פרמון ישראל נ. בית הדין הארצי לעבודה

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2330/95 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' זמיר העותר: ישראל פרמון נגד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. נציב שירות המדינה 3. הממונה על הגמלאות במשרד האוצר התנגדות לצו על-תנאי תאריך הישיבה: י"א בשבט התשנ"ז (19.01.97) בשם העותר: עו"ד יעקב חסדאי בשם המשיבים 3-2: עו"ד דלית גילה פ ס ק - ד י ן השופט א' מצא: עתירה זו מופנית כנגד פסק-דינו של בית הדין הארצי לעבודה (דב"ע נה6-3/ ישראל פרמון - הממונה על תשלום הגימלאות), בו נקבע כי עם פיטוריו מעבודתו כעובד המדינה, בשל צמצומים ביחידה בה הועסק, אין העותר זכאי לקבלת גימלאות מן המדינה, על יסוד צירוף תקופת עבודתו בשירות המדינה על-פי חוזה מיוחד לתקופת עבודתו על-פי כתב-מינוי. רקע בסיסי 2. חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל1970- (להלן: חוק הגימלאות) מסדיר את זכויותיו לקבלת גימלה של עובד המדינה עם פרישתו, או פיטוריו, מעבודתו בשירות המדינה. עובד המדינה שפוטר - שלא מסיבת מצב בריאות לקוי ולא מחמת שנפסל לשירות המדינה לפי החלטת בית הדין למשמעת - לאחר עשר שנות שירות לפחות, כשהוא בן ארבעים או יותר, זכאי, ככלל, לקבלת קיצבת פרישה (סעיף 15(4) לחוק הגימלאות). ברם, בחישוב תקופת עבודתו של עובד שפוטר, לעניין קביעת זכאותו לגימלאות, מאפשר חוק הגימלאות, בתנאים מסוימים, להביא בחשבון גם תקופה בה הועסק על-ידי המדינה, שלא במעמד של "עובד המדינה" על-פי כתב-מינוי. 3. העותר, יליד שנת 1948, עבד ברשות לפיתוח אמצעי לחימה ("רפא"ל"), שהיא יחידה מיחידות משרד הביטחון. הוא נתקבל לעבודה ביום 19.6.1977. תחילה הועסק על-פי חוזה מיוחד, שתוקפו הוארך אחת לשנה, וכך עד ליום 30.6.1981. במהלך עבודתו על-פי החוזה המיוחד שילמה המדינה עבורו תשלומים לקרן הפנסיה "מבטחים". ביום 5.7.1981, לאחר שהחוזה המיוחד עימו לא הוארך לשנה נוספת, הוצא לעותר כתב "הרשאה להעסקה לשעה". ואולם ביום 28.3.1982 הוצא לו כתב-מינוי כעובד-מדינה קבוע בתוקף (למפרע) מיום 1.4.1981. במעמד חדש זה המשיך העותר לעבוד ברפא"ל, בתפקידו הקודם. בשנת 1989 נקלעה רפא"ל לקשיים. על רקע זה הופעלה בה תכנית צמצומים ורבים מעובדיה קיבלו הודעות פיטורים. העותר, שחשש כי במסגרת הצמצומים יגיע גם תורו לפיטורים, פנה להנהלת רפא"ל וביקש לברר את שיעור קיצבת הפרישה שתגיע לו במקרה שיפוטר. בתגובה נמסר לעותר, כי לעת הזאת אין הוא זכאי לגימלה כלשהי, באשר טרם צבר עשר שנות שירות הנושאות זכות לגימלה. בעקבות הודעה זו ביקש העותר מרפא"ל (ביום 3.9.89) להחיל עליו את "הסכם רציפות הזכויות", שבין המדינה לבין "מבטחים", אשר במסגרתה ביטחה המדינה את זכותו לגימלה בתקופה בה הועסק על-פי חוזה מיוחד. ביום 15.11.89 אישרה הנהלת רפא"ל לעותר את קבלת פנייתו, תוך שציינה כי באישור אין משום הסכמה מצד רפא"ל להיענות לבקשתו. ימים אחדים לאחר מכן (ביום 26.11.89) נשלחה לעותר הודעת רפא"ל כי הוא מועמד לפיטורים. ביום 12.12.89 נשלחה לו הודעת פיטורים וביום 11.2.90 נכנסו פיטוריו לתוקף. 