ק.ט. חברה לניהול עסקים- מסעדת הבא בע"מ נ. המועצה המקומית זכר

2 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2346/23 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט י' כשר המערערים: 1. ק.ט. חברה לניהול עסקים - מסעדת הבא בע"מ 2. דב איפנברג נ ג ד המשיבה: המועצה המקומית זכרון יעקב ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 16724-09-21 מיום 24.1.2023 שניתן על ידי כב' השופט הבכיר מ' רניאל תאריך הישיבה: ז' בשבט התשפ"ד (17.1.2024) בשם המערערים: עו"ד אוהד מרחב בשם המשיבה: עו"ד חגי אשלגי פסק-דין השופט י' עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 16724-09-21 (כב' השופט מ' רניאל) בגדרו חויבו המערערים בתשלום כספים למשיבה (להלן: המועצה). 1. בין המועצה לבין שוכרים מסוימים נחתמו הסכמי שכירות ביחס למקרקעין שבבעלות המועצה. בשנת 1986 נחתם הסכם שכירות מוגנת בין המועצה לשוכרים ביחס לחלקה מספר 15, שפוצלה בהמשך לחלקות 27 ו-28. בשנת 1987 נחתם הסכם שכירות חופשית, שכלל חלק מחלקה 12 וחלק מחלקות 27 ו-28. בשנת 1994 נחתם הסכם שכירות ולפיו המערערת 1 (חברה שהמערער 2 הוא בעל השליטה בה, ולהלן ובהתאמה: המערערת ו-המערער) נכנסה בנעלי השוכרים בשכירות החופשית, וההסכם הוארך עד לשנת 1997. בשנת 1997 המערערת והמועצה התקשרו בהסכם להארכת השכירות החופשית. 2. המועצה הגישה תביעה לסילוק יד נגד המערערת, המערער ויורשת של אחד השוכרים המקוריים, בעקבות מחלוקת בין הצדדים בקשר לקו הגבול בין השכירות המוגנת לשכירות החופשית. ערעור שהוגש באותו הליך לבית המשפט המחוזי התקבל ביום 24.3.2015 ונפסק כי "גבול השכירות החופשית הוא הקו המסומן בנספח א' לסיכומי המערערים בבימ"ש קמא" ו"המערערים נדרשים לסלק ידם רק מהשטח הנמצא מדרום לקו...". כן נקבע כי המבנה הקיים על חלקה 27 בלבד נמצא בשכירות מוגנת (להלן: פסק הדין בהליך הפינוי). 3. ההליך הנוכחי עניינו בהתחשבנות כספית בין הצדדים בקשר לתשלומי שכירות וארנונה, שנולדה בעקבות קביעת גבולות השכירות בפסק הדין בהליך הפינוי. הורתו של ההליך בדרישה שהפנה המערער למועצה בטענה כי עליה להשיב לו סכום של כ-1.3 מליון ₪. המועצה הגיבה בתביעה נגד המערערים לתשלום סך של 4,297,653 ₪ (1,618,555 ₪ דמי שכירות ועוד 2,679,098 ₪ בגין חיובי ארנונה) ובבקשה לפיצול סעדים. המערערים טענו, בין היתר, להתיישנות חובות, והגישו תביעה שכנגד להשבת סך של 1,372,029 ₪ שנטען ששילמו ביתר למועצה וסך של 1,312,687 ₪ בגין נזקים כלכליים שנגרמו למערערת כתוצאה מהתנהלות המועצה. בין היתר, נטען כי המערערת נאלצה להפסיק את פעילותה העסקית במקום (הפעלת מסעדה וגן אירועים) שכן פסק הדין בהליך הפינוי קבע כי עליה לפנות מחצית מהמושכר, וכי המועצה התנגדה ומנעה כל בקשה להסדרת רישיון העסק של המערערת. כפי שעולה מכתב התשובה של המועצה, כיום תלוי ועומד בין הצדדים הליך נוסף, בתביעה שהגישה המועצה לסיום הדיירות המוגנת בשל נטישת המערערים את הנכס (ת"א 8579-06-22). 4. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נקבע כי על המערערת לשלם למועצה סך של 1,618,556 ₪ בגין דמי שכירות וסך של 641,904 ₪ בגין חיובי ארנונה, וכי החיוב בגין דמי הארנונה יחול באופן אישי גם על המערער. להלן קביעותיו העיקריות: (-) קו הגבול בין השכירות החופשית לשכירות המוגנת: הצדדים נחלקו בדבר המשמעות האופרטיבית של פסק הדין בהליך הפינוי, ואיזה חלק מהמקרקעין ומהנכסים נכלל בשכירות המוגנת. בפסק הדין בהליך הפינוי נדחתה טענת המועצה כי המערערים מחזיקים בשכירות חופשית בכל השטח שסומן כ-ב/2 בנספח ג', וכי גבול השכירות החופשית הוא הקו המסומן בנספח א' לסיכומי המערערים בבית משפט השלום (בהליך הפינוי), והם נדרשים לסלק ידם מהשטח שצפונית לו. בית המשפט אימץ בעיקרו את תרשים המערערים לגבי חלוקת השטחים, מלבד השטחים שתחת הכותרות "חנייה/זכות שימוש" ו"שביל גישה לחניה", ונקבע כי "השטחים נמצאים בהחזקת החברה בשכירות חופשית ועל כן עליה לשלם דמי שימוש עבורם". (-) חלקה 12 – האם פונתה על ידי המערערים בראשית 2004 והאם ניתנה הודעה על הפינוי? המערערים טענו כי חלק מחלקה 12 ששימש כחניה בשכירות חופשית פונה כבר בתחילת שנת 2004, בעקבות פסק דין בהליך הפינוי. בית המשפט לא נתן אמון בגרסת המערער וקבע כי החלקה לא פונתה בתחילת 2004 וזאת ממספר טעמים: עולה מהסכם פשרה בין המערערת למועצה משנת 2016, שקיבל תוקף של פסק דין, שנכון למועד חתימת הסכם הפשרה, הפינוי בחלקה 12 טרם בוצע; המערער לא הסביר בעדותו כיצד טענתו כי פינה את המקרקעין מתיישבת עם לשון הסכם הפשרה; וחוות דעת השמאית איריס ישראלי, שצורפה לכתב התביעה שכנגד שהגישה המערערת, קבעה דמי שימוש ראויים בחלקה 12 בשימוש לחניה מיום 14.5.1997 ועד למועד עריכת חוות הדעת – יום 3.4.2005, כלומר למעלה משנה לאחר מועד הפינוי הנטען ב-2004. בתוך כך, נקבע כי לא ניתנה הודעה למועצה על פינוי חלקה 12 או על פינוי חלק אחר בנכס. למעשה, המערער הודה כי לא ניתנה הודעת פינוי והמערערת עדיין מחזיקה במקרקעין, הגם שמשנת 2014 אינה מנהלת בו עוד את עסקה. (-) מסמך "גמר חשבון" מסוף שנת 1998: בית המשפט התייחס למסמך שלטענת המערערים מהווה "גמר חשבון" לסוף שנת 1998 (נ/2) שהוצא על ידי מנהל מחלקת הגביה בעירייה לאחר שהמערער שילם סך של 180,000 ₪ (סכום שצויין במוצג נ/3 ונאמר שמדובר על תשלום חשבון מים, על חשבון שכר דירה, דמי שימוש יתרות מיסים ו"יתרות שכר"). בית המשפט פירט את עדותו של המערער וגרסתו לגבי מהות המסמך והתשלום שאינה מתיישבת עם תוכן המסמך וההערות שנרשמו בו בכתב יד. צוין בפסק הדין כי לאור המחלוקות שהתעוררו ביחס לגורם שכתב את השורה האחרונה בפסקה (כסעיף 3), הכתובה בכתב יד על פני המסמך והמיוחסת לנציג המועצה, בית המשפט הורה למערערים להציג את המסמך המקורי לעיונו של ב"כ המועצה אך המערערים לא עשו כן ולא ניתן הסבר על הפרת ההחלטה בדבר הגשת המסמך במקור. המערערים טענו שעל פי כרטסת הנהלת החשבונות של המועצה, במועד מסמך גמר חשבון "אופסו" חיובי המערערת, אך בטענתם הסתמכו על מסמך שלא הוגש כראיה והקשר שלו להסדר ולתשלום הסך של 180,000 ₪ לא ברור. עוד נקבע כי בחקירתו הנגדית של רואה החשבון מטעם המערערת הוא אישר שלא התייחס למסמך כגמר חשבון אלא