פלוני נ. פלוני

38 בבית המשפט העליון עע"מ 23432-11-24 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט יחיאל כשר המערערת: מטרו מוטור שיווק (1981) בע"מ נגד המשיב: משרד התחבורה והבטיחות בדרכים – אגף הרכב ושירותי תחזוקה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (השופט ק' ורדי) מיום 28.10.2024 בעת"מ 10550-06-24 תאריך הישיבה: כ"ח בתשרי התשפ"ו (20 אוקטובר 2025) בשם המערערת: עו"ד גיורא ארדינסט בשם המשיב: עו"ד דניאל מארקס; עו"ד מיה ציפין פסק-דין השופט דוד מינץ: ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (השופט ק' ורדי) מיום 28.10.2024 בעת"מ 10550-06-24, בו נדחתה עתירת המערערת נגד החלטת המשיב בבקשות שהגישה לחידוש רישיונות יבואן ישיר של כלי רכב. המסגרת הנורמטיבית טרם נפנה לתיאור המחלוקת מושא הערעור שלפנינו, ועל מנת שעיני הקורא תרוצנה בקריאת פסק הדין, נקדים מספר מילים בנוגע למסגרת הנורמטיבית הנדרשת לעניין. בשנת 2016 נחקק חוק רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב, התשע"ו-2016 (להלן: חוק הרישוי או החוק). חוק זה נועד להסדיר את כלל השירותים והעיסוקים בענף הרכב, על מנת להבטיח רמה מקצועית הולמת של נותני השירותים, שמירה על בטיחות הרכב והציבור, קידום התחרות בענף הרכב, הגנת הצרכן ועוד (סעיף 1 לחוק). החוק נולד מתוך רצון לעגן בחקיקה ראשית את ההסדרים שפורטו עד לאותה עת בצווי פיקוח שונים, תוך קביעת הוראות חדשות ומעודכנות, בין היתר נוכח השינויים שחלו בענף הרכב (דברי הסבר להצעת חוק רישוי שירותים לרכב, התשע"ג-2013, ה"ח 769, 770 (להלן: הצעת החוק)). במסגרת החוק שולבו גם המלצות "הוועדה הציבורית להגברת התחרותיות בענף הרכב", אשר בחנה את התחרותיות בענף והמליצה על נקיטת צעדים במטרה להוריד מחירים ולהעלות את רמת השירות לציבור הצרכנים (שם). נקודת המוצא של החוק, המעוגנת בסעיפים 4-3 שבו, היא כי לא ייתן אדם שירות רכב (ובכלל זה ייבוא כלי רכב), ולא יעסוק אדם במקצוע בענף הרכב, אלא אם קיבל רישיון למתן אותו שירות מאת "המנהל" כהגדרתו בסעיף 2 לחוק (סמנכ"ל תנועה במשרד התחבורה והבטיחות בדרכים; להלן: המנהל). תוקפו של רישיון הניתן על ידי המנהל עומד ככלל על 6 שנים (סעיף 7 לחוק), שלאחריהן נדרש בעל הרישיון החפץ בכך להגיש בקשה לחידושו. על בקשה למתן רישיון ולחידושו חולש סעיף 5 לחוק המורה כך: (א) המבקש רישיון לפי חוק זה או המבקש לחדשו (בחוק זה – המבקש), יגיש בקשה בכתב למנהל. (ב) המבקש יצרף לבקשתו מסמכים המעידים על קיום התנאים למתן הרישיון. (ג)המנהל רשאי לדרוש מהמבקש כל מידע או מסמך הדרושים לו לשם החלטה בבקשה. בהתאם לסעיף 6(א) לחוק, המנהל ייתן רישיון או יורה על חידושו "למבקש שמתקיימים בו התנאים לקבלת אותו רישיון". התנאים למתן הרישיונות השונים המוכרים בחוק פזורים לאורכו ולרוחבו. בכל הנוגע לרישיונות ייבוא רכב, התנאים לנתינתם מפורטים בפרק ד' לחוק. סימן ב' לפרק זה עוסק באופן פרטני ברישיון יבואן מסחרי, הכולל שלושה סוגים: רישיון יבואן זעיר, רישיון יבואן עקיף ורישיון יבואן ישיר. סימן זה מונה את התנאים למתן כל אחד מסוגי הרישיונות האמורים, ולצדם מורה סעיף 45 כדלקמן: על מתן רישיון לפי סימן זה, קביעת תנאים בו או חידושו יחולו הוראות סימן ג' לפרק ב' לחוק לקידום התחרות ולצמצום הריכוזיות, התשע"ד-2013, בשינויים המחויבים. אותן הוראות אליהן מפנה סעיף 45 – הוראות סימן ג' לפרק ב' לחוק לקידום התחרות ולצמצום הריכוזיות, התשע"ד-2013 (להלן: חוק הריכוזיות) – מצויות תחת הכותרת "שיקולי תחרותיות ענפית בהקצאת זכויות" והן כוללות בין היתר את סעיף 11 המורה כך: 11. (א) בהקצאת זכות ובקביעת התנאים באותה זכות יביא המאסדר בחשבון, נוסף על כל שיקול אחר שעליו לשקול לפי דין לעניין ההקצאה, שיקולים של קידום התחרותיות הענפית. (ב) היתה הזכות האמורה בסעיף קטן (א) כלולה ברשימת הזכויות, לא יקצה מאסדר את הזכות האמורה אלא לאחר ששקל שיקולים של קידום התחרותיות הענפית כאמור בסעיף קטן (א), בהתייעצות עם הממונה על התחרות. ייאמר כבר עתה כי "רשימת הזכויות" הנזכרת בסעיף זה היא רשימה המפורסמת על ידי הממונה על התחרות (להלן גם: הממונה) מכוח סעיף 13 לחוק הריכוזיות, הכוללת זכויות שלדעתו הקצאתן בעלת השפעה משמעותית על התחרות. עוד ייאמר כי אחת מהזכויות המנויות באותה רשימה היא רישיון יבואן מסחרי מסוג יבואן ישיר, שהוא הרישיון הניצב במוקד ענייננו. נוסף על התנאים למתן הרישיונות השונים, חוק הרישוי מקנה למנהל בנסיבות מסוימות סמכות לסרב ליתן רישיון או לחדשו, ואף סמכות לבטלו, להתלותו או להגבילו. וכך קובעים סעיפים 8 ו-10(א) לחוק: 8. המנהל רשאי לסרב לתת או לחדש רישיון למבקש אף אם התקיימו לגבי המבקש התנאים לקבלת הרישיון, אם המבקש הורשע בעבירה פלילית או בעבירת משמעת, שמפאת מהותה, חומרתה או נסיבותיה אין הוא ראוי לעסוק במתן שירות רכב או במקצוע בענף הרכב שלגביו ביקש את הרישיון, או אם הוגש נגדו כתב אישום בעבירה פלילית כאמור וטרם ניתן פסק דין סופי בעניינו, ובלבד שנתן לו הזדמנות לטעון את טענותיו. 10. (א) המנהל רשאי לבטל רישיון, להתלותו עד לקיום תנאים שיורה עליהם, להגבילו או לסרב לחדשו, לאחר שנתן לבעל הרישיון הזדמנות לטעון את טענותיו, אם התקיים בבעל הרישיון אחד מאלה: (1) הרישיון ניתן לו על יסוד מידע כוזב או מטעה; (2) הוא חדל לעסוק בעיסוק נושא הרישיון; (3) הוא אינו מקיים את התנאים לקבלת הרישיון, כולם או חלקם; (4) הוא הפר תנאי מהותי מתנאי הרישיון; (5) הוא הפר חובה או איסור שהוטלו עליו כבעל רישיון לפי חוק זה; (6) ניתן לגביו צו פירוק, צו פירוק זמני, צו כינוס, צו כינוס נכסים או צו הקפאת הליכים לפי כל דין; (7) הוא הורשע בעבירה פלילית או בעבירת משמעת, שמפאת מהותה, חומרתה או נסיבותיה אין הוא ראוי לעסוק במתן שירות רכב או במקצוע בענף הרכב שלגביו ניתן לו הרישיון, או שהוגש נגדו כתב אישום בעבירה פלילית כאמור וטרם ניתן פסק דין סופי בעניינו; (8) (א) הממונה על התחרות קבע כי הוא צד להסדר כובל או כי הוא בעל מונופולין שניצל לרעה את מעמדו בשוק לפי [...] חוק התחרות הכלכלית, התשמ"ח-1988, או הטיל עליו עיצום כספי [...]; (ב) [...]; (9) לעניין ניהול מקצועי של מוסך ותיווך בייבוא אישי – (א) הוא לא מילא אחר הוראות המנהל לעניין השתלמות מקצועית לפי סעיף 14; (ב) התקיימו בו נסיבות המנויות ברשימה לפי סעיף 13(ב)(1) המעידות על חשש לניגוד עניינים; (ג) הוא הפר את כללי האתיקה המקצועית שנקבעו לפי סעיף 13(ב)(2). אלה הן אפוא ההוראות המרכזיות הרלוונטיות לדיוננו. מצוידים בעיקריהן, נפנה לתיאור המקרה דנן. הרקע לערעור המערערת היא חברה פרטית העוסקת בייבוא ושיווק כלי רכב מזה למעלה מארבעים שנה. במהלך שנת 2022 היא פנתה למנהל בבקשות להארכת רישיונות יבואן ישיר שניתנו לה מכוח חוק הרישוי, ביחס לכלי רכב שונים: קטנועים מתוצרת Sanyang (להלן: סאן יאנג); קטנועים ואופנועים מתוצרת Yamaha (להלן: ימאהה); ואופנועים, טרקטורי משא ורכבי שטח מתוצרת Kawasaki (להלן: קוואסאקי). טרם מתן החלטה בבקשות, ובשים לב להוראות חוק הרישוי וחוק הריכוזיות, פנה המנהל לרשות התחרות (להלן גם: הרשות) לשם קיום היוועצות עם הממונה. בחוות דעתה של הרשות מיום 1.9.2022 ביחס לבקשה לחידוש רישיון לייבוא תוצרי סאן יאנג נאמר כי נתחי השוק של המערערת בשנים 2022-2020 בתחום ייבוא קטנועי בנזין מכלל התוצרים עומדים על ממוצע של 58%, וכי קיימים חסמי כניסה והתרחבות משמעותיים לשוק זה. על כן, נמצא כי: "החזקתה של [המערערת] בשני רישיונות לייבוא קטנועי בנזין מקימה חשש אופקי להפעלת כח שוק חד צדדי על לקוחותיה במגוון דרכים כמו העלאת מחיר הקטנועים, צמצום מגוון הדגמים המיובא לארץ ופגיעה באיכות השירות הניתן ללקוחות החברה. עקב כך ש[המערערת] מחזיקה הן בסאן יאנג והן בימאהה, נמנעת תחרות אפקטיבית בין שני המותגים בארץ [...]. בדיקת הרשות העלתה כי קיימת חפיפה בין מחירי הקטנועים [...]. מכל מקום, קטנועי ימאהה וסאן יאנג תחליפיים זה לזה, גם אם הם אינם התחליפים הקרובים ביותר זה לזה." על רקע האמור המליצה הרשות לאפשר למערערת להמשיך להחזיק ברישיון אחד בלבד מבין התוצרים סאן יאנג וימאהה. צוין כי: "למרות שקטנועי סאן יאנג וימאהה אינם המתחרים הקרובים ביותר זה לזה, על ידי פיצול בין שני התוצרים ויבואם על ידי שני יבואנים שונים, תוכל להתפתח תחרות בין קטנועי סאן יאנג לקטנועי ימאהה כיוון שלכל יבואן יהיה תמריץ להגדיל כמה שיותר את מכירות המותג אותו הוא מייבא. בנוסף, פיצול בין שני המותגים עשוי להפחית את כוח המיקוח של [המערערת] מול המוסכים המורשים שלה. בהתאם לכך, סביר כי יפחתו חסמי הכניסה וההתרחבות העומדים בפני יתר היבואנים הקטנים, מה שצפוי גם כן לקדם את התחרות בייבוא ומכירת קטנועים". בחוות דעת נוספת מיום 14.2.2023 בנוגע לבקשה למתן רישיון ייבוא עבור תוצרי ימאהה וקוואסאקי נאמר כי נתחי השוק של המערערת ביחס לאופנועים מתוצרים אלה עומדים על 40% בשנים 2022-2020, וכי השוואת התוצרים העלתה כי: "קיימת תחליפיות מסוימת בין דגמי שני התוצרים הנבחנים, ימאהה וקוואסאקי. תחליפיות זו באה לידי ביטוי, בין היתר, בבחינת מאפייני האופנועים, ובפרט נפח מנועם ומחירם. מהבדיקה עולה כי, ככלל, לצד פערי מחיר מסויימים בין התוצרים, קיימת חפיפה מהותית בין מחירי אופנועי הכביש של ימאהה וקוואסאקי [...]. לפיכך, סביר להניח כי תמחור הדגמים השונים נעשה באופן המשרת את אינטרס החברה בפן הטוב ביותר ולאו דווקא מתאר באופן מיטבי את מידת התחרות הפוטנציאלית בין שני התוצרים, במקרה שהיו מיובאים על-ידי שני יבואנים שונים המתחרים זה בזה. [..] נוכח כל האמור לעיל, ניתן להסיק כי התוצרים ימאהה וקוואסאקי מהווים שני תוצרים מהותיים, המתחרים זה בזה על פני הרצף התחרותי של כלל אופנועי הכביש המיובאים לישראל". על כן, בסופו של יום ניתנה המלצה לאפשר למערערת להמשיך ולהחזיק באחד מבין שני רישיונות אלה בלבד. וכפי שנאמר: "על ידי פיצול בין שני התוצרים ויבואם על ידי שני יבואנים שונים, תוכל להתפתח תחרות בין אופנועי ימאהה לאופנועי קוואסאקי כיוון שלכל יבואן יהיה תמריץ להתחרות באופן הטוב ביותר אל מול התוצר השנייה [כך במקור] – להגדיל כמה שיותר את מכירות המותג אותו הוא מייבא, להוזיל את המחירים ללקוח, לשפר את איכות השירות ועוד. בנוסף, פיצול בין שני המותגים עשוי להפחית את כוח המיקוח של [המערערת] מול המוסכים המורשים שלה. בהתאם לכך, סביר כי יפחתו חסמי הכניסה וההתרחבות העומדים בפני יתר היבואנים הקטנים, מה שצפוי גם כן לקדם את התחרות בייבוא ומכירת אופנועים". בהתייחס לקטנועי בנזין חזרה הרשות על ההמלצה שהובאה בחוות הדעת בנוגע לתוצרי סאן יאנג. בהתייחס לקטנועים חשמליים, המליצה הרשות לאפשר למערערת להמשיך לייבאם מתוצרת ימאהה ומתוצרת נוספת שלגביה היא מחזיקה ברישיון (Gogoro; להלן: גוגורו), בכפוף להסכמתה לבחינת רישיונות אלה במועד החידוש הקרוב שלהם. ובהתייחס ליתר כלי הרכב מתוצרת קוואסאקי שהתבקש לגביהם חידוש הרישיון, הומלץ לחדשו ללא הגבלות או תנאים. לאור חוות הדעת של הרשות ניתנו למערערת הזדמנויות להשמיע את טענותיה בכתב ובעל-פה טרם קבלת החלטה על-ידי המנהל. טענות המערערת היו