4. במועד פיטוריו היה העותר כבן 42. מכאן שעבר את סף הגיל שבו מותנית הזכאות לגימלה. אך כדי לזכות בגימלה נדרשו לו (כמצוות סעיף 15(4) לחוק הגימלאות) עשר שנות שירות לפחות כעובד המדינה, ובקיום תנאי זה נתקל בקושי: מאז תחילת עבודתו ברפא"ל, על-פי חוזה מיוחד (ביום 19.6.77), אמנם חלפו קרוב לשלוש-עשרה שנים; אלא שמאז מינויו כעובד המדינה (שתוקפו נקבע החל מיום 1.4.81) חלפו פחות מתשע שנים. על רקע זה פנה העותר לנציב שירות המדינה, וכן לממונה על הגימלאות, וביקש שבחישוב תקופת שירותו, לעניין קביעת זכאותו לגימלאות, תובא בחשבון גם תקופת עבודתו ברפא"ל בה הועסק על-פי החוזה המיוחד. בקשתו סורבה. נציבות שירות המדינה הודיעה לעותר, כי את בקשתו לצירוף תקופת עבודתו הקודמת היה עליו להגיש בתוך שנים-עשר חודשים מיום שהפך להיות עובד המדינה על-פי כתב-מינוי; ומהוגשה הבקשה באיחור, אין הנציבות מוצאת לנכון לקבלה וליצור לעותר, על-ידי צירוף התקופות, זכות מיידית לגימלאות. הממונה על הגימלאות דחה את תביעת העותר מן הטעם שלא שירת "10 שנות שירות במדינה הנושאות זכות לגימלה לפי החוק". 5. העותר הגיש תביעה לבית הדין האזורי לעבודה, בה השיג על צדקת החלטותיהם של הנציב והממונה וביקש לחייבם להכיר בזכאותו לקבלת קיצבת פרישה. בראשית הדיון לפני בית הדין האזורי הסכימו הצדדים שעל העותר היה להגיש ערעור על-פי סעיפים 43 ו101- לחוק הגימלאות, ומכוח הסכמתם נדונה תביעתו כערעור. משפסק בית הדין האזורי לדחות את טענותיו לגופן, ערער העותר לבית הדין הארצי לעבודה, אלא שגם ערעורו זה נדחה. וכנגד פסק-דינו של בית הדין הארצי לעבודה מופנית העתירה שלפנינו. טענות העותר 6. בעתירתו העלה העותר שלוש טענות עיקריות: ראשית, כי במניין תקופת עבודתו, הקובעת את זכאותו לקבלת קיצבת פרישה, מן הדין לכלול גם את התקופה בה הועסק על-פי החוזה המיוחד. שנית, ולחלופין, כי על-פי סעיף 85 לחוק הגימלאות, על חלופותיו השונות, הריהו זכאי לצירוף תקופת עבודתו על-פי החוזה המיוחד לתקופת עבודתו על-פי כתב-מינוי. ושלישית, כי לעניין מימוש זכותו לצירוף תקופות העבודה נהגה בו הנהלת רפא"ל בחוסר תום לב. נדון בטענות העותר כסדרן. תקופת העבודה על-פי החוזה המיוחד 7. העותר טוען, כי תקופת עבודתו על-פי החוזה המיוחד לא היתה, לאמיתו של דבר, אלא "תקופת ניסיון" לקראת מינויו כעובד המדינה. מלשון החוזה המיוחד אמנם נראה, כי נועד להעסקת העותר ב"עבודה שאינה צמיתה". אך העסקתו לפי חוזה מיוחד היתה למראית עין בלבד. להעסקת עובדים על-ידי המדינה על-פי חוזים מיוחדים ("עבודה שאינה צמיתה") יש מאפיינים ידועים וברורים. ככלל נזקקים לכך לצורך ביצוע עבודה מסוימת, או מוגבלת מבחינת הזמן, שמימונה נעשה במסגרת תקציבית נפרדת, ועוד. העותר טוען, כי מאפיינים כאלה ודומיהם לא התקיימו לגבי העסקתו בתקופה בה עבד על-פי החוזה המיוחד; שכן מראשית הדרך הועסק באותה עבודה שלאחר מכן הוסיף לבצעה גם כעובד מן המניין. על כן, טוען העותר, יש לראות את תקופת עבודתו על-פי החוזה המיוחד, לא כתקופת "עבודה שאינה צמיתה", אלא כ"תקופת ניסיון", ואף אותה יש לכלול בחישוב תקופת העבודה המזכה בגימלאות. המשיבים טוענים, לעומתו, כי רק תקופת עבודה על-פי כתב-מינוי כעובד המדינה באה במניין התקופה המזכה עובד בקיצבת פרישה ללא צורך בצירוף תקופות. בתקופת עבודתו על-פי חוזה מיוחד לא היה לעותר כתב-מינוי כזה. על כן, תקופה זו אינה נכללת במניין התקופה המזכה את העותר בגימלאות, וזכאותו לכך מותנית בקבלת תביעתו לצירוף התקופה האמורה לתקופת עבודתו על-פי כתב-מינוי. 