פסק הדין המלא
פסק-דין בתיק ע"א 234/16
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 234/16
לפני:
כבוד השופט י' דנציגר
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
כבוד השופט ד' מינץ
המערער:
ברוך יששכר קנפלר
נ ג ד
המשיבים:
1. אברהם מיכאל ברגמן
2. אברהם סלונים
3. יצחק גרשון לב
4. אהרון זעליג קרישבסקי
5. שמואל ויספיש
6. עובדיה פרץ
7. שלמה זלמן מילר
8. אברהם המר
9. פורמלי האופוטרופוס הכללי
10. היועץ המשפטי לממשלה
11. בתי הדין הרבניים
12. מתפללי בית הכנסת בשכונת בית ישראל
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בה"פ 11405-02-15, שניתן ביום 24.11.2015, על-ידי השופט ר' וינוגרד.
תאריך הישיבה:
ג' באב התשע"ז (26.7.2017)
בשם המערער:
עו"ד יצחק בם
בשם המשיבים 8-1:
עו"ד רועי שניר
בשם המשיבה 9:
עו"ד מיכל בן עמי
בשם המשיבים 11-10:
עו"ד אפי יגל
פסק-דין
השופט י' דנציגר:
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בה"פ 11405-02-15, שניתן ביום 24.11.2015, על-ידי השופט ר' וינוגרד.
1. המערער הגיש לבית המשפט המחוזי המרצת פתיחה נגד המשיבים 12-1, בעקבות סכסוך שעניינו בניהול ובשליטה בבתי הכנסת המצויים בגוש 33806, חלקות 206, 322 ו-323, בעיר ירושלים. כעולה מהחומר שלפנינו, אחד מבתי הכנסת הוקם בשנת 1887 ואילו אחר הוקם בשנת 1984. הצדדים לסכסוך הם קבוצות מתפללים שונות בבתי הכנסת, והמערער משתייך לאחת מהן.
2. לאחר שהוגשה המרצת הפתיחה, הגישו המשיבים 8-1 (להלן: המשיבים), בקשה לסילוק ההליך על הסף בשל היעדר סמכות עניינית. המשיבים טענו, כי בתי הכנסת הם בבחינת "הקדש דתי", ולפיכך בית המשפט המוסמך לדון בהליך הוא בית הדין הרבני. המערער מצדו, התנגד לבקשה, בטענה כי בתי הכנסת הוכרו בעברם כהקדש לפני בית דין שרעי, ולכן, לפי הוראת חוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (להלן: חוק הנאמנות), הם נחשבים ל"הקדש ציבורי", ולפיכך הסמכות לדון בהליך נתונה לבית המשפט המחוזי.
3. בית המשפט המחוזי בחן את המסגרת הנורמטיבית המסדירה את סמכויותיהם של בתי הדין האזרחיים ושל בתי הדין הדתיים לדון בתביעות העוסקות בענייני הקדשים. לאחר מכן - בשים לב למערכת העובדות הייחודית של המקרה דנן - קבע בית המשפט כי הסמכות לדון בהליך דנן נתונה לבית הדין הרבני. בית המשפט נימק, שעל-פי הדין, ובכפוף לקיומם של מספר תנאים, הסמכות לדון בהקדש שכונן לפני בית דין שרעי, שהוא במהותו הקדש דתי יהודי, אכן עשויה להיות נתונה לבתי המשפט האזרחיים הרגילים. עם זאת, נקבע כי במקרה הנדון כלל לא הוכח שההקדש כונן לפני בית דין שרעי, וכי בנסיבות אלה, ועל יסוד הראיות שהוצגו, יש לקבוע כי מדובר בהקדש דתי. לצד זאת, קבע בית המשפט, כי אף אם היה מוכח שאכן ההקדש כונן לפני בית דין שרעי, הרי שיש אינדיקציות לכך שהוא כונן מאוחר יותר לפני בית דין דתי יהודי. בנסיבות אלה, לפי הפסיקה, ממילא יש לראות ב"גלגולו החדש" כהקדש דתי, אשר כפוף לסמכותו של בית הדין הרבני. נוכח קביעות אלה קיבל בית המשפט את בקשתם של המשיבים, והורה על דחיית התביעה על הסף.
4. על רקע זה הוגש הערעור שלפנינו. המערער טוען כי בניגוד לקביעות בית המשפט המחוזי, עלה בידו להוכיח כי בתי הכנסת שבנדון הם בבחינת הקדש שכונן לפני בית דין שרעי. משום כך, סבור המערער כי ההקדש הוא "הקדש ציבורי", הכפוף להוראות חוק הנאמנות, ואשר הסמכות לדון בתביעה לגביו נתונה לבית המשפט המחוזי. לצד זאת, המערער דוחה את הקביעה שלפיה ההקדש ממילא כונן מחדש לפני בית הדין הרבני. לטענתו, כלל לא ברור מהו ההליך שננקט לפני בית הדין הרבני, מיהם האנשים שביקשו לכונן את ההקדש מחדש ועוד. יצוין כי המערער הגיש גם בקשה להוספת ראיות חדשות בערעור, ואולם זו נדחתה במסגרת החלטתנו מיום 26.7.2017, לאחר שלא השתכנענו כי לא היה באפשרותו להשיג את אותן הראיות בטרם הערעור, ולאחר שהמערער דחה הצעה שהוצעה לו לפנים משורת הדין, לפיה יוכל לצרף את הראיות לתיק בכפוף לכך שיישא בהוצאות לטובת המשיבים.
5. המשיבים 8-1 סומכים ידם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לדידם, נקבע בצדק כי בית הדין הרבני הוא המוסמך לדון בענייני ההקדש. המשיב 9 ביקש לפטור אותו מהגשת סיכומים ומהתייצבות לדיון, ובקשתו התקבלה. המשיבים 11-10, הם היועץ המשפטי לממשלה ובתי הדין הרבניים, סומכים ידם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אך מסתייגים מחלק מנימוקיו. לגישתם, די היה בקביעה כי המערער לא עמד בנטל ההוכחה להוכיח כי ההקדש דנן כונן לפני בית דין שרעי, כדי לדחות את תביעתו על הסף. לעומת זאת, לא היה צורך בקביעה, כי ההקדש כונן מחדש לפני בית דין רבני, כאשר ישנו ספק אם נסיבות המקרה מתיישבות עם נימוק זה.
6. לאחר שבחנו את כלל טענות הצדדים, החלטנו להשתמש בסמכותנו מכוח תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולדחות את הערעור ללא הנמקה מפורטת. אנו סבורים אפוא, כי במקרה שלפנינו מתקיימים התנאים לשימוש בסמכות זו, שכן:
א. אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין;
ב. הממצאים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנות המשפטיות;
ג. לא נגלית בפסק הדין טעות שבחוק.
7. רשמנו לפנינו את הסתייגותם של המשיבים 11-10 מחלק מהנמקת פסק דינו של בית המשפט המחוזי, כמפורט לעיל.
8. הערעור נדחה אפוא. המערער יישא בהוצאות על הצד הנמוך, בסך 6,000 ש"ח לטובת המשיבים 8-1. לא ראינו לנכון לפסוק הוצאות לטובת המשיבים 11-10.
ניתן היום, ד' באב התשע"ז (27.7.2017).
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16002340_W16.doc
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il