פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2326/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2326/11 לפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' עמית המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בתפ"ח 6759-09-08 שניתנו ביום 9.3.2011 על ידי כבוד השופטים אברהם טל, ד"ר אחיקם סטולר ורות לורך תאריך הישיבה: ל' בכסלו התשע"ב (26.12.11) בשם המערער: עו"ד דן דוד בשם המשיבה: עו"ד יאיר חמודות פסק-דין השופט י' עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד סגן הנשיאה א' טל והשופטים א' סטולר ור' לורך), בגדרו הורשע המערער ברוב דעות השופטים א' טל ור' לורך בביצוע עבירות של מעשה סדום בניגוד להסכמה לפי סעיף 347(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק), ונגזרו עליו שבע שנות מאסר בפועל ופיצוי למתלונן בסך 50,000 ₪. הערעור מופנה הן נגד הכרעת הדין והן נגד גזר הדין. רקע כללי ופרטי כתב האישום 1. נגד המערער, יליד 1938, הוגש בחודש ספטמבר 2008 כתב אישום (בהמשך הוגש כתב אישום מתוקן) המייחס לו מספר עבירות של מעשה סדום ומעשה מגונה לפי סעיפים 347(ב) ו-348(א) לחוק, אשר בוצעו כלפי בנו החורג, יליד 1972 (להלן: א' או המתלונן). נציין כבר עתה כי העבירות בגינן הוגש כתב האישום ואשר בהן הורשע המערער בוצעו בתקופה שבין סוף שנת 1994 לחודש אוקטובר 1996. עם זאת, כתב האישום פותח בתיאור הרקע לעבירות אלה החל משנת 1977 לערך, וכולל תיאור של עבירות נוספות אותן ביצע לכאורה המערער בא'. בית משפט קמא פתח אף הוא את הכרעת הדין בתיאור הרקע לעבירות הנכללות בכתב האישום, וכך נעשה גם אנחנו, באשר יש בדברים כדי לתת לקורא תמונה מקיפה יותר לגבי הדינמיקה הנטענת בין המערער לבין א', שבמסגרתה בוצעו העבירות בהן הורשע המערער. נדגיש, כי אין בתיאור המעשים אשר לא נכללו כעבירות בכתב האישום – ואשר אין חולק כי חלה לגביהם התיישנות – אלא כדי להבין את הרקע, ולשם כך בלבד. 2. הורתו של הסיפור שלפנינו בסוף שנות ה-70 ושנות ה-80 של המאה הקודמת, בברית המועצות, אוקראינה של ימינו. המערער ואמו של א' (להלן: ל' או האם או אמו של א') הכירו בשנת 1977 ונישאו זה לזו, עת היה א' בן 5 לערך. נציין כי לדברי ל', אביו הביולוגי של א' סבל ככל הנראה ממחלת נפש, ואף אושפז במהלך חיי הנישואין שלהם בבית חולים לחולי נפש, מה שכנראה הוביל בסופו של דבר לפרידתם. על פי המתואר בכתב האישום, מספר חודשים לאחר היכרותם החל המערער לבצע בא' עבירות מין. לדברי א', המערער ביקש ממנו לגעת לו באיבר המין לאחר שהפשיל את מכנסיו והחל ללקק לו את הפנים. א' ניסה להתנתק מאחיזת המערער ולברוח למטבח שם שהתה אמו, אך המערער תפס אותו ודחף אותו לעבר חדר האמבטיה, שם החדיר בכוח את איבר מינו לפי הטבעת של א', לאחר שאיים עליו שישבור את שיניו תוך שהוא מחזיק בידיו במפתח שוודי. בהמשך החדיר המערער את איבר מינו לפיו של א' עד הגיעו לסיפוק מיני, תוך שהוא אוחז בפיו של א' ומאלצו לבלוע את זרעו. לאחר מכן איים עליו שלא יספר על כך לאיש, ולא – יהרוג אותו, והורה לו לנקות את כתמי הדם בחדר האמבטיה (להלן: אירוע האמבטיה). כעבור מספר דקות זחל א' לסלון הדירה כשהוא מדמם מפי הטבעת. ל', שהינה אחות מוסמכת, הבחינה במצבו, נתנה לו זריקת אלחוש וחבשה את המקום. המערער ול' הורו לא' שלא לספר על כך לאיש. על פי המתואר, אירוע זה לא היה אירוע חד פעמי, ובין השנים 1988-1978 ביצע המערער בא' מעשי סדום ומעשים מגונים בהזדמנויות רבות ובתדירות גבוהה, תוך שימוש בכוח ואיומים. כתוצאה ממעשים אלו, סבל א' מכאבים עזים בפי הטבעת ומדימומים. עוד מצויין בכתב האישום כי ל' ידעה על מעלליו של המערער, הורתה לא' שלא לספר על כך לאיש, ואף סטרה לו בהזדמנות אחת כשסיפר לה על המתרחש. כן מצויין כי ל' נתנה לא' זריקות ארגעה, משחות ותחבושות לטיפול בפצעיו. בהיותו כבן 16, קפץ א' מחלון בקומה הרביעית או החמישית בבית ספרו בניסיון לשים קץ לחייו, אך נחת על השלג וחייו ניצלו. בנקודה זו נפסקה מסכת ההתעללויות בא' למשך מספר שנים. בשנת 1990 עלתה המשפחה ארצה, ועל פי המתואר בכתב האישום, החל משנת 1991 – כאשר א' בגיל 19 – חזר המערער לסורו, ובהזדמנויות רבות כפה על א' לאונן לו באיבר המין. 3. כפי שפתחתי ואמרתי, כל המתואר לעיל הוא בבחינת רקע לעבירות הכלולות בכתב האישום. אלה בוצעו כאמור בין השנים 1996-1994, ולתיאורן נפנה כעת. על פי המתואר, במספר רב של הזדמנויות המערער כפה על א' למצוץ את איבר מינו עד הגיעו לסיפוק מיני תוך שהוא מאלץ את א' לבלוע את זרעו. בנוסף, במספר הזדמנויות המערער החדיר את איבר מינו לפי הטבעת של א'. כך, במועד שאינו ידוע במדויק, פרץ המערער לחדרו של א' אשר היה נעול באותה העת, החל להשליך דברים משולחנו של א', תלש מהקיר ציור שא' צייר, ודרך עליו, וכשא' ביקש את הציור בחזרה, המערער השיב לו כי עליו "להרוויח את זה", ובהמשך דחף את א', הפשיל בכוח את תחתוניו והחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של א' עד הגיעו לסיפוק מיני (להלן: אירוע הציור). בהזדמנות אחרת, בחודש אוקטובר 1996 או בסמוך לכך, נכנס המערער לחדרו של א' ודרש כי ישלם עבור שהותו בדירת המשפחה. משסירב, איים המערער על א' כי יזרוק מהחלון את המחשב אשר נרכש מכספו של א', ותלש את המקלדת ממקומה. המערער אמר לא' כי יצטרך "לשלם בצורה אחרת", וכשא' היה על הספה בחדרו המערער נשען עליו, הוריד את מכנסיו שלו ואת מכנסיו של א' והחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של א' עד הגיעו לסיפוק מיני (להלן: אירוע המקלדת). [אציין כי על פי כתב האישום, האירוע המתואר התרחש בחודש אוקטובר 1996. עם זאת, מחומר הראיות ומפסק דינו של בית משפט קמא עולה כי האירוע המדובר התרחש בחודש אוקטובר 1997]. בסמוך לאחר אירוע המקלדת עזב א' את דירת המשפחה ומאז אינו מתגורר בה. 4. להשלמת התמונה העובדתית, נציין כי לאחר עליית המשפחה ארצה התגורר א' במשך כשנה מחוץ לבית, חלק מהזמן בקיבוץ, לאחר מכן חזר לתקופה קצרה לבית המשפחה, ולאחר מכן התגורר תקופה מסוימת בישיבה. בשנים 1997-1991 לערך חזר להתגורר בדירת המשפחה. כן יצויין כי מעט לאחר עליית המשפחה ארצה עבר א' ברית מילה בבית חולים, בעקבותיה סבל מדימום משמעותי ונתפרו לו כלי דם. בשנת 1992 החל א' לעבור טיפול פסיכולוגי במרכז לבריאות הנפש אצל מטפלת בשם לובה (להלן: לובה), אליה הופנו הוא ואמו. הטיפול במרכז לבריאות הנפש נמשך כ-5-4 שנים, ולאחר הפסקה מסוימת בת כשנה-שנתיים חזר א' להיות מטופל של לובה, הפעם במסגרת פרטית. נכון למועד מתן פסק דינו של בית משפט קמא, א' המשיך להיות מטופל אצל לובה. בשנת 2001 החל א' לחשוף בפני לובה את מסכת ההתעללות שעבר, ובהמשך חשף את הדברים בפני אימו ל'. בחודש ספטמבר 2002 אושפז המתלונן למשך 12 ימים במרכז לבריאות הנפש "גהה" עקב אירוע פסיכוטי (להלן: האירוע הפסיכוטי). על פי המתואר בדו"ח סיכום המחלה שלו תחת הכותרת "מחלה נוכחית", נכתב כי במהלך החודש שקדם לאשפוזו עסק א' "עיסוק יתר בקבלה עם תחושה שיכול לעצור את הזמן... יומיים טרם אשפוזו החלה התנהגות חסרת שיפוט – נסיעה למקום מגוריה של המטפלת שלו מתוך תחושה ש'משם תגיע הגאולה'... ביום אשפוזו השאיר את רכבו בצומת, ונידרשה התערבות של חבלן משטרה. כשעה מאוחר יותר נכנס לגן ילדים וסרב לצאת ממנו, כנראה שעלה על גג הגן וסרב לרדת. בהתערבות המשטרה נעצר תוך שהוא נהג באלימות...". בהודעתו במשטרה של עובד חברת השמירה מיום האירוע נאמר שא' אמר לו "שהוא מתכוון לשרוף את כל היישוב, הוא נציג של המשיח", ובתשובה לשאלה מדוע הוא רוצה להיכנס לגן הילדים, א' השיב "שהוא מתכוון לטהר את הגן ע"י שריפת הילדים שיהיו נקיים בני אלוהים" [מוצג נ/15]. יצויין כי בתום אשפוז בן 12 יום אשר כלל טיפול תרופתי, שוחרר א' במצב של רמיסיה טובה להמשך מעקב בקופת החולים. בחודש אוקטובר 2003 החל א' להשתתף בסדנא במרכז סיוע לנפגעי תקיפה מינית בהנחייתה של העובדת הסוציאלית תמר (להלן: תמר). בחודש אוגוסט 2004 הגיש א' תלונה במשטרה, לאחר שתלה ברחבי שכונת מגוריו של המערער מודעות עם תמונתו של המערער ועל גביהן אזהרה כי מדובר בפדופיל, ולאחר ששלח מכתב לבית החולים בו עובדת אמו ובו תיאר את ההתעללות שעבר בילדותו. 5. בגין המעשים המתוארים הוגש נגד המערער כתב אישום המייחס לו עבירות של מעשה סדום ומעשה מגונה בניגוד להסכמתו החופשית של אדם. המערער הורשע כאמור בעבירות של מעשה סדום, ברוב דעות של השופטים לורך וטל, כנגד דעתו החולקת של השופט סטולר. תמצית העדויות והראיות 6. העדויות והראיות פורטו בהרחבה בפסק דינו של השופט סטולר, ובחלקן גם בפסק דינה של השופטת לורך. ואלו עיקרי הדברים. עדויות התביעה עדותו של א' 7. עדותו של א' משתרעת על פני כ-150 עמודי פרוטוקול, ומגוללת את גרסתו של א' מימי ילדותו באוקראינה ועד לעת הזו. לדברי א', כבר בהיכרותו הראשונה עם המערער, בהיותו כבן 5, המערער נישק אותו בחיבה וליטף אותו ברגל באופן ש"ממש היה לי מוזר", עד כדי כך שהוא אמר לאמו "שאני לא רוצה". כן מספר א' שהמערער קנה לו במתנה טנק צעצוע המופעל באמצעות שלט, וכי מדובר במתנה יקרה למדי, עד כדי חוסר היגיון, כך לדבריו של א'. בשלב מאוחר יותר, בהיותו כבן 7, לאחר שהתחיל ללכת לבית הספר, אמו של א' והמערער סברו שיש לנהוג בא' ביתר קשיחות ושהוא לא מספיק גברי. כן החל המערער ללמד אותו מתמטיקה. או-אז החלה מסכת ההתעללויות, אשר כללה את המעשים המתוארים ברקע לכתב האישום. לדברי א', לאחר אירוע האמבטיה, כשיצא בזחילה לכיוון המטבח, אמו שאלה אותו מה קרה, והמערער צעק מהסלון שהוא העניש את א' כי לא רצה ללמוד. א' טוען כי הראה לאמו את הפצע בפי הטבעת, כי אמו היתה "ממש בשוק" ועמדה עם הגב אליו למשך כמה רגעים וחשבה, כי לאחר מכן היתה שיחה ארוכה בינה לבין המערער, אשר אמר לה "זה לא ביג דיל", וכי לבסוף היא "התמקדה יותר בפצע ושזה מסוכן מאשר שזה איזה שהוא מעשה לא ראוי..." (פרוטוקול, עמ' 18). לדברי א', לאחר שהבין כי אמו לא מתכוונת להתעמת עם המערער, הוא ניסה לברוח החוצה, אך המערער ואמו אמרו לו שכל מה שקורה במשפחה לא מוציאים החוצה. 8. א' העיד כי מעשים מעין אלו חזרו בתדירות מאד גבוהה, לפעמים אף מדי יום. לדברי א', מרוב דימומים הוא פשוט היה "נדבק לכיסא" בבית הספר, כי היה מתנועע על הכיסא מצד לצד כדי להימנע מכך, והולך בהפסקות ליד הקירות כדי שאחרים לא יראו את כתם הדם על מכנסיו. עוד סיפר כי נסיונותיו להיאבק במערער עלו בתוהו, וכי פעם, כשהתנגד וכיווץ את פי הטבעת, המערער הביא מברג פיליפס באורך של כ-40 ס"מ ואיים עליו שהוא יפתח לו את פי הטבעת עם המברג אם א' לא ירפה. א' העיד כי סיפר לאמו שהמערער ממשיך לעשות את זה, כי היא פנתה למערער והוא השיב לה כי יש לו צורך וכי עליו לממש אותו. יש לציין שלגרסתו של א', אמו מעולם לא ראתה את המעשים עצמם, אלא תמיד היתה בחדר סמוך, או ישנה, או שהתה מחוץ לבית באותה שעה. עוד העיד, שהמערער ואמו היו נוטלים דם מהווריד שלו ומזריקים אותו בחזרה לישבנו, וזאת כדי להפחית את הזיהומים, וכי אמו היתה משאירה לו משחה במקרר כדי שימרח לעצמו לפי הצורך. כן טען א' שהמערער אמר לו שעליו לשלם על זה שהוא מחזיק אותו בבית, וכי כמות הזרע שיוצאת ממנו היא התשלום. 9. א' העיד כי בשלב מסוים המערער קיבל דירה נוספת מהעבודה, אליה לקח אותו בזמן שהבניין היה בשלבי בניה, כי היה שם מזרן, וכי המערער הכריח אותו לבצע בו מין אוראלי תוך שהוא אוסר עליו להקיא את זרעו. בשלב מסוים עברה המשפחה לדירה אחרת, גדולה יותר, שם היה לא' חדר משלו. לדבריו, בשלב זה, בהיותו בכיתה ה', המעשים הפכו לשגרה של ממש, המערער היה מלמד אותו מתמטיקה בחדר ובשלב מסוים היה אומר שצריך לנוח, אז היו המעשים חוזרים על עצמם. לדברי א', הוא כבר העדיף לא להתנגד כדי שזה לא יכאב, והיה מתחנן בפני המערער שלא יעשה את זה עמוק מדי. עוד סיפר א' כי בימים שהיה למחרת שיעור התעמלות, היה חושש שיצטרך לרוץ, וכי היה הולך עם צמר גפן במכנסיו על מנת לספוג את הדם. 10. א' סיפר כי בהגיעו לגיל ההתבגרות חשב שמדובר בדימום עקב מחזור חודשי, וכי חשב שהמערער, אשר היה מכנה אותו בשם של אשה, למעשה עושה ממנו אשה. א' טען כי בשלב מסוים החל לתפוש את הכאב והסבל בתור בושה, שהוא הומוסקסואל, שמשהו פגום בו, עד שבהגיעו לגיל 16 ניסה לשים קץ לחייו, לאחר שקפץ מחלון הקומה החמישית בבית הספר, אך נחת על השלג ונפגע קלות. משנשאל בסמוך לניסיון ההתאבדות מדוע קפץ מהחלון, השיב שעשה זאת בשל חוסר הצלחה בלימודים. לדבריו, אושפז בבית חולים פסיכיאטרי למשך שבועיים, אך לא סיפר אודות מעשיו של המערער. א' טוען כי לאחר ניסיון ההתאבדות שלו הדברים השתנו. אמו הבטיחה לו שהמערער לא יעשה לו את זה יותר, וכך אכן היה. א' הצליח בלימודים ואף התקבל לאוניברסיטה. 11. באוקטובר 1990, בהיותו כבן 17 וחצי, עלו א', אמו, המערער ואם המערער ארצה. א' העיד כי לא רצה להתגורר עם המשפחה, ועל כן הלך לקיבוץ, אך לא הסתדר שם, ולאחר מכן הלך לישיבה, עד שבשנת 1991 חזר לדירת אמו והמערער, לאחר שהתקבל למכינה באוניברסיטה. לדברי א', הוא לא חשב שהמעשים יחזרו על עצמם, אלא שבשלב מסוים שוב החלו דיבורים על חוב כספי שלו כלפי המערער, הוא שוב נהיה תלוי בו, א' נעשה דכאוני בשל קשיי קליטה, ובהיותו כבן 19 נענה לבקשותיו של המערער כי יאונן לו, ובמקרים נוספים גם היתה חדירה אנאלית. 