8. הדין במחלוקת זו עם המשיבים. "קיצבת פרישה" (זה סוג הגימלה שהעותר טוען כי הוא זכאי לקבלה) מוגדרת, בסעיף 1 לחוק הגימלאות, כ"סכום המשתלם מדי חודש לעובד שפרש משירותו". סעיף 15(4) לחוק הגימלאות מזכה בקיצבת פרישה את "מי שפוטר" מן השירות והמקיים את תנאי הסעיף. ברם, הזכאות לקבלת קיצבת פרישה נתונה רק בגין שירות כעובד המדינה. ו"עובד המדינה" (או "עובד" סתם), כעיקר הגדרתו בסעיף 1 לחוק הגימלאות, הוא "מי שנתמנה לשירות המדינה לפי חוק המינויים", משמע, שניתן לו מינוי בכתב חתום בידי נציב שירות המדינה על-פי סעיף 17 לחוק שירות המדינה (מינויים), תשי"ט1959-. העולה מן האמור הוא, כי רק תקופת עבודה על-פי כתב-מינוי כעובד המדינה מהווה תקופת עבודה המזכה "אוטומטית" (קרי: ללא צורך בצירוף תקופת שירות קודמת) עובד שפוטר בקיצבת פרישה לפי סעיף 15(4) לחוק הגימלאות. ודוק: אין אנו עוסקים בשאלה, אם למטרות אחרות כלשהן עשוי העותר להיחשב כ"עובד המדינה" גם בתקופה שקדמה למינויו; ואין אנו בודקים, אם אדם יכול להיחשב כ"עובד המדינה" אף אם לא קיבל כתב-מינוי (ראו בג"צ 40/74 ברקול נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד כח(1) 785, בעמ' 788). ענייננו הוא רק בשאלת הזכות לגימלאות; ומן האמור ברי, כי ללא צירוף תקופות, הזכאות לקבלת גימלה נתונה רק בגין שירות כעובד המדינה על-פי כתב-מינוי. העותר עבד על-פי כתב-מינוי רק מיום 1.4.81. תקופת עבודתו מיום 19.6.1977 ועד ליום 31.3.1981 עשויה להיחשב במניין התקופה המזכה בגימלאות רק אם תצורף לתקופת עבודתו על-פי כתב-מינוי. יש איפוא לבחון, אם העותר זכאי לצירוף תקופות, מכוח איזו מחלופותיו של סעיף 85 לחוק הגימלאות. צירוף תקופות על-פי סעיף 85(א) לחוק הגימלאות 9. סעיף 85(א) לחוק הגימלאות קובע לאמור: "מי שהיה בשירות מטעם המדינה בתפקיד שחוק זה לא חל עליו ועבר לשרת את המדינה כעובד שחוק זה חל עליו - ייחשב שירותו הקודם כשירות לענין חוק זה ותקופת שירותו הקודם תצורף, כולה או מקצתה, לתקופת שירותו כעובד, בהתחשב עם כל תשלום או זכות שרכש לרגל פרישתו משירותו הקודם, הכל לפי כללים ותנאים שנקבעו בתקנות; במידה שצורפה תקופת שירותו הקודם - בטלה זכותו לקיצבה שלא מכוח חוק זה". כאמור בסעיף, עובד יהיה זכאי לצירוף תקופות "לפי כללים ותנאים שנקבעו בתקנות". התקנות הרלוואנטיות הן תקנות שירות המדינה (גימלאות) (חישוב גימלאות בעד תקופת שירות שהחוק לא חל עליו), התשכ"א1961- (להלן - תקנות החישוב). תקנה 2(א)(2) לתקנות החישוב - בחלקה הנוגע לענייננו - קובעת לאמור: "(א) מי שהיה בשירות מטעם המדינה בתפקיד שהחוק לא חל עליו והוא אינו נמנה עם הסוגים האמורים בתקנה 1 ועבר לשרת כעובד המדינה, ייחשב שירותו הקודם כשירות לענין החוק, ותקופת שירותו הקודם תצורף כולה לתקופת שירותו כעובד המדינה, אם נתמלאו כל התנאים האלה: - - - (2) הוא הגיש בקשה לנציב השירות, באמצעות הנהלת משרדו, בדבר הכרת שירותו הקודם כשירות לענין החוק (להלן - הבקשה), תוך שנים-עשר חדשים מיום שעבר לשרת כעובד המדינה ... באישור נציב השירות או מי שהסמיך לכך מותר לקבל בקשה שהוגשה אף לאחר המועד האמור אם שוכנע שהבקשה הוגשה באיחור מטעמים סבירים וכי מן הצדק לעשות כן". על-פי תקנה 2(א)(2) רישה, היה על העותר להגיש בקשה להכרה בשירותו הקודם כשירות לעניין חוק הגימלאות תוך שנים-עשר חודשים מיום שעבר לשרת כעובד המדינה. העותר הגיש את בקשתו לראשונה ביום 3.9.1989, היינו למעלה משמונה שנים לאחר שהפך לעובד המדינה. אין חולק, אם כן, כי על-פי הכלל הקבוע בתקנה 2(א)(2) רישה לתקנות חישוב הגימלאות, העותר אינו זכאי לצירוף התקופות. 