פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול

פסק-דין בתיק בג"ץ 2331/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2331/10 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט נ' הנדל העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול 2. פלוני 3. עו"ד יעקב גרינוולד, כונס נכסים עתירה למתן צו על תנאי ובקשה לצו ביניים העותרת: בעצמה המשיב 2: בעצמו בשם המשיב 3: עו"ד יעקב גרינוולד פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. העתירה שלפנינו מקורה במחלוקת מתמשכת במסגרת הליכי גירושין שבין העותרת לבין המשיב 2 (להלן: הגרוש) – סכסוך מורכב, אשר כבר הגיע בעבר לפתחן של ערכאות שונות, בין היתר לבית משפט זה, ונמשך זה למעלה משני עשורים. להלן נפרט את הרקע לעתירה ואת הנתונים הרלבנטיים להכרעה בה, אך כבר בשלב זה נציין כי הטיפול בעתירה זו נמשך זמן מה בשל סוגיות הכרוכות בייצוגה של העותרת וכן בשל בקשות רבות ומפורטות שהגישה העותרת, אשר במקטע מסוים בחרה לייצג את עצמה. 2. הגירושין של בני הזוג הוסדרו בעקבות הסכם גירושין משנת 1994, שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני הגדול בירושלים (להלן: בית הדין הגדול), זאת לאחר שנים לא מעטות של התדיינויות משפטיות ממועד הפרידה של בני הזוג. הצדדים הסמיכו את בית הדין הגדול לדון ולהכריע בחילוקי הדעות ביניהם בנושאי רכוש וכספים. על אף הזמן הרב שחלף, לא הצליחו הצדדים ליישב את המחלוקות הכספיות שנפלו ביניהם ולחלק את רכושם וזאת חרף החלטות נוספות שניתנו בנושא על ידי בית הדין הגדול. 3. במוקד עתירה זו, כמו גם בעתירות קודמות שהוגשו על ידי העותרת לבית משפט זה, עומדות החלטות של בית הדין הגדול בנוגע לפירוק השיתוף בבית המגורים של בני הזוג (להלן: בית המגורים). העתירה האחרונה שבהן, בג"ץ 2260/08 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם, 25.3.2009) (להלן: פסק הדין האחרון) נדחתה על הסף, מחוסר עילה להתערבות בהחלטות בית הדין הגדול. בפסק הדין האחרון נקבע כי יש למנות כונס נכסים חדש (לאחר שהכונסים הקודמים סיימו את תפקידם, מבלי שהצליחו להביא למימוש בית המגורים) על מנת לקדם את פירוק השיתוף. עוד נאמר בפסק הדין האחרון כי ההתחשבנות הכספית הסופית בין העותרת לבין הגרוש תיערך לאחר פירוק השיתוף בבית המגורים, ואז תוכל העותרת לקבל את הסכומים המגיעים לה. החלטתנו זו ניתנת בהמשך למתואר בפסק הדין האחרון ולמען הקיצור לא אחזור על כל ההשתלשלות שתוארה שם, אלא רק ככל שהדבר הכרחי להבנת ההקשר הנדרש להכרעה בעתירה שלפנינו. 