12. א' העיד כי אירוע הציור התרחש בסביבות השנים 1995-1994, בהיותו כבן 23. לדבריו, לאחר שהמערער השליך את חפציו, תלש את ציוריו מהקיר ודרך על אחד מציוריו, א' נעמד על ארבע וניסה לקחת את הציור אך חשש לקרוע אותו, וכשביקש מהמערער שיתן לו אותו, זה השיב לו כי עליו להרוויח זאת. א' תיאר את מצבו ככזה אשר ברגע שהמערער נגע בו – הוא הפך למשותק לחלוטין, כי המערער דחף אותו לשטיח או למיטה, הפשיל את תחתוניו, פתח את פי הטבעת שלו בעזרת אגודל, הכניס את איבר מינו ולבסוף שפך את זרעו על גבו של א'. אשר לאירוע המקלדת, א' העיד כי התרחש באוקטובר 1997, בהיותו כבן 25 וחצי. בני המשפחה כבר עברו לדירה אחרת, וא' קנה לעצמו מחשב. לדבריו, המערער נכנס לחדרו ואמר לו שעליו להשתתף בתשלומי המשכנתא, וא' השיב שאין לו כסף. לדברי א', המערער "נכנס לקריזה", תפס את דברים שהיו על השולחן, לרבות המקלדת, והשליכם מהחלון. א' סיפר כי החל לבכות, אמר שאין לו כסף לשלם, ובתגובה המערער חייך והשיב לו "אתה יודע איך לשלם", ותפס אותו. א' העיד כי ברגע שהמערער תפס אותו הוא איבד את כוחותיו לחלוטין, והמערער חדר לתוכו, ולבסוף אמר שישוב למחרת. לגרסת א', הוא החליט שהוא לא משלים עם המצב וביקש מהמעסיק שלו לישון בעבודה, אך הלה השיב שאין מקום. א' מספר כי באותו לילה ובלילה שאחריו, הוא חזר הביתה, ישב על כיסא ליד הדלת בחדרו והחזיק את הידית כדי למנוע מהמערער להיכנס. א' העיד כי למחרת בשעות הצהריים, המערער שוב הטיח בו שהוא מבזבז כסף, ובתגובה א' קם, הטיח במערער "אתה רוצה להרביץ לי? תרביץ", וכשהמערער קם להרביץ לו א' דחף אותו והמערער החליק ונפל. לדברי א', המערער החל לצעוק שא' לא יתגורר יותר בדירה ושעליו לצאת מהבית, ואמו לקחה אותו להתגורר אצל דודתו, בביתה התגורר במשך כחודשיים, עד שהוא וחברתו צברו מעט כסף ושכרו דירה יחדיו. 13. א' העיד כי בסביבות שנת 1992 החל ללכת לטיפול אצל לובה, וכי אמו היא שפנתה אליה לאחר שמכּרה שלה הפנתה אותה אליה. לדבריו, הצורך בטיפול נבע מדיכאון בו לקה ומכך שבאותה תקופה, מדי ערב, היה אומר כי יתאבד למחרת. לדברי המתלונן, במשך שנות הטיפול הראשונות הרבה לשתוק ונמנע מלספר על מה שקורה בבית, ורק בסביבות שנת 2001, לאחר שעזב את הבית, פיתח עצמאות כלכלית ולא חשש שייאלץ לחזור להתגורר שם, החל לספר בהדרגה על מעשיו של המערער. לדברי א', הוא ניתק קשר עם אמו ועם המערער, ולאחר שנולדו בנותיו השניים ביקשו לחדש עמו את הקשר ולפגוש את הבנות. א' מספר כי פגש את המערער בפארק כחודש לפני שהגיש את תלונתו במשטרה, ביקש ממנו שיפסיקו להתקשר אליו והודיע לו שהוא זוכר את הכל ושבכוונתו להגיש נגדו תלונה. לדברי א', המערער התפלא שהוא זוכר הכל ונגע לו ביד. כן סיפר א' כי בתקופה מסוימת היה בקשר עם אמו, אשר היתה מגיעה לבקרו, וכי סיפר לה שהמערער אנס אותו. לדבריו, אמו השיבה כי היא יודעת על כך, כי היא מאמינה לו, ואף סיפרה לו שהמערער לא קיים עמה יחסי מין במשך 13 שנה. המתלונן העיד כי לאחר מכן אמו הלכה לבנק להוציא כסף, כביכול בכוונתה לעזוב את הבית, אך כעבור שבועיים חזרה וסיפרה ששוחחה עם המערער אשר נשבע שלא עשה דבר. לדברי א', מאותו רגע ניתק עמה את הקשר לחלוטין. 14. כפי שתואר בפתח הדברים, בשנת 2003 א' פנה לקבוצת תמיכה (א' העיד כי הוא חושב שזה היה בשנת 2002, אך מחומר הראיות עולה כי מדובר בחודש אוקטובר 2003). א' סיפר כי השתתף רק בפגישות ספורות, מאחר שאנשים סיפרו שם על מקרים כל כך קלים שהוא חש שזה לא המקום בשבילו. א' אישר כי סיפר בפגישות רק על תקיפות שנעשו בילדותו, כי לא כל כך הזדמן לו לספר על התקיפות שנעשו בהיותו מבוגר מכיוון שהיה לו קשה מאד לשוחח על כך אפילו עם חבריו ועם אשתו, וכי "הלכתי לקבוצת תמיכה כאילו מיד שזה קרה, כאילו בהפרש של ממש... קצר..." ובתשובה לשאלה "מה זאת אומרת מיד שזה קרה?", השיב א' "2007 אה 97, 2002, זה כאילו הייתי אותו בן אדם". א' העיד כי עזב את הקבוצה לאחר חלק מהפגישות, ולאחר מכן השתתף בקבוצת תמיכה שניה בשתי פגישות בלבד, שכן נכח בהן בחור בן 26 שסיפר שהוא עדיין מותקף בביתו. א' העיד כי היה לו מאד קשה לשמוע את הדברים, וכי הסיע את הבחור הביתה וניסה לשכנע אותו לעזוב את הבית. א' ציין כי לא סיפר באוזני הבחור על המעשים שחווה, מאחר שהתבייש. 15. א', שניתן לתארו כאדם רחב גוף, העיד כי בעת שהיה בן 24-23 היה בעל מימדי גוף קטנים מאשר ביום מתן עדותו (ולחיזוק דבריו אף הוגשו לבית המשפט תמונות מתקופה זו), וכי בשלב מסוים החל להתאמן כדי לפתח את יכולת ההגנה העצמית שלו. בתשובה לשאלה מדוע המתין עד שנת 2004 להגיש תלונה, אף שעזב את בית אמו והמערער בשנת 1997, השיב א' כי הוא "התבשל", כי עבר תהליך של החלמה וכי גם ריחם על אמו. כן העיד כי חלף זמן עד שהגיע לביטחון כלכלי אשר הפך אותו לבלתי תלוי באמו ובמערער, וכי הדברים שהיו לו בראש היו "סלט" עד שהגיע ליכולת לבטאם. עוד העיד א' כי פעל בשתי דרכים עובר להגשת תלונתו. הדרך האחת – הוא שלח מכתב למקום עבודתה של אמו, בו פירט חלק מהדברים שנעשו לו, מתוך ציפייה שיפטרו אותה. לדבריו, זומן לפגישה עם הממונָה של אמו, אך זו אמרה כי אין בידה לנקוט בצעדים כל עוד אין פסק דין, וביקשה שיעדכן אותה. הדרך השניה – הוא תלה מודעות בשכונת מגוריהם של המערער והאם על גביהן התנוססה תמונתו של המערער ומתחתיה אזהרה כי מדובר בפדופיל. לטענת א', עשה זאת כדי שהמערער ואמו יגישו נגדו תלונה במשטרה, ואז יצטרכו להוכיח שטענותיו אינן נכונות. 16. נוסף על האמור, א' תיאר בעדותו את איבר מינו של המערער כבעל צבע כהה יחסית לצבע העור בידו של א', כי העורלה לא מכסה את ראש איבר המין גם במצב של זקפה, וכי מתחת לעורלה יש חומר צהוב בצבע מר עם ריח של ים. 17. אשר לאירוע הפסיכוטי אשר אירע בשנת 2002, א' העיד כי היה "במצב קריזה", כי אשתו פוטרה מהעבודה, חברת ההיי-טק שעבד בה התפרקה, הוא היה צריך לעבוד בשני מקומות עבודה ולעבוד בלילות, הוא פתח חברה משלו, ולא ישן במשך כחודש. כן ציין כי כל המתואר היה במקביל לתקופה בה סיפר ללובה על הדברים שעבר, וכי היה במצב נפשי מאד קשה. לדברי א', בבית חולים גהה סיפר רק על המעשים שנעשו בו כשהיה ילד כי בכך שמר על כבודו. עדותה של לובה 18. לובה היא עובדת סוציאלית קלינית בעלת תואר שני, אליה הופנה א' לטיפול. לובה העידה שא' הגיע לתחנה לראשונה בסוף שנת 1991 בליווי אמו, כי התלונן על קשיים הקשורים בלימודים, על כך שהוא חש שאינו כשיר לחיים, על חרדות ועוד. לדברי לובה, היה ברור שלא' יש בעיות הקשורות בדימוי גוף ובדימוי עצמי. לובה העידה כי התמונה שעלתה מדבריו של א' היתה של התעללות נמשכת, במובן זה שהמערער, באמתלה של לימודים, היה רודה בו, שופך את תכולת ילקוטו על הרצפה ומכריח אותו לזחול ולהרימה, מכה אותו כאשר לא הצליח בלימודיו, אוסר עליו לשחק בצעצועים, מכריח אותו ללכת יחף ובתחתונים, ועוד. לובה העידה שא' סיפר את הדברים מתוך ניתוק, דהיינו מבלי להבין מה בעצם הוא מספר, מתוך תחושת בושה, אי נוחות ואשמה, כי הרבה לבכות במהלך הטיפול ולפעמים היה מקיא. לובה העידה כי מדברי א' עלה שגם אמו היתה שותפה מלאה, היא היתה נוכחת, והיתה "עם יד קלה לחלק סטירות". פרק הטיפול הראשון אצל לובה נמשך כ-5-4 שנים, עד שא' עמד לקראת גיוס. לובה סיפרה כי כתבה מכתב לרשויות הצבא המציין כי א' עבר התעללות פיזית ונפשית קשה בילדותו על ידי אביו החורג ואמו. כעבור כשנה-שנתיים שב א' ופנה ללובה וביקש להמשיך ולהיות מטופל אצלה באופן פרטי. לובה ביקשה היתר לכך וקיבלה, ולדבריה א' היה מגיע פעמיים בשבוע מבלי שהחמיץ אף פגישה. לובה העידה כי באותה העת א' עדיין התגורר עם הוריו, וכי בתחילה היה ממעט לדבר, לא היה מאושר, לא הצליח להתמיד במקומות עבודה, וכי סוגיית העבודה היתה הנושא העיקרי בשיחות ביניהם. על הבית א' מיעט לספר, ורק אמר שהיחסים השוררים שם מתוחים ולא טובים. לשאלת בית המשפט, לובה השיבה כי הנושאים המיניים עלו רק לאחר שא' עזב את הבית. א' סיפר לה על מריבה קשה, על כך שאביו החורג זרק את המחשב שלו ודרך על אחד הציורים היקרים ללבו וקרע אותו. לדברי לובה, א' היה נסער מאד כשסיפר על כך. עם זאת, אף שא' סיפר על השלכת המחשב (אירוע אשר על פי כתב האישום הסתיים במעשה סדום), מהדברים עולה כי חלף זמן עד שהנושאים המיניים עלו. לדברי לובה, במשך תקופה ארוכה א' היה שותק הרבה וממלמל מילים כמו "מגעיל", "דוחה" מבלי להסביר את עצמו. כן היה מספר כי הקיא כל יום, אך לא הסביר מדוע. בהמשך א' סיפר כי הוא מאד אוהב את הים, אך הריח עושה לו בחילה שכן הוא מזכיר לו ריח של זרע. לובה העידה כי בתחילה חשבה שייתכן שמדובר בשנאה של א' כלפי זרעו שלו, סוג של שנאה עצמית. לדבריה, התכנים שהוציא א' במהלך הטיפול היו אותנטיים, כמו הסיפור של א' כי המערער היה מאלץ אותו לבלוע את זרעו ואסר עליו לירוק, ולכן שאל את אמו באחת הפעמים, אם מותר לו לירוק את התה ששתה. לובה סיפרה כי באחד המקרים א' הגיע אליה נסער מאד, לאחר שסיפר שבמסגרת אימון היאבקות הוא הרים מישהו כבד וכתוצאה מכך היה לו דימום אחורי וכי אולי יש לו טחורים או שנקרע לו כלי דם. היא ניסתה להבין מדוע הדבר כל כך מסעיר אותו, אך א' לא פירט. לובה מתארת את הפגישות בתקופה זו כמלאות במתח עצום, עד שבשלב מסוים א' החל לספר בהדרגה על מעשיו של המערער, אם כי בשפה עילגת של ילד קטן. כך, א' סיפר כי "חורג עשה לי כואב, חורג עשה לי עוד דברים, הוא עשה לי כואב מאחורה, היה לי כל הזמן דם". כן סיפר כי היה מתקשה לשבת על הכיסא בשיעור, כי היה מתנועע מצד לצד וכי היה שם צמר גפן במכנסיו אשר כל הזמן היה מתמלא בדם. לובה העידה כי החוויות האלה היו מוטמעות בא' בחלקן ללא מילים, אלא בתור תחושות גופניות של כאב, ריח, תנועות, תחושות גועל, רצון להקיא וכד'. במהלך הפגישות א' היה בוכה ללא הפסקה, ולעתים היה יוצא לשירותים להקיא. אשר להתקף הפסיכוטי בו לקה א', לובה העידה שהקונפליקט בין רצון הקורבן לסלק את הזכרונות לבין הרצון לגלות כוח נפשי להתעמת איתם – הוא שהוביל להתקף הסוער, אשר היה לדבריה קצר, ולאחריו א' מעולם לא חזר למצב פסיכוטי. בתשובה לשאלה מהו מצבו הנפשי, לובה העידה כי הוא אדם פגוע, פצוע נפשית, אך לא פסיכוטי, אף שאובחן כמי שסובל מהפרעה דו קוטבית. בתשובה לשאלת בא כוח המדינה לגבי התייחסותה לטענה כי א' הוא חולה נפש וכי טענותיו נובעות מהזיות, לובה העידה כי תפקידו של פסיכיאטר לקבוע זאת, אך כי הבדיקה היא פשוטה, יש קריטריונים מאד ברורים, ולדעתה אף אחד מהסימפטומים העשויים להצביע על בוחן מציאות לא תקין אינו מתקיים אצל א'. לובה סיפרה כי למרות שא' היה מטופל אצלה במשך הרבה שנים, רק בסוף שנת 2001 הוא החל לספר על המעשים המיניים. לדבריה, תהליך טיפולי הוא הדרגתי, וא' העז לגעת בתכנים אלה לאחר ששככה חרדתו שמא הוא לא כשיר לחיים ולא יוכל לתפקד, מה שקרה רק לאחר שא' עזב את הבית וחש חזק יותר. יש לציין כי בעת מתן עדותה, א' עדיין היה מטופל אצל לובה, כך שהטיפול נמשך כ-16 שנה, וכי גם מספר ימים עובר למתן עדות נפגשו השניים לטיפול הקבוע שלהם, ושוחחו על חששותיו של א' לקראת המשפט. עוד נציין כי לובה העידה שא' לא היה במצב של אמנזיה, דהיינו אין מדובר במצב שבו הוא שכח הכל לחלוטין ולפתע נזכר בדברים. עוד עולה מעדותה כי מספר פעמים לאורך הטיפול א' ביטא מחשבות פסיכוטיות, כי היא ביקשה ממנו לקבל טיפול אנטי-פסיכוטי, אך כי הוא סירב ודחה בשאט נפש את הרעיון של נטילת תרופות. עדותה של תמר 19. תמר היא עובדת סוציאלית בעלת תואר שני, העובדת, בין היתר, בהתנדבות במרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. תמר העידה כי לפני שמכניסים מתלונן לקבוצת תמיכה הוא עובר ראיון על פיו מחליטים אם הוא מתאים לקבוצה, וכי לאחר שא' רואיין הוחלט להכניסו לקבוצה. תמר העידה כי א' לא השתתף בכל 15 המפגשים, שכן סיפורו של אחד המשתתפים – אשר היה בן 29 ועדיין גר באותו הבית עם אביו-התוקף, הקשה על א'. א' הוזמן להשתתף גם בסדנה השניה, אך לאחר מפגש אחד הפסיק. תמר העידה כי ייתכן שאדם בגיר יהיה משולל כוח התנגדות. כן העידה שדבריו של א', על הקושי להיות עם אנשים, על ההסתגרות בבית, על הרתיעה מלחתל את בתו התינוקת, על ההתעסקות שלו בסקס, מחזקים את המסקנה כי סבל מפוסט טראומה. לדברי תמר, א' סיפר שנאנס עד גיל 12. עם זאת, תמר העידה כי לעתים נפגעים לא מספרים הכל, וכי הרבה יותר קל לאדם לספר שהותקף עד גיל 12 מאשר עד גיל 24. לשאלת הסניגור, השיבה תמר כי מאד ייתכן שנפגע תקיפה מינית כמו א' יזמין את הוריו לחתונתו, שכן מדובר ביחסי אהבה-שנאה. לדבריה, א' סיפר בקבוצת התמיכה שאמו אף השתתפה פעם אחת בהתעללות המינית, אך חברי הקבוצה לא רצו לשמוע על כך והמשיכו הלאה. עדותו של החוקר אלכס וייסבורד 20. אלכס היה החוקר הראשון שטיפל בתלונה של א', והוא חקר את א', את המערער ואת האם. אלכס העיד כי ביצע על המערער תרגיל חקירה, וסיפר לו שהוזמן התיק הרפואי של א' מבית הספר באוקראינה, ושם כתוב שא' סבל מדימומים בפי הטבעת (השאלה מופיעה גם בחקירתו של המערער במשטרה, מוצג ת/8), אך המערער השיב שלא ידוע לו על כך דבר. לשאלת הסניגור מדוע לא נעשה ניסיון אמיתי להשיג את התיק, השיב אלכס כי הוא חושב שהדבר אינו אפשרי בחלוף כל כך הרבה שנים. כן העיד אלכס שהוא לא ניסה ליצור קשר עם חבריו של א' או עם אביו הביולוגי, וגם לא עם דודתו – אף שא' סיפר כי סיפר לה על האונס שאירע בהיותו בן 6. אלכס העיד כי אף שהוא היה החוקר שהחל לטפל בתיק הוא לא סיים את הטיפול בו מאחר שיצא לקורס, וכי התיק הועבר לחוקר אחר. עדותה של מיכל רז 21. מיכל היא החוקרת שהמשיכה את החקירה לאחר פעולות החקירה של אלכס. בעדותה סיפרה מיכל שעל פי דברי א', אמו שמעה מממנו אך ורק אודות התקיפות שבוצעו עד לשנת 1990. מיכל העידה של' הכחישה כי היתה מודעת לאירועים, וכי היה לה מאד קשה לשמוע את דבריו של א' בהקשר זה, עד כדי שהלכה לטיפול פסיכולוגי. מיכל העידה שלא התרשמה במיוחד מאמינותה של ל', וכי לאחר ששוחחה עם הפסיכולוגית אליה פנתה ל', התחזקה אצלה התחושה של' מרוכזת בעצמה ולא מסוגלת להכיל את מצוקותיו של א', וכי פנייתה לפסיכולוגית נעשתה יותר בשל מצוקותיה, ופחות בשל מצוקותיו של א'. עדותה של מירב שמש 22. מירב היא חוקרת נוער אשר בשנת 2006 נתבקשה על ידי הפרקליטה שטיפלה בתיק לבצע השלמות חקירה. אחת הנקודות שהתבקשה מירב להשלים היא לפנות לפסיכיאטר המחוזי בבקשה לערוך למתלונן בדיקה פסיכיאטרית. לדברי מירב, היא נענתה על ידי הפסיכיאטר המחוזי שאין באפשרותם