, כי העונשים שנקבעו מחמירים מדי ביחס למדיניות הענישה הנוהגת בעבירות אלה, וכי היה על בית המשפט להביא בחשבון אף את טענת ההגנה מן הצדק שהעלו ואת הסולחה שנערכה בין המשפחות והפיצויים ששילמה משפחת סיד אחמד למשפחתם. ב"כ המערער 1 הוסיף, כי למערער זה ארבעה ילדים ובית המשפט לא הביא בחשבון את הפגיעה שיגרום העונש במשפחתו. ב"כ המערער 2 טען, כי יש לתת משקל לפציעתו הקשה של המערער 2 באירוע, לעברו הנקי, ולעובדה שהיה נתון במעצר בית מלא משך 14 חודשים, וכן לתסקיר שירות המבחן בעניינו, ממנו עולה כי נטל אחריות למעשיו והביע חרטה כנה, וכי התנהגותו בכלא חיובית. 20. מנגד, ערערה המדינה על קולת העונשים שנגזרו על כל המערערים. המדינה טענה, כי העונשים שנגזרו אינם הולמים את חומרת המעשים ואת מדיניות הענישה הראויה בעבירות אלימות חמורות, ובפרט בנשק. פוטנציאל הנזק והפגיעה בחיי אדם, בשלמות הגוף ובסדר הציבורי באירועים כגון האירוע דנן הוא גדול ואך בנס לא נגרמו פגיעות חמורות יותר. המציאות של מלחמות רחוב בנשק חם וקר לפתרון סכסוכים מחייבת, לטענת המדינה, מסר מרתיע יותר וענישה יותר משמעותית, אשר יבטאו את שאט הנפש מעבירות חמורות אלה. בהתייחסותה הפרטנית למערערים טענה המדינה, כי המערער 1, שהוא בעל עבר פלילי מכביד, ירה לכל עבר באקדח שהחזיק וסיכן ממשית חיי אדם. אשר למערער 2, בית המשפט נתן משקל רב מדי לגילו הצעיר, עברו הנקי ופציעתו באירוע. לגישת המדינה, לא היה מקום להקל בעונשו בגין אלה, נוכח התנהגותו החמורה והמסוכנת כיוזם האירוע והרוח החיה בו, אשר הזעיק אחרים להצטרף אליו לעימות, וליבה את האירוע בכך שתקף ודקר ראשון. ולבסוף טענה, כי חלקו הפעיל של המערער 3 אמנם קטן משל שותפיו, אולם העונש שהוטל עליו, המסתכם אך ב- 6 חודשי עבודות שירות, אינו מבטא כהלכה את העובדה שהורשע באותן עבירות בהן הורשעו המערערים 1 ו-2, נוכח שיתוף הפעולה עימם. 21. ערעור המערער 3 התייחס כזכור אך להכרעת הדין בעניינו, ובמסגרת זו טען, כי ככל שיתקבל ערעורו על הכרעת הדין באופן שהרשעתו תצומצם רק בהתייחס לחלקו בפועל באירוע, הרי שיהיה מקום להפחית את עונשו בהתאם. במענה לערעור המדינה על קולת עונשו נטען על ידי בא כוחו, כי מתחם הענישה שקבע בית המשפט קמא בעניינו - 36-3 חודשי מאסר - הוא סביר, וכי העונש שנקבע הולם את חלקו של המערער 3 באירוע ואת נסיבותיו האישיות, כצעיר ששהה בארץ בחופשה מלימודיו באנגליה ונקלע לאירוע, ולכן אין הצדקה להתערב בעונש כבקשת המדינה. 22. יצוין כי לקראת הדיון הגיש שירות המבחן תסקירים משלימים בעניינם של המערערים 2 ו-3. שירות המבחן ציין, כי המערער 2 הודה במעשיו, נטל אחריות מלאה עליהם והביע חרטה כנה, וכי שימש בתפקיד תומך אסירים בכלא ניצן. אשר למערער 3, הרי שירות המבחן שב והמליץ שלא להחמיר בעונשו, בשים לב לכך שזוהי מעורבותו הפלילית הראשונה, וכי נטל אחריות חלקית למעשיו וביטא חרטה. דיון והכרעה 23. משטענות המערערים מתייחסות ברובן לממצאים עובדתיים שקבע בית המשפט קמא, הרי שטרם הדיון בטענות לגופן, ראוי לפתוח בהלכה הפסוקה לפיה "ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדויות שהובאו בפניה והתרשמה מהן, אלא במקרים יוצאים מן הכלל, וכאשר קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את התערבותה (ע"פ 993/00 שלמה נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (6) 205, 219 (2002)). ערכאת הערעור תתערב רק במקרים החריגים בהם נראה כי בפסק-הדין נפלו סתירות מהותיות או כי הערכאה הדיונית לא נתנה את דעתה לראיה מהותית (ע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 393, 436 (1980); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 645-643 (2000)). נסיבות חריגות אלה לא התקיימו במקרה דנן. בית משפט קמא ביסס את ממצאיו, כמצוין לעיל, על סרטי האבטחה שתיעדו כמעט את כל פרטי ומרכיבי האירוע, וכן על עדויות וראיות נוספות. בית המשפט ניתח בהרחבה את מכלול הראיות והעדויות, על הסתירות ביניהן, ובחן את השתלבותן זו בזו לכלל תמונה ראייתית כוללת. טענות המערערים אינן מקימות אפוא כל עילה להתערב בממצאים העובדתיים שקבע. נעמוד להלן, בקצרה, על עיקרי הדברים. 24. אין לקבל את טענת המערער 1 כי החזיק באקדח מצית בלבד, וכי לא נורו על ידיו באירוע יריות אמת, אלא יריות דמה מאקדח המצית על מנת להפחיד את יריביו. איני רואה כל יסוד להתערבותנו בקביעות ומסקנות בית המשפט בענין זה, אשר נסמכו על הנראה בסרטי האבטחה, על הממצאים הפורנזיים בזירת האירוע, על הסתירות בגרסאות המערער 1 עצמו, ועל גרעין האמת העולה מעדויות עדי התביעה המשתלב במכלול הראיות. נזכיר כי בזירה נמצאו 2 תרמילים וכדור, ובחוות דעת מז"פ נמצא שהתרמילים נורו מאקדח 9 מ"מ ושהם לא היו תואמים לכלי הנשק, באופן שהלם את העדויות של עדי התביעה בענין זה. אי איתור קליעים כמספר היריות שנורו כנטען אין בו כדי להוכיח, כטענת המערער 1, כי האקדח הוא דמה. נזכיר גם שהמערער 1 הוא היחיד הנראה בסרטי האבטחה יורה מאקדח, ונראה גם הבזק הרשף היוצא מהאקדח. כל זאת בנוסף לעדויות ישירות של עדי התביעה על הירי שבוצע על ידי מערער 1 באקדח, ולעובדה שגרסתו הראשונה של המערער בחקירתו הייתה, כי הוא אכן ירה מאקדח אמיתי אותו נטל מאחר באירוע, ורק בהמשך נולדה הטענה שמדובר באקדח דמה. אם אכן היה זה אקדח דמה, מתבקש היה שהמערער 1 יאמר עובדה פשוטה זו כבר בהודעתו הראשונה. ולבסוף נזכיר כי בחקירתו במשטרה הציע המערער 1 למסור את האקדח תמורת סגירת התיק נגדו. נוסיף, כי בית המשפט אמנם לא קבע כממצא שפציעתו של אבו טאעא מקורה בירי, בשים לב להערכה שהובאה בגיליון הרפואי כי החתך שטחי והרושם אינו שמדובר בחדירת כדור, אולם ברור כי העדר פגיעה של המעורבים מהירי אינה שוללת שבוצע ירי, עובדה הנתמכת בכל הראיות שהובאו לעיל. 25. אשר לטענת המערער 2, לפיה איהאב הוא אשר דקר אותו תחילה והמערער 2 דקר אותו בתגובה וכהגנה עצמית, אף היא דינה להידחות. בית המשפט קבע את סדר הדקירות על-פי תנועות התקיפה שנראו בסרט האבטחה, אשר הלמו תנועות דקירה, אשר תמכו היטב בעדות איהאב. לכך הצטרפה הסתירה המהותית בין גרסאות המערער 2, אשר הכחיש תחילה כי דקר וטען שאך היכה את איהאב, ואחר כך הודה שדקר אך טען שעשה כן בתגובה לכך שנדקר בעצמו. בית המשפט לא קיבל הסבריו והסיק מן הסתירה המהותית כי גרסת ההגנה העצמית נולדה בדיעבד אחר לימוד הראיות. ברקע כל אלה עומדת אף העובדה שהעימות כולו אירע ביוזמת המערערים, וכשהתקרבו הם לבני משפחת