4. בתאריך 26.11.2003 הורה בית הדין הגדול וסיכם במסגרת של "החלטה סופית", כלשונו, כי הרכוש שהיה לצדדים במועד הפירוד (דהיינו 31.12.1986), יחולק בין הצדדים שווה בשווה, כולל בית המגורים ותכולתו, וכן חסכונות, ניירות ערך ואחזקות בנקאיות אחרות מכל סוג שהוא. לשם מימוש הפירוק, מינה בית הדין הגדול כונסי נכסים. בית הדין הגדול הוסיף וציין כי הרכוש שיחולק איננו כולל נכסים שקיבלו הצדדים בירושה, ובהם: חלקו של הגרוש בדירת מגורים בתל אביב ובית על שם העותרת באשקלון. עם זאת כינוס הנכסים לא צלח, בין היתר, בשל קשיים שונים שהערימה העותרת ונסיבות אובייקטיביות שונות. בעקבות הימשכות הליכי הכינוס, החליט בית הדין הגדול לבקשת הגרוש כי הסכומים המגיעים לעותרת מהגרוש ינוכו מחלקו בבית המגורים, ולפיכך, הסיר את העיקולים הכספיים שהוטלו על ביטוח המנהלים שלו. בית הדין הגדול קבע עוד בעניין זה, בהחלטתו מתאריך 5.5.2005, בין היתר כך: "...האשה תקבל את המגיע לה מהכספים הכלולים בפוליסות הנ"ל לפי החישובים והקיזוזים שנקבעו על ידי בית הדין הגדול והיא תקבלם ממכירת הדירה של הצדדים מחלקו של הבעל... בית הדין הגדול מורה לכונסי הנכסים לפעול למכירת הבית ומבהיר כי מכירת הבית הנ"ל היא חלק מכינוס הנכסים. ההוראה על כינוס הנכסים נובעת מסמכות מלאה של בית הדין הרבני לפסוק בכל עניני רכוש הצדדים שניתנה בהסכמה אגב גירושין. ..." (ההדגשה שלי – ח"מ). העתירה הנוכחית והבקשה לצו ביניים 5. בעתירה הנוכחית משיגה העותרת על שתי החלטות מאוחרות יותר של בית הדין הגדול, הנוגעות למינוי כונס נכסים חדש להשלמת ביצוע ההחלטות שניתנו ביחס לרכוש הצדדים ואשר פירוטן יבוא להלן: בהחלטה הראשונה, מתאריך 3.6.2009 (להלן: ההחלטה הראשונה) מינה בית הדין הגדול את המשיב 3 ככונס נכסים (להלן: הכונס), זאת בהמלצת הגרוש ונוכח האמור בפיסקה 4 שלעיל ובין היתר: חוסר שיתוף הפעולה מצד העותרת עם הכונסים הקודמים, שבהתאם לא הצליחו במשימתם. עוד ציין בית הדין הגדול בהחלטתו הנ"ל: "על הכונס מוטלת מכירת הבית ברעננה כפנוי וזאת לאחר עריכת שמאות ויתר ההליכים המקובלים. לאחר המכירה יהיה צורך לעקל את התמורה של הבית על מנת לחשב את התחשיב של קיזוז הסכומים שהבעל קיבל" (ההדגשה שלי – ח"מ). ההחלטה השנייה הנתקפת בעתירתה היא החלטה של בית הדין הגדול מתאריך 2.12.2009, שעניינה מתן צו לביצוע הוראות שונות הנחוצות למימוש תפקידו של הכונס בהתאם להחלטה הראשונה. כאן המקום להדגיש כי לבקשת העותרת, נדחה פינוי בית המגורים מעת לעת, וזאת על אף מורת רוח שהביע בית הדין הגדול מהתנהלותה של העותרת. עוד יצוין כי אף לאחר שחלף המועד לפינוי בית המגורים על פי החלטת בית הדין הגדול – הכונס הסכים לבקשת העותרת לדחות את הפינוי פעם נוספת וזאת בשל מצבה הרפואי. הפינוי נקבע לבסוף לתאריך 12.4.2010. עתירה זו הוגשה כשלושה שבועות לפני מועד הפינוי האמור. 6. בעתירה נטען כי לא ראוי לפרק את השיתוף בבית המגורים ולאלץ את העותרת, אישה מבוגרת וחולה, לפנות את ביתה, טרם שנקבע מה סך הכספים שעל הגרוש להעביר לה. כן הדגישה העותרת כי כתוצאה מהחלטות בית הדין הגדול עלול להיווצר מצב שבו בית המגורים יימכר ורק לאחר מכן יתברר שהיתה יכולה לרכוש את חלקו של הגרוש בבית ולממש את זכות הסירוב הראשונה שלה. עם הגשת העתירה הגישה העותרת גם בקשה לצו ביניים שימנע את פינויה מבית המגורים. לאחר שנתבקשו תגובות הצדדים – דחיתי, בתאריך 11.4.2010, את הבקשה לצו ביניים, בכפוף לכך שעובר לפינוי הבית תוסדר שכירת דירה חלופית עבור העותרת לתקופה של 12 חודשים. 