כמסמך ויתור על חוב (דהיינו, כמהווה "גמר חשבון" רק לגבי חיובי המערערת כלפי המוצעה ולא ההפך). בית המשפט קבע כי, לאור הפרת החלטתו לעניין המצאת מסמך המקור, אילו המסמך "גמר חשבון" היה מוצג בהתאם להחלטת בית המשפט, הוא היה תומך דווקא במועצה, מאחר שסעיף מספר 3 שנכתב בכתב יד בצד שמאל של המסמך נכתב על ידי המערער; כי לא ברור שהמסמך מבטא הסכמה וייתכן שהוא מבטא עמדות של הצדדים ללא הסכמה או תשלום לעתיד שנזקף על חשבון העבר. נקבע אפוא כי אין להסתמך על המסמך כמבטא גמר חשבון מצד זה או אחר, ואילו היה מדובר בגמר חשבון היה מדובר בגמר חשבון דו-צדדי ולא רק ויתור של המועצה על חובות המגיעים לה בעוד שהמערערת עומדת על זכותה לגבות את המגיע לה. (-) המועצה אינה אחראית לסגירת העסק: בית המשפט קבע כי המערערים ניהלו במקרקעין מסעדה וגן אירועים משך שנים רבות ללא רישיון עסק בשל אי התאמה לתכנית בנין העיר ולא בגלל מעשה או מחדל של המועצה. המערערים הציגו בפני בית המשפט מצג כי סגרו את העסק בינואר 2013 בניגוד לנטען בכתב התביעה ועדות המערער כי החליט לסגור את העסק בינואר 2014 לאחר שרשויות שונות, שאינן המועצה, כמו משרד הבריאות, משטרת ישראל ורשויות המס, פשטו על המתחם בשעה שהתקיים בו אירוע. נקבע שאין קשר בין המחלוקת על דמי השכירות לבין היעדר רישיון עסק וכי המערער בעצמו החליט לסגור את העסק בעקבות הפשיטה על העסק, כך שסגירת העסק אינה רובצת לפתחה של המועצה. (-) דחיית טענות להתיישנות חיובי השכירות של חלק מחלקות 12 ו-28: המערערים טענו להתיישנות חובות השכירות עקב הפסקת הפעילות בינואר 2014 ופינוי חלקה 12 בשנת 2004. נקבע כי המערערת לא הפסיקה להחזיק בנכס גם אם לא הפעילה בו את עסקה, היא לא הודיעה למועצה המשכירה על פינוי הנכס ועודנה מחזיקה בו לפי עדותו של המערער, ועל כן נדחו גם טענות ההתיישנות. בית המשפט ציין כי לא נטען להתיישנות חובות השכירות מהתקופה העולה על 7 שנים לפני הגשת התביעה ביום 12.9.2021. (-) חישוב דמי השכירות: בית המשפט קיבל את חישוב דמי השכירות בדיירות המוגנת המגיעים למועצה על בסיס חוות דעת מטעם המועצה, ופסק לזכות המועצה סך של 1,312,062 ₪. אשר לדמי השכירות החופשית, אלה היו מוסכמים עד שנת 1997, ומשנה זו ואילך חושבו כדמי שימוש ראויים על פי חוות דעתה של השמאית ישראלי (אשר כאמור צורפה כנספח לכתב התביעה שכנגד שהגישה המערערת) תוך ביצוע התאמות הנדרשות מהקביעות בדבר שטח גבול השכירות המוגנת. נפסק סך של 1,780,007 ₪ ברכיב זה, ולאחר הפחתת התשלום ששילמה המערערת בסך 1,473,513 ₪, נפסק כי המערערת חייבת למועצה בגין דמי שכירות סך של 1,618,556 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. (-) התיישנות וחישוב דמי ארנונה: התקבלה טענת המערערים כי חיובי הארנונה הקודמים ל-7 שנים לפני הגשת התביעה (ספטמבר 2014) התיישנו משום שהמועצה לא פעלה לגבייתם. לגבי השנים שקדמו לתביעה, נקבע כי לא היה על המועצה לשנות את סיווג השטחים לאחר שהופסקה הפעילות העסקית, שכן המערערים לא הודיעו למועצה על שינוי שימוש במקרקעין וכן היה ביכולתם להגיש ערר על הסיווג. על בסיס חוות דעתו של רואה