10. העותר מבקש להיכנס בגדר החריג, הקבוע בתקנה 2(א)(2) סיפה. על-פי החריג ניתן לקבל גם בקשה שהוגשה באיחור, אם "נציב השירות או מי שהסמיך לכך... שוכנע שהבקשה הוגשה באיחור מטעמים סבירים וכי מן הצדק לעשות כן". בקשתו של העותר, שהוגשה באיחור, נדחתה; והעותר טוען שדחייתה היתה שלא כדין. כעולה מחומר הראיות, ההחלטה לדחות את בקשת העותר לא עמדה לבדה, אלא היוותה חלק ממדיניות מפורשת, שלפיה נציבות השירות, בדרך כלל, אינה מאשרת בקשות לצירוף תקופות המוגשות באיחור כשהללו מוגשות אגב פיטורין משירות המדינה, אם קבלתה של בקשה כזאת, מקימה למבקש לאלתר, בחינת יש מאין, זכות לגימלאות. בכך שונה בקשה כזאת מבקשה לצירוף תקופות, המוגשת באיחור - ללא קשר לפיטורין קרובים או אפילו אגב פיטורין - אך בקבלתה אין כדי ליצור זכות לגימלאות שאינה עומדת למבקש אלא רק להגדיל את שיעור הגימלה שתגיע לו על-פי זכות שכבר נתגבשה קודם לכן. אכן, יש שהנציב יראה לקבל בקשה המוגשת באיחור שלא אגב פיטורים, אפילו היא מקימה למבקש זכות לגימלאות שלא עמדה לו קודם לכן; ויש שיראה לקבל בקשה המוגשת באיחור אפילו אגב פיטורים, אם קבלתה אינה יוצרת למבקש זכות לגימלאות שלא היתה לו, אלא אך מגדילה את שיעור הגימלה שתשולם לו עם פיטוריו. ההסבר למדיניות מיוחדת זו נעוץ בשיקולים תקציביים: אמנם, גם לקבלת בקשה מאוחרת לצירוף תקופות, שמטרתה להשיג הגדלה של שיעור הגימלה, יש השלכה תקציבית, אך זו - מטבע הדברים - קטנה בהרבה מהשלכתה התקציבית של החלטה להתיר צירוף תקופות למועמד לפיטורים המקימה לו זכות לגימלה שלא היתה לו אילמלא ההחלטה. פיטורי העותר (ורבים אחרים עימו) באו במסגרת תהליכי חיסכון וייעול שעברה רפא"ל, ואחד משיקולי רפא"ל בבחירת המועמדים לפיטורים היה עלות פיטוריהם של המועמדים לאוצר המדינה. בהתאם לכך בחרו, כבמועמדים לפיטורים, עובדים שטרם רכשו זכות לגימלאות ואשר עלות פיטוריהם לאוצר המדינה היא נמוכה יותר מעלות פיטוריהם של עובדים הזכאים לגימלאות. באת-כוח המדינה טענה, שכאשר נציבות שירות המדינה בוחנת אם "מן הצדק" להיענות לבקשה לצירוף תקופות המוגשת באיחור רשאית היא להתחשב, בין היתר, גם בשיקול החיסכון בתקציב המדינה. 11. עמדה דומה נקטה המדינה בפרשת וילנסקי (בג"צ 1520/91 וילנסקי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מו(5) 502). השופט חשין סבר, כי מדיניותה של נציבות שירות המדינה אינה חוקית (שם, בעמ' 516-515), אך דעתו היתה דעת מיעוט. שופטי הרוב, המשנה לנשיא אלון והשופט בך, לא מצאו פגם בשיקולי נציבות שירות המדינה. הם קבעו, כי שיקול ההכבדה על מעמסת התקציב הוא שיקול מותר ורלוואנטי, שנציב שירות המדינה, בבואו להחליט בבקשה לצירוף תקופות עבודה אשר הוגשה באיחור, רשאי להביאו בחשבון שיקוליו. יצוין שהעותר בפרשת וילנסקי ביקש לצרף לתקופת שירותו כעובד המדינה את תקופת שירותו הקודם כחייל בשירות-קבע בצה"ל. לפיכך נדונה בקשתו על יסוד התנאים המפורטים בתקנה 1(2) לתקנות החישוב, העוסקת בבקשת צירוף שהוגשה באיחור על-ידי עובד המדינה, שבתקופת שירותו הקודם היה חבר הממשלה, חבר כנסת, שופט, דיין, קאדי או חייל בשירות-קבע. ברם, התנאים המפורטים בתקנה 1(2), ובכללם התנאי "מן הצדק", זהים במאפייניהם הרלוואנטיים לתנאים המפורטים בתקנה 