7. בתגובתו לעתירה (מתאריך 27.4.2010) טען הכונס כי לשיטתו לא חל כל שינוי נסיבות מאז פסק הדין האחרון, המצדיק היעתרות לעתירה הנוכחית. לגוף הדברים ציין הכונס, כי לא מצא בהחלטות בית הדין הגדול, אשר בגדר סמכותן הוא פועל, כל הוראה המכוונת כלפיו לערוך את ההתחשבנות הכספית בין העותרת לבין הגרוש לפני פינוי העותרת מבית המגורים ומימושו, אלא להפך. הגרוש הלין בתגובתו לעתירה (מתאריך 7.4.2010) על הימשכות ההליכים בערכאות השיפוטיות מזה שנים רבות, הנובעת, לטענתו, מהתנהלות העותרת, אשר איננה משתפת פעולה עם החלטות הערכאות השיפוטיות השונות ורואה בבית משפט זה כערכאת ערעור על כל החלטה של בית הדין הגדול, שאיננה מקובלת עליה. העותרת הגישה תגובה מטעמה לתגובות המקדמיות של המשיבים שבגדרה היא שבה ופירטה באריכות את תולדות הסכסוך בינה לבין הגרוש, וחזרה על טענותיה. התפתחויות מאוחרות 8. בחודש אוקטובר 2010 שוב הגישה העותרת בקשה "בהולה" למניעת פינוייה מבית המגורים והעלתה בה טענות נוספות כנגד הליך פינויה הצפוי ועל אי התאמתה של הדירה החלופית שבחר לה הכונס, בניגוד לרצונה. בתגובה לבקשה זו עדכן הכונס כי אכן שכר עבור העותרת דירה חלופית, בהתאם להחלטתי הנזכרת לעיל, וכי פנה אל העותרת מספר פעמים לפני ששכר בעבורה את הדירה החלופית ואולם היא לא שיתפה עימו פעולה. הוא גם דחה את טענותיה לגבי אי התאמת הדירה לצרכיה המיוחדים. בתאריך 10.10.2010 אפשרתי לעותרת להגיש הודעה נוספת מטעמה, לאחר שתבקר בדירה המושכרת, במסגרתה תוכל להסביר ולפרט את קשיי הנגישות בדירה המושכרת על פי הנטען על ידה. לאחר עיון בהודעות שהוגשו בעקבות החלטה זו – דחיתי, בתאריך 11.10.2010, את הבקשה לצו ביניים, תוך שקבעתי כי הכונס יקבל אישור מהערכאה המוסמכת למכירת הבית, ככל שהדבר נדרש וכן יבהיר את המצב לקונים-בכוח. הכונס גם התבקש להגיש בתוך 60 ימים הודעה מעדכנית מטעמו לגבי ההתפתחויות שחלו במכלול. 9. בעקבות החלטתי הנ"ל פונתה העותרת מבית המגורים ואולם הכונס מסר כי היא שבה אל בית המגורים פעמיים והיה צורך לפנותה מחדש. על פי הידוע עתה – בית המגורים אכן פנוי בשלב זה והעותרת עודנה מתגוררת בדירה החלופית, תחת מחאה. 10. בהודעתו המעדכנת (מתאריך 1.12.2010) מסר הכונס כי נמצא קונה לבית המגורים ואף נחתם עמו הסכם למכירתו בסכום של 3,650,000 ש"ח. בהתאם להחלטתי מתאריך 11.10.2010, הודיע הכונס לבית הדין הגדול על מציאת הקונה לבית המגורים והגיש בקשה לאישור הסכם המכר. זו אושרה על ידי בית הדין הגדול בהחלטתו מתאריך 1.3.2011. בעקבות החלטה זו של בית הדין הגדול שבה והגישה העותרת בקשות שונות, בפער של ימים ספורים ביניהן, ובהן העלתה טענות רבות על פגמים