סיד, נראה איהאב מפנה חצי מגופו כלפי המערערים, לא עמד באופן חזיתי ולא זז אל עבר המערערים, ולפיכך, כך נקבע, לא איהאב הוא שפתח בתקיפה אלא המערער 1 הוא שהיכה אותו ראשון. אין לקבל גם את טענת המערער 2 בנוגע לסתירות בין עדויות עדי התביעה, שכן, כמצוין לעיל, מסקנת בית המשפט לא נסמכה על ניתוח עדויות עדי התביעה לבדן, אלא בעיקר על סרטי האבטחה וניתוח גרסאות המערער 2 עצמו, והתמונה העולה ממכלול הראיות. בית המשפט היה ער לסתירות בעדויות עדי התביעה, המאפיינות תגרות אלימות רבות משתתפים, והוסברו אף בהימנעות חלק מהעדים מלמסור פרטים מלאים אודות האירוע בשל הסכם הסולחה שגובש בין שתי המשפחות. אולם בית המשפט ציין, כי על אף הסתירות, גרעין האמת העולה מן העדויות הוא ברור ומשתלב בעולה מראיות אחרות שניתח. לאור כל האמור, אין עילה להתערבותנו בממצאים של בית משפט קמא ובמסקנות שהסיק מהם. אשר לטענה באשר למקום מציאת הסכין בניסיון לשלול את מסקנת בית המשפט כי איהאב פעל מתוך הגנה עצמית, ענין זה היה אך מרכיב אחד באימות הטענה שבני משפחת סיד אחמד התנהלו באירוע מתוך הגנה עצמית. לטענה זו מצא בית המשפט סימוכין נוספים אותם פירט בהרחבה בפסק דינו ולפיכך העלאת הספק בענין מקום מציאת הסכין אין בו כדי לערער מסקנה זו. 26. איני סבור שיש ממש גם בטענת המערער 3 לפיה לא היה מקום להרשיעו כשותף למעשי האחרים אלא אך בניסיון תקיפה בגין יידוי האבנים. נוכח הממצאים העובדתיים באשר לחלקו של המערער 3 באירוע וההלכות בענין דיני שותפים, בדין קבע בית המשפט קמא כי שלושת המערערים פעלו בצוותא חדא בביצוע העבירות מושא כתב האישום. בצד האמור ראוי להזכיר כי בית המשפט הביא בחשבון לענין גזירת עונשו של המערער 3 את חלקו המצומצם באירוע. המערער 3 טען, כי לא נטל חלק בתכנון המשותף ולא ידע ולא צפה את ההתרחשות הפתאומית שאירעה במקום. ואולם, בית המשפט התייחס לפער בין תיאור המערער 3 את חלקו באירוע, בגרסאות משתנות ומתפתחות, לבין הנראה בסרטי האבטחה ועולה מן העדויות - כי המערער 3 נכח במקום למן השיחה הראשונית בין המערער 2 לבני משפחת סיד אחמד, נראה עולה עם המערער 2 לביתו, שם הצטייד הלה בסכין, ושב והולך עמו לקראת בני משפחת סיד, עומד ליד המערערים במהלך האירוע ונע עימם במהלכו. המערער 3 גם לא עזב את המקום כאשר החלה התגרה, ונורו היריות ובוצעו הדקירות ונותר במקום עם המערער 1 אף לאחר התפזרות האחרים, ואף תרם את חלקו ביידוי האבנים. מן האמור עולה, כי מעורבותו של המערער 3 והבנתו את הנעשה באירוע גדולים מכפי שהוא טוען, אולם מכל מקום, "לעניין הביצוע בצוותא, אין הכרח כי יערך תכנון מוקדם משותף של העבירה לפרטי פרטיה, ואף אין זה נחוץ כי ביצועה בפועל יתאם במדויק את כוונתם המקורית של המשתתפים" (ע"פ 3293/09 חיכמת חטיב ואח' נ' מדינת ישראל (15.10.09)). ועוד: "הצטרפות אל חבורה - אפילו היא ספונטנית וללא תכנון מוקדם - כאשר כל אחד מבני החבורה נוטל חלק בביצוע עבירה ואינו מונע את ההתנהגות הקבוצתית, די בה כדי לקבוע שהיה ביצוע בצוותא מצדו של המצטרף" (ע"פ 4693/01 מדינת ישראל נ' בביזאיב פ"ד נו(5) 580, 585 (2002)). מכאן שאין גם יסוד לטענת המערער 3 כי לא ידע שהמערערים 1 ו-2 הצטיידו בנשק. כאמור, המערער 3 עלה עם המערער 2 לביתו, שם הצטייד האחרון בסכין, והמשיך לשהות בזירה גם לאחר הירי באקדח, ולפיכך, אף אם לא ידע על ההצטיידות בנשק, הרי לאור הפסיקה שהובאה לעיל, יש לראותו כשותף למעשי המערערים 1 ו-2. 