2(א)(2), שעל-פיה נדחתה בקשת העותר בענייננו, ומה שנפסק בפרשת וילנסקי, בדבר כשרות עמדתו העקרונית של נציב שירות המדינה, חל גם ביחס לפרשתנו. בשולי מחלוקתם של השופטים בפרשת וילנסקי אבקש להעיר, כי בנקודת המוצא מקובלת עליי עמדת שופטי הרוב. אף לי נראה, כי אין כל פגם בעמדת נציב שירות המדינה, שככלל אין לשעות לבקשות לצירוף תקופות עבודה המוגשות אגב פיטוריהם של המבקשים ואשר קבלתן תקים למבקשים זכות לגימלאות יש מאין. אך עמדה זו, לדידי, אינה אמורה לשקף מידה של עשיית "צדק" עם המדינה, כפי שניתן להתרשם מגישת שופטי הרוב בפרשת וילנסקי (ראו דברי השופט בך, בעמ' 522, ודברי המשנה לנשיא אלון, בעמ' 526, שם), אלא אך עיקרון של מדיניות המתיישב היטב עם הרציונל הניצב ביסוד הגבלת המועד להגשת בקשות לצירוף תקופות עבודה. שיקולי הצדק, שעל בחינתם מורה התקנה, מתייחסים בעליל - כפי שגרס השופט חשין - לנסיבותיו האינדיווידואליות של המבקש בכל מקרה נתון. הווי אומר: על הנציב מוטל לבחון כל בקשה לגופה, גם היא מוגשת אגב פיטורים ומקימה למבקש זכות מיידית לקבלת גימלאות, על מנת להיווכח אם שיקולי הצדק בנסיבותיו המיוחדות של המבקש המסוים אינם מעמידים טעם לסטות מעקרון המדיניות האמור ולהיענות לבקשה. אכן, עמידה על מדיניות עקרונית הינה מותרת ואף רצויה; אך מדיניות זו אין ליישם באורח עיוור או אוטומטי, אלא במסגרת בחינת נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, כשלמצער מוטל על נציב שירות המדינה להיווכח, כי יישום מדיניותו ביחס למקרה נתון כלשהו אינה גורמת, באותו המקרה, לאי-צדק. 12. העותר שלפנינו טען, כי בין עניינו לבין העניין שנדון בפרשת וילנסקי קיימים הבדלים נוספים, וכי אלה מצדיקים להחיל דין שונה בעניינו. אך אני סבור, שככל שהדבר אמור בשאלת תחולתו של סעיף 85(א) לחוק הגימלאות, מקרהו של העותר הינו כמעט זהה למקרהו של וילנסקי, ולהבדלים בין המקרים, בהם ניתלה העותר, אין נפקות באשר לתחולת סעיף 85(א) לחוק הגימלאות ובאשר לתוקף המדיניות על-פיה הוכרעה שאלת זכאותו של העותר לצירוף תקופות. בעניין וילנסקי נקבע כי מדיניות זו היא כדין; וקביעה זו תקפה גם ביחס לעניינו של העותר. ולנוכח גילו הצעיר יחסית של העותר במועד פיטוריו לא שוכנעתי, כי שיקולי-צדק חייבו את נציבות שירות המדינה לחרוג בעניינו ממדיניותה הרגילה ולאשר את בקשתו לצירוף תקופות העבודה חרף האיחור המופלג שבו הוגשה. המסקנה העולה מן האמור היא, כי לערכאות בית הדין לעבודה לא נמצאה עילה מוצדקת להתערב בהחלטת נציב שירות המדינה, שלא לזכות את העותר בצירוף תקופות לפי סעיף 85(א) לחוק הגימלאות. הזכאות לצירוף התקופות על-פי סעיף 85(ב) לחוק הגימלאות 13. סעיף 85(ב) לחוק הגימלאות קובע כדלקמן: "(ב) מי שהיה בשירות מטעם המדינה שחוק זה אינו חל עליו (להלן בסעיף זה - שירות קודם), ובזמן שירותו האמור שילם אוצר המדינה בעדו תשלומים לקרן פנסיה או קרן תגמולים (להלן - בסעיף זה - הקרן), ועבר ללא הפסקה לשרת את המדינה כעובד בשירות שחוק זה חל עליו, על אף האמור בסעיף קטן (א) - (1) אם התקשר שר האוצר עם הקרן בהסכם כללי או מיוחד לאותו עובד, שלפיו תקופת שירותו של אדם העובר כאמור, לרבות השירות הקודם, תבוא בחשבון, כולה או מקצתה, לענין זכויותיו לגימלאות, כולן או מקצתן, מן המדינה לפי חוק זה או מן הקרן שלא לפי חוק זה, או מקצתן מזו ומקצתן מזו - יחולו הוראות ההסכם, לרבות תשלום ותחולה