שנפלו, לשיטתה, בהליך אישור הסכם המכר. הכונס התבקש להגיב לטענות אלה של העותרת ובתאריך 28.3.2011 מסר כי נקט בשקיפות מלאה כלפי העותרת והגרוש לגבי הליך המכר וההצעות שהוגשו באותה העת לקניית בית המגורים, ואלה אף הוזמנו להשתתף בהתמחרות ולרכוש כל אחד את חלקו של הצד השני בבית המגורים. העותרת לא הגיבה לפניות אלה של הכונס (הכונס מציין עוד כי ממילא לא ברור אם כלל הייתה יכולה, מבחינה כספית, לרכוש את חלקו של הגרוש). כמו כן הוסיף הכונס כי עובר לאישור הסכם המכר – בית הדין הגדול בחן את הנתונים הכספיים ואף ביקש לקבל את תגובת העותרת לעניין חובו של הבעל כלפיה, העולה כדבריה, על חלקו בדירה. הגרוש ציין בתגובתו האחרונה (גם היא מהתאריך הנ"ל) כי לאחר סיום פירוק השיתוף וההתחשבנות בין הצדדים, יעמוד אמנם לזכות העותרת סכום כסף נכבד, אך גם סכום זה איננו מאפשר לעותרת לרכוש את חלקו בבית המגורים, או לעמוד בהוצאות החזקתו. העותרת בתגובתה מתאריך 29.3.2011 לתגובות המשיבים האחרונות מתנגדת לאמור בהודעת הכונס ומציגה גרסה משלה להתנהלות הדיונים בעניין אישור הסכם המכר בבית הדין הגדול. היא אף שבה וחוזרת על טענותיה כנגד הכונס, ומביאה את גרסתה לזכויותיה בנכסים ואת השגותיה לגבי חלוקת הכספים בינה לבין הגרוש, תוך שהיא חוזרת וטוענת כי מצבה קשה. 11. לאחר הפירוט הנרחב של ההליכים וההודעות שנמסרו בתיק זה עד היום – נעבור עתה לחיתוך הדין. דיון והכרעה 12. לאחר שבחנו את טענות הצדדים ועיינו בחומר הרב שצורף על ידם (ובמיוחד על-ידי העותרת) – הגענו למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. אבהיר את הטעמים למסקנה זו להלן. 13. הטעם העיקרי והחשוב לדחיית העתירה על הסף הוא שממועד מתן פסק הדין האחרון לא חל כל שינוי נסיבות מהותי, המצדיק הידרשות נוספת לטענות העותרת בדבר התניית פירוק השיתוף בבית המגורים בסיום ההתחשבנות הכספית בינה לבין הגרוש – טענות שנדחו זה מכבר על ידי בית משפט זה בפסק הדין האחרון. 14. גם לגוף הדברים נראה כי אין כל עילה להתערב בהחלטות בית הדין הגדול. בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, איננו ערכאת ערעור על החלטות של בתי הדין הדתיים. התערבותו מוגבלת בעתירות כנגד החלטות שכאלה – לעילות של: חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי, או למקרים שבהם נדרש סעד מן הצדק, מקום שהעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר. (ראו: סעיף 15(ג) ו-15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה; בג"ץ 323/81 וילוז'ני נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד לו(2) 733 (1982); בג"ץ 1842/92 בלויגרונד נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מו(3) 423 (1992); בג"ץ 10229/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (לא פורסם, 2.5.2007) בפסקה 5; בג"ץ 1791/07 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם, 