27. ולבסוף, איני רואה יסוד להתערב אף בדחיית טענת המערערים בדבר אכיפה בררנית והגנה מן הצדק. בית המשפט קבע, כי בני משפחת ג'עברי הם שתקפו ובני משפחת סיד אחמד פעלו מתוך הגנה עצמית, וזאת על סמך מכלול חומר הראיות, כמפורט בסעיפים 48-52 להכרעת הדין. אין גם ממש בטענה, שיש לראות במתלוננים עדי מדינה אשר קיבלו טובת הנאה בכך שלא הוגש נגדם כתב אישום, אשר נטענה בלא כל יסוד בראיות כמפורט לעיל. נזכיר גם, כי הטענה לפיה לא הוגש כתב אישום נגד המתלוננים כיוון שאחד המתלוננים הוא מודיע משטרתי, הוכחשה על-ידי המדינה תוך שהובהר שדווקא המשטרה סברה שיש להגיש כתב אישום והפרקליטות היא שהחליטה שלא להגיש כתב אישום נגד המתלוננים נוכח קיומו של ספק בדבר פעולתם מתוך הגנה עצמית, מסקנה שקיבלה תמיכה בממצאיו וקביעותיו של בית משפט קמא. 28. אשר לעונשים שנגזרו, הרי לאחר בחינת טיעוני המערערים מזה וטיעוני והמדינה מזה, אני סבור כי יש לדחות את כל הערעורים בנוגע לגזר הדין. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בגזר הדין שניתן בערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים בלבד, בהם נפלה בגזר הדין טעות מהותית או שהעונש שנגזר חורג במידה קיצונית מרמת הענישה המקובלת (ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009)). גזר הדין דנן, אף כי נראה כי העונשים שהוטלו במסגרתו נטו מעט לקולא, אינו בא בגדר המצבים החריגים האמורים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור. 29. בית משפט זה קבע לא אחת, כי על הענישה בגין מעשי אלימות לכלול רכיב משמעותי של מאסר בפועל על מנת לשקף מסר מרתיע במאבק בנגע האלימות שפשט בארצנו ובתופעה של פתרון סכסוכים בכוח הזרוע והנשק: "בית משפט זה עמד לא אחת על הצורך בהרתעתם של עבריינים הפונים 'לפתור סכסוכים' בכוח הזרוע. בפסקי דין רבים נקבע כי יש להילחם בנגע האלימות שפשט בארצנו ולהטיל עונשים מרתיעים ומשמעותיים על מי שבחרו בחירה בלתי נסבלת בדרך האלימות, למען יועבר מסר מתאים לעבריינים ולחברה כולה" (ע"פ 941/13 אבירם פרץ נ' מדינת ישראל (26.11.2013)). 30. אכן, קשת הענישה בעבירות אלימות לסוגיהן היא רחבה ומגוונת, אך כפי שהובהר בע"פ 7475/14 קבהא מהדי נ' מדינת ישראל, (25.12.2014) - "בפסיקת בית משפט זה ניכרת בשנים האחרונות מגמה ברורה של החמרה בענישה בעבירות אלימות באופן כללי ובעבירת החבלה החמורה בנסיבות מחמירות באופן ספציפי. בית משפט זה ציין לא אחת כי יש להילחם בנגע האלימות שפשט בארצנו וכי תרומתו של בית המשפט למלחמה זו הינה בהטלת עונשים מרתיעים ומשמעותיים שישקפו מסר מרתיע לעבריינים ולחברה כולה. לפיכך נקבע כי ככלל ענישה זו צריכה לכלול רכיב משמעותי של מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח" (ההדגשות במקור – מ.מ). 