בעיקרו של דבר כי המלצות הרשות נעדרות הנמקה ותשתית עובדתית ראויה; כי הניתוח התחרותי שערכה בחוות דעתה שגוי ואימוצו יביא לפגיעה משקית רחבה לרבות פגיעה בצרכנים; כי המלצותיה נגועות באפליה ובאכיפה בררנית; כי החלטה המאמצת את ההמלצות תהיה בלתי סבירה בשל משקל יתר לשיקולי תחרות על פני שיקולים אחרים הנגזרים מחוק הרישוי, להם יש לתת משקל משמעותי; כי אימוץ ההמלצות יביא לפגיעה בלתי מידתית בזכות המערערת לקניין ולחופש עיסוק; כי המנהל נדרש להפעיל שיקול דעת עצמאי ונפרד מהרשות; כי השימוע נערך תוך פגיעה חמורה בזכות הטיעון של המערערת; כי סעיף 10(א) לחוק הרישוי מונה את העילות הבלעדיות שבהתקיימן ניתן לסרב לחידוש רישיון, ובמקרה זה לא התקיימה אף אחת מהן; וכי יש לתת משקל לכך שהמערערת מחזיקה ברישיון מזה עשרות שנים. בתום הליך השימוע ולאחר שנערכו היוועצויות חוזרות עם הרשות, ביום 17.4.2024 ניתנה החלטת המנהל. בהחלטה אומצו עיקרי המלצות רשות התחרות ביחס לתוצרי ימאהה וקוואסאקי, אך לא ביחס לתוצרי סאן יאנג. בהתאם לכך נקבע כי יש לאפשר למערערת לחדש את רישיונה ביחס לתוצר סאן יאנג ללא תנאי או מגבלה, וכי בכל הנוגע לתוצרי ימאהה וקוואסקי עליה לבחור בתוך 60 יום לגבי איזה תוצר מבין השניים ברצונה להחזיק ברישיון ייבוא. כן צוין כי רישיון היבואן הישיר עבור התוצר שהמערערת לא תבחר בו יהיה תקף עד ליום 31.12.2024; וכי ככל שהמערערת תבחר לחדש את רישיונה לתוצר ימאהה, חידושו יהיה בכפוף לבחינת רישיונותיה לתוצר זה ולתוצר גוגורו במועד חידושם. בתמצית, הנימוקים שפורטו בהחלטה היו כי קידום התחרות בענף הרכב הוא אחת התכליות החשובות שעמדו בבסיס חוק הרישוי, ועל כן יש ליתן לשיקולי תחרות את משקלם הראוי; כי תפקידו של המנהל הוא לאזן בין כלל השיקולים הרלוונטיים במטרה להגשים את תכליות החוק בצורה המלאה ביותר; כי במסגרת זו הוא מחויב על פי החוק להיוועץ עם רשות התחרות, שהיא הגוף המקצועי והמומחית לעריכת ניתוחי שוק; כי המנהל אינו מוגבל לעילות שבסעיף 10(א) לחוק במתן החלטה שלא לחדש רישיון, והוא רשאי להחליט שלא להקצות זכות גם מטעמים של קידום התחרותיות הענפית מכוח סעיף 45 לחוק; כי ספק אם ניתן להגדיר את הרישיון הניתן למערערת כקניין, ובכל מקרה מדובר בפגיעה מידתית; כי הפגיעה בחופש העיסוק של המערערת היא רק באופן מימוש העיסוק, וגם היא מידתית; כי הרישיונות שניתנו למערערת לאורך השנים ניתנו מראש לזמן קצוב, ובכל מקרה ניתן למערערת זמן התארגנות ממושך ליישום ההחלטה דנן; וכי אין לקבל את טענת המערערת לאכיפה בררנית. בכל הנוגע לטענות במישור הכלכלי נקבע בהחלטה כי לא נפל פגם בניתוח התחרותי שערכה הרשות; כי קיימים חסמי כניסה משמעותיים לענף הרכב הדו-גלגלי, הפוגעים בתחרות; כי מידת התחליפיות בין תוצרי ימאהה וקוואסאקי גבוהה, בהיותם תוצרים יפנים המתחרים ביניהם כמעט בכל תתי הקטגוריות; כי בשל כך פוטנציאל קידום התחרות מאי-חידוש אחד מהרישיונות ברור ומשמעותי, והתועלת הפוטנציאלית בגינו לציבור גבוהה עד גבוהה מאוד; וכי פיצול הרישיונות לא יגרום לפגיעה בצרכנים בהיבט הבטיחותי ובמתן השירותים. המערערת לא השלימה עם ההחלטה ביחס לתוצרי ימאהה וקוואסאקי והגישה עליה עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים. נטען בין היתר כי ההחלטה פוגעת בזכויותיה החוקתיות, וכי מדובר בפגיעה בלתי מידתית. החלטת המנהל גם ניתנה בחוסר סמכות, שכן לא קמה אף אחת מהעילות הקבועות בסעיפים 8 ו-10(א) לחוק שבהתקיימן רשאי המנהל לסרב לחדש רישיון. המנהל ניסה בהחלטתו לעקוף את הצורך בהתקיימות עילות אלה באמצעות סעיף 45 לחוק, ברם סעיף זה אינו מהווה מקור סמכות עצמאי לסרב לחדש רישיון כאשר לא מתקיימות העילות הקבועות בחוק. נוסף על כך, המנהל הפר את חובתו לקבוע אמות מידה להפעלת סמכויותיו במתן וחידוש רישיון, כך שהחלטתו לוקה בשרירותיות. החלטתו גם פוגעת שלא כדין בהסתמכות המערערת על הרישיון שניתן לה ובציפייתה שיחודש בהיעדר שינוי ממשי; היא ניתנה בהיעדר תשתית עובדתית מספקת; היא לוקה בחוסר סבירות קיצוני; היא התבססה על ניתוח תחרותי שגוי וחסר ותוביל דווקא לפגיעה בתחרות ובציבור; היא התקבלה מבלי להיוועץ במועצה המייעצת לייבוא רכב ולשיווקו (להלן: המועצה) כמתחייב בחוק הרישוי; היא ניתנה מבלי לאפשר למערערת זכות טיעון אפקטיבית; והיא מפלה את המערערת ומהווה אכיפה בררנית כלפיה. נוכח כל האמור נתבקש להורות כי בקשותיה לחידוש רישיונות היבואן הישיר לתוצרי ימאהה וקוואסאקי תתקבלנה בלא כל תנאי, ולמשך התקופה המרבית הקבועה בחוק של 6 שנים. בית המשפט דחה את העתירה. תחילה נקבע כי החלטת המנהל ניתנה בסמכות, שכן סעיף 45 לחוק מקנה לו סמכות מפורשת שלא לחדש רישיון מטעמים של קידום תחרות. מדובר בסעיף העומד בנפרד מסעיפים 8 ו-10(א) לחוק, המקנה למנהל עילה עצמאית לאי-חידוש רישיון; כי מסקנה זו גם נתמכת בתכלית חוק הרישוי ובהיסטוריה החקיקתית שלו; וכי כל מסקנה אחרת תביא לריקון הוראת סעיף 45 מתוכן. אמנם בהתחשב בהשלכות של הפעלת הסמכות יש לעשות בה שימוש רק במקרים חריגים ובהתאם לכללי המשפט המינהלי, אולם הסמכות קיימת. עוד נקבע כי לא נמצא ממש בשלל הפגמים שנטען כי נפלו בהליך. המערערת לא טענה להיעדר אמות מידה ושרירותיות בשימוע שנערך לה, ובכל מקרה אין חובה לקבוע אמות מידה ואין בעובדה שהן לא נקבעו כדי להביא לבטלות ההחלטה בענייננו, שהייתה מקצועית ומנומקת וניתנה על בסיס תשתית עובדתית קונקרטית ולאחר הליך סדור. בית המשפט גם העיר כי השיקולים המפורטים בחוק הרישוי נבחנים ומיושמים לפי נסיבות המקרה הפרטניות כך שקשה לקבוע מראש קריטריונים אחידים לכל תרחיש. עוד נדחתה טענת המערערת לאי-מתן זכות טיעון. נקבע כי ניתנה לה זכות טיעון בהליך סדור שבו נשמעו טענותיה הן בכתב והן בעל-פה וההחלטה כללה התייחסות מפורטת לטענותיה. כמו כן נדחתה טענת המערערת לאי-קיום חובת ההיוועצות במועצה, תוך שנקבע כי גם טענה זו לא הועלתה בשימוע. מכל מקום ההיוועצות האמורה נדרשת על פי החוק רק במקרים של אי-חידוש רישיון מכוח סעיפים 8 ו-10 לחוק ולא במקרה של החלטה מכוח העילה העצמאית שבסעיף 45 לחוק. נוסף על כך דחה בית המשפט את טענת המערערת לאכיפה בררנית, בקבעו כי ההחלטה ניתנה תוך הבחנה ברורה בינה לבין יבואנים אחרים והוכח כי אין בסיס זהה להשוואה ביניהם. לגופה של ההחלטה קבע בית המשפט כי מדובר בהחלטה סבירה, מידתית, מקצועית ומאוזנת שהתקבלה על בסיס חוות דעתה המקצועיות והמעמיקות של הרשות; לאחר דיון מעמיק בטענותיה של המערערת ואיזון בין זכויותיה לבין ההגנה על האינטרס הציבורי; תוך הפעלת שיקול דעת עצמאי על ידי המנהל באימוץ החלקי של המלצות הרשות; ותוך בחינת אמצעים שפגיעתם פחותה. על רקע האמור, ובהינתן היקף ההתערבות המצומצם של בית המשפט בהחלטות כגון דא, נקבע כי ההחלטה אינה מגלה עילה להתערבות. אמנם יש בהחלטה משום פגיעה במערערת, אולם למול האינטרס שלה, עומד האינטרס הציבורי שבפתיחת השוק לתחרות, הסרת חסמים והורדת המחירים האפשרית עקב התחרות. אכן מדובר בהחלטה תקדימית, אך קידום התחרות מחייב קבלת החלטות חדשניות. נוכח כל האמור דחה בית המשפט את העתירה, אך לצד זאת ניתן למערערת פרק זמן נוסף להתארגנות עד לסוף שנת 2025. מכאן הערעור שלפנינו. טענות הצדדים בערעורה חזרה המערערת על נימוקיה וטענותיה כפי שהובאו לפני בית המשפט לעניינים מינהליים. לעניין הסמכות, נטען כי סעיף 45 אינו מעניק סמכות שלא לחדש רישיון מטעמי קידום תחרות, אלא רק קובע כי שיקול זה הוא אחד מתוך רשימת שיקולים שיש לשקול. הפרשנות שניתנה לו על ידי בית המשפט מרחיבה יתר על המידה ומנוגדת לכללי הפרשנות. אף אם היה מקום לקבל פרשנות זו, שעה שלא מדובר בסמכות מפורשת הרי שאין בה כדי לאפשר פגיעה בזכויות יסוד של המערערת. אך אף אם נתונה למנהל סמכות לסרב לחידוש הרישיון בנסיבות העניין, שגה בית המשפט בקבעו כי הפעלת הסמכות היא חוקית גם ללא אמות מידה. קביעת אמות מידה היא תנאי מקדמי ומחייב להפעלת סמכותה של הרשות המינהלית, אשר חל ביתר שאת במקרה הנוכחי שבו הנורמה המסמיכה הנטענת היא עמומה וכללית ושבו נפגעות זכויות יסוד של המערערת. מה גם, שכלל אין מחלוקת על הצורך לקבוע אמות מידה, שכן המשיב הודה בכך שעה שהקים צוות בין-משרדי שהמליץ לקבוע קריטריונים לפיצול מותגים ולהגדרה של יבואנים דומיננטיים בשוק הרכב הדו-גלגלי. כמו כן, בית המשפט הרחיק לכת בקבעו כי סעיף 45 מבטל את חובת ההיוועצות עם המועצה הקבועה מפורשות בסעיף 61(1)(א) לחוק. בית המשפט גם שגה בקביעתו כי הפגיעה בזכויותיה החוקתיות נעשתה כדין. שעה שנמצא כי אכן קיימת פגיעה בזכויותיה, היה מקום להעביר את הנטל לכתפי המשיב להצדיק את הפגיעה, אך הדבר לא נעשה. חלף זאת ניסה בית המשפט להצדיק את הפגיעה, אולם נימוקיו מעוררים קשיים רבים. כך למשל קביעתו כי קידום התחרות מצריך החלטות חדשניות מעוררת קושי, שכן קידום תחרות אינו יכול להוות טעם בלעדי לשלילת קניין ולפגיעה בחופש העיסוק. זאת בפרט כאשר מדובר בפגיעה על סמך השערות וסברות בלתי מבוססות. קושי נוסף טמון בכך שבית המשפט לא ערך ביקורת שיפוטית לגופו של עניין על עמדת הרשות. בהקשר זה, בעוד שהגבלה שמטילה רשות התחרות ניתנת לתקיפה לפני בית הדין לתחרות – שבוחן את העובדות וההנחות המקצועיות לגופן – על עמדת הרשות בענייננו לא נערכה ביקורת כאמור והדבר מביא לפגיעה חמורה במערערת. על רקע האמור, המשיב לא עמד בנטל המוטל עליו להראות שהפגיעה החמורה בזכויות המערערת תקדם תכלית ראויה. המשיב גם לא עמד בנטל להראות שמדובר באמצעי שפגיעתו פחותה, ולמעשה כלל לא בחן חלופות; ואף לא בנטל להראות שהתועלת המבוססת על השערות בלבד, עולה על הנזק הכבד שייגרם למערערת. לבסוף נטען כי בית המשפט התעלם מהיבטים נוספים המטילים דופי בהחלטת המנהל, ובכלל זה מהעובדה שברירת המחדל במשפט המינהלי היא הארכת רישיון אלא אם התקיים טעם מיוחד שיכול להצדיק את הפגיעה בבעל הרישיון ובציפייתו הלגיטימית; מאינטרס ההסתמכות של המערערת ומטענותיה בעניין זה; מכך שהמנהל היה אמור לבחון את כל ההיבטים הרלוונטיים על פי החוק כבר בשנת 2016, ומשלא עשה כן לא היה מקום לפגוע במערערת ובהסתמכותה; מהעובדה שהמנהל התחשב רק בשיקול של קידום תחרות ולא ייחס משקל עצמאי לפגיעה בזכויותיה של המערערת; מהכשלים שנפלו בחוות הדעת של הרשות; ומהפגיעה בזכות הטיעון של המערערת. המשיב מצדו טען כי דין הערעור להידחות. בכל הנוגע לשאלת הסמכות, כפי שקבע בית המשפט לעניינים מינהליים, סעיף 45 לחוק מקנה למנהל סמכות מפורשת ועצמאית שלא לחדש רישיון מטעמי קידום תחרות בענף הרכב, וכל פרשנות אחרת תרוקן את הוראת הסעיף מתוכן. המשיב הסכים עם קביעת בית המשפט שלפיה יש להפעיל סמכות זו במקרים חריגים, אך טען כי המקרה דנן נמנה עם אותם מקרים לאור נתח השוק הגדול של המערערת באופנועי כביש והתחליפיות בין תוצרי ימאהה וקוואסאקי. כמו כן, אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט לדחות את העתירה הגם שלא נקבעו אמות מידה סדורות. המנהל הוא בעל הסמכות והמומחיות לבחון בקשות לחידוש רישיון, וקיימות בחוק הוראות מפורשות המסדירות את אופן קבלת ההחלטה ואת השיקולים שיש לשקול במסגרתה. בכל מקרה ההחלטה ניתנה לאחר בחינה מעמיקה של המקרה הקונקרטי – כפי שנדרש