3.7.2007); בג"ץ 2385/09 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי תל אביב (לא פורסם, 8.7.2009) בפסקה 8; אליעד שרגא ורועי שחר, המשפט המנהלי – עילות סף, כרך שני, 335 (2008) (להלן: שרגא ושחר)). העתירה הנוכחית אינה נכנסת בגדרי אותם מקרים חריגים, בהם יתערב בית משפט זה בפסיקת בתי הדין הרבניים, שכן בית הדין הגדול פעל בגדרי סמכותו ובהתאם להסכמות הצדדים, הכל כפי שפורט בהרחבה לעיל. לא מצאנו גם כי יש בהחלטות הנתקפות בעתירה חריגה מסמכות, סטייה מהוראות חוק, או טעות משפטית מהותית המצדיקה התערבות של בג"ץ. במקרה שלפנינו ניתן אף לומר כי בית הדין הגדול עשה כל שניתן כדי לבוא לקראת העותרת, ופעל, בנסיבות, ברגישות. 15. טעם נוסף המצדיק את דחיית העתירה על הסף הוא התנהלות העותרת במכלול. הרושם העולה מן העתירה ומן הבקשות הרבות שהגישה העותרת במסגרתה הוא כי העותרת מסרבת לקבל החלטות של הערכאות המוסמכות בעניינה, עושה דין לעצמה ותורמת לעיכוב ההליכים המשפטיים בצורה שאף מזיקה בסופו של דבר לה עצמה, שכן היא יוצרת עלויות כספיות נוספות ומיותרות (למשל של פינוי בית המגורים שוב ושוב). אף בכך יש כדי לבסס את דבר דחיית העתירה (עיינו: שרגא ושחר, 150-147). נציין עוד כי התרשמנו שבעתירתה זו ובהליכים הקודמים שיזמה – העותרת מנסה לשנות את התנאים שנפסקו לגביה – על דרך של מעין נסיונות לערוך "מקצי שיפורים" אסורים ביחס להחלטות בית הדין הגדול שאינן לרוחה (ראו בהקשר זה ובהבחנות הנדרשות, דברי חברי, השופט א' רובינשטיין בבג"ץ 1791/07 הנ"ל). 16. סיכומם של דברים: על אף ההבנה למצבה של העותרת, נראה כי כל הנוגעים בדבר עשו עד כה את כל המאמצים לבוא לקראתה פעמים רבות. מהמקובץ עולה כי העותרת מסרבת לקבל את המתווה שנקבע בערכאות המוסמכות שנדרשו לעניין ולפיו קודם ימומש בית המגורים ורק לאחר מכן תיערך ההתחשבנות. הנה כי כן, אף אם ניתן להבין את קשייה של העותרת לעבור בשלב זה לדירה חלופית – אין מנוס מקביעה כי המתווה שהניח בית הדין הגדול הוא הנכון והראוי בנסיבות העניין. יתר על כן נוכח ההתפתחויות שתוארו לעיל ואירעו לאחר הגשת העתירה, ובפרט העובדה שבית הדין הגדול אישר כבר את הסכם המכר, ניתן לומר כי בשלב זה סלולה הדרך לסיום המחלוקות בין בני הזוג בנושא חלוקת הרכוש, שכן כעת תוכל להתבצע ההתחשבנות הסופית ביניהם. אין אלא לקוות שבכך יסתיימו ההתדיינויות בין הצדדים. 17. נוכח כל האמור לעיל ­– הנני מציע לחבריי לדחות את העתירה על הסף מחמת כך שאין היא מגלה על פניה כל עילה. בהתחשב באמור בפיסקה 16 סייפא שלעיל, אציע עוד כי זו הפעם לא נחייב את העותרת בהוצאות המשיב 2 ואולם היא תישא בשכר טרחת המשיב 3 בסך של 7,500 ש"ח. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. ניתן היום, ב' בניסן התשע"א (6.4.2011). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10023310_K14.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il