חשבון נחמני מטעם המועצה נפסק כי חוב הארנונה עומד על סך 614,904 ₪ וישולם בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה. המערער חויב אישית בתשלום חובות המערערת בגין הארנונה מכוח סעיף 8(ב) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: חוק ההסדרים). בנוסף לסכומים האמורים נקבע כי המערערת תשלם למועצה שכ"ט עו"ד בסך 117,000 ₪ ואגרות והוצאות מומחים כפי שיוכחו על פי בקשה שתוגש; וכי המערער ישא ביחד ולחוד עם המערערת בתשלום 30% מהאגרות, ההוצאות ושכ"ט עו"ד שבהם חויבה המערערת. הטענות בערעור 5. המערערים טענו כי פסק הדין כולל טעויות משפטיות ועובדתיות הנוגעות למצב הדברים בשטח ותוצאתו מובילה לכך שחוטא יוצא נשכר. נטען כי בנוגע לחלקות 12 ו-28, בית המשפט דחה את טענתם להתיישנות ממועד הפינוי הנטען של חלקה 12 (2004) וממועד הפסקת הפעילות בחלקה 28 (2014), אך היה עליו לקבל טענת התיישנות חלופית המתייחסת לתקופה העולה על 7 שנים שקדמו להגשת התביעה. נטען כי לחלופין היה על בית המשפט לקבוע כי המערערים פינו את החלקות (בשנת 2004 ו-2014 בהתאמה) ולכל המאוחר בשנת 2015 עם פסק הדין בהליך הפינוי. עוד נטען כי יש לבטל את חיובי הארנונה ודמי השכירות וכי היה על המשיבה לשנות את סיווג הארנונה בגין הנכס המוגן ממסחר לאדמה תפוסה, בשל ידיעתה של המועצה כי אין פעילות במקום. בהקשר זה, נטען כי יש לחשב את מועד ההתיישנות לכל הפחות ממועד מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי בהליך הפינוי (24.3.2015), ולא היה מקום להסתמך על הסכם הפשרה משנת 2016 לפיו כביכול הפינוי יבוצע בעתיד, שכן באותה עת לא היה מה לפנות היות והשטח היה שטח כורכר פתוח ופרוץ לכל. נטען כי המועצה לא דרשה תשלומי ארנונה ושכירות בגין שטחים אלו מלבד "חיובים אוטומטיים" ולא הוכיחה כי פנתה למערערים בבקשה לקיים את פסק הדין בהליך הפינוי. מכיוון שמדובר היה בפינוי כפוי בצו שיפוטי, בית המשפט שגה כשקבע שהיה על המערערים להודיע למועצה כי התפנו. עוד נטען כי על המועצה כרשות ציבורית חלה חובת הגינות מוגברת; כי למועצה הייתה ידיעה קונסטרוקטיבית כי המערערת חדלה מלהחזיק בחלקות; ובהינתן הזמן שחלף שבו לא שולם חוב הארנונה, גובה החוב שהצטבר והיות הנכס נכס ציבורי ידוע, היה על המועצה ליזום בדיקה אקטיבית של המצב בשטח ולא לשבת בחיבוק ידיים ורק לשלוח הודעות חיוב. נטען כי בית משפט קמא ייחס את דברי המערער כי השאיר ציוד בשטח כאילו מדובר בשטחי החניה (חלקות 12 ו-28) אך בדבריו התייחס המערער לנכס המוגן, המבנה והחצר, שמוחזקים תחת שכירות מוגנת. טענה נוספת של המערערים נוגעת למועד תחילת ההתחשבנות בין הצדדים, ולשיטתם יש לבטל את החיובים משנת 1992 עד דצמבר 1998 ולהשיב למערערת תשלומי עודף ששילמה למועצה בשנים אלה. בין היתר נטען כי עדי המועצה אישרו כי בסוף שנת 1998 אופסו כל החיובים של המערערים ומופיעות יתרות "0"; כי רואה חשבון נחמני מטעם המועצה אישר כי קיימת למערערת יתרת זכות בגין שכירות בסך 300,000 ₪; כי המערער טעה לחשוב שיש בידו את מסמך "גמר חשבון" המקורי, ובשל כך המסמך לא הוצג והדבר אף צוין בסיכומים; וכי