יורם גיל נ. עו"ד אביחי דרזנר

פסק-דין בתיק ע"א 2328/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2328/07 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר המערער: יורם גיל נ ג ד המשיבים: 1. עו"ד אביחי דרזנר 2. בנק דיסקונט לישראל בע"מ 3. עו"ד יואב בן-דרור 4. כונס הנכסים הרישמי ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי תל אביב מיום 14/02/2007 בתיק בשא 18451/06 שניתן על ידי כבוד סגנית הנשיא, ורדה אלשיך בשם המערער: עו"ד אליעזר הלפן בשם המשיב 1: עו"ד דרזנר אביחי בשם המשיבים 2-3: עו"ד יהושע חורש, עו"ד ענת גרימלנד ועו"ד אביתר אזולאי בשם המשיב 4: עו"ד רחל שני שרפסקי פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. המערער הגיש ביום 7.3.2000 בקשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בה עתר לדחות תביעת חוב שהגיש משיב 2, בנק דיסקונט בעניינו, במסגרת הליך פשיטת רגל. תביעת החוב אושרה באופן חלקי על ידי הנאמן בסכום של 38,500,000 ₪ (בש"א 5954/00) בעקבות הבקשה, התנהל משא ומתן בין בעלי הדין ובשל כך נדחתה ההכרעה בבקשה. שלוש שנים לאחר מכן, הגיש המערער בקשה לתקן את בקשתו הראשונה וצירף בקשה מתוקנת בלא קבלת רשות מבית המשפט. בקשה זו נדחתה על הסף בהחלטת בית המשפט (כב' השופטת אלשיך), שכן היא לא לוותה בתצהיר, ומאחר שלא ניתן הסבר מדוע יש לתקן את כתב הטענות שלוש שנים לאחר הגשתו. בהחלטה זו נפסקו לחובת המערער הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪. לפנים משורת הדין, הותר למערער להגיש בקשה נוספת לתיקון כתב הטענות בתוך 30 יום, וזאת בכפוף להפקדת ערובה להוצאות הנאמן והבנק בסך 30,000 ₪. לאחר הגשת בקשה לעיון חוזר בהחלטה, ניאות בית המשפט לפנים משורת הדין לוותר על הפקדת הערובה, אך החיוב בהוצאות נותר בעינו (בש"א 10928/03). ביום 23.9.04 הוגשה בקשת תיקון שניה מצד החייב (בש"א 19851/04). במסגרת הבקשה המתוקנת, טענו המשיבים כי החייב לא עמד בתשלומי ההוצאות נגדו. בעקבות טענה זו, החליט בית המשפט כי, כתנאי להגשת הבקשה המתוקנת, על החייב לשלם לאלתר את מלוא ההוצאות שנגבו ממנו, וזאת בתוך 21 יום מיום מתן ההחלטה, בכפוף להצגת קבלות לתמיכה בטענתו כי כבר שילם את ההוצאות, או חלק מהן. כמו כן, הוטל על המערער לשלם 50,000 ₪ בשל מחדליו, ובשל השיהוי הרב שנפל בהתנהגותו. עוד נפסק, כי מאחר שהחייב פושט רגל, אשר מקום מושבו מחוץ לישראל, עליו להפקיד ערבות בנקאית להבטחת הוצאות המשיבים בסך 150,000 ₪. 2. המערער – החייב נמנע מלערער על החלטה זו, ותחת זאת, הגיש בקשה לעיון חוזר עליה במסגרת בש"א 11629/05. הבקשה נדחתה מן הטעם כי לא נוצרו נסיבות חדשות המצדיקות עיון מחדש. 3. ההחלטות האמורות של בית משפט קמא הפכו חלוטות, באין ערעור עליהן. לבקשה שהגישו המשיבים לבית המשפט לאכוף את התנאים שנפסקו באותן החלטות השיב המערער כי לאור התנאים שנקבעו לצורך הגשת תובענתו המתוקנת, הוא מוותר על התיקון, ומבקש לדון בבקשתו המקורית (בש"א 5954/00). כן ביקש לחייב את המשיבים בהוצאות. בית המשפט נעתר לבקשת המשיבים לאכוף על המערער את התנאים הכספיים שהוטלו עליו בהחלטות הקודמות, והטיל הוצאות נוספות על החייב בסך 15,000 ₪. 