למפרע; (2) לא התקשר שר האוצר בהסכם כאמור בפיסקה (1) - ייחשב שירותו הקודם של העובד שלא חלה בו הפסקה כשירות לענין חוק זה, ותקופת השירות האמור תצורף כולה לתקופת שירותו כעובד שחוק זה חל עליו, ובלבד שכל זכויותיו של העובד בקרן המתייחסות לתקופת שירותו הקודם הועברו לאוצר המדינה במועד שנקבע בתקנות". בטיעוניו בפני ערכאות בית הדין לעבודה ניסה העותר להיבנות מהוראת סעיף 85(ב)(1). טענתו היתה, כי תשלומי המדינה לזכותו לקרן הפנסיה "מבטחים", בתקופת העסקתו על-פי חוזה מיוחד, נעשו במסגרת הסכם קיבוצי בנושא פנסיה משנת 1973, וכי על-פי הוראות ההסכם האמור, הזכויות שצבר בתקופת שירותו האמורה נשמרו לו גם לאחר מינויו כעובד המדינה מן המניין. בית הדין הארצי לעבודה לא מצא עיגון לטענה זו בהוראות ההסכם הקיבוצי האמור ובעובדות ולפיכך דחה את הטענה. בעתירתו שלפנינו לא חזר עוד העותר על טענתו האמורה. 14. משהוברר כי מקרהו של העותר אינו נופל בגדר סעיף 85(ב)(1) לחוק הגימלאות, נותרה טענתו בדבר זכאותו לצירוף התקופות על-פי סעיף 85(ב)(2). סעיף זה, לפי פשטות לשונו, קובע צירוף תקופות סטאטוטורי: "תקופת השירות האמור תצורף...". בכך, לכאורה, שפר גורלו של מי שעבד בשתי תקופות השירות ברצף מגורלו של מי שחלה הפסקה בין תקופות שירותו; שהאחרון, אשר עניינו נופל בגדר סעיף 85(א), צריך להגיש בקשה לצירוף התקופות, ואם לא הגישה במועד - חייב לשכנע את נציב שירות המדינה בקיום טעמים סבירים לאיחור בהגשת הבקשה ושמן הצדק להיענות לה חרף האיחור. אלא שסעיף 85(ב)(2) מציב תנאי לצירוף הסטאטוטורי, והוא "שכל זכויותיו של העובד בקרן המתייחסות לתקופת שירותו הקודם הועברו לאוצר המדינה במועד שנקבע בתקנות". התקנות אליהן מפנה הסעיף הן תקנות שירות המדינה (גימלאות) (מועד להעברת זכויות המתייחסות לתקופת שירות קודם), התשכ"ח1968- (להלן: תקנות המועד להעברת הזכויות). תקנה 1 לתקנות אלו קובעת: "1. זכויותיו של עובד בקרן, המתייחסות לתקופת שירותו הקודם, יועברו לאוצר המדינה לא יאוחר מששה חדשים מיום קבלת כתב המינוי על ידי העובד לפי חוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט1959-". במהלך עבודתו של העותר על-פי החוזה המיוחד נצברו לזכותו זכויות ב"מבטחים". אלא שזכויות אלה לא הועברו לאוצר המדינה - לא בתוך שישה חודשים מיום קבלת כתב המינוי, ולא עד לתחילת ההליכים בפרשה זו. דומה, איפוא, שגם מסעיף 85(ב)(2) יתקשה העותר להיוושע; שהלוא הסעיף מציב תנאי לצירוף התקופות, והתנאי לא התקיים. 15. העובדה שזכויות העותר ב"מבטחים" לא הועברו לאוצר המדינה אינה סוף פסוק. ועד שנקבע, אם בדין נשללה מן העותר זכותו לצירוף התקופות, לפי סעיף 85(ב)(2), יש להקדים ולברר, על מי מטיל הדין את החובה להעביר את הזכויות. שהרי, אם החובה מוטלת על המדינה, והמדינה לא עמדה בחובתה, אין המדינה רשאית להיבנות ממחדלה. דא עקא, שגם בעניין זה ידו של העותר על התחתונה. 