בית המשפט שגה כשקבע שאין התאמה בין הסכומים שהציגו המערערים לבין המסמך שהוגדר כת/3 (ככל הנראה הכוונה לנ/3 – י"ע); וכי העתקי הכרטסת של המועצה שהוצגו בסיכומיהם נלקחו מהמסמכים שצורפו לתעודת הציבור שהוגשה לבית המשפט. המערערים טענו בנוסף כי בית משפט קמא שגה באופן הגדרת השטח עליו חלה השכירות החופשית ובייעודו. בית המשפט ראה בשטח ב/2 ככביש גישה למבנה, אך הוא לכל היותר שביל חול לחניית כורכר שאינה בשימוש משנת 2014. נטען כי מה שנותר משטח ב/2 לאחר פסק הדין בהליך הפינוי הוא חלק אינטגרלי מהחניה שבחלקה 28 שחויבה בנפרד ובכפל. ממצא עובדתי שגוי הוביל לחיוב עצום בעבור תא שטח זה, כשבגין החניה חושבו דמי שימוש על פי מפתח של $90 בעוד ששביל החול חושב על פי מפתח של $2,700. במסגרת הערעור התבקש לבטל את החיוב בגין השטח ב/2; לקבוע כי שמאות ישראלי אינה נכונה; ולקבוע כי שטח ב/2 אינו קיים או לכל הפחות מהווה חלק מהחניה בחלקה 28 ואינו בשימוש למצער מאז פסק הדין בהליך הפינוי. לבסוף נטען כי יש לבטל את חיובו האישי של המערער בתשלומי הארנונה של המערערת. נטען כי המקור המשפטי לעניין החבות האישית של המערער הועלה רק בסיכומי המועצה בהליך קמא ומהווה "הרחבת חזית", וכי כריכת המערער בהליך הייתה ניסיון להפעיל עליו לחץ ולהטיל מורא. תשובת המועצה לערעור 6. המועצה טענה כי פסק דינו של בית משפט קמא מבוסס על ממצאים עובדתיים ועל הודאת המערערים כי הם מחזיקים בנכס, ואין עילה להתערב בו. נטען כי בניסיון להימנע מסילוקם מהחלק בנכס שבו הם טוענים לדיירות מוגנת, הם ממשיכים לטעון כי הם מחזיקים בנכס אך לא משלמים בגינו ארנונה או שכירות; כי הטענה שהמערערים פינו חלק מחלקה 12 במועד פסק דין בהליך הפינוי נדחתה ברמה העובדתית; כי המערער מעולם לא הודיע כי הוא התפנה מהמתחם ולא השיג על התשלומים שחב למועצה; וכי להבדיל מהטענה להתיישנות חיובי הארנונה, המערערים לא טענו להתיישנות תשלומי השכירות בתקופה שעלתה על 7 שנים שקדמו להגשת התביעה ואף תבעו תביעות כספיות את המועצה שבתקופה שתחילתה בשנת 1992, ומכאן שבזמן אמת סברו כי ניתן להתחשבן על חיובים מלפני שנים רבות. לעניין מסמך "גמר חשבון" נטען כי מומחה המערערים פירש את המסמך כסילוק חובות חד-צדדי לטובת המערערים בלבד, ועל בסיס פרשנות חסרת שחר זו חיווה דעתו כי המועצה חייבת למערערים סך של 1,333,707 ₪; כי גרסתו של המערער בדבר משמעות המסמך והתוספות שנכתבו בכתב יד העלו ספקות כבדים; כי המערער נמנע מלהביא את המסמך המקורי למרות שהעיד על קיומו. עוד נטען כי קביעותיו של בית משפט קמא לעניין המסמך "גמר חשבון" והכרטסת אליה הפנו המערערים הינן קביעות עובדתיות מובהקות ועניינן באמינות הראיות, וטענות המערערים נגדן דינן להידחות. מטעמים דומים נטען כי יש לדחות את הטענות לגבי שטח ב/2 וייעודו ואת הטענות כנגד חיובו האישי של המערער, חיוב המבוסס על הוראת החוק. דיון והכרעה 7. אקדים ואומר כי דין הערעור להידחות בעיקרו, באשר אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות, אלא במקרים חריגים, שהמקרה שלפנינו אינו נמנה עליהם. במצב הדברים הרגיל ייתכן שהיה מקום לקבל את הערעור על החיוב בדמי שכירות מעבר לתקופה של שבע שנים שקדמו להגשת התביעה, הגם שהטענה הועלתה בכתב ההגנה באופן כללי ובמובלע (אציין כי כתב ההגנה לא הוגש בתיק המוצגים). ברם, המערער הגיש גם תביעה שכנגד (בלא להבהיר כי הדבר נעשה כתביעה חלופית לטענת ההתיישנות), ובהינתן כי מדובר בהתחשבנות הדדית רבת שנים בנוגע לדמי השכירות, אין לקבל את הטענה כי מחסום ההתיישנות יעמוד בפני המועצה אך לא יעמוד בפניו. 