31. במקרה דנן המערערים הורשעו, לאחר שמיעת ראיות, בביצוע שורת עבירות אלימות ונשק - שלוש עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, נשיאת נשק שלא כדין, יריות באזור מגורים והחזקת סכין שלא כדין - אשר חומרתן רבה בשל הצטברותן ובשל הנסיבות המחמירות שליוו את ביצוען: המערערים חברו יחד לתקוף בני משפחה אחרת, תוך שימוש במגוון כלי נשק - סכין, אקדח ואבנים - כלפי בני המשפחה האחרת וקבוצת מקורביהם, והכל עקב סכסוך משפחתי כספי. האירוע הסתיים בפציעת אחדים, לרבות המערער 2, ונקל להעריך, כי נוכח היקף האלימות, היריות לכל עבר, הדקירות ויידוי האבנים, עלול היה האירוע להסתיים בתוצאות קשות בהרבה, ואף קטלניות. 32. נוכח ריבוי העבירות, חומרתן ונסיבות ביצוען, כמפורט לעיל, אין לומר כי בית המשפט קמא החמיר עם המערערים בעונשים שהשית עליהם, ההיפך הוא הנכון. בית המשפט הביא בחשבון את הנסיבות לקולא להן היה צריך לתת משקל, ואף הבחין בין המערערים וקבע מדרג עונשים ביניהם, בשים לב לעברם (למערער 1 עבר פלילי מכביד) לחלקם באירוע ולהמלצת שירות המבחן בשים לב לסיכויי שיקומם. 33. אין לקבל טענת המערערים כי היה על בית המשפט להביא בחשבון בגזר דינו את הסכם הסולחה בין המשפחות ותשלום הפיצויים במסגרתו. תשלום הפיצויים על-ידי בני משפחת אחמד סיד נעוץ במחלוקת הכספית אשר בגינה הוחל בסכסוך ואינו מלמד דבר על מידת אשמתם של המעורבים באירוע, ומכל מקום, ברור שאין בהסכם סולחה, תהא סיבתו אשר תהא, כדי להצדיק את הדרך האלימה בה בחרו המערערים לפעול במסגרת הסכסוך בין המשפחות. 34. סוף דבר, לא מצאתי כל עילה להתערב בהכרעת הדין או בגזר הדין של בית משפט קמא, ולפיכך אני סבור שיש לדחות את ערעור המערערים. כפי שציינתי לעיל, העונשים שהוטלו על המערערים נטו מעט לקולא, אך אין בכך די כדי להצדיק התערבות ערכאת הערעור. מטעם זה יש לדחות אף את ערעור המדינה. 35. המערער 3, אשר ביצוע עונשו עוכב, יתייצב לפני הממונה על עבודות שירות ביום 25.1.2015, לא יאוחר מהשעה 8:00, כשבידו תעודת זהות, לשם תחילת ריצוי עונשו בעבודות שירות בגבעת התחמושת, או על פי החלטת הממונה על עבודות שירות. עותק מפסק דין זה יומצא לממונה על עבודות שירות. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: א. פסק דינו של חברי השופט מזוז מקובל עלי, בנתון לשתי ההערות הבאות. ראשית, באשר לפסקה 33 לפסק הדין, אכן, כמות שכתב חברי, אין בהסכם סולחה כלשהו כדי להצדיק אלימות לפתרון סכסוכי משפחות, בשום תנאי. ואולם, מעבר למקרה זה, ראיתי לנכון לציין שבית משפט זה ייחס משקל מסוים, מוגבל, להסכמי סולחה, בגדרי נסיבות מקילות. ראו בהקשר זה מדבריי בבש"פ 590/00 מדינת ישראל נ' מריסאת (2008): "סימן שאלה בתיק עלה מנושא הסולחה. בידוע שסולחה עשויה להוות נדבך בשיקולי בית המשפט לעונש; היא מושרשת בתולדות אזורנו, ועיקרה התגייסותם של נכבדי עדה לפשר בין הצדדים הניצים בני עדתם, ולהשיב שלום ביניהם בתמורה לפיצוי כספי או התחייבות כבוד, למשל; ראו מאמרו של השופט רון שפירא, 'הגיעה העת לסולחה', הפרקליט מח(2) (טבת תשס"ו – ינואר 2006), 433, שעוד אשוב אליו. הסולחה אינה עניין של מה בכך, והיא עשויה – כאמור – להיות שיקול מסוים בגזר הדין בהתלוותה להודאה וחרטה (ראו ע"פ 7126/04 גדיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), בו נותרה דעתי באשר לתוצאה גופה במיעוט אל מול חבריי השופטים לוי וג'ובראן, אך כולנו נתנו