16. סעיף 85(ב)(2) לחוק הגימלאות אינו קובע על מי מוטלת החובה להעביר את הזכויות. גם תקנות המועד להעברת זכויות אינן קובעות זאת. אך קביעה לעניין זה מצויה בתקנון שירות המדינה (תקשי"ר). בפיסקה 85.166 לתקשי"ר, העוסקת בעובד הנופל בגדר סעיף 85(ב)(2) לחוק הגימלאות, נקבע כי אחד מתנאי הזכאות הוא שהעובד "העביר לאוצר המדינה, תוך שישה חודשים מיום קבלת כתב המינוי, את כל זכויותיו..." (ההדגש שלי - א' מ'); ואילו בפיסקה 85.167 לתקשי"ר הותוותה אף הדרך להעברת הזכויות שבה מצווה העובד לפעול: "עובד, המבקש לצרף את שירותו הקודם בהתאם לאמור בפסקה 85.166, יגיש בקשה בכתב לאחראי באמצעות הממונה עליו. מאחר ולפי התקנות על עובד, כאמור, לדאוג להעברת זכויותיו בקרן לאוצר המדינה תוך שישה חודשים מיום קבלת כתב מינוי, על העובד להגיש את בקשתו בכל ההקדם ולא יאוחר מאשר ארבעה חודשים מיום קבלת כתב המינוי" (ההדגשים שלי - א' מ'). מכאן שהחובה לדאוג להעברת הזכויות מוטלת על העובד עצמו. במקרה הנוכחי, העותר לא עמד בחובה זו, ולא העביר את הזכויות כדין. כתוצאה מכך לא מולא התנאי הקבוע בסעיף 85(ב)(2), ולא קמה לעותר הזכות לצירוף התקופות. יצוין כי בית הדין הארצי לעבודה, בקבעו כי החובה ליזום את העברת הזכויות מוטלת על העובד, הסתמך גם על הסכם קיבוצי מיוחד משנת 1973, אשר חל על העותר בתקופת עבודתו על-פי החוזה המיוחד. בסעיף 4(ב) להסכם זה נקבע, כי "הכספים שהצטברו לזכות העובדים בקרן הפנסיה לגבי תקופת שירותם במדינה יוחזרו... (1) ... לעובד או למדינה, הכל לפי בחירת העובד" (פיסקה 18 בעמ' 12-11 לפסק דינו של בית הדין הארצי). בית הדין קבע כי משמעות הוראה זו בהסכם היא כי "היוזמה היתה צריכה לבוא מאת המערער" (הוא העותר בפנינו) (פיסקה 49 בעמ' 26, שם). כשלעצמי, הנני מפקפק אם מסקנה זו אכן מתחייבת מנוסח ההסכם הקיבוצי; שכן, "בחירת העובד" יכולה להיעשות גם בתשובה לשאלה שתוצג לו מטעם הנהלת היחידה בה הוא מועסק. אך, על כל פנים, המסקנה כי החובה ליזום את העברת הזכויות היתה מוטלת על העותר, מתחייבת מהוראות התקשי"ר. נמצא שגם אם בית הדין הארצי שגה בפרשנות הוראתו של ההסכם הקיבוצי האמור, אין בכך כדי להועיל לעותר. 17. ברוח הדברים שאמר בית המשפט בפרשת וילנסקי (ראו, בעיקר, את דברי השופט בך בעמ' 524), לא יהיה זה למותר להוסיף גם בענייננו, כי היה זה מן הראוי שהנהלת רפא"ל תעמיד את העותר, סמוך לאחר מינויו כעובד-מדינה מן המניין, על זכותו לבקש צירוף תקופות העבודה ועל הברירה הנתונה לו להסב למדינה את הזכויות שנצברו לו להבטחת פנסיה ב"מבטחים". מן ההנהלה ניתן לצפות לבקיאות בדין, שלא תמיד הינה מנת-חלקו של העובד עצמו. בנסיבות העניין שלפנינו קרוב להניח, שאילו טרחה הנהלת רפא"ל להעמיד את העותר, מבעוד מועד, על הדרכים שבידו לנקוט להבטחת זכותו לקבלת גימלה, לא היה העותר מחמיץ את שיכול לממש. אך ממחדלה של הנהלת רפא"ל, לספק לו את ההסברים הנחוצים מבעוד מועד, אין העותר יכול להפיק תועלת. החובה המשפטית (על-פי הוראות התקשי"ר) לדאוג להעברת הזכויות היתה ונותרה חובה המוטלת על העותר. ומשלא עמד העותר בחובתו האמורה, אין מנוס מן המסקנה המצערת, כי לא קמה לו הזכות לצירוף תקופות מכוח סעיף 85(ב)(2) לחוק הגימלאות. וללא צירוף התקופות, אין העותר זכאי לגימלאות. תום ליבה של הנהלת רפא"ל 18. העותר טוען כי הנהלת רפא"ל נהגה בו בחוסר תום לב. חוסר תום הלב האמור מתבטא בכך שההחלטה לדחות את בקשתו לצירוף תקופות נפלה עוד בטרם הספיק להגיש את הבקשה, ובכך שהעובדה שגורל בקשתו הוכרע מראש הוסתרה מפניו ומפני בית הדין האזורי לעבודה. כפי שמתאר העותר (והדבר לא הוכחש), בישיבתו האחרונה של בית הדין האזורי הופיע הממונה על יחסי העבודה ברפא"ל ועימו תיקו האישי של העותר, אשר עד אז לא הוצג בפני העותר. לבקשת העותר, ניתן בו-במקום צו לעיון בתיק, ומשנטל בא-כוח העותר את התיק לעיון נתגלו לעיניו מסמכים מהם עולה כי הנהלת רפא"ל ונציבות שירות המדינה "תיאמו עמדות" בעניינו וסיכמו ביניהן שלא להעניק לו זכאות לגימלאות, תוך שהן מודעות לכך, כי העותר עצמו מניח כי הוא זכאי לגימלאות וכי בקשתו לצירוף תקופות צפויה להיענות בחיוב. 