8. מצאנו להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא בנקודה מהותית אחת הנוגעת לחיובו של המערער באופן אישי בחיובי הארנונה של המערערת. בכתב התביעה התבקש בית המשפט באופן לקוני לחייב את המערערת והמערער בחיובי הארנונה, אך ללא פירוט של מקור החיוב. בסיכומים בבית משפט קמא, הפנתה המערערת להוראת סעיף 8(ב) לחוק ההסדרים. בית משפט קמא קיבל את הטענה וציין בקצרה כי לאור סעיף זה רשאית המועצה לגבות את חוב הארנונה מהמערער. למעשה, ההוראה הרלוונטית לענייננו מצויה בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים הקובע כלהלן: (ג) על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים; בסעיף זה – "חוב ארנונה סופי" – חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי הענין (בסעיף זה – הליכי ערעור), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת – לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד; "חברה פרטית" – כהגדרתה בחוק החברות, התשנ"ט-1999; "בעל שליטה" – כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה. וסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] קובע כלהלן: 119א. (א) (1) היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור. (2) היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו – החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר. (3) בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה. [....] מכאן, שעל מנת לייחס את חובות החברה באופן אישי למערער, היה על המועצה להראות כי החברה התפרקה או העבירה את נכסיה ללא תמורה או בתמורה חלקית למערער או לצד שלישי כלשהו. המועצה לא העלתה טענה זו, וממילא לא הוכיחה כי כך אכן נעשה (אף לא על דרך טענה להתגבשותה של החזקה הקבועה בסעיף 119א(א)(3) לעיל ומתן הזדמנות למערער לסתור את החזקה הנ"ל), ומכאן, שלא היה מקום לחייב את המערער באופן אישי בחיובי הארנונה שנתבעו בכתב התביעה. 9. סוף דבר שאנו דוחים את הערעור על כל ראשיו, למעט חיובו האישי של המערער בחיובי הארנונה. לאור התוצאה אליה הגענו, לא ייעשה צו בערכאה זו. בשולי הדברים נציין כי המועצה העלתה הצעה לסיום הסכסוך בכללותו, וטוב יעשו הצדדים אם ינסו להגיע להסכמות ביניהם ברוח הצעה זו או בכל דרך אחרת. ש ו פ ט השופטת י' וילנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י כשר: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, ‏י"ב בשבט התשפ"ד (‏22.1.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 23023460_E08.docx סח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1