לעשות גם כאשר קיימות אמות מידה כתובות. יש גם לדחות את יתר הטענות לפגמים בהליך קבלת ההחלטה. למערערת ניתנה הזדמנות להשמיע את טענותיה הן בכתב והן בעל-פה, ואף להתייחס למסמכים נוספים שהועברו על ידי הרשות; חוות הדעת שנערכו על ידי הרשות הן מקצועיות ומעמיקות ואין מקום להתערב בהן; המנהל התייחס בהחלטתו לטענות המקצועיות של המערערת; ולא מדובר במצב שבו המלצות הרשות אומצו ככתבן וכלשונן באופן "עיוור", שעה שהמנהל סירב לאמצן ביחס לתוצרי סאן יאנג. אין גם מקום להתערב בהחלטה לגופה. כפי שקבע בית המשפט, החלטת המנהל סבירה ומידתית, ומאזנת כיאות בין האינטרס הציבורי בהגברת התחרות לבין אינטרס המערערת. בניגוד לטענת המערערת, מתקיים קשר הדוק בין ההחלטה על אי-חידוש הרישיון לבין השגת התכלית של קידום התחרות, כפי שגם עולה מחוות הדעת שערכה רשות התחרות. לבסוף נטען באשר לטענת ההסתמכות של המערערת, כי על המשיב לשקול את הארכת הרישיון לאור הוראות החוק, ובפרט תוך מתן משקל לתכלית החוק שעניינה בהגברת התחרות בתחום הרכב. אמנם בעת בחינת בקשותיה הקודמות של המערערת בשנת 2016 להארכת הרישיונות לא ניתנה הדעת לאופן יישום החוק, שעה שהוא נכנס לתוקף זמן קצר קודם לכן, אולם אין בכך כדי לפגום בחובתו של המשיב להביא בעת הזו את הוראות החוק בחשבון בעת מתן החלטה. בכל מקרה, אין בשיקולי הציפייה של המערערת כדי לגבור על האינטרס הציבורי המובהק בהגבלת היקף הרישיונות בהם היא מחזיקה. בדיונים שנערכו לפנינו בימים 24.3.2025 ו-20.10.2025 חזרו באי-כוח הצדדים מזה ומזה על טענותיהם. כמו כן, בא-כוח המשיב עדכן כי מתבצעת עבודת מטה לגיבוש קריטריונים להפעלת הסמכות הקבועה בחוק הרישוי. בא-כוח המערערת מצדו טען כי הקריטריונים שייקבעו עשויים להביא למסקנה שיש מקום לחדש למערערת את הרישיון, ועל כן ככל שלא יהיה מקום לקבל את ערעורה, יש להמתין עד לגיבוש הקריטריונים. יצוין כי בתום הדיון ביום 20.10.2025 הצענו לצדדים הצעה שתייתר את הצורך בהכרעה בערעור. אולם משלא התגבשה הסכמה להצעה, הגיעה העת להכרעה. דיון והכרעה  לאחר עיון בטענות הצדדים ושמיעתם בדיון לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, וכך אציע לחבריי שנעשה. סמכות המנהל אחת המחלוקות המרכזיות שנתגלעו בין הצדדים נוגעת לשאלה האם סעיף 45 לחוק הרישוי מסמיך את המנהל לסרב לחדש את רישיון היבוא הישיר שניתן למערערת מטעמים של קידום התחרות הענפית בלבד. המערערת סבורה כאמור כי מהוראות חוק הרישוי עולה שהתשובה לכך שלילית, ואילו המשיב סבור כי התשובה לכך חיובית. בית המשפט לעניינים מינהליים אימץ את פרשנות המשיב וכפי שיפורט להלן, לא מצאתי מקום להתערב במסקנה זו. נקודת המוצא לבירור המחלוקת הפרשנית שבין הצדדים מצויה כידוע בלשון החוק. הלשון היא התוחמת את גבולות הפרשנות (ראו מיני רבים: בג"ץ 28190-08-24‏ וייסטוך נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, פסקה 17 (12.2.2025); ע"א 4603/22 הפועל ניר רמת השרון נ' פקיד שומה כפר סבא, פסקה 18 (28.6.2023); דנ"מ 5331/24 רשות האוכלוסין וההגירה נ' קלמנט, פסקה 35 לחוות דעתו של חברי המשנה לנשיא סולברג (7.12.2025)). רק מקום שבו נמצא כי הלשון יכולה לאצור יותר מפרשנות אחת, יש לתור אחר תכלית החקיקה ולבחון איזו מבין הפרשנויות מגשימה תכלית זו באופן המיטבי (וראו למשל: ע"א 8511/18 פקיד שומה נתניה נ' דלק הונגריה בע"מ, פסקה 28 (26.1.2020); ע"א 8556/21 מנהל מס ערך מוסף תל אביב מרכז נ' ג'י אף איי סקיוריטיס לימיטד, פסקה 29 (26.2.2024); רע"א 58589-04-25 זחאלקה נ' עו"ד ירון עודד – הנאמן, פסקה 16 (1.12.2025)). נפנה אפוא את עינינו להוראות החוק העומדות במוקד הדיון. הוראות סעיף 45 לחוק הרישוי וסעיף 11 לחוק הריכוזיות הובאו כבר לעיל, אולם מפאת חשיבותן לדיון נביאן להלן בשנית: 45. על מתן רישיון לפי סימן זה, קביעת תנאים בו או חידושו יחולו הוראות סימן ג' לפרק ב' [לחוק הריכוזיות], בשינויים המחויבים. וכן: 11. (א) בהקצאת זכות ובקביעת התנאים באותה זכות יביא המאסדר בחשבון, נוסף על כל שיקול אחר שעליו לשקול לפי דין לעניין ההקצאה, שיקולים של קידום התחרותיות הענפית. (ב) היתה הזכות האמורה בסעיף קטן (א) כלולה ברשימת הזכויות, לא יקצה מאסדר את הזכות האמורה אלא לאחר ששקל שיקולים של קידום התחרותיות הענפית כאמור בסעיף קטן (א), בהתייעצות עם הממונה על התחרות. (ג) [...]. (ד) הוראות סעיף זה יחולו על אף האמור בכל דין. לגישת המערערת, אמנם מכוח סעיפים אלה נדרש המנהל להתחשב בשיקולי תחרות ענפית בבואו לדון בבקשה לחידוש רישיון, אך סעיף 45 לחוק אינו מקנה לו סמכות מפורשת או משתמעת לסרב לחדש רישיון רק משיקולים אלה. על פי הטענה, העילות היחידות שבהתקיימן רשאי המנהל לסרב לחדש רישיון הן אלה המפורטות בסעיפים 8 ו-10(א) לחוק. במבט ראשון ניתן לסבור כי טענתה של המערערת שובת לב. זאת שכן בעוד שסעיפים 8 ו-10(א) לחוק קובעים מפורשות כי למנהל נתונה סמכות לסרב לחידוש רישיון בהתקיים תנאים מסוימים, סעיף 45 לחוק קובע הוראה כללית באופייה שאינה כוללת הוראה מפורשת דומה. יחד עם זאת, קריאה של הוראות החוק בהקשרן המלא מלמדת כי הפרשנות שמבקשת המערערת לשוות להן אינה יכולה לעמוד. כפי שפורט בפתח הדברים, המחוקק קבע הליך סדור לצורך חידוש רישיון, הכולל הגשת בקשה למנהל ובחינת התקיימות התנאים המנויים בחוק למתן הרישיון הרלוונטי. ביחס לרישיון יבואן ישיר כבענייננו, קבע המחוקק באופן פרטני כי במסגרת אותה בחינה נדרש המנהל להידרש גם לשיקולי תחרותיות ענפית. עיון בסעיפים 8 ו-10(א) לחוק עליהם משליכה המערערת את יהבה, מעלה בבירור כי לא מדובר בהוראות המבקשות לשנות מאותו הליך סדור, או לשלול את שיקול הדעת הנתון למנהל במסגרתו. כל שהן נועדו לעשות הוא להעניק למנהל כלי פיקוח מינהליים לטובת מקרים שבהם ככלל מתגלה התנהלות בלתי תקינה של בעל הרישיון. במילים אחרות, אין בהוראות סעיפים 8 ו-10(א) לחוק – החלות במצבים שבהם מתגלה כי נפל פגם בהתנהלותו של בעל הרישיון או מבקשו – כדי לשלול את הוראת סעיף 45 לחוק החלה גם כאשר לא נפל כל פגם בהתנהלותו. הלכה למעשה, משמעות פרשנותה של המערערת היא כי לשיקולי תחרותיות ענפית אין השפעה ממשית על החלטת המנהל בבקשה לחידוש רישיון. ברם סעיף 45 לחוק מורה מפורשות ובאופן שאינו משתמע לשני פנים כי הוראות חוק הריכוזיות, ובכללן ההוראות המחייבות שקילת שיקולי תחרותיות ענפית, חלות גם על חידוש רישיון. לוּ אכן צודקת המערערת בטענתה כי שיקולי תחרותיות ענפית אינם יכולים להביא לסירוב לחדש רישיון, מדוע קבע המחוקק כי על המנהל לשקול שיקולים אלה בבואו לקבל החלטה בבקשה לחידוש רישיון? פרשנות המערערת מרוקנת אפוא מתוכן את סעיף 45 לחוק בכל הנוגע לחידוש רישיון, וכידוע המחוקק אינו משחית את מילותיו לריק (וראו למשל: דנג"ץ 7335/21 שרת הפנים נ' מרינצ'בה, פסקה 8 לחוות דעתי ופסקה 12 לחוות דעתו של חברי המשנה לנשיא נ' סולברג (13.11.2023); ע"א 4603/22 הפועל ניר רמת השרון נ' פקיד שומה כפר סבא, פסקה 18 (28.6.2023); בג"ץ 7194/21 ‏עו"ד אריאל סיבוני נ' הוועדה הציבורית לגיבוש רשימת נאמנים-יחידים, פסקה 12 (23.1.2022)). המערערת אכן חולקת על מסקנה זו, בציינה כי גם לפי פרשנותה קיימת חשיבות ורלוונטיות לשקילת שיקולי תחרות "במגוון רחב של מצבים". ברם אותו מגוון מצבים נטען, לא פורט ולא הוסבר. הדוגמה היחידה שניתנה על ידי המערערת, ואף זאת בעתירתה בלבד, הייתה כי גם אם מתקיימת אחת מהעילות הקבועות בסעיף 10(א) לחוק הרישוי, המנהל רשאי לחדש רישיון אם יהיה בכך כדי להחליש את הריכוזיות ולהגביר את התחרות. ראשית, צמצום שקילת שיקולי תחרותיות ענפית אך למקרים אלו הוא בלתי מתקבל על הדעת. קשה להלום הנחה שלפיה המחוקק ביקש להקנות למנהל סמכות לשקול שיקולי תחרות רק באותם מקרים שבהם בעל רישיון ש"חטא" במובן זה שמתקיימת לגביו אחת מהעילות המפורטות בסעיף 10(א) לחוק, ייצא נשכר ויקבל "פרס" בדמות חידוש רישיונו. שנית, אין לטענה זו כל אחיזה בלשון הסעיף. המחוקק ציין כי על המנהל לשקול שיקולי תחרותיות ענפית בעת חידוש רישיון ככלל, ולא הגביל זאת לחידוש רישיון רק במקרים שבהם קיימת עילה שלא לחדשו. שלישית, עסקינן בהוראה המפנה לחוק הריכוזיות, כאשר עיון בהוראותיו ובדברי ההסבר לו מלמד כי המקרה הפרדיגמטי שעמד לנגד עיני המחוקק הוא דווקא מקרה שבו הקצאת הזכות תפגע בתחרות בשל ריכוז יתר אצל אותו גורם, ולא מקרה שבו הקצאתה תקדם את התחרות (וראו בין היתר: סעיפים 11 ו-13 לחוק הריכוזיות; דברי ההסבר להצעת חוק לקידום התחרות ולצמצום הריכוזיות, התשע"ב-2012, ה"ח 706, 1085 ו-1098-1096). על כן, קשה עד מאוד לקבל את עמדתה הפרשנית של המערערת שלפיה שקילת שיקולי קידום תחרותיות ענפית יכולה להביא לחידוש רישיון חרף קיומה של עילה המצדיקה לסרב לכך, אך אינה יכולה להביא לסירוב לחדש רישיון בהיעדר עילה כאמור. נוסף על כך, אם אכן בעת בחינת בקשה לחידוש רישיון המנהל רשאי לסרב לחידושו רק בהתקיים העילות המפורטות בסעיפים 8 ו-10(א) לחוק, מה טעם ראה המחוקק לקצוב את תוקפו של הרישיון ולחייב את בעל הרישיון להגיש בקשה לחידושו? שהרי סעיף 10(א) לחוק מקנה למנהל גם סמכות להורות על ביטול רישיון, התלייתו או הגבלתו, והנסיבות המפורטות בסעיף 8 לחוק נכללות גם בו. לפיכך, אם אכן צודקת המערערת בפרשנותה, לכאורה ניתן היה להסתפק בסמכות הנתונה למנהל בסעיף 10(א) לחוק, מבלי לדרוש מבעל הרישיון להגיש בקשה לחידושו מדי מספר שנים. אלא שהמחוקק לא הסתפק בסמכות זו, ובחר לקצוב את תקופת הרישיון ולדרוש מבעל הרישיון להגיש בקשה לחידושו, ובכך הביע דעתו כי שיקול הדעת המופעל על ידו אינו מוגבל רק לעילות שעמדו בידיו ממילא בעת שעמד הרישיון בתוקף. פרשנות המערערת יש בה גם כדי לרוקן מתוכן את הוראת סעיף 7 הקוצבת את תוקף הרישיון ל-6 שנים, ו"כלל הוא שאין לפרש סעיף בחוק באופן המרוקן מתוכן סעיף אחר שבאותו חוק" (ע"א 180/99 מנהל מס קנייה נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ, פ"ד נז(3) 625, 636 (2003); ראו גם: ע"א 3498/21 צנציפר חברה ליבוא תבואות ומספוא בע"מ נ' מנהל אגף המכס ומע"מ, פסקה 26 לחוות דעתו של חברי השופט י' כשר (5.6.2023)). בניסיון לבסס את פרשנותה נתלית המערערת בסעיף 10(א)(8) לחוק שלפיו רשאי המנהל לבטל רישיון, להתלותו עד לקיום תנאים שיורה עליהם, להגבילו או לסרב לחדשו, אם "הממונה על התחרות קבע כי [בעל הרישיון] צד להסדר כובל או כי הוא בעל מונופולין שניצל לרעה את מעמדו בשוק, לפי [...] חוק התחרות הכלכלית, התשמ"ח-1988, או הטיל עליו עיצום כספי [...]". לעמדת המערערת, סעיף זה מבטא את עמדת המחוקק שלפיה רק הפרות חמורות ונמשכות של דיני התחרות יכולות לשמש עילה עצמאית לסרב לחדש רישיון, ולפיכך לא ניתן להלום מסקנה שלפיה הוראתו הכללית של סעיף 45 לחוק תאפשר זאת. אלא שלא מצאתי כי יש בסעיף זה כדי לסייע לה. הנסיבות המפורטות בסעיף 10(א)(8) לחוק הרישוי מתייחסות להפרות מכוח חוק התחרות הכלכלית, התשמ"ח-1988 ולא לחוק הריכוזיות. הגם שמדובר בשני דברי חקיקה המשתייכים לדיני התחרות, והגם שהם במידה רבה משלימים זה את זה, כל אחד מהם נועד לקדם תכליות שונות, ואין מקום להנחה כי התייחסות לאחד מהם מוציאה את תחולתו