לבצע בדיקה ללא צו של בית משפט, וכי על המשטרה להצטייד בצו שכזה אם רצונה לבצע את הבדיקה. מירב אישרה שלא הוצא צו כזה, ולכן לא בוצעה בסופו של דבר הבדיקה. כן העידה שהפרקליטה עודכנה, וזו השיבה שהיא מסתפקת בכך שהמטפלת [לובה] מסרה שהמתלונן אינו חולה נפש וכי האירוע הפסיכוטי בגן הילדים היה אירוע חד פעמי. מירב לא זכרה מדוע לא הכינה מזכר לגבי תשובת הפרקליטה. בתשובה לשאלת הסניגור מדוע המשטרה לא פנתה לבית המשפט בבקשה להוציא צו, השיבה מירב כי מבחינתה היא סיימה את הטיפול בתיק, כי היו חוקרים אחרים שטיפלו בתיק, והיא בסך הכל התבקשה לבצע השלמות. עדותו של ד"ר נחום כץ 23. ד"ר כץ הוא רופא מבית החולים "גהה" אשר כתב את דו"ח סיכום המחלה של א' לאחר שלקה באירוע הפסיכוטי בגן הילדים בחודש ספטמבר 2002. ד"ר כץ העיד – בהסתמך על הרישומים מאותה תקופה – כי א' אובחן כסובל מהפרעה דו קוטבית, מניה-דפרסיה, כי הגיע לבית החולים במצב מאני, פסיכוטי, והתקשה להשלים עם עובדת היותו חולה. מהרישומים של הצוות הרפואי בתיקו של א', הסיק ד"ר כץ כי למרות שא' הובא במצב פסיכוטי לבית החולים, הצוות שטיפל בו התרשם שדבריו בקשר לתקיפות המיניות לא היו חלק ממחשבות השווא שלו. ד"ר כץ הבהיר בעדותו כי הוא אינו יכול לקשור בין חשיפת התכנים על ידי א' בפני לובה לבין האירוע הפסיכוטי, אך גם לא יכול לשלול זאת. לדברי ד"ר כץ, אם אדם מספר על התעללות מינית שעבר, ובהיותו במצב פסיכוטי ממשיך לספר על אותם תכנים, וכך גם לאחר האשפוז – והתכנים נשארים כפי שהם – הסבירות של האמינות עולה בצורה משמעותית. עדויות ההגנה עדותו של המערער 24. המערער העיד כי לדעתו א' מעולם לא הבין את דרישותיו שילמד טוב, כי הוא עזר לא' רבות בלימודים, כי הלימודים התקיימו הן בחדרו של א' והן בסלון דירתם, כי תמיד הדלתות היו פתוחות וכי ל' תמיד היתה נוכחת בבית. המערער העיד כי בין הגילאים 8-6 א' נשלח למכון פסיכיאטרי בשל קשיים לימודיים, וגם כשהיה בגיל 10 היה משחק בחול עם ילדים בני 5-4. לדבריו, הסב את תשומת לבה של ל' למצבו של בנה, אך זו ביקשה ממנו שלא יתעסק בכך. באשר לניסיון ההתאבדות של א', המערער העיד כי הם חששו לשאול אותו מדוע קפץ, כדי לא לגרום לו לטראומה, אך הם ידעו שהדבר נבע מויכוח שהיה לו עם ילד אחר. המערער העיד כי בערך בשנת 1992 ל' לקחה את א' לטיפול אצל לובה, לאחר שראתה שהוא בדיכאון ושסדר היום שלו נהפך – ישן ביום, ועובד ומצייר בלילה. המערער העיד של' אמרה לו שיש ללובה שיטת טיפול בה היא חוזרת לתקופת הילדות של המטופל. לדברי המערער, בעקבות הטיפול החל א' להתרחק ממנו ומל', חדל לכנות אותם "אבא ואמא" וסירב לבקשתם להחליף את לובה במטפלת אחרת. המערער העיד כי בשנת 1997 א' סטר לו והוא נפל, ובעקבות זאת אמר לל' שהוא לא רוצה שא' ימשיך להתגורר איתם בדירה, וא' עבר להתגורר עם אחות של ל' (להלן: ל.מ.). המערער סיפר כי הרקע לאירוע היה חשבון טלפון של כ-500 ₪ שהתקבל באותו יום, בגינו דרש מא' לשוחח פחות בטלפון בשעות היום. לגרסתו של המערער, תלונתו של א' נובעת מהיותו חולה נפש הסובל לפעמים מ"דילוסינציה בראש" (הכוונה לדמיונות שווא – י.ע.), כי מעולם לא פגע בא', ובסך הכל הוא ול' ביקשו ממנו שילמד כמו שצריך ושינקה את חדרו. המערער אישר של' היתה נוטלת דם מהווריד של א' ומזריקה לו לישבן, אך הדבר נעשה לשם טיפול בפצעי בגרות שהיו לו בגילאים 14-13. המערער הכחיש כי אי פעם הסתובב בבית ערום. 25. בחקירתו הנגדית אישר המערער שא' נכנס לכיתה א' צעיר לגילו בגלל שהיה מחונן. כן טען כי לובה היא זו שהכניסה לא' את הרעיונות שהוא הותקף על ידי המערער. המערער העיד כי לא נותר עם א' לבד בבית, וכי כשהיה שב מעבודתו ל' כבר היתה נוכחת, שכן סיימה לעבוד ב-3 בצהריים, ואילו הוא עבד שבוע אחד ברחבי אוקראינה ושבוע אחד בעיר מגוריהם, לסירוגין, ובשבוע שהיה עובד בעיר מגוריהם היה שב הביתה בסביבות 6-5 בערב, כאשר ל' כבר נמצאת כאמור בבית. המערער הכחיש כי אי פעם נכנס לקלח את א' באמבטיה, ולדבריו ל' היא זו שתמיד קילחה אותו, וכי כבר מגיל 7 א' טען שהוא ילד גדול ויכול להתקלח לבד, ומכל מקום, א' מעולם לא ביקש ממנו לעזור לו, כך שהוא אף פעם לא מצא לנכון להיכנס כשא' באמבטיה. המערער העיד כי הקליט את אמה של ל' לאחר שא' הגיש את תלונתו במשטרה, בה היא מספרת מה דעתה על תלונתו. לדבריו, פנה למשטרה לחוקר אלכס בשאלה איך לתרגם את הקלטת, והלה השיב לו שזה עניין לעורך-דין, לא למשטרה. לדבריו, עורך דינו יודע על קיומה של הקלטת האמורה. המערער אישר בעדותו כי אכן אמר לא' שהוא מממן אותו ושא' תלוי בו. לשאלת הסניגור כיצד בהודעתו הראשונה במשטרה המערער אמר שאינו זוכר מקרה של' הזריקה לא' משהו, ואילו בהודעות שלאחר מכן ובעדותו מסר של' אכן הזריקה לא' כטיפול לפצעיו – המערער השיב שייתכן שדיבר עם ל' ונזכר, ואם ניתנו זריקות זה היה רק בגיל 13 לערך, ולא בגיל 7, ומכל מקום, הוא ול' מעולם לא קשרו את א'. המערער אישר כי לימד את א' מתמטיקה, כי א' התקשה מאוד, וכי המערער ביקש מל' לא להפריע להם, אך הדלת תמיד היתה פתוחה. עוד אישר המערער כי לפעמים כינה את א' טיפש וטמבל, לאחר שא' גנב מהבית כל מיני דברים, וכי לעתים היה מכנה אותו בשם של בת, לאחר שא' היה מתחיל לבכות בעקבות צעקות שספג. כן סיפר שאביו הביולוגי של א' היה בא לבקרו מדי שבוע עד הגיעו לגיל 12 לערך, וכי השניים היו יוצאים לטייל. לדבריו, לא לימד את א' חינוך מיני. לשאלת בא כוח המדינה, כיצד ילד מחונן אשר עולה לכיתה א' טרם זמנו נכשל כך במתמטיקה, המערער השיב שא' היה במכון פסיכיאטרי כבר מגילאים 8-6, וכי לאחר שהוא היה מלמד את א', א' היה מצליח. המערער הכחיש שהיה זורק את חפציו של א', ולדבריו עשה כן רק פעם אחת, כאשר א' היה כבן 20 ובשל הבלגאן אי אפשר היה להיכנס לחדרו. המערער אישר שדרש שא' יזחל ויאסוף את חפציו באותה תקרית, וכי לפעמים היה צובט אותו כדי להבהיר לו שאין לו מה לפחד מאנשים, אך הכחיש כי אי פעם אמר לו להתפשט. כן אישר בעדותו שייתכן שלפעמים הכה את א', אך לא חזק. המערער העיד כי אינו יודע כיצד א' ידע שיש מזרון בדירה בת החדר שקיבל מעבודתו, וכלשונו "עד היום זה סוד, אני לא יודע. אולי דיברנו עם ל' משהו, היה אצלו בראש שהוא היה שם, לא זוכר" (פרוטוקול, עמ' 292). 26. המערער העיד כי לאחר שעלו ארצה, א' התגורר תקופה קצרה בקיבוץ ובישיבה, ולאחר מכן למד במכינה באוניברסיטה, אך הלימודים היו לו קשים, ובשל קשיי שפה וחבלי עלייה הוא נכנס לדיכאון, ולכן ל' הפנתה אותו ללובה. המערער המשיך והעיד כי לדעתו לובה הכניסה לא' את הדברים לראש. לשאלת בית המשפט איזה אינטרס היה ללובה לעשות כן, השיב המערער "לובה מהתחלה היתה נגדנו, היא לא רצתה בגלל זה לדבר..." (פרוטוקול, עמ' 306). בהתייחסו לאירוע הציור, המערער אישר כי באחת הפעמים ביקש מא' שינקה את חדרו, ולאחר שא' סירב הוא השליך דברים מהשולחן, לרבות דפים, וכי ייתכן שאחד מציוריו של א' השתרבב לשם. המערער העיד כי השליך את הדברים לרצפה וביקש מא' לנקות, וכי א' איים שהוא יקפוץ שוב מהחלון, ואז המערער יצא מהחדר. אשר לאירוע המקלדת, המערער אישר שביקש מא' להשתתף בתשלומי המשכנתא לאחר שא' התחיל לעבוד, אך א' אמר שהוא לא ישלם גרוש. המערער הכחיש כי השליך את המקלדת של א', ובתשובה לשאלת בא כוח המדינה האם אנס את א', המערער הפנה לפערים בין מימדי הגוף שלהם. עדותה של האם ל' 27. ל' העידה שאביו הביולוגי של א' היה חולה נפש, כי הוריו הסתירו זאת ממנה, וכי כאשר א' היה בן 6 היא התגרשה ממנו, מאחר שהוא היה מאד מוזר ול' חשה שחייה נגמרו, וחשבה שאם תיקח עמה את א' זה ימנע ממנו מלרכוש את המוזרויות של אביו. לדברי ל', עיקר הויכוחים נסבו על סירובו של א' ללמוד, ובהגיעו לגיל 6 ל' רשמה אותו למרכז פסיכיאטרי, ראשית בשל מחלתו של אביו ושנית כדי להבין למה הוא לא רוצה ללמוד. לדבריה הוא היה במעקב עד גיל 9-8, אך משראו שאין בכך תועלת חדלו לשלוח אותו לשם. ל' העידה כי נסיונו האובדני של א' נבע לדעתה מהפחד שלו מהמורָה לאנגלית, שהיתה לדבריה אשה מאד קשה, ולאחר שעבר לכיתה אחרת חייו השתפרו מאד. ל', אחות במקצועה, אישרה כי אכן נטלה דם מהווריד של א' והזריקה לו לישבן במסגרת מה שכינתה "רפואה אוטוגנית", והדבר נועד לדבריה לטפל בפצעי בגרות, כטיפול חלופי לאנטיביוטיקה. ל' סיפרה כי זה היה הטיפול המקובל והמומלץ באותם ימים, והכחישה כי אי פעם קשרו את א'. ל' העידה על עצמה כי היתה אמא מאד דאגנית, וכי הפגיעות עליהן מספר א' לא היו ולא נבראו. 28. לדברי ל', לאחר שעלו ארצה א' שהה זמן מה בקיבוץ, ולאחר מכן בישיבה. אחר כך למד במכינה שנתיים, ורצה להמשיך גם לשנה השלישית – עליה שילמו המערער ול' 12,000 ₪, אך בשלב מסוים א' התחרט וסירב ללמוד ובמשך שנה לא עשה דבר, למגינת לבם של הוריו שרצו שירכוש מקצוע. ל' סיפרה שכאשר א' חזר מהישיבה הוא היה "במצב לא מאוזן", היא קבעה לו תור לרופא פסיכיאטר, שם הופנתה לפסיכולוגית בשם לובה. ל' העידה שלובה סירבה לדבר אתה ואמרה בגסות שבכוונתה לדבר רק עם הפציינט שלה. בתחילה א' היה הולך אליה 3 פעמים בשבוע, ולאחר מכן התדירות פחתה לפעמיים בשבוע, מה שגרם לא' לשקוע בדיכאון. ל' סיפרה כי היו תקופות בהן א' היה צריך טיפול יותר רציני, ואז היא היתה מתקשרת ללובה, אך זו אף פעם לא רצתה לשוחח אתה ותמיד האשימה אותה שא' בריא לגמרי ושאם א' יזדקק לטיפול היא תשלח אותו. לדברי ל', א' היה קשור מאד ללובה וסירב ללכת לפסיכולוגית אחרת, עד כדי כך שהוא המשיך ללכת ללובה גם באופן פרטי. ל' הכחישה כי אי פעם אמרה ללובה שהיא מבקשת שא' ישכח את כל הדברים הרעים, ומעולם לא לקחה אותו למכשפים ומהפנטים. ל' העידה שהיחסים בינה לבין א' היו טובים מאד, ואילו עם המערער היו ויכוחים על רקע של בלגאן, שכן חדרו של א' היה מאד מבולגן עד כדי כך שאי אפשר היה להיכנס אליו, א' לא נטל חלק בניקיון הבית, ול' והמערער חשו אי נוחות כאשר חברים של א' נכנסו לחדרו. 29. ל' העידה כי בחודש יולי 2004 [מחומר הראיות עולה כי מדובר בראשית חודש יוני 2004] לובה התקשרה אליה והטיחה בה שהמערער הוא פדופיל שאנס את א', של' השתתפה במעשים אלו ושהיא נתנה לא' זריקות טשטוש. לדברי ל', לובה סירבה לשמוע את תשובתה, אמרה לה שהיא לא רוצה לשמוע את שקריה, אמרה לה שלעולם לא תראה את בנה ואת נכדתה, וסיימה בכך שקיללה אותה שתישרף בגיהנום. בעקבות אותה שיחה הגישה ל' תלונה ביולי 2004 להסתדרות הפסיכולוגים בישראל נגד לובה, זאת כחודש לפני שא' הגיש את תלונתו במשטרה. בחודש אוגוסט נתקבלה תשובת יושב ראש ועדת האתיקה של ההסתדרות, ולפיה מאחר שלובה אינה פסיכולוגית כי אם עובדת סוציאלית, על ל' לפנות לוועדת האתיקה של איגוד העובדים הסוציאליים. ל' פעלה בהתאם והגישה תלונה לגוף המתאים, ונענתה שעליה להעביר עותק ללובה ולמלא טופס ויתור על סודיות, אלא שבשלב זה א' כבר הגיש תלונתו במשטרה, ובמכתב נוסף מטעם השירות לעבודה סוציאלית מיום 22.11.2004 נאמר לה שאין באפשרותם להתערב שעה שהעניין מצוי בבדיקה משטרתית. עוד נציין כי ל' אף הגישה תלונה במשטרה ביום 7.11.2004 בעקבות השיחה הנטענת בינה לבין לובה, ולאחר שא' פנה במכתב למקום עבודתה בבית החולים ושוחח עם האחות הראשית של בית החולים. ל' מסרה בתלונתה במשטרה כי בנה א' תלה ברחוב מודעות, ושהיא לא התלוננה בשעתו מאחר שמדובר בבנה. בבוקר שלפני העימות שנערך במשטרה בינה ובין המערער לבין א', א' התקשר אליה ואמר לה שהוא יודע על התלונה שהגישה לאיגוד האתיקה של העובדים הסוציאליים נגד לובה, שלובה היא חלק ממנו ושהוא יעשה הכל כדי שהיא והמערער ימותו, אבל שקודם יקבלו התקף לב. בתלונתה הביעה ל' חשש למצבו הנפשי של א' וביקשה את עזרתה של המשטרה בהפסקת ההטרדות והאיומים מצדה של לובה. 30. לדברי ל', היא עבדה בשלוש עבודות כדי לאפשר לא' את צורת החיים שרצה, ובפרט כדי לממן את חשבון הטלפון שלו. לאחר שהתקבל חשבון טלפון גדול היא והמערער פנו לא' ואמרו לו שחבל לשלם כל כך הרבה, אך א' אמר שזו צורת החיים שלו. בתגובה המערער הציע שיתחלקו בחשבון החשמל, וא' יצא מהדירה. לאחר זמן מה חזר, התיישב לאכול ואמר למערער שהוא ירביץ לו. המערער, בתגובה, אמר לו "נו, תנסה", וא' נתן למערער סטירה והפילו לרצפה. ל' סיפרה שהמערער היה מאד חיוור, ושהיא לקחה את א' לבית אחותה שם התגורר במשך כחודשיים, עד שהוא ואשתו דהיום שכרו דירה. ל' הכחישה שהמערער היה מכה את א', אך אישרה שהם נהגו לריב בעניין הלימודים ובשל הבלגאן והלכלוך. לדברי ל', היא עזרה לא' ככל שיכלה לאחר ששכר דירה, כיבסה עבורו, הכינה לו אוכל, שטפה כלים, וכי היחסים ביניהם היו טובים. כן העידה שאשתו דהיום של א' (לה נישא בשנת 2000) היתה חברה שלו במשך מספר שנים עובר לחתונה, והיתה מסתובבת בביתם בחופשיות. 