19. ייאמר מיד, כי דעתי אינה נוחה מהתנהגותה של הנהלת רפא"ל. גם אם הצדקנו את המדיניות, לפיה, ככלל, אין נציב שירות המדינה נוטה לאשר בקשה לצירוף תקופות המוגשת אגב פיטורין, אם זו מקימה למבקש זכות לגימלאות יש מאין, הרי שבשום פנים ואופן אין להצדיק את הטעיית העובד לחשוב שגורלו טרם הוכרע, ושבקשתו עשויה להיענות בחיוב, כאשר בפועל כבר נימנו וגמרו לדחות את בקשתו. התנהגותה של הנהלת רפא"ל ראויה לגינוי; אך חוששני כי גם בה אין כדי להקים לעותר זכות שהדין אינו מקים לו. סעיפי החוק, אשר על יסודם עשוי היה העותר להיות זכאי לגימלאות, אינם מקימים לו זכות זו; ואילו בין חוסר תום הלב של הנהלת רפא"ל בהליכי פיטוריו של העותר לבין אי-עמידתו של העותר בתנאים הקבועים בחוק ובתקנות, אין קשר סיבתי. התערבות בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה 20. בעתירה זו נתבקשנו לבטל את פסק-דינו של בית הדין הארצי לעבודה. המשיבים טענו, כטענת-סף, כי העתירה אינה מעמידה עילה להתערבות בפסיקת בית הדין לעבודה. אך בהתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המקרה ראינו טעם לבררו לגופו. לאחר שמיעת טיעון במעמד הצדדים החליט בית המשפט להוציא צו על תנאי, ובפסק-דיני בחרתי לעסוק בטענות הצדדים על-פי אמת-מידה ערעורית ולא בגצי"ת. ברם, לאור התוצאה אליה הגעתי, שוב אינני רואה צורך לדון בשאלת שיקולי ההתערבות בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה. 21. סיכומו של דבר הוא, שיש לדחות את העתירה. בנסיבות העניין הייתי נמנע מעשיית צו להוצאות. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט י' זמיר: לדעתי, מן הדין היה לדחות את העתירה על הסף, משום שאין היא מגלה עילה להתערבות של בית משפט זה בפסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה. כידוע, הלכה היא, שנקבעה לפני שנים בבג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 686, מפי הנשיא שמגר, שבית משפט זה לא יתערב בפסק דין של בית הדין הארצי לעבודה, אלא אם "נעשתה טעות משפטית מהותית, אשר הצדק דורש את תיקונה". והנשיא שמגר הוסיף והסביר (בעמ' 694) מה טיבה של טעות משפטית מהותית שיש בה כדי להצדיק התערבות, לאמור: "השיקול המנחה מן הראוי שיופנה לאופיה של הבעיה, היינו, לחשיבותה הציבורית הכללית או למשקלה המשפטי הסגולי או לכלליותה ונפוצותה כתופעה במסגרת יחסי העבודה או להשפעתה הכללית על הליכים חברתיים ולשיקולים כיוצא באלה". לדעתי, פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה, במקרה שלפנינו, אינו מעורר בעיה מסוג זה. לפיכך די בכך שעניינו של העותר נדון בשתי הערכאות של בית הדין לעבודה, ונדחה בשתיהן, ולא היתה הצדקה לדון בו לגוף העניין מחדש, פעם שלישית, בבית משפט זה. כיוון שהוצאנו צו על-תנאי, שהוביל לדיון בעתירה לגוף העניין, אוסיף כי אני מסכים עם השופט מצא, מטעמיו, כי יש לדחות את העתירה גם לגוף העניין. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא. ניתן היום, יח' בכסלו תשנ"ח (17.12.97). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכר ראשי 95023300.F02