של השני. בכל מקרה, אין בסעיף זה כשלעצמו כדי לגבור על הקשיים הפרשניים האחרים המפורטים לעיל. נוכח כל האמור, איני סבור כי פרשנותה של המערערת נמצאת בגדר הפרשנויות הלשוניות האפשריות של חוק הרישוי. מלשונו של החוק עולה כי גם מקום שבו לא מתקיימות הנסיבות המפורטות בסעיפים 8 ו-10(א) לחוק, למנהל נתונה סמכות לסרב לחידוש רישיון משיקולים של קידום התחרותיות הענפית. הגם שניתן היה לעצור את הדיון כבר בשלב זה, אוסיף כי אף אם הייתי מניח שקיים עיגון לשוני לפרשנותה של המערערת, היא רחוקה מלהיות פרשנות המגשימה את תכלית החקיקה בצורה המיטבית. כידוע, תכלית החקיקה מורכבת מתכלית סובייקטיבית ותכלית אובייקטיבית. התכלית הסובייקטיבית משקפת את כוונת המחוקק כפי שזו נלמדת מההיסטוריה החקיקתית של החוק; והתכלית האובייקטיבית משקפת את התכלית שדבר החקיקה נועד להגשים במדינה דמוקרטית (ראו: רע"א 67114-01-25‏ פלוני נ' אסעד, פסקה 15 (22.12.2025); בג"ץ 6494/14 גיני נ' הרבנות הראשית, פסקאות 37-36 ו-49 (6.6.2016); עע"מ 816/23 עיריית פתח תקווה נ' אנטרפוניט מערכות 2004 בע"מ, פסקה 36 (1.1.2025); ע"א 39037-02-25‏ תעוזה – פיירצ'יילד טכנולוג'י וונטשר בע"מ נ' עזבון אלפרד מאן, פסקה 40 (2.7.2025)). אפתח בתכלית הסובייקטיבית. הליך החקיקה של חוק הרישוי נפרש על פני כ-3 שנים וכלל 40 ישיבות בוועדת הכלכלה של הכנסת, אשר פרוטוקוליהן אוחזים למעלה מ-2,850 עמודים. הצדדים לא הניחו לפנינו או לפני בית המשפט לעניינים מינהליים פירוט של ממש בנוגע לתוכנם של דיונים אלה, ואנו לא נתיימר להקיף כל פרט שנאמר בהם. נציג אפוא להלן רק את עיקרי הדברים שעלה בידינו לאתר מתוך הליך החקיקה, אשר שופכים אור על פרשנות הסעיף מושא דיוננו. אשר לחוק הרישוי בכללותו, עיון בהיסטוריה החקיקתית שלו מעלה בבירור כי אחת מהתכליות המרכזיות שעמדו לנגד עיניו של המחוקק לאורך כל שלבי הליך החקיקה, הייתה קידום התחרותיות בענף הרכב בכלל ובתחום הייבוא בפרט. זאת החל משלב הבאת הצעת החוק שהיוותה בסיס לחוק הרישוי – הצעת חוק רישוי שירותים לרכב, התשע"ג-2013 (להלן: הצעת החוק) – לקריאה ראשונה במליאת הכנסת (וראו בפרט את דבריו של שר התחבורה: ד"כ 24.6.2013, 77-76); המשך בדיוני ועדת הכלכלה בהצעת החוק, אשר ברובן המוחלט נדונה שאלת אופן קידום התחרות בשוק הרכב על ידה (וראו בין היתר: פרוטוקול ישיבה 67 של ועדת הכלכלה של הכנסת ה-19 (22.7.2013); פרוטוקול ישיבה 158 של ועדת הכלכלה של הכנסת ה-20 (8.2.2016) (להלן: פרוטוקול ישיבה 158); פרוטוקול ישיבה 163 של ועדת הכלכלה של הכנסת ה-20 (14.2.2016)) (להלן: פרוטוקול ישיבה 163); וכלה בהצגת הצעת החוק לקריאה שנייה ושלישית במליאת הכנסת (וראו בפרט את דבריו של יו"ר ועדת הכלכלה: ד"כ 28.6.2016, 46-34). אשר לתכלית סעיף 45 לחוק, התחקות אחר חילופי הדברים בדיוני ועדת הכלכלה מעלה בבירור כי המחוקק כיוון לכך שבכל בקשה לחידוש רישיון המונחת לפני המנהל, הוא יידרש גם לשיקולי קידום תחרותיות ענפית. כך, במסגרת הדיונים בהצעת חוק הרישוי בישיבות ועדת הכלכלה של הכנסת עלו מצד גורמים שונים שאלות בנוגע למשמעות המעשית של סעיף 45 לחוק בדבר החלת הוראות חוק הריכוזיות על מתן וחידוש רישיונות ייבוא רכב. בשלב מסוים ביקש נציג הייעוץ המשפטי של הוועדה הבהרות מצד נציגי הממשלה בעניין, ובעקבות זאת הורה יו"ר הוועדה לנציגת רשות התחרות להסביר את הדברים. וכך הדברים הוסברו על ידה: "א', [...] המאסדר מוסמך לשקול את שיקול התחרות כאשר הוא מקצה רישיונות לפי החוק הזה. [...]. ב', החוק מאפשר לממונה על ההגבלים עסקיים, אם הוא מוצא שהדבר משמעותי לתחרות, לייעץ [...] למנהל – בהקשר הזה, זו לא חובה. [...] הדבר השלישי שהסעיף הזה אומר, [...] משרד התחבורה אומר: אני רוצה לקבוע ספציפית לגבי הרישיונות האלה, שבכל פעם שרישיון כזה מחודש, שיקול התחרות יישקל" (פרוטוקול ישיבה 158, עמ' 39; ההדגשה הוּספה). לא למותר לציין בהקשר זה, כי במסגרת חוק הריכוזיות נקבע הסדר ייחודי לעניין חידוש הזכות המוקצית (להבדיל מהקצאתה לראשונה). תמציתו של הסדר זה בהקשר לענייננו ובקווים כלליים בלבד, היא כי בחינת שיקולי קידום התחרות הענפית במקרים של חידוש הזכות, תיעשה רק במקרים שבהם המחזיק בזכות מחזיק בה מעל 10 שנים. במהלך דיוני ועדת הכלכלה לגבי חוק הרישוי עלתה השאלה האם נכון להחיל את הסדר זה גם על חידוש רישיונות ייבוא, או שמא יש לקבוע הסדר פרטני שיחייב את המנהל לשקול שיקולי קידום תחרות ענפית בכל פעם שבה מוגשת לו בקשה לחידוש הרישיון. בסופו של דבר הוחלט לקבוע הסדר פרטני שיתאים לצרכים של שוק הרישוי, שלפיו בחינת שיקולים אלה תיעשה בכל פעם שמוגשת בקשה לחידוש הרישיון. וכך תוארו הדברים בפרוטוקול הדיון: "חוק הריכוזיות, כאשר הוא מדבר על תחרותיות ענפית, הוא מדבר על הקצאת זכות. יש שאלה לפי הנוסח שם האם מתן רישיון יבואן רכב מסחרי מהווה הקצאת זכות כמשמעותו שם. על מנת להסיר ספק אנחנו פה במפורש שאותו סימן יחול על מתן רישיונות יבואנים בשינוי מהותי אחד והוא: שזה יחול גם על חידושים. אם לפי חוק הריכוזיות הנושא של תחרותיות נבחן אחת ל-10 שנים, פה אנחנו מבקשים לבחון את זה בכל חידוש כאשר [...] החידושים, אני מבקשת להזכיר, הם אחת לשש שנים" (פרוטוקול ישיבה 216 של ועדת הכלכלה, הכנסת ה-20, 43 (28.3.2016); ההדגשות הוספו). דברים אלה מחלישים באופן מובהק את פרשנותה של המערערת המבקשת לטעון כי אין מקום לשיקולי תחרותיות ענפית במקרים שבהם לא מתקיימת אחת מהעילות המפורטות בסעיפים 8 ו-10(א) לחוק. כוונתו הברורה והבלתי משתמעת לשני פנים של המחוקק הייתה כי כל אימת שמגיעה לפתחו של המנהל בקשה לחידוש רישיון, הוא ייתן דעתו לשיקולי קידום התחרותיות הענפית. במסגרת ההליך קמא הפנתה המערערת לדברים שציין נציג הייעוץ המשפטי לוועדת הכלכלה בדיון שנערך ביום 14.2.2016, לפיהם בכל הנוגע לסעיף בהצעת החוק המקביל לסעיף 45, "לא מדובר בסמכות לבטל או לא לתת רישיון, מדובר על שיקולים שעל הרגולטור לשקול. זה הסעיף" (פרוטוקול ישיבה 163, עמ' 14). ברם מדברי יו"ר הוועדה בהמשך לדברים אלה משתמע כי הכוונה הייתה אכן לאפשר למנהל לסרב ליתן רישיון או לחדשו משיקולים של קידום תחרותיות ענפית (שם, עמ' 16-14 ו-42). מכל מקום, קריאה של דברי נציג הייעוץ המשפטי לוועדה על רקע מכלול חילופי הדברים בדיון מלמדת כי יש בטענת המערערת משום הוצאה מסוימת של הדברים מהקשרם. כבר בפתח אותו דיון עולה מדברי אותו נציג ההנחה שסעיף 45 לחוק אכן מאפשר להימנע מחידוש רישיון משיקולי תחרותיות ענפית בלבד (בין היתר בעמ' 8). לעומת זאת, הדברים שצוטטו על ידי המערערת נאמרו בהתייחס לשאלת חובת המנהל לקיים היוועצות עם הממונה בהפעלת הסעיף, ומשתמע שנאמרו אך על מנת להבהיר שהסעיף אינו עוסק רק בסמכות לבטל או לסרב לחדש רישיון, אלא קובע חובה כללית לשקול שיקולי תחרותיות ענפית, גם כאשר ביטול או סירוב לחדש רישיון אינו עומד בהכרח על הפרק. טענה נוספת שנשמעה מפי המערערת בהקשר זה, היא כי הפרשנות שלפיה למנהל נתונה סמכות לסרב לחדש רישיון משיקולי קידום תחרותיות ענפית בלבד, נסתרת מתוך הצעה לתיקון חוק הרישוי שמקדם משרד התחבורה (תזכיר חוק רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב (תיקון מס' 15), התשפ"ד-2024 (להלן: התזכיר)). מדובר בתזכיר שבמסגרתו הוצע להוסיף סעיף המסמיך את המנהל לקבוע ברישיון "תנאים והגבלות שמטרתם לקדם את התחרות בענף הרכב", תוך שצוין בו כי הצורך בתיקון נובע מכך שהמנהל אינו מוסמך כיום לקבוע תנאים ברישיון שמטרתם לקדם את התחרות בענף הרכב. אכן, יש ממש בטענת המערערת כי עמדה זו אינה עולה בקנה אחד עם הפרשנות שלפיה שיקולי תחרות חלים מכוח סעיף 45 לחוק ומאפשרים לקבוע תנאים ברישיון לצורך קידום התחרותיות הענפית או לסרב לחדשו. ברם ספק רב אם יש ליתן לתזכיר זה, שהוגש לאחר חקיקתו של חוק הרישוי, משקל של ממש בעניין (ראו והשוו: רע"א 10011/17 מי-טל הנדסה ושירותים בע"מ נ' סלמאן, פסקה 41 (19.8.2019); ראו גם: ע"א 5628/14 סלימאן נ' סלימאן, פסקה 31 (26.9.2016) ואהרן ברק פרשנות במשפט – פרשנות החקיקה 395-393 (1993), שם נאמר כי יש ליתן להצעת חוק מאוחרת משקל פרשני מועט). לא למותר גם להעיר בהקשר זה, כי בעמדה שהעבירה רשות התחרות ביחס לתזכיר ביום 26.3.2024, צוין מפורשות כי לגישתה סעיף 45 מעגן בצורה ברורה את החובה לשקול שיקולי תחרותיות ענפית בעת מתן הרישיון וחידושו. ומכאן לתכלית האובייקטיבית של החוק. כפי שתואר כבר בפתח הדברים, קידום התחרות בענף הרכב הוא אחת מתכליותיו המרכזיות והמוצהרות של חוק הרישוי, המופיעה מפורשות כבר בסעיף הראשון שבו. פשיטא אפוא כי פרשנות שלפיה המנהל רשאי לסרב לחדש רישיון משיקולים של קידום התחרות הענפית מגשימה בצורה המיטבית תכלית זו של החוק, ואילו פרשנותה ההפוכה של המערערת אינה מקדמת אותה. אכן, צודקת המערערת כי לא מדובר בתכלית בלעדית וכי חוק הרישוי נועד להגשים גם תכליות נוספות כאמור, כגון שמירה על בטיחות הרכב, הגנה על שלום הציבור ובטיחותו, הגנת הצרכן ועוד. ברם לא ברור כיצד הפרשנות לה היא טוענת תביא להגשמת תכליות אלה. זאת כאשר מנגד המנהל קבע בהחלטתו כי יש בה כדי להגשים באופן המיטבי גם את תכליותיו האחרות של החוק. על רקע כל האמור, סבורני כי פרשנות המשיב שלפיה סעיף 45 לחוק מסמיך אותו לסרב לחידוש רישיון משיקולי קידום התחרותיות הענפית איננה רק הפרשנות היחידה המתיישבת עם לשון החוק, היא גם הפרשנות המגשימה באופן המיטבי את תכליותיו. סיכומו של דבר, סעיף 45 לחוק מקנה למנהל סמכות לסרב לבקשה לחידוש רישיון מטעמים של קידום התחרותיות הענפית בלבד. אכן, כפי שגם קבע בית המשפט לעניינים מינהליים, לסמכות זו השלכות משמעותיות ועל כן מקובלת עליי מסקנתו שלפיה יש להפעילה בזהירות הראויה ורק במקרים המחייבים זאת. אך אין בכך כדי לגרוע מהעובדה שסמכות כאמור, קיימת. בשולי פרק זה אתייחס בתמצית גם לטענת המערערת כי קביעת בית המשפט לפיה סעיף 45 מבטל את חובת ההיוועצות במועצה המייעצת הקבועה בסעיף 61(1)(א) לחוק, היא קביעה מרחיקת לכת העומדת בניגוד לדברים מפורשים שנאמרו בהליך החקיקה. אלא שסעיף 61(1)(א) לחוק קובע במפורש שהמועצה תייעץ למנהל במקרים של "סירוב לתת רישיון יבואן מסחרי, ביטול הרישיון, התלייתו או סירוב לחדשו, לפי סעיפים 8 ו-10". לפיכך, ואף אם היו אינדיקציות כלשהן בדיונים עובר לחקיקת החוק לפיהן יש להחיל חובת היוועצות במועצה גם על מקרים שבהם המנהל מסרב לחדש רישיון משיקולי תחרותיות ענפית, הלשון בה נקט המחוקק לבסוף היא חד-משמעית ואינה משתמעת לשני פנים. אמות מידה להפעלת הסמכות טענה נוספת שהעלתה המערערת בערעורה, היא כי גם אם למנהל נתונה סמכות לסרב לחידוש הרישיון בנסיבות העניין, תנאי מוקדם להפעלת סמכות זו הוא קיומן של אמות מידה ברורות שלאורן תתקבל ההחלטה – אמות מידה שלא נקבעו בהקשר לענייננו. גם טענה זו לא מצאתי לקבל. אין חולק כי קביעת הנחיות מינהליות המפרטות את אמות המידה להפעלת סמכות המסורה לרשות בדין, טומנת בחובה יתרונות משמעותיים. הנחיות כאמור מייעלות את עבודת הרשות ומקלות עליה; מסייעות לשמירה על אחידות ועקביות בפעולתה; מסייעות לשמירה על שוויון בהפעלת הסמכות; ומגבירות את הוודאות המשפטית ומאפשרות לאזרח להעריך מהי התוצאה הצפויה להתקבל בעניינו (עע"מ 9187/07 לוזון נ' משרד הפנים, פסקה 38 (24.7.2008) (להלן: עניין לוזון); עע"מ 6329/20 זומר נ' הממונה על חופש המידע במשרד המשפטים, פסקה 15 (6.7.2022); יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ה 3726-3725 (2020) (להלן: זמיר, הסמכות המינהלית); יצחק זמיר "הנחיות מינהליות" הפרקליט לח 18, 22-21 (1989) (להלן: זמיר)). יחד עם זאת, ככלל הרשות אינה מחויבת בקביעת הנחיות להפעלת סמכותה. וכפי שנאמר לא מכבר: "הנחת המוצא היא כי אין על הרשות המינהלית כל חובה לקבוע הנחיות פנימיות, אלא מדובר בסמכות וולונטרית בעיקרה [...]