31. ל' העידה שהפעם הראשונה שנודע לה כי בנה טוען שהמערער ביצע בו מעשים מגונים היתה בשנת 2001, כשהוזמנה לדירתו והוא ביקש לספר לה על כך. במענה לשאלתה מדוע לא סיפר לה על כך אף פעם, א' השיב שהיתה לו אמנזיה וכי לא זכר את הדברים. ל' הכחישה כי אמרה לבנה שכעת היא מבינה למה המערער לא קיים אתה יחסי מין במשך 13 שנה, אך אישרה שאמרה לו שהיא מאמינה לו. ל' העידה שלמחרת הלכה לבנק, משכה כסף ופנתה לעורך דין כדי לפתוח תיק גירושין, אך חברתה לעבודה המליצה לה לשוחח על כך עם פסיכולוגית, וכך עשתה. לדבריה, הפסיכולוגית אמרה לה לשוחח על כך עם המערער, שהכחיש מכל וכל את הדברים, ושכנע אותה שלא ייתכן שהדברים קרו. 32. ל' הכחישה כי ראתה דימום מפי הטבעת של א', אך אישרה כי לאחר שעבר ברית מילה בישראל סבל מדימום. כן סיפרה כי פעם אחת, כשא' כבר היה מבוגר יותר, בישראל, הוא התלונן על משהו בישבן, ובתגובה היא ביקשה לראות במה מדובר. א' השיב לה שלא נעים לו, אך היא ענתה לו שהיא אמא שלו ואחות, ושיראה לה במה מדובר. אז ראתה שיש לו טחור קטן, ולדבריה, מיד לקחה אותו לכירורג אשר הורה לו להרים משקולות בשכיבה בלבד, ולא בעמידה. ל' הכחישה כי המערער הסתובב אי פעם עירום בדירה, והעידה שהוא ישן עם תחתונים. כן הכחישה כי הכתה אי פעם את בנה, ולדבריה היתה אֵם מאד דאגנית. המערער מעולם לא איים על א' שיגרש אותו מהבית, היא אף הציעה לא' לעבור לגור עם חברים בהיותו כבן 23 ולעזור לו בתשלום שכר הדירה, אך א' העדיף להישאר בבית. 33. בחקירתה הנגדית ל' העידה שא' התפתח מעט לאט מבחינה שכלית, הוא לא היה מחונן, ולקראת הגיעו לגיל 6 היה צורך להחליט אם להעלות אותו לכיתה א', וכך נעשה. ל' אישרה שא' והמערער לא הסתדרו ביניהם למן ההתחלה, כי הירידה שלו בלימודים לא היתה ירידה חדה בעקבות היכרותו עם המערער, אלא מתונה ועקבית, וזאת בניגוד לדבריה בחקירתה במשטרה שם אמרה כי בנה סבל מירידה חדה בלימודים לאחר שהכיר את א'. ל' העידה שעד כיתה ח' בנה לא היה תלמיד טוב, ובשנתיים שלאחר מכן שכרו עבורו מורים פרטיים והוא התקדם טוב מאד. ל' הכחישה שא' זחל לכיוונה לאחר אירוע האמבטיה וטענה שלא היו דברים מעולם. היא אישרה כי בתחילה האמינה לדברי א', אך לדבריה לבנה יש נטיה לשקר עוד מימי ילדותו. לאחר שהלכה לפסיכולוגית ושוחחה עם המערער, הבינה שלא ייתכן שהדברים קרו, שהרי הייתה כל הזמן בסביבתו של א', ולא ייתכן שהחמיצה דברים כאלה, מה גם שהדלת בחדרו של א' לעולם לא היתה נעולה והיא היתה נכנסת לשם מתי שחפצה. ל' סיפרה שבערבים היתה יושבת עם א' והיו קוראים יחד ספר מצחיק, היו להם שיחות נפש, וא' מעולם לא אמר דבר. כן העידה שלאחר נסיונו האובדני של א' בנערותו היא שאלה אותו מדוע עשה זאת, אך הוא לא סיפר לה. עדותו של ד"ר דורפמן 34. ד"ר דורפמן הוא אורולוג אשר בדק את המערער והגיש בעניינו חוות דעת מומחה לבית המשפט. נציין כי עדותו של ד"ר דורפמן היתה קצרה. לדבריו, בדק את המערער כשאיבר מינו במצב רפוי, כך שלא יכול היה לחוות דעה בנוגע למצב העורלה ביחס לכיפת הפין במצב של עוררות מינית. בנוסף העיד שלאנשים מבוגרים אין חומר מתחת לעורלה, אך יכול להצטבר לכלוך, אשר מתנקה שעה שיש זקפה. כן העיד לעניין הריח כי מדובר בעניין סובייקטיבי התלוי באדם שמריח, ובנוסף התייחס לצבעו של איבר מינו של המערער. עדותה של ט' 35. ט' היא ידידת המשפחה מאז שנת 1992, אחות במקצועה, אשר למדה יחד עם ל' את לימודי ההסמכה בישראל. ט' העידה שהגיעה לבית המשפחה לעתים קרובות, כמעט כל ערב לאחר הלימודים, ולפעמים אף ישנה בדירתם. ט' סיפרה שהמערער עזר להן רבות, שירת אותן ובישל בשבילן ודאג ליצור להן את התנאים הנוחים ביותר כדי ללמוד. עוד סיפרה כי א' הותיר עליה רושם של ילד נורמאלי וחייכני. ט' סיפרה שכאשר חגגו לל' יום הולדת 50 (בסביבות שנת 2000), א' נשא דברים חמים מאד אודות אמו, הודה לה מאד על שנתנה לו ללמוד ושהיא האמא הכי טובה בעולם. ט' העידה של' פנתה אליה נסערת ובוכה וסיפרה לה על האשמותיו של א'. לדברי ט', היא לא האמינה לאף מילה של א', שכן היא מכירה את ל' היטב ויודעת עד כמה היא בן אדם עם כושר אבחנה חד ומפותח, ועד כמה אהבה את א' הכי בעולם. ט' סיפרה של' סיפרה לה שהיא רוצה לפנות מיד לעורך-דין ולהתגרש מהמערער, והיא ניסתה לשכנע את ל' לא לפעול בחיפזון. ט' העידה כי דיברו על כך כמעט כל יום, ושהיא הרגישה שהיא משמשת לל' כפסיכולוגית. ט' העידה כי א' היה ילד מפונק, מעולם לא עזר בבית או עשה משהו למען הוריו. לדבריה, לא זיהתה שום דבר שהעיד על התנהלות בלתי תקינה בבית, אף שהתארחה בביתם על בסיס קבוע במשך כשנתיים. עדותה של ל. מ. 36. ל.מ. היא אחותה הקטנה של ל', בין השתיים מפרידות כשלוש שנים וחצי והיא עלתה ארצה בשנת 1995. ל.מ. העידה שאביו הביולוגי של א' לא שירת בצבא מאחר שהיה חולה בסכיזופרניה, ואמה ניסתה לשכנע את ל' לא להתחתן עמו, אך אירוע החתונה כבר נקבע ולכן החתונה לא בוטלה. לדבריה, זכור לה שא' היה ילד שמח, אך בהגיעו לגיל 4 היא כבר לא התגוררה בסמוך אליהם, אלא ביקרה אותם אחת לשנה למשך שבוע, שאז לנה בבית אמה. ל.מ. סיפרה שא' עבר להתגורר אצלה למשך חודשיים לאחר שנתן מכה למערער בעקבות ויכוח על חשבון טלפון. לדבריה, א' היה נוהג לחזור בשעות מאוחרות. 37. מפרוטוקול עדותה של ל.מ. עולה שהתעוררו קשיים בלתי מבוטלים לתרגם את השאלות והתשובות, ועורכי הדין התקשו לחלץ ממנה תשובות לחלק משאלותיהם. מכל מקום, היא הכחישה את גרסתו של א' לפיה, לאחר שבתו נולדה והוא סיפר לה על מה שחווה בילדותו מצד המערער, היא אמרה לו בתגובה "זה שייך לעבר, תשכח מזה". בחקירתה הנגדית ל.מ. העידה שא' קצת שונא את המערער. כן העידה כי כשנפגשה עמו להעביר לו את המתנות ששלחה לו אמו לרגל הולדת בתו, א' ישב ודיבר לעצמו, מה שהזכיר לה את אביו הביולוגי. פסק דינו של כב' השופט סטולר 38. השופט סטולר התייחס בפסק דינו אל העדויות השונות והעריך כל אחת מהן בנפרד. אעמוד בקצרה על עיקרי דבריו: (-) עדותה של לובה – ל' היא זו שלקחה את א' לטיפול פסיכולוגי, ואם היה לה ולמערער מה להסתיר אין זה סביר שהיו שולחים אותו לטיפול. בנוסף, אין תימוכין לדברי המתלונן כי ל' ביקשה מלובה שתגרום לו לשכוח הכל. לובה העידה כי כבר בשנת 1991 או 1992 היא הבינה שא' חווה התעללות סדיסטית בעלת גוון מיני, אך לא עשתה דבר כדי לנסות ולנתק את א' מהמערער, והדבר מעורר תמיהה. עוד יש לתמוה על כך שעניין האירועים המיניים הועלה על ידי א' במפורש רק לאחר 10 שנות טיפול. לובה העידה שהאירוע הפסיכוטי בגן הילדים היה אירוע חד פעמי. אלא שמשיחה שניהלה בשעתו עם גורם בבית החולים "גהה" עולה שהיא סיפרה למטפליו שבמהלך הטיפול היו מספר פעמים בהן א' ביטא מחשבות פסיכוטיות ושהיא המליצה לו על טיפול אנטי פסיכוטי אך הוא סירב לכך. בהודעתה במשטרה לובה מסרה שא' היה באמנזיה, כלומר לא ממש זכר מה המערער עשה לו. לעומת זאת, בעדותה בבית המשפט הכחישה זאת, ואמרה שהחוקר אלכס השתמש במילה זו והיא רק השיבה בחיוב. עיון בהודעה מעלה כי היא משקפת סיפור ערוך בשטף, ללא מעורבות של החוקר. אם אכן לקה א' באמנזיה, מן הראוי היה שהדבר יוכח בחוות דעת מקצועית. השופט סטולר התרשם שלובה ממזערת את מצבו הנפשי הבעייתי של א'. בנוסף, בפני בית המשפט הונח תיעוד רפואי רק משנת 2002, ולדברי לובה היא הסתפקה בכך מאחר שהפרקליטה אשר טיפלה בתיק ביקשה ממנה רק מקבץ של שיחות אשר יכולות לשקף נאמנה את הלך רוחו של א'. מצב זה פוגם ביכולת לעמוד על אמיתות טענותיו של א'. בשורה התחתונה, השופט סטולר קבע כי אין להעניק משקל גדול לעדותה של לובה, אשר כללה סתירות והעלתה תהיות. (-) עדותה של תמר – ברשותה של תמר לא נמצאה התרשומת הנוגעת לראיון הקבלה שנערך לא' במרכז הסיוע, ולדבריה לא נתבקשה על ידי התביעה לחפש אחר תיעוד זה. בנוסף, תמר העידה כי א' סיפר שהותקף בין הגילאים 12-6. דברים אלה עומדים בסתירה לתלונותיו של א'. באשר להסבר כי למתלונן קל יותר לספר על התעללות שעבר בהיותו ילד חסר יכולת התנגדות מאשר על התעללויות שעבר כבוגר – הרי שהיה מקום לגבותו בחוות דעת פסיכיאטרית. מכל מקום, לדברי א', ההתעללות באוקראינה נפסקה בגיל 16, ולא בגיל 12. (-) עדותה של מיכל – מיכל העידה שהתרשמה כי ל' אינה אמינה, וכי היא מרוכזת בעצמה. מיכל העידה כי קיבלה חיזוק לכך לאחר שיחתה עם הפסיכולוגית אליה פנתה ל' בשעתו, ד"ר רותי, וטענה כי מה שהציק לל' היה עניין הנכדה שלה (בתו של א') ולא תלונותיו של א'. אלא שמסיכום השיחה בין מיכל לבין ד"ר רותי שנערכה על ידי מיכל בזמן אמת, עולה כי ל' שוחחה עמה על תלונותיו של א'. בנוסף, ל' העידה שהלכה לראשונה לד"ר רותי בשנת 2001 בעקבות שיחתה עם א' (ולאחר מכן בשנית בשנת 2004 בעקבות שיחתה עם לובה), ואילו הנכדה נולדה בשנת 2003, מה שאינו מתיישב עם אבחנותיה של מיכל. (-) עדותה של מירב – מירב התבקשה לבצע שלוש פעולות של השלמת חקירה, בהן פניה לפסיכיאטר המחוזי בבקשה לערוך לא' בדיקה פסיכיאטרית. בדיקה שכזו לא נערכה בסופו של דבר, אף שהמערער טען שהתלונה היא פרי דמיונו של א', הסובל ממחלת נפש שגורמת לו להזיות ובוחן מציאות לא תקין. הפרקליטות סברה שטענת המערער היא רצינית דיה כדי לבקש את בדיקתו של א', אך זו כאמור לא בוצעה, בהסתמך על קביעתה של לובה – שהיא עובדת סוציאלית ולא פסיכיאטרית. אילו היתה מירב עושה את שנתבקשה לעשות, היה בכך כדי לשפוך אור על שאלת מצבו הנפשי של א'. (-) עדותו של ד"ר כץ – ד"ר כץ העיד שנושא ההתעללות המינית לא נתפש על ידי הצוות המטפל כחלק רלוונטי לטיפול לו נזקק א'. לפיכך, כך נקבע, יש בכך כדי לייתר את אבחנתם של אנשי הצוות באשר לגרסתו של א' בנושא זה. ד"ר כץ העיד כי על מנת ליתן תשובה מחייבת בנוגע לאמינות המידע שא' סיפר בעת אשפוזו, היה מקום לבדוק את א' לאחר המצב הפסיכוטי ולהשוות את התכנים. במקרה דנן לא נעשתה בדיקה כאמור, ולפיכך לא ניתן לקבוע האם תלונתו של א' היא מחשבת-שווא אם לאו. עוד העיד ד"ר כץ כי אמנם קיימת סבירות מסוימת לקיומו של קשר בין מצבו הנפשי של א' בעת האשפוז לבין חשיפת התכנים המיניים בפני לובה, אך אין בידיו כלים לקבוע זאת. (-) עדותה של ל' – השופט סטולר התרשם כי ל' תפקדה כאם חמה ומסורה אשר שמה את צרכיו של א' בראש סדרי העדיפויות. לא נמצאו תימוכין לטענות כי היא היתה שותפה למעשיו של המערער או שניסתה להסתירם או "להעלימם" מראשו של א'. גם העובדה של' המשיכה לסייע לא' בכל צרכיו לאחר שעזב את הבית אינה מתיישבת עם מי שמנסה להסתיר ממנו דבר מה. מדברי ל' עולה כי א' היה ילד מבולגן, אשר התקשה בלימודים ואשר לא סר למרותם של הוריו, ולאחר שבגר בחר לא לטול חלק בהתמודדות עם קושי הקיומי של המשפחה. לאחר שהומלץ לל' לפנות עם א' למרכז לבריאות הנפש, הם הופנו ללובה, ולמן תחילתו של הטיפול אצלה ל' החלה לזהות שינויים בהתנהגותו, עד כדי שא' חדל לכנות את המערער "אבא". דבריה של ל' כי לא אחת הפצירה בא' לצאת מהבית לחיים עצמאיים תוך שהסכימה לסייע לו בתשלום שכר הדירה נמצאו מהימנים על השופט סטולר, אשר הטעים כי קשה לקבל את עמדת המתלונן כי בחר להתגורר בבית הוריו עד גיל 26, אף שהיתה לו אפשרות לגור מחוץ לבית. הרושם מדברי ל' היה כי א' היה ילד מפונק, שנזקק כבר מגיל קטן לטיפולים פסיכיאטריים. השופט סטולר התרשם מכאבה העמוק של ל' מאופן התרחשות הדברים, את האובדן שחשה מבחירתו של א' לא לאפשר לה לראות את נכדתה, את תחושותיה מההאשמות שא' הטיח בה. במילותיו של השופט סטולר: "התמונה שהצטיירה אצלי היא של אם חמה ואוהבת אשר נתנה את כל אהבתה, השגחתה ודאגתה לבנה היחיד, אשר השביעה מרורים בפרקי זמן ארוכים בחייו, ולעת בגרותה, כשהגיעה זמנה להינות מנכדתה, הדבר נמנע ממנה. למרות מעשיו של בנה, לא שמענו התבטאויות חריפות כלפיו. התמונה הכללית היא אפוא שראיתי לתת אמון בעדותה של ל' ששידרה כאב אמיתי ואמינות". (-) עדותו של ד"ר דורפמן – השופט סטולר התרשם כי קיים שוני מהותי בין האופן בו תיאר א' את איבר מינו של המערער לבין ממצאיו של ד"ר דורפמן, הן לגבי צבע איבר מינו של המערער, הן לגבי תיאור האופן בו מכסה העורלה את ראש האיבר. כן צוינו דבריו של ד"ר דורפמן כי אצל מבוגרים אין חומר המצטבר מתחת לעורלה. השופט סטולר ציין כי יש לצפות מא' שיכיר היטב כיצד נראה איבר מינו של המערער במצב של זיקפה, וכי יש בחוות הדעת של ד"ר דורפמן כדי להטיל ספק באמרותיו. (-) עדותה של ט' – השופט סטולר ציין כי אין משמעות לכך שט' לא הבחינה בדבר חריג, שהרי יש להניח שהמערער לא ביצע את המעשים בשעה שהיא נכחה. ואולם, יש חשיבות לדבריה באשר להתנהגותו של א' בבית, והעובדה שהיא לא הבחינה אצלו בשום שינוי או אי סדר בהתנהגותו או בהתנהגות מי מבני הבית – אומרת דרשני. (-) עדותה של ל.מ. – מדברי ל.מ. ניתן להסיק על האירועים בבריה"מ, ומהם עולה כי א' היה ילד שמח עם חברים, שאהב לצאת למסיבות, אך גם כי היה ילד מפונק שלא אהב לעזור בעבודות הבית והתעצל ללמוד. נקבע כי אין בדברי ל.מ. תמיכה לדברי א', ויש בהם תמיכת-מה לדברי המערער ול'. (-) עדותו של המערער – השופט סטולר קבע שהמערער ענה באופן ענייני על כל השאלות מבלי להתחמק מאף שאלה. ניכר מדבריו שחינוכו של א' ורכישת השכלה עבורו היו חשובים לו, וכי הוא שם דגש על החיים בבית בקשר לסדר וניקיון – עניינים אשר היו לא אחת במוקד המחלוקת בינו לבין א'. בדבריו של המערער לא נמצאה אף סתירה מהותית שיש בה כדי להטות את הכף נגדו. (-) כשלי חקירה – השופט סטולר הצביע על שורה של מחדלי חקירה המחלישים להשקפתו את עמדת המאשימה באופן משמעותי: § לא נעשתה כל פניה לגורמי רפואה באוקראינה בניסיון למצוא תיעוד על הפגיעות אשר תוארו על ידי א', זאת למרות שהחוקר מצא לנכון לערוך למערער "תרגיל חקירתי" בעניין זה. § הציור שלגביו א' טען שהמערער דרך עליו באירוע המקלדת [נ/1] לא נתפס לפני המשפט, אף שהוצג על ידי א' בשלב החקירה. § אי זימונם של עדים רלוונטיים אשר יכולים היו לבסס את הגנת המערער או לאשש את תלונתו של א', כמו אשתו של א' וחבריו. בנוסף, החוקר לא ביצע השלמת חקירה לאחר שא' אמר שסיפר לדודתו אודות אירוע האמבטיה, ונמנע מלהזמין את הדודה לחקירה, ואף לא את סבתו ואביו הביולוגי. § מירב העידה כי עדכנה את הפרקליטה בנוגע לתשובת הפסיכיאטר המחוזי אך אין כל תיעוד לשיחה זו של מירב עם הפרקליטה, ולא ברור על סמך מה הוחלט שא' אינו סובל ממחלת נפש מלבד דברי המטפלת. § עצם אי עריכת הבדיקה הפסיכיאטרית, אף שהפרקליטות סברה כי יש בכך צורך. המתלונן עצמו הצהיר כי היה נכון לעבור בדיקה כזו. 39. השופט סטולר הסיק, אפוא, כי המדינה לא הוכיחה מעל ספק סביר את עובדות כתב האישום, ואלו עיקרי טעמיו: (-) אין זה סביר שא', בילדותו, הלך ברחבי בית הספר כשמעכוזו מטפטף דם מבלי שאיש שם לב לכך, ומכל מקום, לא נעשה מצד המדינה כל ניסיון להביא עדות או ראיה לתמוך בכך. (-) א' מסר גרסאות שונות לאורך השנים באשר לטווח הגילאים בו נעשו המעשים המיניים. בבית חולים גהה סיפר כי המעשים נעשו בהיותו כבן 16-6, ואילו בקבוצת התמיכה אמר כי הדברים נעשו בהיותו כבן 12-7. (-) בחקירתו בבית המשפט, א' נשאל האם הוא מכיר את הביטוי התיישנות, והאם ידוע לו שאילו לא היה מספר שהמערער התעלל בו לאחר שעלו ארצה – לא היה מוגש כתב אישום. א' השיב בשלילה. עם זאת, מתיעוד אחד המפגשים בקבוצת התמיכה כשנה לפני הגשת התלונה, א' אמר כי הוא קרא על בת 30 שנאנסה בגיל 5 ולמרות התיישנות התוקף נידון ל-5 שנות מאסר והוטל עליו לפצות אותה ב-50,000 ₪. (-) מהממצאים הרפואיים ומחומר הראיות עולה שא' סובל מבעיות נפשיות, החל מילדותו אז נלקח על ידי אמו למרכז פסיכיאטרי, דרך נסיונו האובדני, וכלה באירוע הפסיכוטי בו לקה בגן הילדים. עדותה של לובה, אשר טענה כי א' לא סובל ממחלה נפשית הגורמת לו להזיות, אינה קביעה מוסמכת שכן היא עובדת סוציאלית בהכשרתה, והיה מקום לקבל חוות דעת רפואית בעניין. (-) לובה מסרה במשטרה שא' סובל מאמנזיה. אי לכך, מדובר במצב של זכרון מודחק אצל א', ובהעדר ראיות חיצוניות התומכות באמינות הזכרונות המודחקים, אין לומר כי המדינה עמדה ברף הראייתי הנדרש, בהתאם למבחנים שהותוו בע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.10.2010) (להלן: עניין פלוני). (-) על המדינה היה להגיש חוות דעת בתחום הפסיכיאטרי, אשר ביכולתה להסביר כיצד אדם מבוגר קטן גוף יכול לאנוס בחור חסון כבן 21-18, וכן להפיס את דעתו של בית המשפט כי תלונותיו של א' אינן פרי מצבו הנפשי הבעייתי. השופט סטולר סיכם כי עדותו של א', כעדות יחידה, אינה חפה מבעייתיות, ואף מעלה בנקודות מסוימות תהיות של ממש, כך שנותר הרושם שתלונתו נבעה מיחסים עכורים במשפחה או ממצבו הנפשי או מסיבה אחרת. אכן לא ניתן לקבוע שא' מסר גרסה שאינה אמת, אך אין להסתפק בגרסתו לצורך הרשעת המערער, ועל כן יש לזכותו מחמת הספק. פסק דינם של כב' השופטים לורך וטל 40. השופטת לורך קבעה כי עדותו של המתלונן, אשר העיד שעות ארוכות, היתה מהימנה, כי התרשמה שהוא מעיד על חוויות קשות שעבר, וכי מהתנהגותו, אופן דיבורו, טון דיבורו ושפת גופו ניכר כי דבריו אמינים. כן התרשמה השופטת מעדותו המפורטת, הכוללת תיאורים רוויי פרטים, כולל ריחות וטעמים, ומהעקביות שאפיינה את גרסתו הגרעינית. מנגד, המערער עשה רושם של אדם קפדן ונוקשה, אשר לא הניד עפעף, כאילו לא מדובר במעשים המיוחסים לו. נקבע כי הסתירות שעלו מחומר הראיות לא היו מהותיות, כי לא מדובר ב"שקרים", וכי חלקן הוסברו על ידי א' ונמצאו לדברים תימוכין בעדויותיהן של לובה ותמר. עוד עמדה השופטת לורך על דבריו של א' כי מעשיו של המערער גרמו לו לבלבול עצום ולעיוותי חשיבה, כי לא הבין את תפקידו בעולם וכי האשים את עצמו במה שקורה - תופעה אופיינית לקרבנות עבירות מין. השופטת לורך התייחסה לנסיונו האובדני של א', ולכך שלאחריו השתפרו חייו לטובה באופן משמעותי, הן במישור הלימודי, הן בהיבט החברתי. באשר לאירועים אשר התרחשו בישראל, הרי שא' ידע למקם שניים מבין האירועים בשל הנסיבות המיוחדות שאפפו אותם. כך, א' הטיח בפני המערער את הציור לגביו נטען כי המערער דרך עליו, ציור שאכן יש סימני תלישה על גביו. הציור מלמד על האותנטיות של האירוע ומקנה אמינות לעדותו של א'. 41. בניגוד לשופט סטולר, השופטת לורך סברה כי האופן בו תיאר א' את איבר מינו של המערער מתאים מבחינה אובייקטיבית, כי מדובר בתיאור מוחשי הכולל רשמים של ריחות וטעמים, וכי גם אופן התנהגותו של א' בעת שמסר את עדותו – שתיקה, בכי וקושי להמשיך – מעיד על מהימנות הדברים. גם עדותו של עד ההגנה, ד"ר דורפמן, מחזקת את עדותו של א', שכן הלה העיד שבמצב של זיקפה (בו לא בדק את המערער) העורלה ניתקת מכיפת הפין, וכי לעתים נוצר לכלוך ומצטברות הפרשות כתוצאה ממגע בין העורלה לבין עור הפין. 42. בהתייחסה להעדר התנגדות מצידו של א', חרף הפערים הפיזיים בין השניים, הרי שיש לפרש את התנהגותו של א' על רקע המצוקה אליה נקלע כקרבן עבירת מין, ולא ניתן לדרוש ממי שיכולת ההתנגדות שלו נפגעה אנושות בהיותו רך בשנים, לגייס את הכוחות הנדרשים כדי להתנגד למעשים גם בהגיעו לבגרות. לכך יש להוסיף כי המעשים בישראל נעשו בשעה שלמצוקותיו של א' נוספו קשיי קליטה, אי ידיעת השפה, העדר חברים קרובים, ותלות כלכלית בהוריו. מסקנה זו עולה גם מעדויותיהן של לובה ותמר. א' הגיש את התלונה רק בשנת 2004 לאחר ש"התבשל", והסביר כי התבייש, חשב שקודם הוא צריך להבריא, ריחם על אמו והמתין עד שיחוש עצמאי ומבוסס כלכלית. א' בחר "להתנגד" בנערותו באמצעות נסיון התאבדות, ודבריו כי בעת אירוע הציור הוא איים כי יקפוץ מהחלון – מאחר שזה הדבר היחיד שגרם למערער להפסיק בעבר – מעידים גם הם על מהימנותו. באשר לפערים הפיזיים בין א' למערער, הרי שא' החל להתאמן באופן רציני רק בשנת 2002. 43. באשר לכבישת גרסתו ותלונתו של א', הרי שמדובר בנפגע עבירות מין, ואין בעצם הגילוי המאוחר כדי לפגוע במהימנות הדברים. אף העובדה שהדברים נחשפו בהדרגתיות במסגרת הטיפול אצל לובה אינה פוגעת במהימנות, ולובה אף העידה על כך שלקראת חשיפת הדברים, הפגישות עם א' היו טעונות מאד, כי היה שותק רבות וממלמל מילים כמו "מגעיל", "דוחה" וכד'. השופטת לורך עמדה על הסברה של לובה כי המתלונן לא לקה באמנזיה, אלא כי מדובר בזכרון טראומטי המופיע בצורת פלשבקים, ולכן שונות נסיבותיו של מקרה זה מנסיבותיו של עניין פלוני, אליו התייחס השופט סטולר. 44. השופטת לורך עמדה על כך שא' העיד בכעס רב כלפי אמו ובתחושת אכזבה מכך שלא עמדה לצדו ולא מנעה את הדברים. עם זאת, השופטת לורך התרשמה כי ל' העידה בכאב וברגישות כלפי בנה, וציינה כי אין זה בלתי סביר בעיניה של' הכחישה את מעשי המערער, הדחיקה אותם או עצמה עיניים לגביהם. דברים אלה מתיישבים עם בחירתו של א' לחשוף בפני אמו את הדברים בשנת 2001, ללמדנו שא' עצמו האמין שאמו העדיפה לא לדעת מהדברים. תגובותיה של ל', אשר בתחילת הדברים אמרה לא' שהיא מאמינה לו, מחזקת את גרסתו של א', כמו גם דבריה במשטרה כי היא מעוניינת לדעת את האמת, מי צודק, בנה או בעלה. ניכר היה מעדותה של ל' שהיא מצדדת בבעלה-המערער, ולמרות זאת בחלק מעדותה אמרה שהיא אינה יודעת מה האמת. אמונתה כי ייתכן שתלונתו של א' אמיתית אף מתיישבת עם העובדה שהיא בחרה לא להתלונן במשטרה נגד בנה בגין תליית המודעות וכתיבת המכתב למקום עבודתה. 45. השופטת לורך קבעה כי המטפלת לובה אמנם אינה במעמד של מומחה מטעם בית המשפט, אך יש ליתן משקל הולם לעדותה כמי שטיפלה בא' במשך שנים רבות, שמעה את תלונותיו באופן הדרגתי והתייעצה רבות עם אנשי מקצוע במרכז בו עבדה. בעדותה של לובה מצאה השופטת חיזוקים נוספים לגרסת המתלונן: (-) מצבו הנפשי של א' בעת חשיפת התכנים המיניים, אשר החל לפתע לדבר בשפה עילגת וילדותית, בכה ולעתים יצא מהחדר להקיא. (-) סימפטומים ומנגנונים נפשיים אצל א' אשר אופייניים לנפגעי עבירות מין במשפחה, כגון חרדות, פרנויה, בדידות, דיכאון ועוד. (-) התרשמותה של לובה מאמינות המתלונן, ודבריה כי לא ייתכן שאדם ימציא אין ספור זכרונות כה מפורטים וקונקרטיים, המלוּוים בתחושות ובריחות. 46. חיזוקים נוספים מצאה השופטת לורך בעדותה של תמר, אשר העידה כי לא פקפקה לגבי אמיתות החוויה שא' חווה, וכי ראתה איך א' הושפע מעדותו של משתתף אחר, אף הוא נפגע גילוי עריות על ידי אביו. גם תמר זיהתה אצל המתלונן סימפטומים ומנגנונים עליהם סיפר א', אשר מאפיינים קרבנות עבירות מין, ביניהם: הקאות, תחושת ניתוק, חששו של א' מאבהות, ועיסוק מוגבר בסקס. תמר העידה כי החשש של א' והבושה לספר על מעשים שנעשו לו בבגרותו הוא מאד מובן. נקבע כי הסבר זה הוא סביר, הגיוני ומבוסס על נסיונה המקצועי של תמר. כך לגבי העובדה שא' הזמין את הוריו לחתונה, שכן יחסי אהבה-שנאה מוכרים במקרים מסוג זה, וכך גם לגבי העובדה שא' שיקר בקבוצת התמיכה כשסיפר שאיים על המערער בגרזן, שכן רצה להיתפש כ"גבר" בעיני המשתתפים. 47. בהתייחסה למערער, השופטת לורך ציינה כי לא היתה הלימה בין התנהגותו בבית המשפט לבין מעמדו כנאשם אשר בנו החורג מתאר התעללות מינית ואכזרית מצדו. השופטת תיארה את התרשמותה מהמערער באופן הבא: "מדובר באדם נוקשה, קר וקפדן, אשר רוב הזמן היה זחוח, קפוא והתנהג כאילו אין המדובר במשפט ובו האשמות חמורות כנגדו". גם תוכן דבריו עורר תמיהה, שכן במקום להתמודד עם ההאשמות הקשות, עיקרי תגובותיו היו נגד השכלתה והכשרתה של לובה ועל כך שא' כבש את תלונתו במשך שנים רבות. בנוסף, עדותו של המערער כללה מספר אינדיקציות לכך שדבריו של א' אינם פרי הזיה. כך, המערער אישר כי נהג לכנות את א' בשם של בת; כי נהג לכעוס על הבלגאן שבחדרו של א' ואף דרש שיזחל ויסדר את הדברים, כאשר בהזדמנות אחת אף זרק את חפציו של א'; כי ל' נהגה ללכת לישון מוקדם; כי ביקש ממנה לא להפריע להם במהלך לימודי המתמטיקה; וכי בדירתם באוקראינה הוא החזיק באמבטיה כלי עבודה. בנוסף, ניתן להצביע על מספר סתירות בדבריו של המערער, ביניהן המועד בו נודע לו על תלונתו של א' במשטרה, ופערים באופן בו תיאר את אירוע המחשב בחקירה במשטרה ובעדות בבית המשפט. השופטת לורך ציינה כי תשובתו של המערער, כי אינו יודע כיצד א' ידע לתאר את דירתו בת החדר באוקראינה, וכי "עד היום מדובר בסוד, אני לא יודע, אולי דיברנו עם ל' משהו, היה אצלו בראש שהוא היה שם, לא זוכר", היא מגוחכת. 48. השופטת לורך לא ראתה לייחס משקל רב לעדותה של ל.מ., אשר לא היה בה כדי לתרום לנושאים הנמצאים במחלוקת. 49. לבסוף דחתה השופטת לורך את קו ההגנה של המערער כי א' הוא חולה נפש וכי מדובר בהזיות, וזאת בהתבסס על עדויותיהם של לובה ושל ד"ר כץ. בניגוד לדעתו של השופט סטולר, השופטת סברה כי אין לזקוף לחובת המדינה את ההימנעות מעריכת בדיקה פסיכיאטרית לא', וזאת על בסיס עדותה של לובה אשר הכירה את א' במשך שנים רבות, ובהסתמך על עדותו של ד"ר כץ. א' לא אושפז למעט האירוע הקצר הפסיכוטי הקצר בשנת 2002, אשר התרחש בסמוך למועד חשיפת התכנים המיניים, מה שאינו מתיישב עם קו ההגנה, ובהקשר זה צוינה נכונותו של א' להיבדק על ידי פסיכיאטר. בנוסף, התרשמות ד"ר כץ והצוות הטיפולי היתה כי אף במהלך ההתקף הפסיכוטי, התלונות בדבר ההתעללות המינית לא היו פרי מחשבות שווא. המדובר בתלונות אשר הועלו טרם האשפוז ולאחריו, במשך תקופה ארוכה בפני לובה, בסדנה בהנחייתה של תמר, בתלונה במשטרה, בעימות מול המערער ול', ובעדות ארוכה בבית המשפט. השופטת לורך דחתה את קו הגנתו של המערער לפיו לובה היא זו שהכניסה לא' את הדברים לראש, "בהיותו חסר היגיון ונוגד את הסבריהם של לובה, א' ותמר", ומאחר שאינו מתיישב עם ההתרשמות מאמינותו של א' ומהתיאור המפורט של האירועים כפי שמסר, ובהעדר מניע להמציא סיפור כזה או להחדירו לראשו של א'. הוא הדין לגבי הטענה כי מדובר בעלילה עקב שנאה של א' כלפי המערער, בהיותה בלתי סבירה ולא מתיישבת עם חומר הראיות. 50. אשר למחדלי החקירה אשר נמנו על ידי השופט סטולר, הרי שאין זה מחובת התביעה להתחקות אחר הראיה הטובה ביותר, וכי חובתה היא להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לספק סביר. במקרה זה אין המדובר במחדלים חמורים המקפחים את הגנת המערער. 51. סופו של דבר, שהשופטת לורך שוכנעה מעבר לספק סביר כי המערער ביצע בא' מעשי סדום הכוללים שני מעשי מין אנאלי ומעשים אוראליים רבים, בניגוד להסכמתו החופשית של א', לעתים תוך שימוש בכוח ואלימות או אמצעי לחץ אחרים, וקבעה כי יש להרשיעו בעבירות אלה. באשר לשלשה אירועי מין אנאלי נוספים, השופטת סברה כי יש לזכות את המערער מחמת הספק, שמא בוצעו בתקופה עליה חלה התיישנות. 52. השופט טל צירף את דעתו לדעתה של השופטת לורך. אף הוא התרשם מאמינות דבריו של א', אשר תיאר בעדותו את הדברים כאילו הוא חווה את המעשים מחדש. השופט טל סבר כי אף שיש סתירות בדברי א', אין המדובר בסתירות מהותיות שיש בהן להטיל ספק באמיתות דבריו. כן ציין, שאינו מתעלם מבעיותיו הנפשיות של א', אך ניתן לקבוע ממצאי מהימנות באשר לדבריו המפלילים של א' מבלי לקבל לגביו חוות דעת פסיכיאטרית. השופט טל הסתייג מדברי הביקורת של השופט סטולר כלפי עדותה של לובה, ולא סבר כי מהימנות דבריה נפגעה. הוא הדין לגבי עדותה של תמר, וההסברים בנוגע לפערים בדברי א' לגבי טווח הגילים בו התרחשו האירועים. על פי התרשמותו, ל' ניסתה להרחיק עצמה מהמעשים המיניים שעשה המערער בא', במיוחד ברוסיה, ודבריה אינם מהימנים. הודאתה כי נהגה להזריק לא' דם לעכוז, הגם שלמטרה שונה מזו שסיפר עליה, אך מחזקת את עדותו של א' גם בקשר למעורבותה. כן קבע כי עדותו של המערער בכל הנוגע למעשים המיניים שעשה בא' באוקראינה ובישראל אינה מהימנה. בדומה לשופטת לורך, גם השופט טל סבר כי אין במחדלי החקירה כדי להביא לזיכוי המערער, והוסיף כי לא היה צורך לקבל חוות דעת פסיכיאטרית באשר למצבו הנפשי של א', אף שהמשטרה ניסתה לעשות כן בתחילת הדרך בהוראת הפרקליטות, ואף שא' הסכים במהלך עדותו לעמוד לבדיקה כזו. 53. סופו של דבר, שהמערער הורשע, ברוב דעות, בעבירות האמורות. בשלב גזירת העונש, בית המשפט הזהיר עצמו להתייחס רק לעבירות בהן הורשע המערער, ולהתעלם מהמעשים לגביהם העיד א' ואשר לגביהם חלה התיישנות. בית משפט קמא עמד על כך שהמערער הוא כבן 73, נעדר עבר פלילי, וכי חלף זמן רב מעת ביצוע העבירות, וגזר עליו עונש של 7 שנות מאסר בפועל; 18 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור תוך 3 שנים מיום שחרורו עבירה מסוג פשע לפי סימן ה' לפרק י' לחוק; 6 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור תוך 3 שנים מיום שחרורו עבירה מסוג עוון לפי סימן ה' לפרק י' לחוק; ופיצוי לא' בסך 50,000 ₪. עיקר טענות הצדדים 54. המערער תומך יתדותיו בדעת המיעוט של השופט סטולר. לטענתו, מדובר במקרה של "זכרון מודחק" אשר צף ועלה בחלוף שנים, והיה מקום לערוך בירור בשאלת מצבו הנפשי של א'. כן מפנה המערער למחדלי החקירה שאירעו, ולשורה של סתירות העולות, לטענתו, מדבריו של א'. בנוסף, המערער טוען כי המדינה הביאה כחיזוק לדברי א' את עדויותיהם של ד"ר כץ ושל תמר, אך שני אלה כלל לא פגשו את א' בתקופה שבה אירעו המעשים המתוארים בכתב האישום, ועל כן עדותם לא היתה ראויה. כן טוען המערער כנגד לובה, אשר אף שטיפלה בא' במשך שנים רבות, לא מצאה לנכון לפנות למשטרה או לכל גורם רלוונטי אחר. עוד טוען המערער כי שופטי הרוב התעלמו מעדותה של ט'. כן מפנה המערער לפסק דינה של השופטת לורך, אשר נתנה אמון בל', וטוען כי הדבר אינו מתיישב עם הרשעתו. 