4. ביום 8.1.06 הגיש המערער בקשה להארכת מועדים לביצוע התנאים הכספיים שהוטלו עליו. בית המשפט דחה את הבקשה, וציין כי החייב לא עמד באף אחד מן התנאים שהוטלו עליו, ולא צירף לבקשתו תצהיר. על רקע התנהלות זו, בקשו המשיבים את דחייתה של בקשת המערער על הסף. בית המשפט קמא קיבל את בקשתם, וקבע כי המערער עשה שימוש לרעה בהליכי בית המשפט, בכך שחזר והפר החלטות שיפוטיות שניתנו בעניינו אשר הפכו חלוטות בהעדר ערעור. חרף מעשה בית דין, התעלם המערער באופן עקבי ושיטתי מהחלטות חלוטות שניתנו בעניינו. על רקע זה, החליט בית המשפט לדחות על הסף את בקשת המערער על פי תקנה 101(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. בית המשפט פסק, בין היתר: "עסקינן בחייב אשר פותח חדשות לבקרים בהליכי סרק אשר כל תכליתם עיכוב הדיון בתיק, וזאת מבלי שהחייב עומד, ולו במקצת, מהחובות שהוטלו עליו, כתנאי לדיון בבקשתו. התנהלותו זו של החייב, אשר אינו ממלא אחר החלטות שיפוטיות, אינו עומד בחיוביו לשאת בהוצאות משפט, ומזלזל בבית המשפט מחד גיסא, והצורך לקדם את ניהולו של התיק לתועלתם של הנושים, מאידך גיסא, מצדיקים כולם היענות לבקשה זו. בכך יהא כדי להביא לסיום פרשה זו, אשר מתגלגלת מזה שבע שנים. כל זאת, מבלי שניתן היה לקדם את תיק הפש"ר, ומבלי שהחייב, אשר התנהלותו היא שגרמה להתארכותם הבלתי מוצדקת של ההליכים, הוציא, ולו שקל אחד מכיסו, חרף החלטות ברורות בנושא, אשר הפכו חלוטות בהעדר ערעור". 5. סוף דבר – הבקשה המקורית נדחתה על הסף, והמערער חוייב בהוצאות ההליך בסך 25,000 ₪ בנוסף להוצאות שנפסקו נגדו בהליכים הקודמים. 6. החייב מערער בפנינו על החלטה זו, וטוען כי טעה בית המשפט קמא כאשר דחה את הבקשה המקורית על הסף, וחסם בכך אפשרות לברר את עיקריה לגופו של ענין. הוא מרחיב בתיאור השתלשלות ההליכים, ועיקר ערעורו מתמקד בטיעונים לגופה של בקשתו העיקרית לבטל את ההכרה בתביעת החוב של בנק דיסקונט שהתקבלה נגדו. כן הוא מוסיף טענות בעלות אופי ערעורי ביחס להחלטות הדיוניות של בית המשפט קמא בענין התנאים השונים שהוא נדרש לקיימם כתנאי לדיון בבקשתו העיקרית, עליהן לא ערער בזמנו. בכלל זה, הוא משיג על כך כי בית המשפט סירב שלא כדין לתת לו רשות לתקן את בקשתו, בכך שהיתנה את התיקון בקיום תנאים כספיים מיקדמיים, ובכך כי התעלם מהעובדה כי מדובר בפושט רגל שידו אינה משגת לעמוד בתנאים אלה. לטענתו, על ידי הצבת התנאים הכספיים האמורים, נחסמה זכות הגישה שלו לערכאות המשפט, ובכך נפגעה זכות יסוד המוכרת במשפט. הוא מוסיף וטוען כי מכל מקום, גם אם ראה בית המשפט שלא לדון בבקשה המקורית, היה עליו, לכל היותר, למחוק אותה ולא לדחות אותה, כדי לאפשר לו למצות את יומו בבית המשפט בעתיד בהליך חדש, שכן מדובר בפגמים דיוניים, הניתנים לתיקון. לפיכך, מבקשת המערער לקבל את הערעור, להורות כי החלטות בית המשפט קמא תבוטלנה, וכי בקשתו המתוקנת תידון בלא כפיפות לתנאים כספיים כלשהם, בפני הרכב אחר של בית המשפט המחוזי. 