. כפי שהיטיב להסביר השופט יצחק זמיר בכתיבתו האקדמית, 'ברור שאין אפשרות מעשית, ואף אין חובה משפטית, לקבוע הנחיות לכל סמכות מסמכויות הרשות. יש סמכויות המופעלות לעתים רחוקות בלבד, וניתן להפעיל אותן בכל מקרה ומקרה ביעילות וכראוי אף ללא הנחיות; יש סמכויות שבאופן ענייני קשה מאוד, ואולי אף לא רצוי, לקבוע להן הנחיות; ויש גם סמכויות בעלות חשיבות מעטה כל כך שאין הן שוות את הטירחה של הכנת הנחיות' (זמיר, בעמ' 35). ודוק, 'גיבוש מערכת כללים... מצריך מאמץ והשקעת משאבים. השאלה היא, האם הרשות יכולה להצדיק את המאמץ הראשוני הזה בכך שתחסוך לעצמה עבודה בשלבים שיבואו לאחר-מכן במסגרת הטיפול בבקשות הקונקרטיות [...]' (יואב דותן "החובה לקבוע כללים מינהליים" משפטים כג 437, 460 (1994))" (בג"ץ 69014-11-24‏ הר שמש נ' מנהל רשות המיסים, פסקה 6 (13.5.2025); ראו גם: עניין לוזון, פסקה 39; בג"ץ 5023/16 ח"כ מיקי רוזנטל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 19 (12.3.2020); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 231 (2010) (להלן: ברק-ארז)). אכן, בית משפט זה קבע בעבר בהקשרים מסוימים כי הרשות מחויבת בקביעת הנחיות לצורך הפעלת סמכותה, וזאת בעיקר על רקע חשש מפני קבלת החלטות שרירותיות או בלתי שוויוניות (כך למשל נקבע בהקשר של הקצאת משאבים ציבוריים מוגבלים (בג"ץ 59/88 צבן נ' שר האוצר, פ"ד מב(4) 705 (1989); בג"ץ 8300/02 נסר נ' ממשלת ישראל, פסקאות 36-35 (22.5.2012); עע"מ 122/19 עמותת זכרון זאב צבי נ' מועצת עיריית ירושלים, פסקה 24 (4.8.2019); בג"ץ 7922/19 עמותת צדק פיננסי נ' ראש המטה הכללי, פסקה 47 (15.9.2025) (להלן: עניין צדק פיננסי); בג"ץ 59/83 כהן נ' ראש עיריית ירושלים, פ"ד לז(3) 318, 323-322 (1983)); של הפעלת סמכויות אכיפה (רע"פ 3676/08 זנו נ' מדינת ישראל, פסקאות 38-35 (27.7.2009); בר"מ 1126/18 זרגוזי נ' רשות האוכלוסין וההגירה – משרד הפנים, פסקאות 67-66 (30.9.2021)); ושל הפעלת סמכויות בעלות השפעות ציבוריות רחבות (בג"ץ 6732/20 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' הכנסת, פסקאות 46-45 (1.3.2021))). עם זאת, כאמור, אין זו ברירת המחדל בכל מקרה ומקרה (וראו גם: ברק-ארז, 234-232; זמיר, הסמכות המינהלית, עמ' 3737-3733; יואב דותן "החובה לקבוע כללים מינהליים" משפטים כג 437, 460-458 (1994)). בענייננו, בשים לב לטיב הסמכות שעל הפרק – סירוב למתן או לחידוש רישיון או קביעת תנאים ברישיון מטעמים הנוגעים לקידום התחרותיות הענפית במשק – לא שוכנעתי כי יש מקום לחייב בקביעת אמות מידה להפעלתה, ודאי לא באופן המביא לבטלות החלטת המנהל מושא ענייננו. כפי שקבע בית המשפט לעניינים מינהליים, מדובר בסמכות שהשיקולים הדרושים להפעלתה נלמדים מהחוק (וראו לעניין זה סעיפים 1, 6, 8, 10, 41 ו-45 לחוק וסעיף 11 לחוק הריכוזיות; והשוו: עניין צדק פיננסי, פסקאות 49-40). כמו כן, הסמכות מבוססת על בחינה מעמיקה של נסיבותיו הפרטניות של השוק ושל הרישיון המבוקש, לעתים תוך היוועצות עם גורמי המקצוע הרלוונטיים, וההחלטה הניתנת מכוחה היא החלטה פרטנית, מפורטת ומנומקת, כך שאין חשש לשרירותיות. בנסיבות אלה, ואף אם קביעת אמות מידה עשויה להיטיב עם הליך קבלת ההחלטה (ודומה כי כך אף סבור המשיב, שעה שהוא מקדם בימים אלה קריטריונים להפעלת הסמכות) – אין בכך כדי להביא למסקנה כי קבלת ההחלטה בענייננו, מבלי שנקבעו אמות מידה כאמור, מצדיקה את בטלותה. הליך קבלת ההחלטה והפעלת שיקול הדעת לצד טענות המערערת במישור הסמכות ובנוגע לצורך בקביעת אמות מידה, הועלו בערעור טענות גם כלפי הליך קבלת ההחלטה ואופן הפעלת שיקול הדעת של המנהל. בעניין זה נטען בעיקרו של דבר כי שגה בית המשפט בדחותו את עתירתה חרף העובדה שהחלטת המנהל ניתנה על יסוד תשתית עובדתית בלתי מספקת ותוך פגיעה בזכות הטיעון שלה; פוגעת בזכויותיה החוקתיות באופן בלתי מידתי; פוגעת באינטרס ההסתמכות והציפייה שלה; ולא ניתן בה משקל מספק לכלל השיקולים הרלוונטיים, לרבות תכליותיו הנוספות של חוק הרישוי וטענות המערערת לפגיעה בזכויותיה. עוד טענה המערערת כי נפלו כשלים בחוות דעת הרשות שעליה נסמך המנהל בהחלטתו, ושגה בית המשפט שלא נדרש אליהם. כפי שיפורט להלן, לא מצאתי בטענות אלה ממש. אשר להליך קבלת ההחלטה ולתשתית שעמדה ביסודה. כפי שציין בית המשפט, החלטת המנהל לא ניתנה כלאחר יד. היא ניתנה בתום הליך סדור ומעמיק, במסגרתו התקבלו שתי חוות דעת מפורטות של רשות התחרות; נערך שימוע בכתב ובעל-פה במהלכו ניתנה למערערת הזדמנות להציג את טענותיה; התקיים דיון פנימי אצל המשיב בעניינה; והתקבלה התייחסות משלימה מטעם רשות התחרות לטענות המערערת בשימוע. בסיום כל אלה התקבלה על ידי המנהל החלטה מנומקת בה החליט לאמץ את עמדת הרשות ביחס לתוצרי ימאהה וקוואסאקי. בניגוד לטענת המערערת, לא מדובר ב"החלטה ספקולטיבית שהתקבלה ללא ביסוס", אלא בהחלטה שנשענה על תשתית מבוססת היטב ובפרט על חוות דעת של הרשות, שהיא הגורם המקצועי, המומחה ובעל הידע, הכלים והניסיון המצטבר לערוך חוות דעת מעין אלו (ראו והשוו: ע"א 8387/20 חברת נמל אשדוד בע"מ נ' הממונה על התחרות, פסקה 44 וההפניות שם (8.1.2024) (להלן: עניין נמל אשדוד)). כמו כן, בשונה מהנרמז על ידי המערערת, המנהל לא הלך כסומא באפילה אחר המלצות הרשות, אלא פעל על פי שיקול דעתו העצמאי, וסטה מהמלצות הרשות בנוגע לתוצרי סאן יאנג, מקום שבו סבר כי יש לעשות כן. בנוסף גם כן בניגוד למשתמע מטיעוני המערערת, לא רק שניתנה לה כאמור הזדמנות להשמיע את טענותיה בשימוע בכתב ובעל-פה, אלא גם ניתנה לה אפשרות להעביר השלמת טיעון בעקבות מסמכים חדשים שהועברו מהרשות לידי המנהל לפני לקבלת ההחלטה; ואף לאחריה ניתנה לה אפשרות להיפגש שוב עם נציגי המשיב ולבוא עמם בדברים. אכן, לאחר השימוע בעל-פה קיים המנהל שיח נוסף עם הרשות, אולם אין בעובדה זו כדי להביא למסקנה כי נפגעה זכות הטיעון של המערערת, בפרט בשים לב לכך שעמדת הרשות במסגרת זו הייתה כי אין בטענות המערערת כדי לשנות מחוות דעתה. אשר לטענה לפגיעה בזכויות חוקתיות. בדומה למנהל ולבית המשפט לעניינים מינהליים, מוכן אני לצאת מנקודת הנחה כי יש בהחלטה משום פגיעה בחופש העיסוק של המערערת ואף בזכות הקניין שלה (וראו לעניין חופש העיסוק של תאגיד: בג"ץ 726/94 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שר האוצר, פ"ד מח(5) 441, 471 (1994); בג"ץ 4406/16 איגוד הבנקים בישראל (ע"ר) נ' כנסת ישראל, פסקה 34 (29.9.2016); וראו והשוו לעניין זכות הקניין של תאגיד: בג"ץ 6971/11 איתנית מוצרי בניה בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (2.4.2013); בג"ץ 3964/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת, פסקה 97 לחוות דעתו של הנשיא י' עמית ופסקאות 41-36 לחוות דעתו של חברי המשנה לנשיא סולברג (31.7.2025)). ברם לא שוכנעתי כי מדובר בפגיעה בלתי מידתית. כפי שציין בית משפט קמא, מהחלטת המנהל ומחוות הדעת המקצועית עליה היא נשענה, עולה כי פיצול הרישיונות לייבוא תוצרי ימאהה ותוצרי קוואסאקי בין יבואנים מתחרים יקדם את התחרותיות בענף ויביא להורדת מחירים; כי אין אמצעי פוגעני פחות שיש בו כדי להשיג את התכלית של קידום התחרות בענף, נוכח מצב השוק; וכי התועלת שתצמח לציבור כתוצאה מפיצול הרישיונות היא גבוהה ומשמעותית, ועולה על הנזק שייגרם למערערת כתוצאה מההחלטה. למערערת ניתנו הזדמנויות שונות להתמודד עם ממצאים אלה ולהציג חלופות מידתיות יותר לשיטתה – הן בשימוע והן, לפנים משורת הדין, לאחר קבלת ההחלטה – אך לא עלה בידה לעשות כן. למותר לציין כי טענת המערערת לפיה מי שהיה צריך להציג חלופות מידתיות יותר הוא המשיב, אינה ממין העניין. אוסיף ואזכיר בהקשר זה, כי המנהל אימץ כאמור את המלצות הרשות באופן חלקי בלבד והתיר למערערת להמשיך ולייבא את תוצרי סאן יאנג ללא הגבלה, מתוך רצון למתֵן את הפגיעה הנגרמת לה. לא מן הנמנע כי אילו היה מאמץ את ההמלצות על ראשן, קרבן וכרעיהן, לא היה נמצא בכך כל פסול בשים לב לתשתית המקצועית שהניחה הרשות. ואם כך, ודאי שבנסיבות שבהן הוחלט למתן את הפגיעה ואף ליתן למערערת הזדמנויות להציע חלופות שימתנו אותה אף יותר אולם לא עלה הדבר בידיה, אין כל עילה להתערב בהחלטתו המאוזנת ביותר של המנהל. אשר לטענה לפגיעה באינטרס ההסתמכות והציפייה. אכן צודקת המערערת כי בבואה של רשות מינהלית להכריע בבקשה לחידוש רישיון, עליה ליתן משקל להסתמכות ולציפייה של בעל הרישיון כי יחודש (וראו: בג"ץ 171/78 אשכר בע"מ נ' שר העבודה והרווחה החברתית, פ"ד לו(3) 141, 149-148 (1982) (להלן: עניין אשכר); עע"מ 469/03 השרון שרות טקסי בע"מ נ' גבריאל נבון, ממונה על תכנון תחבורה ציבורית, מחוזות תל-אביב, פ"ד נח(3) 729, 744 (2004); עע"מ 3956/19 אל-נל ייבוא ושיווק בע"מ נ' משרד הכלכלה והתעשייה, פסקה 34 (16.2.2020) (להלן: עניין אל-נל)). ברם שיקול זה איננו שיקול בלעדי, ומקום שבו מתקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים זאת רשאית הרשות לסרב למתן הרישיון המבוקש (עניין אשכר, עמ' 149-148; עע"מ 4848/04 בכור נ' מרדכי (מוטי) ששון – ראש עיריית חולון, פסקה 4 לפסק דינו של השופט ד' חשין שנותר במיעוט לעניין התוצאה (20.9.2007); עניין אל-נל, פסקה 34; בג"ץ 8082/15 עמותת הל"ה – העמותה למען הקשיש נ' משרד הרווחה והשירותים החברתיים, פסקה 20 (10.7.2016)). בענייננו, המנהל הציג טעם מיוחד בדמות שיקולי קידום תחרותיות ענפית – שיקולים שהוא מחויב על פי חוק הרישוי לשקלם בבקשות מעין אלה – תוך התבססות על חוות דעת מקצועית של הרשות המוסמכת. בעניין זה אין לי אלא להפנות שוב לתוכנה של חוות דעת זו אשר פורט לעיל. אכן, בשנת 2016, לאחר חקיקת חוק הרישוי, חידש המנהל את רישיון הייבוא של המערערת. ברם מתשובת המשיב עולה כי היה זה זמן קצר בלבד לאחר כניסת החוק לתוקף, כאשר באותה עת טרם ניתנה הדעת לאופן יישומו ולא ניתן להוראותיו דגש בבחינת הבקשות. בנסיבות אלה, איני סבור כי יש בהחלטה לחדש את הרישיון בפעם הקודמת כדי להגביר את ההסתמכות של המערערת או כדי להביא למסקנה שהחלטת המנהל אינה יכולה לעמוד. לא למותר גם לציין בהקשר זה כי בשנת 2021, במסגרת החלטה שנתן המנהל בבקשה לחידוש רישיון המערערת לייבוא תוצר גוגורו, צוין כי הענקת הרישיון מעוררת חשש לפגיעה בתחרות בשוק, שהמענה לו עשוי להינתן בעתיד בעת בחינת הבקשה לחידוש הרישיון לתוצר ימאהה. בכל מקרה, אף אם היה נמצא כי נפל פגם בכך שבחידוש שנעשה בשנת 2016 לא ניתנה הדעת לשיקולי תחרות והעניין לא נבחן לעומקו, אין בכך כדי להצדיק את המסקנה לה טוענת המערערת (והשוו: בג"ץ 1407/18 קופולק (1949) בע"מ נ' מנהלת המחלקה לרישום תכשירים רפואיים, אגף הרוקחות, משרד הבריאות, פסקה 32 (19.8.2019); בג"ץ 5342/12 רמירס לוי נ' משרד הפנים, פסקה 15 (6.12.2015); בג"ץ 1602/21 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ועדת השרים לענייני ביטחון לאומי, פסקה 10 (10.8.2021); בג"ץ 547/84 עוף העמק, אגודה חקלאית שיתופית רשומה נ' המועצה המקומית רמת-ישי, פ"ד מ(1) 113, 146-145 (1986)). אשר לטענה כי בהחלטה לא ניתן משקל לכלל השיקולים הרלוונטיים. מעיון בהחלטת המנהל עולה כי לא נעלמו מעיניו טענות המערערת השונות ואלה נדונו ונדחו על ידו בהחלטה מנומקת. בתוך כך, לא נעלמו מעיניו של המנהל טענות המערערת לפגיעה בזכויותיה החוקתיות או לחוסר סמכות, והוא דחה אותן באופן מנומק. גם לא נעלמו מעיניו טענותיה למתן משקל יתר לשיקולי תחרות למול יתר תכליות החוק. המנהל היה ער לכך היטב ואף קבע מפורשות כי פיצול הרישיונות יביא להגשמת של תכליות אלה באופן המיטבי. ואשר לטענה כי שגה בית המשפט משלא נדרש לחוות דעת הרשות לגופה. כפי שנקבע לא אחת: "בית-המשפט המינהלי יבחן בהליך המתקיים בפניו את החלטת הרשות על-פי עילות הביקורת השיפוטית, אך אין הוא משמש ערכאה המחליטה במקום הרשות המינהלית; הוא אינו שוקל את שיקוליה ולא ימיר את שיקול-דעתה בשיקול-דעתו שלו [...]