55. המדינה, מנגד, מסתמכת על פסק דינם של שופטי הרוב. לטעמה, יש לדחות את קווי ההגנה השונים של המערער. כך, באשר לטענה כי מדובר בעלילה מכוונת, הרי שאף השופט סטולר הבהיר בפסק דינו כי אין לשלול את האפשרות שמבחינתו של א' אין המדובר בדברי שקר. באשר לטענה כי תיאוריו של א' הם פרי הזיה הנובעת ממצבו הנפשי, הרי שההיסטוריה של א' אינה מעוררת חשד שכזה, ואף שלושת השופטים לא התרשמו כך. המדינה סבורה כי אין לסווג המקרה דנן כמקרה של "זכרונות מודחקים", שכן אין מדובר במצב בו זכרונותיו של א' נמחקו, אף אם הודחקו והוכחשו. כך עולה מעדותה של לובה, וכך גם עולה מפרק הזמן שחלף בין מועד ביצוע העבירות בישראל (אוקטובר 1997) לבין מועד חשיפת הדברים (2001). המדינה שבה והפנתה לעדותו של א' כי נמנע מלספר על התקיפות שאירעו בבגרותו מחמת הקושי והבושה לשוחח עליהם, ולא בגלל ששכח את קיומם. מכל מקום, המדינה סבורה כי קיימים חיזוקים מספיקים גם אילו היה מדובר בנסיבות של "זכרונות מודחקים". לבסוף, המדינה טוענת כי קיימת התאמה בין התקופות בהן אירעו התקיפות המיניות על פי גרסתו של א', לבין מצבו הקשה (קשיים לימודיים; נסיון אובדני; אירוע פסיכוטי). במקביל, ישנה התאמה בין התקופות בהן היתה הפוגה בפגיעות המיניות, לבין מצבו השפיר (פריחה בלימודים; חיי חברה; הצלחה תעסוקתית; חתונה). התאמה זו מחזקת את מסקנתם של שופטי הרוב כי הדברים אכן התרחשו בפועל. דיון והכרעה זכרונות מודחקים או גרסה כבושה? 56. בשנת 2004, בהיותו בן 32, מגיש א' תלונה למשטרה בגין אירועים שחלקם נעשו בו בהיותו בן שש. האם לפנינו מקרה של גרסה כבושה של נפגע עבירת מין, או מקרה של זכרונות מודחקים? בסוג הראשון של המקרים, לנפגע עבירות המין יש זכרון רציף ונגיש למעשים שנעשו בו, אך הוא כובש את גרסתו, לעיתים משך שנים רבות, "הן בשל סיבות חיצוניות כמו פחד ולחץ סביבתי, חשש מפני היחשפות לציבור וחשש מפני הקושי הכרוך בהליכי החקירה והמשפט... והן בשל סיבות פנימיות כמו תחושות אשמה, קלון, בושה, מבוכה, עלבון, דחייה, רתיעה פנימית ולעיתים, אף אי הבנה של הקורבן כי נעשו בו דברים אסורים" (עניין פלוני, סעיף 86 לפסק הדין והאסמכתאות שם). לא כך כאשר מדובר בזכרונות מודחקים. אלו מתאפיינים בכך שלנפגע עבירות המין אין זכרון רציף ונגיש למעשים שנעשו בו, הזכרון אובד עד כדי אמנזיה מוחלטת של האירועים הטראומטיים, מאחר שהקורבן נמנע באופן לא מודע מהמצוקה הנובעת מהזיכרונות על ידי העלמתם מהמודעות, והדברים צפים בזכרונו כחלוף שנים, לעיתים טיפין טיפין תוך כדי תהליך ההיזכרות (ראו ע"פ 2218/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (להלן: עניין פלוני ב')). מדברי השופט סטולר, ניתן להבין כי הוא סבור שעניינו של א' נופל לקטיגוריה של זכרונות מודחקים, בעוד ששופטי הרוב סבורים שלפנינו המקרה השכיח יותר, של גרסה כבושה, ובדעה זו אוחזת המדינה בערעור דכאן. לסיווג המקרה שלפנינו, עשויה להיות השלכה על תוצאת פסק הדין, באשר בהלכת פלוני נקבע כי במקרה של זכרונות מודחקים נדרש רף ראייתי גבוה יותר, ואין להסתפק בדברי המתלונן בלבד. על הלכה זו חזר בית משפט זה במקרה נוסף של זכרונות מודחקים (עניין פלוני ב' הנ"ל)). דומה כי השאלה כיצד יש לסווג את המקרה דנן, לא זכתה לדיון של ממש בערכאה קמא. 57. התיזה לפיה ענייננו בזכרונות מודחקים נתמכת בשורה של אינדיקציות (ההדגשות הוספו – י.ע.): (-) בדו"ח של המטפלת נטע לבנת מבית החולים "גהה" מיום 3.9.2002 (יומיים לאחר שא' לקה באירוע הפסיכוטי), נכתבו הדברים הבאים: "לדבריו, לפני כחצי שנה נזכר כי אביו החורג התעלל בו מינית (אנס אותו) במשך קרוב ל-10 שנים – מגיל 6 עד 16, לדבריו אמו ידעה אך לא סייעה לו. מאז הגילוי עלו הרבה זכרונות קשים עימם התקשה להתמודד, הרגיש שרוצה להיפטר מהכאב שחש" (נ/13, דו"ח מיום 3.9.2002). (-) בדו"ח סיכום המחלה של א' בבית החולים "גהה", החתום על ידי ד"ר כץ, מתוארות "תולדות המחלה" באופן הבא: "בגיל 16 ערך נסיון אובדני באמצעות קפיצה מגג ביה"ס בו למד. לאחר נסיון זה אושפז בבי"ח פסיכיאטרי לתקופה של חודש לצורך אבחון. שוחרר ללא טיפול תרופתי. בערך בגיל 20 פנה לטיפול פסיכותרפויטי בעקבות מצבי דיכאון ותחושת רייקנות. לדבריו: כחצי שנה טרם אשפוזו הנוכחי נזכר בהתעללות מינית שביצע בו אביו החורג במשך שנים ממושכות תוך ידיעת האם" (מוצג נ/13, מכתב מיום 20.10.2002). (-) בתלונתו של א' במשטרה ביום 26.8.2004 הוא מסר את הדברים הבאים: "משנת 1992 עם הפסקה של שנה כל הזמן הייתי בטיפול אצל לובה אבל לא סיפרתי לה חשבתי שבעיה שלי היא שאני ביישן ולא מצליח להתרכז. רק לפני שלוש שנים זה התחיל לעלות לי והתחלתי לספר לה" (נ/1, עמ' 5 שורות 22-19). (-) בהודעתה במשטרה מיום 26.8.2004 אמרה לובה כי: "לדעתי, א' היה באמנזיה, כלומר לא ממש זכר מה ש(המערער) עשה לו" (ת/4, עמ' 2 שורות 26-24). (-) בהודעתה במשטרה מיום 5.9.2004 תיארה ל' את חשיפת הדברים על ידי בנה באופן הבא: "לפני שנתיים וחצי (אשתו של א') התקשרה אלי וסיפרה שא' מבקש לדבר איתי. אני הגעתי בערב לא' הוא היה לבד בבית במצב מאוד מאוד מתוח, היה ממש חיוור והוא סיפר לי ש(המערער) היה אונס אותו. אני כמעט התעלפתי, לא ידעתי איפה אני נמצאת. א' ביקש שאני בשום פנים ואופן לא אספר ל(מערער) על השיחה. אני שאלתי את א' מדוע הוא שתק עד היום והוא אמר שהייתה לו אמנזיה והוא לא זכר ועכשיו הוא נזכר" (ת/11, עמ' 3 שורות 44-38). (-) ל' חזרה על דברים אלו גם בעדותה בבית משפט קמא: "זה בדיוק היה בשנת 2001, בינואר אני למדתי בקורס ו(אשתו של א') התקשרה אלי ואמרה, ל' א' מבקש שתבואי אלינו, אמרתי בסדר, אחרי הקורס אני אבוא, אז באתי בשבע, הוא היה לבד, הוא היה חיוור, והוא אומר, אני רוצה לספר לך משהו, אמרתי לו בסדר, תספר, אז הוא התחיל להגיד ש(המערער) אנס אותו וכל מיני הדברים האלה, אז אני אומרת לו אז למה לא סיפרת לי אף פעם, הוא אמר היתה לי אמנזיה, לא זכרתי, את מאמינה בי? אני היית בשוק, אמרתי שאני מאמינה..." (פרוטוקול, עמ' 327 שורות 24-18). 58. מנגד, המסקנה כי לפנינו מקרה "רגיל" של גרסה כבושה של נפגע עבירות מין, נתמכת בעדויות הבאות: (-) עדותה של לובה בבית משפט קמא, אשר טענה כי השימוש במילה "אמנזיה" בהודעתה במשטרה נעשה ככל הנראה על ידי החוקר אלכס, וכי לדעתה א' לא היה במצב אמנזי בו שכח את הדברים ולפתע נזכר: סניגור: "תאמרי לי בבקשה, את הזכרת בהודעה שלך מיום 26/08/04 שא' היה באמנזיה ולא ממש זכר מה [המערער] עשה לו, למה את מתכוונת? לאיזה תקופה את מתכוונת?" לובה: "אני לא חושבת שהוא היה באמנזיה, אני יודעת שזה מה שכתוב בפרוטוקול של אלכס, אני חושבת, שוב אני לא יכולה לגמרי לזכור מילה במילה, המילה אמנזיה זה מילה שאלכס השתמש בה הוא אמר אז מה הוא לא זכר, הוא היה בסוג של אמנזיה? אמרתי לו כנראה כן, סוג של. אני רוצה להסביר את זה... [...] אני אגיד לך שזיכרונות אלה הוא זכר ולא זכר וזה המצב הזה, זה לא בפשטות, זה לא דיכוטומי בן אדם לגבי זיכרון טראומטי הוא זוכר אותו לפרקים הוא לא זוכר אותו, יש לו פליישבקים מהזיכרון הזה, יש לו ניסיון להדחיק ולהכחיש את זה כדי שהוא יהיה מסוגל לתפקד." סניגור: "אני אומר לך שעל פי ההודעה שלך שהזכרתי קודם מיום 26/08/04 עולה מתוך הדברים שלך בסך הכל בלי לצטט מקום כזה או אחר שלמעשה הוא היה באמנזיה עד אוגוסט 2001 שאז הוא נזכר בכל הדברים וסיפר לך את הסיפור הזה". לובה: "לא, אני קראתי את העדות שלי, מוזכרת מילה אמנזיה ובמשפט אחד ואני לא טוענת אמנזיה במובן הפסיכיאטרי שזה מחלת שכחה, אני משתמשת במילה אמנזיה כדי להגיד באופן מאוד קצר ולהשתמש במילה שאלכס השתמש בה להסביר את המצב הזה של זיכרון בא והולך, בוא נגיד ככה. אני בוודאי לא מתכוונת שהוא היה באמנזיה במובן הפסיכיאטרי של המילה הזאת שהוא לחלוטין לא זכר ואז פתאום נזכר, לא זה לא ככה" (פרוטוקול, עמ' 196 שורה 13 – עמ' 197 שורה 8). (-) עדותו של א' בבית משפט קמא, אשר בתשובה לשאלה מדוע המתין עד שנת 2004 עד שהגיש תלונה, למרות שעזב את בית אמו והמערער כבר בשנת 1997, השיב כי הוא "התבשל", כי עבר תהליך של החלמה, כי ריחם על אמו, וכי הדברים שהיו לו בראש היו "סלט" עד שהגיע למצב בו יכול היה לבטאם. כן העיד כי חלף זמן עד שהגיע לביטחון כלכלי אשר הפך אותו לבלתי תלוי באמו ובמערער (פרוטוקול, עמ' 60). יוער, עם זאת, כי א' לא נחקר מפורשות על השאלה האם נזכר לראשונה בהתעללות שעבר בשלב מאוחר. 59. ניתן אפוא להיווכח כי א' עצמו, כמו גם לובה עצמה, מסרו דברים שונים בהקשר זה בנסיבות שונות. בבית החולים "גהה" ובהודעתו הראשונה במשטרה, א' אמר שהוא נזכר בדברים בשלב מאוחר. כך גם אמרה לובה בהודעתה במשטרה, בציינה כי לדעתה א' היה באמנזיה. דברים אלה מתיישבים גם עם עדותה של האם, אשר העידה כי א' אמר לה כי לא סיפר על כך מאחר שהיתה לו אמנזיה, וכזכור, עדותה של האם נמצאה מהימנה הן על השופט סטולר והן על השופטת לורך (אשר הרשיעה בסופו של דבר את המערער). 60. מנגד, לובה הסבירה בעדותה בבית המשפט כי לא התכוונה למונח "אמנזיה" במובנו הפסיכיאטרי, וכי החוקר אלכס הוא שנקט במונח זה, ואילו היא רק הגיבה לדבריו בחיוב. עיון בהודעתה האמורה של לובה במשטרה (ת/4 מיום 26.8.2004) אינה משקפת דו-שיח בין החוקר אלכס לבינה, ומקובלים עלי בהקשר זה דבריו של השופט סטולר כי הרושם העולה מההודעה הוא של סיפור ערוך בשטף, ללא מעורבות של החוקר אלכס. מסקנה זו מתחזקת מאופן עריכתה של הודעתה השניה של לובה במשטרה (ת/5 מיום 14.9.2004), אשר נערכה ונכתבה גם היא על ידי החוקר אלכס, ובה מפורטות שאלותיו של אלכס ותשובותיה של לובה בתבנית של שאלה-תשובה. אך גם בהנחה שהמילה אמנזיה הושמה בפיה של לובה, הרי שגם מתשובתה בחקירה הנגדית, כפי שצוטט לעיל, קשה להבין למה התכוונה. האם התכוונה שא' סבל מטראומה ומתסמינים של פלשבקים חודרניים, כפי ששכיח אצל נפגעי טראומה, או שלפנינו מצב של זכרון מודחק, שהזכרונות מתחילים לצוף ולעלות בצורה של פלשבקים וסיוטים חודרניים. אחזור ואצטט מתוך חקירתה של לובה: "בן אדם לגבי זיכרון טראומטי הוא זוכר אותו לפרקים הוא לא זוכר אותו, יש לו פליישבקים מהזיכרון הזה, יש לו ניסיון להדחיק ולהכחיש את זה כדי שהוא יהיה מסוגל לתפקד" (הדגשה הוספה – י.ע.). בנוסף, קשה להתעלם מדבריו של א' העולים מדו"ח סיכום המחלה שלו, ולפיהם נזכר בהתעללות המינית רק כחצי שנה בטרם אושפז. הדו"ח עצמו נוקט במילים "לדבריו: נזכר כחצי שנה טרם אשפוזו הנוכחי נזכר בהתעללות מינית שביצע בו אביו החורג במשך שנים ממושכות תוך ידיעת האם", כך שאין סיבה לחשוב שהדברים משקפים פרשנות של ד"ר כץ או של צוות הטיפול. 61. אך אף אם אניח כי לובה אכן לא התכוונה לומר בחקירתה במשטרה שא' לקה באמנזיה, וגם אם אפרש את עדותה כי נתכוונה לומר שא' סבל מתופעות שכיחות של פוסט-טראומה, הרי שיש ביתר הראיות המוזכרות לעיל – לרבות דבריו של א' עצמו במשטרה ובבית החולים "גהה" – כדי להטות את הכף לכיוונה של התיזה כי מדובר בזכרונות מודחקים של א'. למצער, יש בדברים כדי לעורר ספק לגבי השאלה כיצד לסווג המקרה דנן – האם כמקרה של זכרון מודחק או שמא כמקרה העונה לדפוסים המוכרים של עבירות מין במשפחה. הספק צריך לפעול לטובת המערער, ואם נסווג את המקרה שבפנינו כמקרה לא שכיח של זכרונות מודחקים, הרי שלא סגי בכמות הראיות ובאיכותן כדי להביא להרשעתו של המערער, בהיעדר חיזוקים ראייתים של ממש לעדותו של א' כנדרש בהלכת פלוני. 62. מנגד, מקרים של זכרון מודחק אופייניים לעבירות מין שנעשו בגיל צעיר, בעוד שלגרסתו של א', ההתעללות המינית של המערער בו המשיכה עד הגיעו לגיל 25. לא הובאה עדות מומחה אם תיתכן כלל סיטואציה של "זכרונות מודחקים" ביחס לאירועים שהתרחשו בהיות הנפגע כבן 25, כאשר זכרונות אלה - לצד זכרונות מתקופת הילדות - צפים ועולים בחלוף כ-3 שנים. סיטואציה מעין זו לא מוכרת בפסיקה, ולמיטב ידיעתי, אף לא בפסיקה בחו"ל. לכן, אני נכון להניח לצורך הדיון, כי יש לסווג את המקרה שלפנינו כמקרה של זכרון "רגיל" של נפגע עבירות מין. כפי שנראה להלן, גם בהנחה זו, קיים ספק סביר לגבי אשמתו של המערער בעבירות בהן הורשע, ועל כן דין הערעור להתקבל. ממילא, הוא הדין אילו היינו מסווגים מקרה זה כמקרה של "זכרונות מודחקים", והדברים הם בבחינת קל וחומר. אפנה אפוא לדון בקשיים הראייתיים העולים מחומר הראיות ואשר יש בהם כדי לעורר ספק סביר. כל זאת, תחת ההנחה "המחמירה" ולפיה אין המדובר בנסיבות של "זכרונות מודחקים". טווח הגילים בו אירעו מעשי ההתעללות 63. אחזור ואדגיש כי דל"ת אמותיו של דיוננו תחומות לעבירות בהן הורשע המערער, ולהן בלבד, באשר אין חולק כי על המעשים המתוארים כרקע לכתב האישום חלה התיישנות. כאמור, בין מועד התקיפה האחרונה ("אירוע המקלדת") בחודש אוקטובר 1997 לבין מועד חשיפת ההתעללות המינית בפני לובה (2001) חלפו כשלוש עד ארבע שנים. האירוע הפסיכוטי בגן הילדים אירע בחודש ספטמבר 2002, וכעבור שנה (אוקטובר 2003) א' החל להשתתף בסדנה לנפגעי עבירות תקיפה מינית. בחודש אוגוסט 2004, כשבע שנים לאחר "אירוע המקלדת" וכשלוש שנים לאחר תחילת חשיפת התכנים המיניים, הגיש א' את תלונתו במשטרה. מקובלת עלי עמדתם של שופטי הרוב לפיה בעבירות מין בכלל, ובעבירות מין במשפחה בפרט, אין בעצם כבישת העדות כדי לפגוע במהימנותה, וכבר הזכרנו לעיל כי יש טעמים רבים בגינם קורבן העבירה בוחר לכבוש את עדותו, לעיתים אף למשך שנים רבות. גם בהנחה כי א' כבש את עדותו, הרי שעיון בתיאוריו של א' בהזדמנויות שונות מעלה כי קיימים פערים בנוגע לטווח הגילים בו אירעו, לטענתו, מעשי ההתעללות השונים, כמפורט להלן: (-) ביום 1.9.2002 לקה א' באירוע פסיכוטי בגן הילדים. א' נלקח למרכז לבריאות הנפש "גהה" על ידי המשטרה, נקלט במחלקה לפסיכיאטריה דחופה ואושפז לבסוף במחלקה סגורה למשך 12 יום. בדו"ח שנכתב על ידי רופא המיון, מנהל המחלקה ד"ר קרפ, תואר א' כמי שנמצא במצב של בוחן מציאות לקוי; שיפוט מציאות לקוי; תובנה למצב לקויה; ושיפוט חברתי לקוי. א' אובחן כמי שסובל מ-"Acute Psychotic State", עם אבחנה מבדלת של "Acute schizophrenia-like psychotic disorder, Mania with psychotic symptoms, Personality disorder unspecified". בהמשך הדו"ח ציין רופא המיון את הדברים הבאים ביחס לא' (ההדגשות הוספו – י.