7. בתשובות המשיבים הועלו הטענות העיקריות הבאות: זכות הגישה לערכאות היא אכן זכות חוקתית ראשונה במעלה, אולם מולה עומדת זכותם של המשיבים לקיים הליכי פשיטת רגל יעילים ומהירים. אל מול זכות הגישה של המערער לערכאות, ניצבים זכותם של המשיבים שלא להיות מוטרדים בהליכי סרק, ועניינה של מערכת השיפוט לחסוך בזמן שיפוטי יקר. המערער עשה כל שניתן כדי לסכל הליכים שיפוטיים שהתקיימו בעניינו, ואף שבית המשפט נהג עמו לפנים משורת הדין, ונתן לו הזדמנויות לתקן הפרות דיוניות שונות, הוא חזר והפר את כללי הדיון ולא קיים את החלטות בית המשפט, וגרם בכך לפגיעה ממשית הן בבית המשפט והן בבעלי הדין שכנגד. משכך, אין להתיר לו, בנסיבות הענין, להיכנס לטרקלין הדיון בגופה של תובענתו, אלא יש לקיים את החלטת בית המשפט קמא, אשר דחתה את התובענה על הסף, כך שלא ניתן יהיה לחזור ולהטריד את המשיבים ואת בית המשפט בהליך נוסף. 8. נתנו דעתנו לטענות הצדדים בכתב ובעל פה, ובאנו לכלל מסקנה כי דין ערעור זה להידחות. מושכלות יסוד הם כי כללי הפרוצדורה נועדו לשרת את הליך הדיון וההכרעה השיפוטית במחלוקת גופה, בהתאם לדין המהותי. חשיבותם העיקרית של כללי הדיון היא ביצירת המסגרת הדיונית הנאותה לצורך מתן הכרעה שיפוטית מושכלת. הם נועדו גם להגן על הזכויות הדיוניות של בעלי הדין, ולהבטיח להם את יומם בבית המשפט, ובכלל זה את זכות הטיעון המלאה, תוך שמירה על השוויון במעמדם הדיוני כלפי בית המשפט. הגם שכללי סדר הדין נועדו להסדיר את המסגרת הדיונית לניהול המשפט, על בעל דין לעמוד בתנאיהם, כדי שיזכה ליומו בבית המשפט. כניסתו לטרקלין המשפט מותנית במעבר בפרוזדור הפרוצדורה, ועמידה במלוא התנאים שהיא מציבה. תנאים אלה נועדו להבטיח, בין היתר, את כיבוד האינטרסים הדיוניים הלגיטימיים של בעלי הדין משני הצדדים, את השוויון במעמדם, ואת האינטרס הציבורי בקיום הליך שיפוטי ענייני, יעיל, וחסכוני בזמן. הם נועדו להבטיח כיבוד החלטות ביניים של בית משפט, המהוות תנאי, בנסיבות מסוימות, לקיום דיון בתובענה העיקרית. בעל דין המפר את כללי הדיון עלול להיעצר בפרוזדור הדיוני ולא להגיע לאולם המשפט לדיון במחלוקת גופה. אמנם, לעיתים, סטייה מכללי הדיון היא בת-תיקון, ולא אחת, מתבקש איזון בין התועלת הנצמחת מעמידה בלתי מתפשרת על קיום סדרי הדין לבין הנזק העלול להיגרם מסגירת השער לבירור המחלוקת המהותית עקב ההפרה הדיונית. לא אחת, במסגרת איזון זה, רואה בית המשפט לנכון להטיל על מפר הכלל הדיוני סנקציה כספית או אחרת, תוך הותרת זכותו ליומו בבית המשפט לצורך בירור טענותיו המהותיות. אולם כאשר מדובר בהפרה חוזרת, נמשכת והולכת של כללי הדיון, ואי קיום שיטתי ומכוון של החלטות ביניים של בית המשפט, המציבות תנאים מסוימים לבירור התובענה העיקרית, רשאי