מרוואת זוהיר נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2348/98 בפני: כבוד השופט י' קדמי כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השוט י' גולדברג המערער: מרוואת זוהיר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 5.4.98 בת"פ 131/93 שניתן על ידי כבוד השופט הס תאריך הישיבה: א' באייר התשנ"ח (27.4.98) בשם המערער: עו"ד א. מני בשם המשיבה: עו"ד א. כרמל פסק דין המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בנצרת (ת.פ. 131/93) - בעקבות עיסקת טיעון- בעבירות של גניבה על ידי עובד ציבור, זיוף בידי עובד ציבור, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ומרמה והפרת אמונים. המערער היה בשעת ביצוע העבירות עובד מס הכנסה; והוא גנב מן המדינה - בחמישה מקרים שונים, שבכל אחד מהם חזר על מסכת העבירות הנ"ל - סכום של כ600,000- ש"ח, באמצעות שימוש שלא כדין במחשב מס הכנסה אליו היתה לו זכות כניסה בתוקף תפקידו. בשל הרשעתו, נדון המערער - על רקע קבלת עיסקת הטיעון שאליה הגיע עם התביעה לאחר התדיינות שנמשכה שנים - לשבע שנים מאסר, שמתוכן ארבע שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, ולקנס בסך 150,000 ש"ח. הערעור מכוון כנגד הסטייה שסטה בית המשפט המחוזי מהסדר הטיעון, שאליו הגיעו הצדדים: ראשית - בכך שלא הורה, כפי שהוסכם, שתחילת ריצוי המאסר בפועל תהיה בתחילת מאי 1998 על מנת לאפשר למערער להשלים טיפול רפואי; ושנית - בכך שלא הסתפק בקנס בסכום של 50,000 ש"ח בלבד כפי שהוסכם, ולא עיכב את תשלומו עד לאחר סיום רצוי המאסר בפועל. טענת המערער - אליה הצטרף גם ב"כ המדינה - היא , כי לא הייתה בנסיבות הענין הצדקה לסטיה מהסדר הטיעון; ומכל מקום, אין בגזר הדין הנמקה נאותה לכך. דגש מיוחד שם ב"כ המדינה על כך, שכאשר הסדר טיעון מורכב ממספר נדבכים - כבמקרה דנא - מן הראוי לנקוט זהירות יתירה בסטיה ממנו לגבי נדבך אחד בלבד; וזאת, בשל הקשר ההדוק הקיים בין הנדבכים השונים וההשלכה שיש לכל נדבך על נדבכים האחרים. עמדת הצדדים אינה מקובלת עלינו; ולשיטתנו מצויה בפסק הדין הנמקה לסטיה. בית המשפט המחוזי נימק את שילוש הקנס בכך, שהמערער לא החזיר למדינה סכום כלשהו ע"ח 600,000 ש"ח, שבגניבתם ממנה הורשע; כשטענתו היא, ששותפיו, אליהם הגיע, לדבריו, הכסף, הם שצריכים להחזירו. לנוכח עמדה זו של המערער, אין לבוא בטרוניה אל בית המשפט המחוזי בקשר להגדלת הקנס. עם זאת, נראה לנו, שניתן היה לדחות את תשלום הקנס, עד לסיום ריצויו של המאסר בפועל; ואילו ענין עיכוב ביצועו של עונש המאסר שוב אינו מעשי, בהתחשב בכך שהעיכוב שנתבקש הוא עד לחודש מאי השנה. לאור כל האמור לעיל, החלטנו לדחות את הערעור בכפוף לכך, שהמערער יוכל לשלם את הקנס שהוטל עליו, עד תום 30 ימים מיום שיסיים לרצות את עונש המאסר בפועל שנגזר עליו בתיק זה. המערער יתייצב לריצוי עונש המאסר בפועל במזכירות בית המשפט המחוזי בנצרת, ביום 1.6.98 עד לשעה 10:00; ועד למועד זה יהיה משוחרר בערובה בתנאים שבהם היה משוחרר עד כה. בכפוף לאמור לעיל הערעור נדחה. ניתנה היום ב' באייר תשנ"ח (28.4.1998). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט 982348 03H