ע.): "מדבר על חוויה של היתגלות הקשורה לקבלה וגם לאונס שלדבריו היה לו בהיותו ילד ע"י אביו החורג" (נ/13, דו"ח מיום 1.9.2002). (-) ביום 3.9.2002, יומיים לאחר שאושפז, ערכה המטפלת נטע לבנת מפגש עם א' וציינה את הדברים הבאים: "מספר כי בשלושה שבועות שקדמו לאשפוזו, החל להיות מאד לחוץ, אשתו פוטרה מעבודתה והוא מבוהל מההשלכות הכלכליות. לדבריו עבד מאד קשה. החלו הפרעות בשינה (לא נרדם), החל להתעסק במיסטיקה ובקבלה כי חיפש פתרונות לבעיותיו, חיפש תשובה מדוע סובל כ"כ. ביום שישי נסע לאיזור מגוריה של המטפלת שלו כי חש שהינה בסכנה. ביום א' שוב נסע לאיזור מגוריה, נכנס לגן ילדים, התרשם מאד מהעבודה שקיימים ילדים מאושרים בעולם, סרב לצאת מהגן ועל כן הוזמנה משטרה. דיווח על מחשבות שהינו המשיח, שיכול לעצור את הזמן. ברקע: מצוי בטיפול כ-10 שנים על רקע דיכאון, תחושות של ריקנות ומועקה וכן נסיון לעבד התעללות קשה שעבר על ידי אביו החורג. לדבריו, לפני כחצי שנה נזכר כי אביו החורג התעלל בו מינית (אנס אותו) במשך קרוב ל-10 שנים – מגיל 6 עד 16, לדבריו אמו ידעה אך לא סייעה לו. מאז הגילוי עלו הרבה זכרונות קשים עימם התקשה להתמודד, הרגיש שרוצה להיפטר מהכאב שחש" (נ/13, דו"ח מיום 3.9.2002). (-) בדו"ח סיכום המחלה של א' לאחר תום אשפוזו בבית החולים "גהה", סוכמו "תולדות העבר" של מחלתו של א' כדלקמן: "בן 30, נשוי, ללא ילדים. הנו יליד אוקראינה, בן יחיד. הוריו התגרשו כשהיה בן 6 בערך. אימו נישאה מיד בשנית. לדברי החולה, אביו החורג התעלל בו מינית באופן סדיר עד גיל 16, לדבריו, תוך ידיעת האם (נ/13, מכתב מיום 20.10.2002). (-) כעבור כשנה, בחודש אוקטובר 2003, הצטרף א' לסדנה במרכז סיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית. ברישומים שערכה תמר, אשר הנחתה את הקבוצה, מתועד א' כמי שפותח את דבריו במילים "מה שאני עברתי זה אונס מגיל 7-12" (נ/14, עמ' 1). (-) בהודעתה של תמר במשטרה (ת/7), בתשובה לשאלת החוקרת אם התרשמה כי א' היה מסוגל להתנגד למעשי הסדום שבוצעו בו ע"י אביו החורג, משיבה תמר: "כן התרשמתי. דיבר על רצונו לנקום היום. סיפר על זה שהיום יש לו מספיק כח להכות את האב פיזית, אך בהיותו ילד לא היה מסוגל לכך ואף לא חשב על זה. בתחושה שלו ה"אבא" היה מאוד חזק פיזית". (-) במכתב ששלח א' למקום עבודתה של אמו בסמוך להגשת התלונה במשטרה (אוגוסט 2004), תיאר א' את מסכת ההתעללויות שעבר בילדותו וציין כי "כל זה קרה לפני שנים, ברוסיה הסובייטית, שבתקופה ההיא לא היתה בה מודעות מספקת למצוקתם של ילדים... מאז עלינו לארץ. אחרי שנים של טיפול אני יכול להתחיל לדבר על זה" (נ/6, עמ' 2). 64. הנה כי כן, לפנינו שורה של אינדיקציות המצביעות על כך שא' טען בהזדמנויות שונות כי ההתעללות בו התרחשה בהיותו ילד, והסתיימה בטרם עלתה המשפחה ארצה, זאת בניגוד לתלונתו במשטרה ולעובדות כתב האישום בו הורשע המערער, הכוללות מעשי סדום אשר נמשכו עד לחודש אוקטובר 1997. שופטי הרוב בבית משפט קמא היו ערים לכך, והשופטת לורך הביאה בפסק דינה את דברי תמר בעדותה בבית המשפט: "... שההתחלה להגיד עד גיל 12 זה הרבה יותר קל מלספר שנאנסתי עד גיל 24, בייחוד כשא', ככה, בנראות שלו נראה מאד גברי, ואני חושבת שזה מאד חשוב לו, והוא נשוי, ועם ילדה, ואני חושבת שכל הדברים האלה – לא רק אצלו, אבל זה דברים שמשפיעים על אנשים בסיפור, הסיפור, שהוא לא פשוט" (פרוטוקול, עמ' 215). שופטי הרוב מצאו כי הסבר זה סביר והגיוני, מבוסס על נסיונה המקצועי של תמר ומתיישב עם דבריו של א' עצמו, אשר העיד כי חשש לספר על כך מאחר שהדבר הביך אותו והשפיל אותו (פרוטוקול, עמ' 137). 65. ההסבר של תמר לכך שא' לא חשף את המעשים שנעשו בו בבגרותו, כפי שאומץ על ידי שופטי הרוב בבית משפט קמא, מקובל עלי. אלא שלטעמי, לנוכח מכלול הראיות, אין להסתפק בכך שהסברה של תמר הוא סביר והגיוני, ועלינו להשתכנע כי מדובר בהסבר נכון ומבוסס בהתחשב בנסיבותיו של מקרה זה. כשלעצמי, לא שוכנעתי כי כך הם פני הדברים. דבריה של תמר יכולים להסביר מדוע בחר א' לתאר את מסכת ההתעללות ככזו שהסתיימה בהיותו ילד, ככל שמדובר בדברים שאמר בקבוצת התמיכה במרכז הסיוע, או במכתב ששלח למקום עבודתה של אמו. באותם מקרים, ניתן להניח כי א' בחר "להשמיט" את התקיפות שאירעו בבגרותו מחמת הבושה. ברם, שונים הם פני הדברים כאשר מדובר בדבריו של א' בעת שהובא לחדר המיון של המרכז לבריאות הנפש "גהה", בעקבות האירוע הפסיכוטי בו לקה. כזכור, א' אובחן בחדר המיון כמי שבוחן המציאות שלו לקוי, שיפוט המציאות שלו לקוי, תובנתו למצב לקויה, ושיפוטו החברתי לקוי. הוא אובחן כמי שנמצא במצב פסיכוטי אקוטי, במצב מאני סוער. מטעם בית החולים אף נשלח מאוחר יותר מכתב למשטרת ישראל, החתום על ידי פרופ' צבי זמישלני (מנהל מחלקה ג') והעובדת הסוציאלית נטע לבנת, ובו נאמר שבמצבו א' לא ידע להבחין בין טוב לרע, ואין להעמידו לדין (נ/14, מכתב מיום 7.10.2002). לדידי, ההנחה כי גם במצבו זה, א' העדיף לומר לרופא כי אביו אנס אותו בהיותו ילד, אך מחמת הבושה שאחזה בו בעקבות התקיפות שאירעו בבגרותו, היא הנחה מוקשית בהתחשב במצבו הנפשי באותה עת. הוא הדין לגבי דבריו של א' במהלך אשפוזו, בעודו במצב מאני כשהוא סובל משאריות של מחשבות גדלות, שאז סיפר כי אביו החורג אנס אותו בין הגילאים 16-6. 66. התמונה המתקבלת מהדברים לעיל היא, כי גם אם מקבלים את דבריו של א', אזי סבירה יותר ההנחה כי מסכת ההתעללות הקשה המתוארת על ידו, נפסקה בטרם עלתה המשפחה ארצה. בחומר הראיות קיימות אינדיקציות נוספות המחזקות מסקנה אפשרית זו: (-) בחקירתו בבית המשפט, א' נשאל האם הוא מכיר את הביטוי "התיישנות", ואם ידוע לו שאילו לא היה מספר שהמערער התעלל בו לאחר שעלו ארצה לא היה מוגש כתב אישום. א' השיב כי את הביטוי "התיישנות" הכיר "בזמן האחרון" מקריאה באינטרנט, וכי לפני שהגיש את תלונתו במשטרה לא ידע שאילו היה מספר רק על מה שאירע באוקראינה לא היה מוגש כתב אישום (פרוטוקול, עמ' 121). אלא שמתיעוד בזמן אמת של אחד המפגשים של קבוצת התמיכה בחודש אוקטובר 2003, כשש שנים לפני מועד מתן עדותו של א', וכשנה לפני הגשת תלונתו במשטרה, מתועד א' כמי שאומר את הדברים הבאים (ההדגשות הוספו – י.ע.): "יש לי הודעה שמחה. קראתי על בת 30 שנאנסה בגיל 5 ולמרות התיישנות נתבע ונכנס לשנתיים + 50,000 ₪ וזה מאוד מעודד..." (נ/14, עמ' 7). דברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם הדברים שמסר א' בעדותו, ומכאן הטענה של המערער כי ידיעתו של א' אודות מוסד ההתיישנות היא שהביאה אותו להתלונן על מעשים שנעשו בו בישראל. עם זאת, אציין כי הסניגור לא מצא לנכון לעמת את א' עם הדברים שיוחסו לו בנ/14 (מהם עולה לכאורה כי היה מודע לסוגית ההתיישנות) מה שמפחית ממשקלו של נ/14 בהקשר זה. (-) כאשר נשאל א' מדוע לא סיפר בקבוצת התמיכה במרכז הסיוע על התקיפות שאירעו בבגרותו, א' השיב כי היה לו מאוד קשה לשוחח על הדברים גם בפני חבריו ואשתו, "ועוד צריך לציין שהלכתי לקבוצת תמיכה כאילו מיד שזה קרה, כאילו בהפרש של ממש... קצר...". בתשובה לשאלה "מה זאת אומרת מיד שזה קרה", השיב א' "2007 אה 97, 2002, זה כאילו הייתי אותו בן אדם" (פרוטוקול, עמ' 50). כזכור, א' הלך לקבוצת התמיכה בחודש אוקטובר 2003, קרי כ-6 שנים לאחר אירוע התקיפה האחרון המתואר בכתב האישום. הסברו של א' ולפיו היה לו קשה לשוחח על הדברים בפני חברי הקבוצה מאחר שהלך לקבוצת התמיכה "מיד שזה קרה, כאילו בהפרש של ממש... קצר", הוא תמוה, ואף אם ניתן לקבל את העובדה שהתקשה לזכור את מועדי ההתרחשויות כהווייתם, קשה להלום שגיאה של פער זמנים שכזה. (-) א' עצמו העיד שהמעשים "הקלים" בארץ (אוננות ומעשים אוראליים) נעשו בתדירות של לעתים עד פעם-פעמיים בחודש, כל זאת עד למועד בו עזב את הבית, קרי בין אוקטובר 1990 ועד אוקטובר 1997 (פרוטוקול, עמ' 58). כזכור, בכתב האישום אף נאמר שבמספר הזדמנויות בתקופה זו החדיר המערער את איבר מינו לפי הטבעת של א', ובכך הורשע המערער בסופו של יום בבית משפט קמא. עם זאת, אף שתדירות המעשים היתה כאמור גבוהה, חוקרת המשטרה מיכל רז חקרה את ל' אך ורק בקשר לאירועים שהתרחשו עד לשנת 1990, ובעדותה בבית המשפט הבהירה שמפיו של א' עצמו נאמר של' כלל לא ידעה לגבי האירועים שאירעו לאחר אוקטובר 1990 (פרוטוקול, עמ' 245-244). אלא שלא מצאתי הסבר המניח את הדעת לאבחנה שערך א' בין המעשים שנעשו באוקראינה – ואשר לדבריו ל' ידעה היטב על קיומם, לבין המעשים המתוארים שנעשו בישראל, על פני תקופה של כשבע שנים, בתדירות גבוהה, לגביהם א' טען כי ל' כלל לא ידעה אודותם. המעשים בישראל אירעו, כזכור, בשעה שא' כבר היה בגיר בגילאים 25-19. באותה תקופה א' והמערער כבר מזמן לא נהגו להסתגר בחדרו כדי ללמוד מתמטיקה, כך שלכאורה "חלון ההזדמנויות" של המערער רק הלך והצטמצם, ועמו האפשרות להסתיר את הדברים מעיניה של ל'. (-) ד"ר כץ העיד שהצוות שטיפל בא' בבית החולים "גהה" התרשם שדבריו בקשר לתקיפות המיניות לא היו חלק ממחשבות השווא שלו. כן העיד ד"ר כץ כי אם אדם מספר על התעללות מינית שעבר, ובהיותו במצב פסיכוטי ממשיך לספר על אותם תכנים, וכך גם לאחר האשפוז – והתכנים נשארים כפי שהם – הסבירות של אמינות הדברים עולה בצורה משמעותית. אלא שכזכור, בעת הגעתו לחדר המיון בבית החולים "גהה", א' טען כי המערער התעלל בו בילדותו, ובמהלך אשפוזו אף פירט לעובדת הסוציאלית נטע לבנת שהמעשים התרחשו בין הגילאים 16-6. בנסיבות אלה, אין בהתרשמותו של ד"ר כץ כדי לתרום מאומה לגבי השאלה האם התקיפות שאירעו בבגרותו של א', על פי גרסתו, אינן פרי מחשבות שווא. דבריו של ד"ר כץ מתייחסים אך ורק לדבריו של א' בשהותו בבית החולים, ובדברים שאמר א' בבית החולים אין כל אמירה בקשר להתעללות או תקיפות לאחר הגעתה של המשפחה לישראל. אף דבריו של ד"ר כץ ביחס להישארות התכנים כפי שהם אינה מחזקת את גרסתו של א' בנוגע לאירועים שהתרחשו בישראל, שכן בנקודה זו לא ניתן לומר שדבריו של א' התאפיינו בעקביות. ניתן אף להרהר שמא עדותו של ד"ר כץ מכרסמת באמיתות העובדתית של גרסתו של א' בנוגע להתרחשותם של האירועים בישראל, לנוכח חוסר העקביות בו התאפיינו. (-) במהלך עדותו, נשאל א' מדוע עזב את סדנת התמיכה השניה במרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית. א' ענה באלו המילים (ההדגשות הוספו – י.ע.): א': "או היה שם, קיבלתי שוק טוטאלי". פרקליט: "למה?" א': "היה שם ילד, לא ילד, לא ילד. בחור בן 26 שמספר סיפור כמעט, אה, סיפור כזה שהוא ישראלי הוא גר בארץ. הוא גר עם אמא ואח חורג. שמעשים ממשיכים. הוא הולך, ותוך כדי שהמעשים נמשכים הוא הולך לטפל בעצמו. כאילו שהוא מחפש, זה מאוד, כאילו זה, איך להגיד, הלב שלי פשוט התפוצץ..." (פרוטוקול, עמ' 51). תמר, אשר הנחתה את קבוצת התמיכה, העידה אף היא בנוגע לסיבה בגינה עזב א' את הקבוצה: סניגור: "מה זה אותו אירוע שמנע ממנו להמשיך בסדנה השנייה?" תמר: "... אחד המשתתפים גם היה תושב [העיר בה מתגורר המתלונן – י.ע.]... אותו משתתף גם נפגע... [...] מה שהיה באמת שאותו משתתף גם נפגע מינית על ידי אב, היה בן 29 ועדיין גר באותו בית שהאב גר בו. הוא הפסיק לתקוף אותו, אבל עדיין גר שם. א', הסיבה שהוא גר שם זה כי הוא מאד הרגיש שהוא מגן על האם באותו מקרה, ולא' היה מאד מאוד קשה לשמוע את זה, הוא כאילו גם בתוך הקבוצה וגם מחוץ לקבוצה כנראה, הוא לא היה מסוגל לחשוב שאותו אדם נמצא שם באותה סיטואציה" (פרוטוקול, עמ' 209). דברי תמר לפיהם א' "לא היה מסוגל לחשוב שאותו אדם נמצא שם באותה סיטואציה", זאת בשעה שהיא העידה מפורשות שאותו משתתף אמנם עדיין התגורר עם האב, אך כבר לא היה מותקף על ידו, מתיישבים עם ההנחה כי עצם מגוריו של אותו משתתף עם אביו-תוקפו, היא שטרדה את מנוחתו של א' והובילה לעזיבתו את הקבוצה. דבריה של תמר לפיהם אותו משתתף בקבוצת התמיכה כבר לא הותקף על ידי אביו החורג, אינם עולים בקנה אחד עם עדותו של א'. חשוב להדגיש כי אין באמור כדי לקבוע שתחושותיו של א' לא היו כנות ואמיתיות, ואין לשלול כי הסיטואציה המתוארת גרמה לו לסערת נפש, וכדבריו, "הלב שלי פשוט התפוצץ". אלא שהדברים מתיישבים כאמור גם עם האפשרות כי המגורים המשותפים של המשתתף עם אביו-תוקפו הם שהובילו לסערת רוחו של א', ולאו דווקא ההתעללות, אשר במקרה של אותו משתתף אלמוני, כבר לא נמשכה באותה העת. 67. לטעמי, התמונה הנשקפת מכל האמור לעיל היא כי לא ניתן לשלול את האפשרות לפיה מסכת ההתעללות המינית בא' הסתיימה בילדותו או בנערותו, בטרם עלתה המשפחה ארצה, ועל כך חלה התיישנות. ודוק: אין בכך כדי לקבוע בהכרח כי תלונתו של א' בהקשר זה היתה תלונה שקרית-זדונית אשר נועדה להפליל את המערער על לא עוול בכפו. אלא שבהרשעה בפלילים עסקינן, ולהשקפתי, די באמור כדי לעורר ספק סביר באשר לאשמתו של המערער בעבירות המתוארות בכתב האישום, אשר התרחשו, כאמור, בין השנים 1997-1994 לאחר עלייתה של המשפחה לישראל. קשיים ראייתיים נוספים 68. אף שדי בכל האמור לעיל כדי להוביל, לטעמי, למסקנה בדבר קיומו של ספק סביר בנוגע לאשמת המערער בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, מצאתי לנכון לעמוד על מספר קשיים נוספים העולים מחומר הראיות, אשר יש בהם כדי לחזק מסקנה זו. מהימנותה של האם ל' 69. עדותה של ל' נמצאה מהימנה על שניים מבין שלושת שופטי ההרכב. השופט סטולר, אשר היה כזכור בדעת מיעוט, התייחס לעדותה של ל' באלו המילים: "התרשמתי מעדותה של ל' שתפקדה כאם חמה ומסורה של המתלונן וששמה את צרכיו בראש סדר העדיפויות. לא מצאתי כל תימוכין לטענות הקשות שהעלו כנגדה כשותפה למעשים הנטענים שנעשו על ידי הנאשם או שניסתה להסתירם ולהפריכם מראשו של המתלונן. ההיפך הוא הנכון. גם כשהמתלונן עזב את ביתה היא דאגה לכל צרכיו בביתו החדש, אם בבישולים ואם בכביסות. לא כך מתנהגת אם שיש לה להסתיר דבר מה. [...] שוכנעתי מכאבה העמוק של ל' מהדברים כפי שהתרחשו, ניתן לחוש בדבריה את האבדן שהיא חווה, כאשר המתלונן אינו מתיר לה לראות את נכדתה, מטיח בה האשמות קשות של העלמת עין ממעשים מיניים קשים שנעשו בו מאז היותו בגיל 6. התמונה שהצטיירה אצלי היא של אם חמה ואוהבת אשר נתנה את כל אהבתה, השגחתה ודאגתה לבנה היחיד, אשר השביעה מרורים בפרקי זמן ארוכים בחייו, ולעת בגרותה, כשהגיעה זמנה להינות מנכדתה, הדבר נמנע ממנה. למרות מעשיו של בנה, לא שמענו התבטאויות חריפות כלפיו. התמונה הכללית היא אפוא שראיתי לתת אמון בעדותה של ל' ששידרה כאב אמיתי ואמינות" (עמ' 84, 86 לפסק הדין; עמ' 79, 81 לנוסח שפורסם). מדברי השופטת לורך, אשר הרשיעה בסופו של דבר את המערער, עולה כי גם עליה נמצאה ל' מהימנה. השופטת אף התייחסה לקושי המובנה העולה לכאורה מהמהימנות שייחסה הן לל' והן לא': "עם זאת, לאור התרשמותי מל', שהעידה בכאב וברגישות גם כלפי בנה, ונוכח בחינת דבריו של המתלונן עצמו, אין זה בלתי סביר בעיני של' הדחיקה והכחישה, או עצמה עיניים, ביחס למעשי הנאשם (ר' תופעת האם "נוכחת נפקדת" בתא המשפחתי בו מתבצעות עבירות גילוי עריות שהוכרה בפסיקה, ע"פ 490/89 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מה (3) 93)". 