דעתנו בחיוב לסולחה שהושגה שם כשלעצמה. אזכיר כאן כי מושג זה קרוב מהותית לרעיון 'הצדק המאחה', הקונה לו שביתה, אם גם זהירה ומוקפדת. מוסד הסולחה עשוי גם להיות בעל משמעות בהליכים אזרחיים; בע"א 621/04 אסעד נ' קבלאן (לא פורסם) ציינה חברתי השופטת נאור, הגם שבאותו עניין לא היתה התערבות מצידנו בפסק הדין קמא בגין סולחה, כי 'כבודו של מוסד הסולחה במקומו מונח, ויש לכבדו'. הוספתי שם, כי: "'יש לעודד עשיית שלום על-ידי סולחה, במיוחד כשהמדובר בקבוצות גדולות – משפחות ומשפחות מורחבות – שבהיעדר סולחה, המושתתת על מסורות בנות דורות, עלולות להידרדר לשפיכות דמים נמשכת, נקמת דם שאין לשער את תוצאותיה. הדברים מוצאים ביטויים בפסיקתו של בית משפט זה וכן בספרות (ראו י' גינת, נקמת דם, נידוי, תיווך וכבוד המשפחה, 60-54). ואולם, ראוי שהעוסקים בעריכת סולחה יהיו ערים למצב המשפטי, הן בתיקים פליליים הן בתיקים אזרחיים, ולכך שבודאי בתיקים פליליים, אך גם בתיקים אזרחיים, אין הסולחה מהוה תחליף להליך השיפוטי; בתחום הפלילי - ככל שמערכת האכיפה תידרש לנושא (אף אם יכולה התביעה ויכולים גם בתי המשפט, להביא בחשבון כנסיבות מקילות את עריכתה של "סולחה"), אין הסולחה יכולה להחליף את הדין הפלילי. הוא הדין בתחום האזרחי, ככל שבוחר צד לתבוע, כבענייננו (ראו גם ע"א 624/80 אמארה נ' נמני, פ"ד לז(2) 606, 616 (השופט - כתארו אז - אור) וכן רע"א (י-ם) 934/75 חמדה נ' אברהם, פ"מ תשל"ו(1) 419, השופטת - כתארה אז - בן פורת). וכמובן, על כל עניין להיבחן לגופו, ושאלות כגון גובה הנזק הממשי מול גמול הסולחה, וכן נסיבות אחרות, ייבדקו כיאה להן'". ב. למיטב הבנתי, האמור משקף את המדיניות השיפוטית לאורך השנים, ועשוי לבוא כיום בגדרי סעיף 40יא(5) לחוק העונשין, שעניינו – בתוך גזירת העונש בעקבות תיקון 113 לחוק העונשין – "מאמצי הנאשם לתיקון תוצאת העבירה ולפיצוי על הנזק שנגרם בשלה". ואולם, דומני כי בנסיבות הספציפיות, כמות שכתב חברי, הביא בית המשפט קמא בחשבון את כלל הנסיבות הרלבנטיות, ועל כן אין מקום להתערבות נוספת, מזה ומזה. ג. שנית, יש לקוות כי המערערים ילמדו את הלקח ולא ישובו לכסלה, והדברים אמורים לגבי כולם, אך במיוחד כלפי המערערים 2 ו-3 שעברם נורמטיבי וזו הסתבכותם הראשונה, וכדאי שתהא אחרונה, ושמא נזכה לכך אף ממערער 1. אציין כי לגבי מערער 2 התרשמתי מתסקירו העדכני החיובי, שהזכיר חברי, שלפיו לאחרונה – לאחר עבודה כתומך בבית המעצר ניצן – הועבר כתומך לבית הסוהר מג"ן והוא מסייע לאסירים חלשים טעוני פיקוח גם במניעת אבדנות, בשיתוף עם צוות האגף, וכן משתתף בקבוצה טיפולית ומתואר כאסיר חיובי. הגם שלא החלטנו לשנות מעונשו – וגם לא נתקבל ערעור המדינה – יש לקוות כי אם יתמיד מערער 2 בדרך זו יעמוד לו הדבר לזכות בהמשך, בלא שניטע מסמרות. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מצטרף בהסכמה לפסק דינו של חברי השופט מ' מזוז ולהערותיו של חברי השופט א' רובינשטיין. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט מ' מזוז. ניתן היום, כ"ז בטבת התשע"ה (18.1.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14023500_B08.doc הי מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il