. כל עוד החלטת הרשות אינה חורגת ממיתחם הסבירות, כלומר כל עוד מדובר בהחלטה שרשות מינהלית סבירה הייתה יכולה לקבל, לא יתערב בית-המשפט בהחלטה [...]. כך בדרך כלל, וכך במיוחד כאשר הרשות המינהלית משתיתה את החלטתה על בסיס חוות-דעת מקצועיות של גורמים מקצועיים [...]. מקום שהפעילה הרשות מומחים מטעמה, לא ישים עצמו בית-המשפט מומחה, וודאי שלא ימנה מומחה תחתיו כדי להכריע לגופה של מחלוקת מקצועית. אכן, לעולם לכל בעיה יהיו פותרים ופתרונים אחדים. ייתכן אף שבית-המשפט ייטה אחר החלטה המבכרת פתרון זה ולא פתרון אחר. אך בכך אין כדי להביא את בית-המשפט להחליף את שיקול-דעתה של הרשות בשיקול-דעתו [...]. כך בבית-המשפט הגבוה לצדק, וכך כמובן גם בבית-המשפט המחוזי בשבתו כבית-המשפט לעניינים מינהליים, ובכל ערכאה שיפוטית הנדרשת לכללי המשפט המינהלי" (בר"מ 3186/03 מדינת ישראל נ' עין דור, פ"ד נח(4) 754, 767-766 (2004); ראו גם: עע"מ 6466/19 משרד הביטחון נ' עמותת חברות הסיעוד, פסקה 29 (11.10.2020)). על רקע האמור, אין לקבל את טרוניית המערערת בנוגע לעומק ההידרשות לחוות הדעת. עמדת המערערת אינה הולמת את האופן שבו נערכת ביקורת שיפוטית על החלטות המינהל, ואין לקבלה. המערערת טוענת כי בכך נפתח פתח להטלת סנקציות משיקולי תחרות ללא ביקורת שיפוטית על ההיבטים העובדתיים והמקצועיים של ההחלטה, בניגוד לדין הקיים המאפשר פנייה לבית הדין לתחרות שעורך ביקורת מקצועית לגופו של עניין. ברם טענה זו הלכה למעשה אינה תוקפת את החלטת המנהל אלא את הוראות החוק (ולמותר לציין כי לא הונחה לפנינו כל תשתית לבחינת טענה מעין זו. וראו בהקשר זה: בג"ץ 4794-08-24 סטריט נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 5 (7.1.2025); ע"א 993/19 פלוני נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון, פסקה 41 (5.7.2022); עע"מ 2966/19 HUMAN RIGHTS WATCH‏ נ' שר הפנים, פסקאות 11-10 (5.11.2019)). בכל מקרה, גם בהליך המוגש לבית הדין לתחרות לא מתבצעת "שמיעה מחדש" כנטען על ידי המערערת. עמד על כך בית משפט זה בעניין נמל אשדוד: "בשונה מביקורת שיפוטית 'רגילה' לפי כללי המשפט המנהלי, ובכלל זה ביקורת שיפוטית שמפעיל בית משפט זה על החלטות הממונה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק [...], הוראות חוק התחרות, בשילוב עם הכלים המסורים בידי בית הדין לתחרות, משמיעים לנו כי אופן בחינת החלטותיו של הממונה על ידי בית הדין לתחרות הוא רחב יותר: תפקידו הוא להפעיל שיקול דעת עצמאי ולבחון לעומק את הסוגיה מושא החלטת הממונה; בסמכותו לא רק לאשר או לבטל את ההחלטה, אלא גם לתת החלטה אחרת תחתיה. [...] יחד עם זאת, היקפה של הביקורת השיפוטית אותה מפעיל בית דין מנהלי לעולם נגזר מהקשר הדברים הנדון, ובכלל זה מהות הנושא בו עסקינן, הרכב בית הדין וכשירות החברים בו, וכן הכלים העומדים לרשותו [...]. לפיכך, הגם שלבית הדין לתחרות ישנם הכלים והמומחיות לערוך בחינה לגופו של עניין, אין מדובר בהליך של שמיעה מחדש (de-novo), ולהחלטת הממונה העומדת בבסיס הערר שהונח לפתחו, ולנתונים המובאים במסגרתה, ניתן משקל נכבד, בהינתן הידע, הכלים, המומחיות והניסיון המצטבר המצויים ברשותו [...]" (שם, פסקאות 41 ו-44; ראו גם: ע"א 3389/06 הרשות להגבלים העיסקיים נ' דור-אלון אנרגיה בישראל (1988) בע"מ, פ"ד סא(3) 757, 789-788 (2006); בג"ץ 4874/21 אליקים בן ארי בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקאות 33-29 (6.2.2022)). הנה כי כן, גם בטענות אלה של המערערת אין כל ממש ודינן להידחות. סוף דבר לא עלה בידה של המערערת להצביע על טעם המצדיק את התערבותנו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. אשר על כן, אמליץ לחבריי כי נדחה את הערעור ונחייב את המערערת בהוצאות המשיב בסך של 50,000 ש"ח. עוד אמליץ לחבריי כי בנסיבות העניין, נורה כי על המערערת להודיע למשיב בתוך 30 יום עבור איזה תוצר בכוונתה לחדש את רישיון היבואן שברשותה ביחס לאופנועים – ימאהה או קוואסקי; וכי רישיון היבואן עבור התוצר שאותו תבחר שלא להמשיך לייבא, יהיה בתוקף עד ליום 30.6.2026. בהקשר זה, איני סבור כי יש מקום להיעתר לבקשתה החלופית של המערערת להמתין עם יישום ההחלטה עד לפרסום הקריטריונים על ידי המשיב. מובן כי ככל שיהיה בקריטריונים כדי להצדיק שינוי מהחלטתו של המנהל, פתוחה לפניה הדרך לפנות אליו בבקשה מתאימה. דוד מינץ שופט המשנה לנשיא נעם סולברג: אני מסכים עם חברי, השופט ד' מינץ; דין הערעור להידחות. אוסיף הערות אחדות באשר לכמה מן הסוגיות המתעוררות בענייננו. על חשיבותם המיוחדת של שיקולי התחרות הענפית בהקשר דנן כפי שציין חברי, במסגרת מלאכת הפרשנות, עלינו להתחקות אחר משמעות דבר החקיקה בהקשר הרלבנטי, ב'סביבת המחיה' של אותו דבר חקיקה: "תנאי הכרחי, בלעדיו אַיִן, להתחקוּת אחר המשמעות הלשונית ההולמת ביותר של מונח, למצער בכל הנוגע לפרשנות משפטית, טמון בהבנת ההקשר שבו מצוי אותו מונח. אכן, דבר חקיקה אינו מרחף לו בחלל ריק, ב'עולם האידאות', או במילון; הוא מצוי בתוככי חוק, המסדיר תחום חיים מסוים, בעל היגיון משלו" (דנ"מ 5331/24 רשות האוכלוסין וההגירה נ' קלמנט, פסקה 44 (7.12.2025) (להלן: דנ"מ קלמנט); להרחבה על נקודה זו, ראו שם, פסקאות 43-37). הדברים נכונים בכלל, ובענייננו – בפרט. כך, לא ניתן להתחקות אחר פרשנותו הנכוחה של סעיף 45 לחוק רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב, התשע"ו-2016 (להלן: חוק הרישוי), במנותק מהוראות סימן ג' לפרק ב' לחוק לקידום התחרות ולצמצום הריכוזיות, התשע"ד-2013 (להלן: חוק הריכוזיות), שאליו הוא מפנה; וכפי שהיטיב חברי להראות, מנקודת מבט זו, המסקנה הפרשנית הברורה היא שסעיף 45 לחוק הרישוי, בצירוף סעיף 11 לחוק הריכוזיות, מקנים למנהל (כהגדרתו בסעיף 2 לחוק הרישוי) סמכות שלא לחדש רישיון יבוא משיקולי קידום תחרות וצמצום ריכוזיות. לא אחזור על הדברים שפירט חברי. אבקש להדגיש אך זאת: כל פרשנות אחרת – ובפרט, זו שמבקשת המערערת כי נאמץ – לא רק מרוקנת מתוכן את הוראות סעיף 45 לחוק הרישוי, בכל הנוגע לחידוש רישיון; אלא חותרת ישירות תחת תכלית קידום התחרות – תכלית עיקרית ומרכזית שאותה ביקש המחוקק לקדם באמצעות דברי החקיקה שעל הפרק. מבלי למצות, אציין כי סעיף 1 לחוק הרישוי, המפרט את מטרות החוק, קובע במפורש את "קידומה של התחרות בענף הרכב" כאחת מתכליותיו. הדברים יפים בכלל, כעקרון המרחף מעל חוק הרישוי בבואנו לפרש את הוראותיו, אולם הם יפים מקל וחומר בהקשר דנן, שכן כותרתו של סעיף 45 היא "קידום התחרות וצמצום הריכוזיות בענף ייבוא הרכב". החשיבות שראה המחוקק בקידומה של תכלית זו – גלויה וברורה אפוא על פני החוק עצמו (וראו גם, במישור התכלית הסובייקטיבית של חוק הרישוי, את המובאות שהביא חברי מדיוני החקיקה, בפסקאות 39-36 לחוות דעתו; דומני, כי כוונת המחוקק אשר עולה מהן – תואמת היטב את האמור). הדברים מקבלים משנה תוקף, על רקע תכליתו של ההסדר המעוגן בסימן ג' לפרק ב' לחוק הריכוזיות (שאליו מפנה, כאמור, סעיף 45 לחוק הרישוי). אותה תכלית, של קידום התחרות, משתקפת בבירור מהוראות הסימן – בפרט בהקשר של החלטת מאסדר על מתן או חידוש רישיון. כך למשל, סעיף 11(א) לחוק קובע, כי "בהקצאת זכות ובקביעת התנאים באותה זכות יביא המאסדר בחשבון, נוסף על כל שיקול אחר שעליו לשקול לפי דין לעניין ההקצאה, שיקולים של קידום התחרותיות הענפית"; וסעיף 11(ב) מחרה-מחזיק אחריו, לגבי זכויות המנויות ברשימת הזכויות, בקֹבעו כי "לא יקצה מאסדר את הזכות האמורה אלא לאחר ששקל שיקולים של קידום התחרותיות הענפית כאמור בסעיף קטן (א), בהתייעצות עם הממונה על התחרות" (ההדגשה הוּספה – נ' ס'; לכך שהרישיון שבו עסקינן נכלל ברשימת הזכויות, ראו פסקה 4 לחוות דעתו של חברי). זאת ועוד. חוק הריכוזיות מבוסס על המלצות הוועדה להגברת התחרותיות במשק (ראו: הצעת חוק לקידום התחרות ולצמצום הריכוזיות, התשע"ב-2012, ה"ח 706, 1084 (להלן: הצעת חוק הריכוזיות)). לפי עמדת הוועדה, "הליכי הקצאת זכויות ונכסים יכולים להיות הזדמנות מצוינת עבור הממשלה לפעול להגברת התחרות וצמצום הריכוזיות בענפי המשק, על דרך של שינוי מבנה ענפים ופתיחתם לתחרות, באופן שיביא להתייעלות, ירידת מחירים, קידום חדשנות של שירותים ומוצרים, ושיפור באיכותם ובמגוון שלהם" (טיוטת המלצות הוועדה להגברת התחרותיות במשק, עמוד 211; ראו גם: הוועדה להגברת התחרותיות במשק – המלצות סופיות והשלמה לדו"ח הביניים, עמודים 16-15 (2012)). כמו כן, כותרתו של סימן ג' היא "שיקולי תחרותיות ענפית בהקצאת זכויות". בדברי ההסבר לחוק הריכוזיות, נכתבו בהקשר זה הדברים הבאים: "שיקולי תחרותיות ענפית עניינם בהשפעה התחרותית שעשויה להיות להקצאת זכויות מסוג מסוים על הענף שבו הן מוקצות. [...] שיקולים אלה מחייבים בחינה תחרותית של הענף, של מידת התחרות שבו ושל מידת הריכוזיות הענפית. יש לזכור כי הקצאת זכויות לידיים פרטיות אינה מטרה כשלעצמה, אלא אמצעי להשגת אינטרסים אחרים. לכן, אם מתברר כי הקצאת זכויות או נכסים, במתכונתם הנוכחית, עלולה לפגוע בתחרותיות של המשק או ליצור ריכוז יתר של נכסים או זכויות אצל גורם פרטי כלשהוא, ראוי כי מקבלי ההחלטות יימנעו ממנה כליל, ידחו אותה או יקבעו במסגרת ההקצאה תנאים מגבילים שימנעו את הפגיעה באינטרס הציבורי" (הצעת חוק הריכוזיות, עמוד 1085; ההדגשה הוּספה – נ' ס'). אם כן, לא יכולה להיות מחלוקת על החשיבות שראה המחוקק בקידום התחרות במסגרת הקצאת זכויות בכלל (ראו גם: סעיף 5 לחוק הריכוזיות; הצעת חוק הריכוזיות, עמוד 1091); ובהקשר הקונקרטי של מתן או חידוש רישיון לייבוא מסחרי של כלי רכב, בפרט. משאלה הם פני הדברים, הרי שמתחדד הקושי לקבל פרשנות שלפיה