בית המשפט לסלק את התובענה על הסף בדרך של דחייתה, כדי למנוע אפשרות של הליך נוסף שתהא בו הטרדה נוספת של הצד שכנגד ושל בית המשפט. יש להניח, כי צעד קיצוני כזה יינקט במצבים של הפרה דיונית בעלת משמעות חמורה, ואפשר אף מתמשכת, ותקנה 101(3) לתקנות סדר הדין האזרחי נותנת בידי בית המשפט כלי דיוני להביא לתוצאה זו. זכות הגישה לערכאות היא, אכן, זכות חוקתית חשובה, אך הגשמתה מותנית בעמידה בתנאים פרוצדורליים, ובתום לב בקיום החלטות של בית המשפט, המשמשים "כרטיס כניסה" להיכל המשפט. הפרה שיטתית ומתמשכת של כללים אלה עלולה לשלול מבעל דין את כרטיס הכניסה, ולמנוע הכרעה שיפוטית מהותית בגופה של המחלוקת. 9. מקרה זה שלפנינו מבטא סטייה קיצונית של המערער מכללי הדיון המקובלים בבית המשפט והפרה מתמשכת של החלטות בית המשפט בעניינו. אין מדובר בהפרה בודדת של צו בית משפט, אלא בהתנהלות שיטתית לאורך זמן רב, המתאפיינת בהתעלמות מוחלטת מכללי סדר הדין, באי כיבוד צווי בית משפט, ובהתכחשות לאינטרס הדיוני הלגיטימי של הצד שכנגד. יש בהתנהגותו של המערער גם התעלמות מהאינטרס הציבורי הכללי, השואף לייעל את דיוני בית המשפט, ולחסוך בזמן השיפוטי המושקע על ידו. המערער בהתנהגותו כמו יצר לעצמו מערכת דיונית עצמאית, המנותקת כליל מכללי סדר הדין הכלליים המחייבים, ופעל בתוך "גלקסיה" דיונית משלו, בבחינת העושה דין לעצמו, תוך התעלמות מהסביבה הדיונית הקיימת, ומהגורמים האחרים המעורבים בהליך. אי קיום שיטתי של התנאים הכספיים שהוטלו עליו בהחלטות השונות של בית המשפט קמא, תוך הימנעות מלערער עליהן, שיהוי רב בפנייה לבית המשפט לצורך קידום עניינו, והתעלמות מוחלטת מכללי הפרצדורה ביחס לדרך הראויה בהגשת בקשות לבית המשפט, הביאו את עניינו של המערער ל"קו אדום" בהפרות הדיוניות שלקה בהם, אשר לא הותיר בידי בית המשפט קמא ברירה אמיתית אלא לדחות על הסף את התובענה העיקרית שהגיש. במקרה קיצוני זה של הפרת הסדר הדיוני, צדק בית המשפט קמא בכך שדחה את התובענה ולא הותיר למערער דרך חזרה ליזום הליך נוסף, אשר היתה נותרת פתוחה אילו מחק את התובענה. בית המשפט הניח, ובצדק, כי אילו היתה נותרת למערער אופציה נוספת ליזום הליך חדש, קרוב לודאי שהיה חוזר לדפוס התנהלותו הקודם, ומסב פגיעה מתמשכת לבעלי הדין שכנגד, ולבית המשפט. בנסיבות אלה, ולאור חשש זה שיש בו ממש, ראוי היה לשים להתנהלות זו מחסום, ולהגן בכך על בעלי הדין שכנגד, ועל האינטרס הציבורי, המחייב בעל דין בכיבוד המסגרת הדיונית בהליכי בית משפט, וכיבוד החלטותיו. 10. לאור דברים אלה, בנסיבות הענין, אין להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, ויש לדחות את הערעור המערער ישא בשכ"ט עו"ד המשיבים בסך 25,000 ₪. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופט פרוקצ'יה. ניתן היום, ט' באייר התשס"ט (03.05.09). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07023280_R14.doc יט מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il