המנהל אינו מוסמך לסרב לחידוש רישיון בהתבסס על שיקולי תחרות. פרשנות שכזו אינה מתיישבת עם הוראות החוק הרלבנטיות, וחותרת תחת התכלית העיקרית שביקש המחוקק לקדם באמצעותן. מובן, כי זאת – לא ניתן לקבל. דומני, כי באמור עד כה טמונות השלכות גם על סוגיה נוספת – הרף הראייתי. המערערת טענה לפנינו, כי בענייננו היה על המנהל להתבסס על "ראיות ברורות, חד-משמעיות ומשכנעות" בבואו לקבל את ההחלטה על אי-חידוש הרישיון משיקולי תחרות; ואף להראות כי קיימת "ודאות קרובה, ואולי אף כמעט מוחלטת" לכך שההחלטה אכן תביא לקידום התחרות. קשה לקבל עמדה זו. מאליו מובן, כי החלטה שלא לחדש רישיון היא החלטה בעלת השלכות כבדות משקל, המחייבת התבססות על תשתית עובדתית מעמיקה, רצינית ומוצקה: "דרושה אינפורמאציה רצינית ובעלת משקל ראייתי כדי להצדיק החלטה בכיוון הזה" (בג"ץ 237/81 דעבול נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד לו(3) 365, 377 (1982) (להלן: עניין דעבול)). ואולם, אימוץ רף כה מחמיר, כגון זה שלאימוצו קראה המערערת, עשוי לעקר מתוכן, מבחינה מעשית, את יכולתו של המנהל לשקול שיקולי תחרות בהחלטה על הקצאת רישיון לייבוא מסחרי של כלי רכב. הטעם לכך הוא, שניתוח התנהגות השחקנים בשוק בהינתן הקצאה עתידית מסוימת, מבוסס מעצם טבעו על מימד הערכתי-הסתברותי, כאשר קיימים שלל גורמים אשר בכוחם להשפיע על מהלך ההתפתחות של אותו שוק. בהינתן אי-הוודאות המובנית בניתוח כגון דא, התבססות על ראיות "חד-משמעיות", כאלה שמלמדות על ודאות קרובה ו"אף כמעט מוחלטת" לכך שמצב התחרות בשוק ישתפר בעקבות ההחלטה – איננה מן האפשר. על כן, ובפרט בשים לב לחשיבותם של שיקולי התחרות בענייננו, כמפורט לעיל, לא ניתן לאמץ את הרף הראייתי שהציבה המערערת – רף כאמור יוביל, הלכה למעשה, להפיכת הוראות החוק בדבר התחשבות המנהל בשיקולי תחרות ל'אות מתה', נטולת השפעה בפועל (אדגיש שוב, כי אין באמור משום גריעה מן הדרישה להתבססות על תשתית עובדתית מעמיקה ורצינית, במסגרת קבלת החלטות כגון דא). במאמר מוסגר אציין, כי רף כאמור לגבי אי-חידוש רישיון – להבדיל מביטול רישיון קיים – אף אינו עולה מן הפסיקה שאליה הפנתה המערערת (ראו למשל: עניין דעבול, עמוד 377). היוועצות במועצה המייעצת סעיף 61(1)(א) לחוק הרישוי, קובע כי המועצה המייעצת תייעץ למנהל בכל הנוגע ל"סירוב לתת רישיון יבואן מסחרי, ביטול הרישיון, התלייתו או סירוב לחדשו, לפי סעיפים 8 ו-10". המערערת טוענת, כי המנהל לא נועץ במועצה טרם קבלת ההחלטה, ומשכך – דינה להתבטל. לא אכחד, קיים טעם לא מבוטל בטענות המערערת לגבי עניין זה. כך, מעיון בדיונים שהתקיימו בהצעת החוק, ניתן לזהות כוונה מסוימת – אם כי לא חד-משמעית – להחיל את חובת ההיוועצות במועצה, גם בהקשר של אי-הקצאת זכות מכוח סעיף 45 לחוק (ראו פרוטוקול ישיבה 163 של ועדת הכלכלה, הכנסת ה-20, 7-4 (14.2.2016)). זאת ועוד, גם הגיונם של דברים מלמד, כי אם הטעם העיקרי העומד בבסיס חובת ההיוועצות עם המועצה הוא השלכותיה הקשות של החלטה על אי-הקצאת זכות, הרי שקשה לחשוב על הבחנה רלבנטית בין החלטה כאמור מכוח סעיפים 8 ו-10 לחוק הרישוי, לבין החלטה כזו המתבצעת מכוח סעיף 45. יתכן כי הדברים הם אף בבחינת קל וחומר, נוכח העובדה שלהבדיל מאי-חידוש רישיון בהתבסס על סעיפים 8 או 10, החלטה כזו מכוח סעיף 45 אינה מבוססת על התנהלות פסולה של בעל הרישיון, כך שעל פני הדברים, הצורך או ההצדקה לקיים היוועצות מקדימה – אך מתחדדים. ואולם, לשון הסעיף – ברורה, ואינה משתמעת לשני פנים. היקף התחולה שהיא מגדירה, מתפרשׂ על החלטות "לפי סעיפים 8 ו-10"; הא ותו לא. בנסיבות אלה, וביודענו כי גבולות הפרשנות הם גבולות הלשון, לא ניתן לומר כי ההסדר שקובע סעיף 61(1)(א) חל גם על החלטה מכוח סעיף 45 (ראו גם, באשר לקושי בשימוש במהלכי 'קל וחומר' לצורך השלמה שאינה מנויה בהוראות החוק: דנ"מ קלמנט, פסקה 91; רע"א 2773/24 פלוני נ' קצין התגמולים, פסקה 14 (2.6.2024)). זאת ועוד. בהצעת החוק שהונחה לכתחילה לפני חברי הכנסת, נוּסח הסעיף באופן רחב, כך שהוּצע כי המועצה תייעץ למנהל במקרים של "סירוב לתת רישיון יבואן רכב, התלייתו ביטולו או סירוב לחדשו" (הצעת חוק רישוי שירותים לרכב, התשע"ג-2013, ה"ח 769, 790); רק בהמשך, לאחר הדיונים בוועדת הכלכלה, גוּדר היקף תחולתו של הסעיף, להחלטות שהתקבלו לפי סעיפים 8 ו-10 בלבד. המסקנה המסתברת, אפוא, היא שתיחוּם ההחלטות שלגביהן נדרשת היוועצות במועצה – אינו מקרי. עם זאת אציין, במבט צופה פני עתיד, כי יתכן וטוב יעשו הנוגעים בדבר, לוּ ישקלו אם ההסדר הנוכחי אכן מביא להלימה מיטבית בין לשון הסעיף והיקף תחולתו לבין תכליתו, ויכריעו כחוכמתם (למותר לציין, כי אינני מביע עמדה לגופם של דברים). על טיב הפגיעה הנגרמת בענייננו המערערת טוענת, כי החלטת המנהל פוגעת בזכויותיה החוקתיות לקניין ולחופש העיסוק באופן שאינו מידתי. חברי יצא מנקודת הנחה כי אכן מתקיימת פגיעה בזכויות אלה, ובחן אך את מידתיות הפגיעה. כשלעצמי, סבורני כי ישנו קושי מסוים במעבר לבחינת מבחני מידתיות, מבלי להתחקות אחר טיב ואופי הפגיעה בזכות החוקתית (הרחבתי על הטעמים לכך במקום אחר; ראו: נעם סולברג ועמרי גולדוין "מועט המחזיק את המרובה: על היקף התפרשותן של הזכויות החוקתיות" משפטים נה (עתיד להתפרסם); לביקורות נוספות על הפרקטיקה – הרווחת למדי – של 'דילוג' על שאלת הפגיעה בזכות, ראו למשל: עידו פורת "המנהליזציה של המשפט החוקתי" עיוני משפט לז 713, 721-720, 727 (2016); סיגל קוגוט ואפרת חקאק "האם נפגעה זכות חוקתית? הצורך בקביעת גדרים ברורים לזכות חוקתית – הזכות החוקתית לשוויון כמשל" שערי משפט ז 99 (2014); אביחי דורפמן "כיבוד האדם והמשפט החוקתי הישראלי" משפטים לו 111, 160-159 (2013)). אפנה אפוא לבחינת השאלה אם החלטת המנהל פגעה בזכות חוקתית של המערערת. בפתח הדברים אחדד, כי עסקינן בטענה לפגיעה בזכות לקניין ובזכות לחופש העיסוק של תאגיד – זכויות ששיטתנו המשפטית, ככלל, מכירה בהן (על הסוגיה הכללית של הכרה בזכויות חוקתיות של תאגיד, ראו: בג"ץ 3964/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת, פסקאות 31-28 לחוות-דעתי (31.7.2025) (להלן: בג"ץ 3964/23); על הזכות החוקתית לקניין של תאגיד פרטי, ראו למשל: בג"ץ 4885/03 ארגון מגדלי העופות בישראל אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' ממשלת ישראל, פ"ד נט(2) 14, 66 (2004), ושלל האסמכתאות שם; להכרה בזכות החוקתית לחופש העיסוק של תאגיד, ראו למשל: בג"ץ 4406/16 איגוד הבנקים בישראל נ' כנסת ישראל, פסקה 34 (29.9.2016)). קביעות אלו ישמשו כנקודת מוצא להמשך הדיון. הזכות לחופש העיסוק אשר לטענת הפגיעה בזכות לחופש העיסוק, סבורני כי אי-חידוש הרישיון אכן כרוך בפגיעה בזכותה של המערערת לחופש העיסוק, כמובנה בחוק יסוד: חופש העיסוק. כך, ההחלטה שלפיה המערערת אינה רשאית להמשיך לייבא תוצרי ימאהה וקוואסאקי גם יחד, ועליה לבחור אחד מהם בלבד, מגבילה את היקף הייבוא שבו יכולה המערערת לעסוק, ומצמצמת את אפשרויות פעילותה בתחום. עם זאת, הגם שאין להתכחש לפגיעה זו, אל לנו לשכוח, כי "לא כל פגיעה בחופש העיסוק היא על אותה רמה. אפשר לומר שהגבלת העיסוק במניעתו, בשלילתו או בסגירת הכניסה אליו היא פגיעה קשה וחריפה יותר מאשר הטלת הגבלות על מי שעוסק במקצוע או במשלח היד הרצויים לו, אולם המחוקק הטיל הגבלות על דרך הביצוע ועל היקפו, שאז הפגיעה בחופש העיסוק אמנם קיימת אבל במידה נסבלת יותר" (בג"ץ 726/94 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שר האוצר, פ"ד מח(5) 441, 475 (1994); ראו גם: בג"ץ 4769/95 מנחם נ' שר התחבורה, פ"ד נז(1) 235, 260 (2002); בג"ץ 5975/12 חטיבת מפיצי הסיגריות במכונות אוטומטיות נ' משרד הבריאות, פסקה 9 (3.7.2013)). בענייננו, אין עסקינן בשלילת אפשרותה של המערערת לעסוק בייבוא כלי רכב, גם באופן אינטנסיבי ורחב היקף, אלא במגבלה ספציפית על אופן מימוש העיסוק – יבוא תוצריהם של שני המותגים האמורים במקביל. על כן, מדובר בפגיעה מתוחמת, שאינה על הצד החמור של הפגיעה בזכות לחופש העיסוק (ראו גם: בג"ץ 3676/10 כתר כדרך המלכים בע"מ נ' השר לשירותי דת, פסקה 20 (8.5.2014); בג"ץ 678/15 ידיד נ' הכנסת, פסקאות 27-26 (9.7.2015)). משכך, ועל רקע האינטרס הציבורי במימוש התכלית של קידום התחרות, בהתאם לכוונת המחוקק, סבורני, כחברי השופט מינץ, כי מדובר בפגיעה מידתית, העומדת בתנאיה של פסקת ההגבלה (אפנה בהקשר זה לנימוקים שמונה חברי בפסקה 50 לחוות דעתו; הגיונם בצדם). הזכות לקניין בנוגע לשאלת הפגיעה בזכות לקניין, מורנו סעיף 3 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, כי "אין פוגעים בקנינו של אדם" (סעיף 1 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש] מאפשר להחיל הוראה זו גם על תאגיד). האם אי-חידוש הרישיון עולה כדי פגיעה בקניינה של המערערת? סבורני, כי התשובה על כך – שלילית. השאלה העקרונית אם ההגנה החוקתית על קניין פורשת כנפיה גם על טובות הנאה וזכויות בעלות ערך כלכלי שמקורן ברשויות השלטון – אלה שמכונות 'הקניין החדש' – נדונה לא פעם בפסיקה, אולם טרם הוכרעה (לסקירה מקיפה של העמדות השונות בסוגיה זו, ראו: בג"ץ 6792/10 די.בי.אס שרותי לווין (1998) בע"מ נ' כנסת ישראל, פסקאות 45-37 (20.7.2014). במאמר מוסגר אציין, כי ספק רב אם יש מקום למתן מענה קטגורי ואחיד על שאלה זו, חלף התקדמות בגישה מורכבת ומתונה יותר, באמצעות הכרעות תלויות-הקשר, כדרכו של המשפט המקובל; ראו והשוו לעמדתי באשר לשאלה הכללית אם מיסוי מקים פגיעה בזכות לקניין, בבג"ץ 3964/23, פסקאות 54-53). אכן, רישיון לייבוא מסחרי של כלי רכב נמנה על קטגוריה זו, ומכאן, שלא מן הנמנע כי ככלל, ההגנה החוקתית על הקניין חלה עליו (איני מביע עמדה בשאלה זו). אלא שבין אם הגנה זו אכן חלה על רישיון כגון דא, בין אם לאו, עלינו להבחין, הבחן היטב, בין מקרה של ביטול רישיון קיים, לבין מקרה של אי-חידוש רישיון: "אין לגזור דין שווה בין החלטה שלא לחדש רישיון, כאשר תוקפו פוקע, לבין החלטה לבטל רישיון בעודו בתוקף. ההחלטה מהסוג האחרון היא החלטה פוגענית יותר" (עע"מ 3956/19 אל-נל ייבוא ושיווק בע"מ נ' משרד הכלכלה והתעשייה, פסקה 33 (16.2.2020), ושלל האסמכתאות שם (להלן: עניין אל-נל); ראו גם: בג"ץ 8082/15 עמותת הל"ה העמותה למען הקשיש נ' משרד הרווחה והשירותים החברתיים, פסקה 20 (10.7.2016) (להלן: עניין עמותת הל"ה); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 405-404 (2010) (להלן: ברק-ארז)). כך, בעוד שבמקרה של ביטול רישיון ניתן לומר כי נפגעה זכות שהוקנתה לבעל הרישיון – כלומר, נלקח ממנו דבר מה המצוי בחזקתו – הרי שבמקרה של אי-חידוש רישיון, אין מדובר בשלילת דבר שכבר יש ברשותו, אלא באי-מימוש הציפיה לחידוש הרישיון בעתיד; הרישיון אינו שייך לו, עד שיוקצה לו מחדש. אילו היינו אומרים אחרת, הרי שהיינו חותרים תחת ההחלטה הראשונית של הרשות שהקצתה את הרישיון, לקצוב את תוקפו בפרק זמן מוגדר; ואף היה בכך משום מתח מסוים עם חובתה של הרשות לשוב ולבחון את שיקול דעתה ואת המדיניות הנוהגת על-ידה (ראו: ברק-ארז, עמוד 51; ראו גם, והשוו: בג"ץ 4806/94 ד.ש.א. איכות הסביבה בע"מ נ' שר האוצר, פ"ד נב(2) 193, 203-200 (1998)). לא ניתן לומר אפוא כי מדובר בקניין ששייך למערערת או נמצא בחזקתה. על כן, וביודענו כי תכליתה של ההגנה החוקתית על הקניין היא "בעיקרה מניעת שלילתו של מה שיש לאדם; זאת הפגיעה שחוק-היסוד מבקש למנוע" (ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4) 221, 328 (1995)) – המסקנה המתבקשת היא שאין מדובר בפגיעה בזכות לקניין (לגישה שלפיה פעולות לעידוד תחרות בהקשרים מסחריים אינן "פגיעה בזכות הקניין, אלא נגזרת שלה", ראו: חנוך דגן קניין על פרשת דרכים 193 (2005)). הסתמכות וציפייה אדגיש, כי אין באמור משום הקלת ראש בפגיעה העשויה להיגרם מאי-חידוש רישיון, בפרט בכל הנוגע לאינטרס ההסתמכות והציפיה של בעל הרישיון; מדובר באינטרסים ראויים להגנה, ואין חולק כי החלטה על אי-חידוש רישיון עלולה לגרום לבעל הרישיון נזק ניכר (כתלות במידת ההסתמכות). אכן, "מתן ההיתר הקודם מעורר ציפיות בלבו של מקבל ההיתר, ועל סמך ציפיות אלה הוא מכלכל את צעדיו ומשקיע את אמצעיו בהקמת עסקו ובניהולו. אי-חידוש ההיתר עלול לגרום לו נזק כלכלי חמור" (בג"ץ 171/78 אשכר בע"מ נ' שר העבודה והרווחה החברתית, פ"ד לו(3) 141, 148 (1982) (להלן: עניין אשכר)). ברם, כפי שעולה מן האמור, המקור הנורמטיבי להגנה על אינטרסים אלה, בהקשר הנדון, אינו מצוי בדיני ההגנה על הזכות החוקתית לקניין, אלא בכללי המשפט המינהלי, הנהוגים עמנו עוד מקדמת דנא, ומחייבים את הרשות, בין היתר, בהתבססות על טעם מיוחד המצדיק את אי-חידוש הרישיון (ראו: בג"ץ 24/56 רוטשטיין נ' המועצה המקומית הרצליה, פ"ד י 1205, 1208 (1956); עניין אשכר, עמוד 148; עניין עמותת הל"ה, פסקה 20); בהסתמכות על תשתית עובדתית ממשית (עניין דעבול, עמוד 377; ברק-ארז, עמוד 449); ובמתן הזדמנות נאותה לבעל הרישיון להעלות טענותיו בנדון (ראו: יצחק זמיר הסמכות המינהלית 254 (2010); ברק-ארז, עמודים 51-50). כפי שהראה חברי, דרישות אלו מתקיימות בענייננו. לא אאריך אפוא, ואפנה לאמור בחוות דעתו (ראו שם, פסקאות 49 ו-51). לצד זאת אציין, כי ככלל, יש מקום ליתן משקל במקרים כגון דא גם לכך שהמערערת היא שחקנית חזקה ומתוחכמת, שחזקה עליה כי היתה מודעת להוראות הדין, וכי היה ביכולתה לכלכל את צעדיה בהסתמך עליהן, תוך שקלול הסיכונים הרלבנטיים (והשוו, למשל, לעע"מ 4848/04 בכור נ' ששון (20.9.2007), שם נדונה החלטה על אי-מתן רישיון רוכלות, המתחדש מדי שנה). במובן זה, בעת קבלת רישיון יבוא מסחרי לתקופה של 6 שנים (כבענייננו), יכול שחקן מסוגה של המערערת, על דרך הכלל, להעריך ולשקלל את הסיכון הכרוך בכך שרישיונו לא יחודש, בין היתר משיקולי קידום תחרות וצמצום ריכוזיות, ולנהל את מהלכיו בהתאם. עם זאת, במקרה הנוכחי לא ראיתי לנכון לייחס משקל לשיקול זה, נוכח העובדה שהחלטת המנהל היא החלטה תקדימית, כך שהיכולת להעריך מראש את ההסתברות כי תתקבל – פּחוּתה במידה מסוימת. סיכומם של דברים, גם אני סבור כי דין הערעור להידחות. נעם סולברג משנה לנשיא השופט יחיאל כשר: אני מסכים עם חבריי כי דין הערעור להידחות. אבקש להוסיף שתי הערות קצרות משלי. תחילה אבקש להתייחס להערתו של חברי, המשנה לנשיא נ' סולברג, לפיה סבור הוא כי אי-חידוש רישיון בנסיבות העניין דנן מהווה "פגיעה מתוחמת, שאינה על הצד החמור של הפגיעה בזכות לחופש העיסוק" (פסקה 15 לחוות דעתו), וכי: "אין מדובר בפגיעה בזכות לקניין" (פסקה 18 לחוות דעתו). השאלה האם, ובאילו מקרים, מהווה החלטה שלא לחדש רישיון פגיעה בזכות חוקתית, ובפרט בזכות לקניין, הינה שאלה מורכבת אשר הייתי מעדיף להותיר את ההכרעה בה לעת מצוא (לדיון מקיף בהכרה ב-"קניין חדש" כמושא להגנה חוקתית ראו: אהרן ברק חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק כרך ג – זכויות חוקתיות 1297-1292 (יצחק זמיר עורך, 2023); וביחס להכרה ברישיון כקניין במובנו החוקתי, ראו שם, בעמ' 1306-1297). עם זאת, אף אם אניח, כחברי, כי אי-חידוש רישיון אינו מהווה פגיעה בזכות לקניין במובנה החוקתי (וכאמור, אינני מביע דעה בעניין זה לכאן או לכאן), סבורני כי במקרים שבהם עסקינן באי-חידוש רישיון לפעילות עסקית בעלת ערך ניכר (בין באופן אובייקטיבי ובין בהתחשב בנסיבותיו של בעל העסק), לא ניתן להתעלם מהפגיעה הקשה שתגרם לפעילות העסקית מאי-חידושו של הרישיון, ויש ליתן לפגיעה זו משקל ממשי בבחינת ההחלטה האם לחדש את הרישיון אם לאו. נראה כי דברים אלו מקובלים גם על חברי (וראו פסקאות 19 ו-20 לחוות דעתו), והנני מוצא לנכון להדגישם. כך, לדוגמא, אין אי חידושו של רישיון נשק לאדם המחזיק נשק לצרכי תחביב, כאי-חידושו של רישיון להובלת חומרים מסוכנים לעסק שמהותו (כולו או למצער חלק משמעותי הימנו) בשינוע חומרים מסוכנים. אכן, בשני המקרים מדובר בהחלטה שעניינה אי-חידוש רישיון. ואולם, ההבחנה ביניהם ממחישה כי בחינתן של נסיבות העניין אינה מסתיימת בסיווג המשפטי של הזכות הנפגעת, אלא במה שעומד מאחוריה ולרבות מהותה של הפגיעה הכלכלית בבעל הרישיון. בנקודה זו לא למותר להעיר כי אף אם החלטה על אי-חידוש רישיון נתפסת, ובצדק, כחמורה פחות מהחלטה על ביטול רישיון קיים (ראו, למשל: עע"מ 3956/19 אל-נל ייבוא ושיווק בע"מ נ' משרד הכלכלה והתעשייה, פסקה 33 לפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף והאסמכתאות הרבות שם (16.2.2020)), הפסיקה עמדה על כך שגם החלטה בעניין אי-חידוש רישיון אינה עניין של מה בכך. זאת, בין היתר, נוכח הסתמכותו של בעל הרישיון וציפייתו הלגיטימית כי רישיונו יחודש. משכך, כבר לפני שנים רבות קבע בית משפט זה כי, ככלל, "אין לסרב לחידוש ההיתר, אלא אם קיים טעם מיוחד, המצדיק זאת" (בג"ץ 171/78 אשכר בע"מ נ' שר העבודה והרווחה החברתית, פ"ד לו (3) 141, 148 (1982); וראו גם: בג"ץ 8082/15 עמותת הל"ה העמותה למען הקשיש נ' משרד הרווחה והשירותים החברתיים, פסקה 20 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (10.7.2016); עע"מ 4501/09 מדינת ישראל נ' עמאר, פסקה 37 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (16.3.2010)). וביישום לעניינו: גם במנותק משאלת הסיווג המשפטי, הפגיעה עליה מלינה המערערת – חיובה לוותר על סוכנות בלעדית, בתחום עיסוקה, שהיא הקימה וטיפחה במשך שנים, ומהווה חלק משמעותי בפעילותה העסקית – הינה פגיעה משמעותית, שהיה צורך בטעמים כבדי משקל כדי להצדיקה. אלא שבדומה לחבריי, אף אני סבור כי אין כל בסיס לקבוע שההחלטה שהמערערת תוקפת אינה עומדת בדרישה זו. ההערה השנייה שאבקש להעיר נוגעת להיקף שיקול דעתו של המנהל בבואו לדחות בקשה לחידוש רישיון מכוח סעיף 45 לחוק רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב, התשע"ו-2016 (להלן: חוק הרישוי). כפי שציין חברי, השופט ד' מינץ, אחת הטענות שהעלתה המערערת היא כי יש לפרש את סעיף 45 לחוק הרישוי כסעיף המקנה למנהל סמכות לשקול שיקולי תחרות בבואו להחליט האם להאריך רישיון, אך איננו מקים עילה עצמאית לאי-חידוש רישיון. זאת, בשים לב לכך שבסעיף 10(א)(8) לחוק הרישוי קבע המחוקק עילה ספציפית לאי-חידוש רישיון מחמת הפרת דיני התחרות – עילה החלה מקום בו קבע הממונה על התחרות כי בעל הרישיון הוא צד להסדר כובל או כי הוא בעל מונופולין שניצל לרעה את מעמדו בשוק, לפי סעיף 43(א)(1) או (5) לחוק התחרות הכלכלית, התשמ"ח-1988 (להלן: חוק התחרות), או שהוטל עליו עיצום כספי לפי חוק זה. כחברי, אף אני אינני סבור כי יש ממש בטענה האמורה. אכן, כפי שציין חברי, השופט ד' מינץ, אף שהן סעיף 10(א)(8) לחוק הרישוי והן סעיף 45 לחוק זה עוסקים באי-חידוש רישיון משיקולי תחרות, סעיף 10(א)(8) מפנה לחוק התחרות, בעוד שסעיף 45 מפנה לחוק לקידום התחרות ולצמצום הריכוזיות, תשע"ד-2013 (להלן: חוק הריכוזיות). ודוק, אין המדובר בהבדל טכני או סמנטי גרידא, אלא בהבדל המשקף שוני מהותי בין שתי עילות אי-החידוש הקבועות בסעיפים הנ"ל: העילה שבסעיף 10(א)(8) מתייחסת להתנהלות פסולה של בעל הרישיון שהפר הוראה מהוראות חוק התחרות. לעומת זאת, העילה שבסעיף 45 מעניקה למנהל סמכות שלא להאריך רישיון – לא בשל פגם שנפל בהתנהלותו של בעל הרישיון, אלא מטעמים של קידום תחרות ענפית בעת הקצאת זכויות מטעם המדינה (וראו בהקשר זה פסקאות 5-4 לחוות דעתו של חברי, המשנה לנשיא נ' סולברג, והאסמכתאות המובאות שם; וכן: אריאל אזרחי ודיויד גילה דיני התחרות האירופאים בראי דיני ההגבלים העסקיים הישראליים 86 (2019)). לפיכך, אינני סבור כי יש ללמוד מבחירתו של המחוקק להכיר בעילת אי-חידוש מטעמי תחרות בסעיף 10(א)(8), כוונה לשלול הכרה בעילה עצמאית בסעיף 45 לחוק זה. המדובר במסלולים שונים ובעילות נפרדות לאי-חידוש רישיון, אשר ביסוד כל אחת מהן עומדות תכליות נפרדות. יחד עם זאת, לדעתי, אף שמדובר בשתי עילות נפרדות, הנשענות על תכליות שונות, אין להסיק מכך שאין ללמוד דבר מקיומו של סעיף 10(א)(8) לחוק הרישוי לעניין שיקול דעתו של המנהל בבואו לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 45 לחוק זה: סעיף 10(א)(8) לחוק הרישוי מתנה את אי-חידוש הרישיון בהפרות מוגדרות וחמורות של חוק התחרות – הסדר כובל, מונופולין שניצל לרעה את מעמדו בשוק, או הטלת עיצום כספי. הפרות אלו מייחסות לבעל הרישיון התנהלות פסולה, מוגדרת ומוכחת, אשר נקבעה ככזו על-ידי הממונה על התחרות מכוח הסמכויות המוקנות לו בחוק. יצוין בהקשר זה כי קביעת הממונה, בין אם לעניין הסדר כובל לפי סעיף 43(א)(1) לחוק התחרות ובין אם לעניין ניצול לרעה של מעמד מונופוליסטי לפי סעיף 43(א)(5) לחוק, נחשבת לקביעה חמורה ובעלת משקל ראייתי משמעותי ביותר. כך, קביעות של הממונה על התחרות, כאמור לעיל, חושפות את בעל הרישיון לסנקציות פליליות, מנהליות ונזיקיות, ומשמשת ראיה לכאורה בכל הליך משפטי (ראו, לעניין זה: ע"א 7125/20 הצלחה לקידום חברה הוגנת נ' UBS AG, פסקאות 99-96 לפסק דינו של השופט ח' כבוב (2.1.2025); ע"א 8387/20 חברת נמל אשדוד בע"מ נ' הממונה על התחרות, פסקאות 68- 70 לפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף (8.1.2024)). לעומת זאת, סעיף 45 לחוק הרישוי מסמיך את המנהל שלא לחדש רישיון משיקולי קידום תחרות ענפית, מבלי שנדרש לייחס לבעל הרישיון כל התנהלות פסולה. משמעות הדבר היא כי בעל רישיון עלול למצוא עצמו במצב שרישיונו אינו מחודש לא בשל מעשה או מחדל פסול מצדו, המהווים הפרה מוגדרת וברורה של דיני התחרות, אלא בשל שיקולים של מבנה השוק ורמת התחרות בענף. בנסיבות אלו, ובשים לב לכך שאי-חידוש רישיון יכול ויהיה כרוך בפגיעה ממשית ואף קשה בבעל הרישיון, כאמור לעיל, סבורני כי הסמכות הקבועה בסעיף 45 לחוק הרישוי אינה סמכות שיש לעשות בה שימוש בנקל. על רקע האמור לעיל, דעתי היא כי אי-חידוש רישיון מכוחו של סעיף 45 לחוק הרישוי, צריך להישמר למקרים של פגיעה ממשית ומשמעותית בתחרות, ואין להסתפק לצורך כך בפגיעה קלת ערך בלבד, שהסתברות התרחשותה אינה גבוהה. ברם, לדעתי אין כל בסיס לקבוע שההחלטה שתוקפת המערערת אינה עומדת גם בדרישה זו. יחיאל כשר שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט דוד מינץ. ניתן היום, כ"ג אדר תשפ"ו (12 מרץ 2026). נעם סולברג משנה לנשיא דוד מינץ שופט יחיאל כשר שופט