70. לטעמי, יש קושי בנסיבות המקרה דנן לקבוע כי הן עדותו של א' והן עדותה של ל' הן מהימנות. נשווה לנגד עינינו את התמונה הנשקפת מעדותו של א': ההתעללות בו התבצעה לאורך כ-20 שנה, בתדירות שתוארה על ידו לפרקים כ"שגרה של ממש"; ההתעללות בבריה"מ התבצעה בעת שהמערער וא' לומדים בחדרו, בעוד של' שוהה על פי רוב במטבח או בחדר אחר; א' עצמו סיפר לאמו על מסכת ההתעללות, ובתום אירוע האמבטיה אף זחל לכיוונה כאשר דם נוטף מפי הטבעת שלו; האם ידעה על מעלליו של המערער ובחרה להתעלם מהם; האם היתה מזריקה לא' דם לישבנו על מנת לטפל בפגיעות שאירעו עקב ההתעללות, ואף היתה דואגת לו למשחה מתאימה; א' סבל מדימומים רבים מפי הטבעת, עדי כדי כך שהיה תוחב צמר גפן לתחתוניו על מנת לספוג את הדימום, ולדבריו אף לא יכול היה לשבת על כיסא מאחר שהיה נדבק אליו, ועל כן נאלץ להתנועע כל הזמן מצד לצד. מנגד, האם הכחישה מכל וכל את דבר מסכת ההתעללות. לדבריה, תיאוריו של א' בנוגע לפגיעות מהן סבל עקב מעלליו של א' לא היו ולא נבראו. כן העידה ל' כי היא היתה אם מאד דאגנית, ולא ייתכן שפגיעות שכאלה היו נעלמות מעיניה. מדובר אפוא בשתי עדויות העומדות בסתירה האחת לרעותה, וממילא קיים קושי מובנה בקביעה כי שתיהן מהימנות. תופעת האם "הנוכחת הנפקדת" בתא משפחתי בו מבוצעות עבירות מין, אינה יכולה להתיישב עם תיאור דרמטי של ילד בגיל שש אשר זוחל למטבח כשדם זב מפי הטבעת שלו. המדובר בתיאורים של אמא סדיסטית המשתפת פעולה עם האב החורג המתעלל, תיאורים שאינם מתיישבים עם קבלת עדותה של האם כמהימנה. 71. כאמור, קושי זה לא נעלם מעיניה של השופטת לורך, והוא יוּשב על ידה בהטעימה כי "אין זה בלתי סביר בעיני של' הדחיקה והכחישה, או עצמה עיניים, ביחס למעשי הנאשם... אין זה גם בלתי סביר בעיני, שנוכח כעסו ואכזבתו של המתלונן מאמו, הוא מתאר, בריחוק של שנים רבות מאז התרחשות האירועים בחו"ל, באופן מחמיר יותר את התנהגותה של ל'" (שם). אכן, לא ניתן לומר כי תרחיש זה הוא בלתי אפשרי, ויש שאף יאמרו כי הוא אינו בלתי סביר. אלא שלדידי, לא די בקביעה כי התרחיש המתואר "אינו בלתי סביר" על מנת לקבוע מעל ספק סביר כי תרחיש זה אכן משקף את אופן השתלשלות העניינים כהווייתם. משנמצאה עדותה של ל' כמהימנה, ועדותה עומדת בסתירה חזיתית לעדותו של א', לא די בהעלאת תרחיש היפותטי "שאינו בלתי סביר" על מנת לקבוע כי עדותו של א' גוברת על עדותה של ל'. בל נשכח כי עדותה של ל' נמצאה מהימנה גם על השופט סטולר באופן בלתי מסויג (וזאת בניגוד להתרשמותו של השופט טל, אשר דבריה של ל' לא היו מהימנים עליו). מצבו הנפשי של א' 72. אין חולק שמצבו הנפשי של א' ידע עליות ומורדות. כבר בילדותו נשלח לטיפול פסיכיאטרי; בנערותו ביצע נסיון התאבדות; הוא נשלח על ידי אמו לטיפול פסיכולוגי אצל לובה עקב דכאון ומצב נפשי בעייתי, טיפול אשר נמשך 14 שנים (לאורך 17-16 שנים); ועבר אירוע פסיכוטי בעקבותיו אושפז במחלקה סגורה למשך 12 ימים. על רקע זה, ולנוכח טענתו של א' כי חש משותק ("כמו צמר גפן") כאשר המערער ביצע בו את מעשיו, ועל כן לא התנגד למעשים אשר אירעו בישראל חרף היותו גדל גוף מהמערער - נתגלעה מחלוקת בין השופט סטולר לבין שופטי הרוב בשאלה אם יש לזקוף לחובת המדינה את הימנעותה מבדיקתו של א' על ידי פסיכיאטר. 73. ככלל, אין מוטלת על התביעה החובה להוכיח את מצבו הנפשי של מתלונן בעבירות מין בחוות דעת מומחה. טענות נגד מצבם הנפשי של מתלוננים בעבירות מין מועלות תדיר על ידי נאשמים, וברי כי אין בעצם העלאת הטענה כדי לעורר ספק שמא תלונתו של מתלונן היא פרי מחשבת שווא. לצערנו, מן המפורסמות הוא שנפגע עבירת מין עובר מסכת ייסורים נוספת בשל הליכי החקירה והמשפט, ואין להוסיף על סבלו ועל צערו "רוטינה" נוספת, שמא אף משפילה, בהעמדתו לבדיקה פסיכיאטרית על מנת לעמוד על מצבו הנפשי. מכאן, שיש לנקוט משנה זהירות בטרם הסקת מסקנה בדבר קיומו של מחדל מצד התביעה בהקשר זה. אזכיר, כי בנסיבות המתאימות נתונה בידי בית המשפט הסמכות להורות על הבאת ראיות נוספות, אם מיוזמתו ואם לבקשת בעל דין, כמצוות המחוקק בסעיף 167 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982. מכאן, שאיני סבור כי חובה היתה על התביעה להצטייד בחוות דעת כאמור. אלא שבהצטרף לספקות אשר הועלו לעיל, ובהתחשב בנקודות אשר תפורטנה להלן, דומני כי יש טעם בטענה כי בנסיבות המיוחדות מאוד של המקרה דנן, יש בהיעדרה של חוות דעת, כדי לתרום בדיעבד לביסוסו של הספק הסביר. זאת, מהטעמים הבאים: (-) עדותה של לובה: בהתייחסה למצבו הנפשי של א', לובה העידה בחקירתה הראשית שא' אינו פסיכוטי, שהסימפטומים של מחשבות שווא אינם מתקיימים אצלו, וכי מלבד האירוע הפסיכוטי בגינו אושפז בבית החולים "גהה" הוא מעולם לא היה פסיכוטי, לא לפני כן ולא אחרי כן (פרוטוקול, עמ' 160-159). אלא שבדו"ח אשר נכתב בבית החולים "גהה" על ידי נטע לבנת ביום 3.9.2002, נאמר כי בשיחתה עם המטפלת של א' (לובה), זו מסרה כי היו מספר פעמים בהן א' ביטא מחשבות פסיכוטיות למספר דקות, כי הוא יצא ממצבים אלה מאד מהר, וסירב להצעתה לקבל טיפול אנטי פסיכוטי. בחקירתה הנגדית עומתה לובה עם דברים אלה, והיא השיבה שלא' אכן היו - "מחשבות פסיכוטיות בודדות סביב שאלה גבר או אשה, איבר מין נשי מאחור או איבר מין, סביב הדברים האלה, הכוונה היא למערכת החשיבה הזאת שלפעמים היתה גוברת היא היתה מלווה בכזאת חרדה שחשבתי שאת החרדה הזאת אפשר להרגיע. זאת היתה הכוונה" (פרוטוקול, עמ' 199). כן אישרה לובה שא' סירב להצעתה להיעזר בתרופות, אך כי זו היתה זכותו לבחור ולשאת את הסבל וכי לא היה מדובר במשהו כל כך קריטי. השאלה החשובה לענייננו היא האם מלבד האירוע הפסיכוטי בגינו אושפז א', הוא סבל ממחשבות שווא או מאירועים פסיכוטיים לאורך התקופה הארוכה בה טופל על ידי לובה. מהאמור לעיל עולה האפשרות כי האירוע הפסיכוטי בגינו אושפז א' – גם אם היה חריג בעוצמתו – לא היה אירוע יחיד ונקודתי. (-) מצבו הנפשי של א' עורר שאלות גם אצל גורמי התביעה. כפי שתואר, הפרקליטות פנתה בשעתו למשטרה בבקשה כי זו תפנה לפסיכיאטר המחוזי על מנת לערוך לא' בדיקה פסיכיאטרית. אלא שנראה כי בקשה זו "נפלה בין הכיסאות". מירב, חוקרת המשטרה אשר נתבקשה לקדם את עריכת הבדיקה הפסיכיאטרית, פנתה במכתב מיום 18.7.2006 לפסיכיאטר המחוזי [נ/23], אך נענתה כעבור כשבועיים כי יש צורך בצו של בית משפט לשם עריכת הבדיקה [נ/24]. מירב אישרה שלא הוצא צו שכזה, ולדבריה לא פנתה לבית המשפט להוציא צו מאחר שמבחינתה סיימה את שנתבקשה לעשות, והיו חוקרים אחרים שטיפלו בתיק (פרוטוקול, עמ' 249). כן העידה כי עדכנה את הפרקליטה, וזו השיבה שניתן להסתפק בדבריה של לובה כי המתלונן אינו חולה נפש ושהאירוע הפסיכוטי בגינו אושפז היה אירוע חד פעמי (שם, עמ' 248). יצויין כי לא נערך מזכר לגבי תשובת הפרקליטה. אי עריכת הבדיקה הפסיכיאטרית נבעה במקרה דנן, כך נראה, מכשל חקירתי או "טלפון שבור". תשובת הפרקליטה כי אין צורך בעריכת בדיקה כאמור וכי ניתן להסתפק בדבריה של לובה לא תועדה במזכר, ונראית מעט תמוהה. זאת, בהתחשב בכך שהודעתה האחרונה של לובה במשטרה בנוגע למצבו הנפשי של א' נגבתה ביום 10.4.2006, מספר חודשים לפני הגשת הבקשה לפסיכיאטר המחוזי וקבלת תשובתו. דהיינו, עמדתה של לובה בנוגע למצבו הנפשי של א' היתה ידועה בעת שהחוקרים פנו לפסיכיאטר המחוזי, כך שלא ברור מה השינוי שהוביל את גורמי התביעה להסתפק בסופו של דבר בדבריה של לובה ולוותר על הצורך בקיומה של בדיקה פסיכיאטרית. בדיעבד, לנוכח עדותה של לובה כי א' חווה מחשבות פסיכוטיות גם בהזדמנויות אחרות, נראה כי ככל שהפרקליטות היתה סבורה בשעתו כי היה צורך בעריכת בדיקה פסיכיאטרית, הרי שצורך זה דווקא התחזק. משקל עדותה של לובה 74. המקרה שלפנינו הוא חריג, גם אם נסווגו בקטגוריה של גרסה כבושה של נפגע עבירות מין. המעשים המיוחסים למערער בכתב האישום, נעשו בין השנים 1997-1994, בהיות א' בין הגילאים 25-22, גדל גוף יותר מהמערער, לאחר שכבר יצא מהבית וחזר להתגורר עם אמו והמערער. התנהגותו של נפגע עבירות מין מי ידע ומי יעריך, וכבר עמדנו על כך שאין לשקול התנהגותם בפלס בו אנו מעריכים התנהגות של אחרים שלא חוו חוויה כה טראומטית. עם זאת, נוכח כבישת העדות שנים כה רבות, ובהתחשב בכך שא' היה בטיפול פסיכולוגי שנים כה רבות, עולה החשיבות שיש ליתן לעדות המטפל. השופט סטולר, שופט המיעוט, מצא כי אין ליתן משקל לעדותה של לובה ואף סבר "שיש להתייחס במידה רבה של ביקורת" לדבריה. מנגד, סברה השופט לורך כי יש ליתן משקל לעדותה של לובה, כמי שטיפלה במתלונן שנים ארוכות ותיארה את התנהגותו משך שנות הטיפול ומצבו הנפשי בעת חשיפת התכנים המיניים. 75. שותף אני למסקנתה של השופטת לורך כי אין נפקא מינה שלובה אינה פסיכולוגית במקצועה אלא עובדת סוציאלית בעלת תואר שני. המדובר במטפלת קלינית מנוסה, שסיימה בית ספר לפסיכותרפיה ועובדת כמטפלת קלינית למעלה מעשרים שנה במוסדות ציבוריים ובקליניקה פרטית. מעדותה של לובה עולה כי נהגה להתייעץ בעניינו של א' עם קולגות בתחנה לבריאות הנפש בה עבדה, מאחר שהמדובר במקרה קשה. לובה ציינה בעדותה, כי קיבלה היתר מיוחד להמשיך לטפל בא' גם במסגרת הקליניקה הפרטית לאחר שהטיפול בתחנה הופסק ו-א' שב לטיפולה לאחר הפסקה של כשנתיים. המדובר בטיפול ארוך בצורה חריגה לכל הדעות, ועובר לשמיעת הראיות במשפט, לובה טיפלה בא' תקופה של כ-14 שנים. מכאן החשש שהביע שופט המיעוט, שמא שנות הטיפול הארוכות במתלונן הביאו אותה למצב של הזדהות-יתר. כשלעצמי, הייתי נזהר מקביעה כזו. לעיתים יש מטופלים הנזקקים לטיפול מלווה למשך תקופה ארוכה, וייתכנו מקרים חריגים בהם הטיפול יימשך אצל אותו מטפל לאורך שנים. 76. עם זאת, הוטרדתי משתי נקודות בגינן אני סבור כי יש להפחית ממשקל עדותה של לובה. למרות שלובה החלה לטפל במתלונן בשנת 1991 או 1992, הומצאו לבית המשפט תרשומות של 12 טיפולים בלבד בין התאריכים 25.3.2002–4.7.2003, תרשומות שנבחרו ותוקצרו על ידי לובה עצמה. אין לזקוף את הדבר לחובתה של לובה, שהשיבה בחקירתה הנגדית כי נתבקשה על ידי הפרקליטות להמציא על פי שיקול דעתה מקבץ של שיחות שיכולות לשקף נאמנה את הלך רוחו של המתלונן (נ/12, עמ' 149 ו-174 לפרוטוקול). אלא שדומני, כי בנסיבות החריגות של המקרה ראוי היה להמציא את תיקו המלא של המתלונן אצל לובה, גם אם לעיונו של בית המשפט בלבד, מה עוד, שהמתלונן לא הביע התנגדות לכך. האֵם העידה כי לובה הטיחה בה חרפות והאשמות בשיחה ביניהן. אין חולק כי התקיימה שיחה בין השתיים, אם כי על תוכנה המדויק יש מחלוקת. אך גם לובה אישרה בעדותה כי התקשרה לאם לבקשתו של א' והטיחה בה שהדברים לא יכולים היו להתרחש ללא חיפוי שלה וזה הופך אותה לשותפה (עמ' 200 לפרוטוקול). מכל מקום, בעקבות אותה שיחה הגישה האֵם תלונה למשטרה כנגד לובה, וכחודש לאחר מכן המתלונן הגיש את תלונתו כנגד המערער, תלונה בעקבותיה הוגש כתב האישום דכאן. בזהירות הנדרשת אומר כי סמיכות הזמנים עלולה לעורר חשש שמא הפגיעה בלובה היא שהניעה את א' לפעול כנגד המערער. ההתרשמות מהמערער 77. בפסק דינה קבעה השופטת לורך כי מהתנהגותו, אופן דיבורו, טון דיבורו ושפת גופו של א' ניכר כי דבריו אמינים, כך שאין בסתירות העולות מדבריו כדי לפגום במהימנותם. מנגד, תיארה השופטת את התרשמותה מהמערער באלו המילים: "התרשמתי מהנאשם שהינו אדם קפדן, נוקשה, כשבמהלך עדותו של המתלונן לא הניד עפעף, כאילו לא מדובר במעשים המיוחסים לו וכן שוכנעתי כי יש לדחות את קו ההגנה על חלופותיה השונות, והכל כמפורט להלן" (עמ' 124 לפסק הדין; עמ' 117 לנוסח שפורסם). ובהמשך פסק הדין, בראשית התייחסותה לגרסת המערער: "אקדים ואציין כי התרשמתי מהנאשם, במהלך המשפט כולו, הן כשהעידו עדי התביעה ובראשם המתלונן והן במהלך עדותו, כי מדובר באדם נוקשה, קר וקפדן, כשרוב הזמן היה זחוח, קפוא והתנהג כאילו אין המדובר במשפט ובו האשמות חמורות כנגדו. בהתנהגותו לא היתה הלימה למעמדו כנאשם שבנו החורג מתאר התעללות מינית ואכזרית שלו כלפיו" (עמ' 161 לפסק הדין; עמ' 151 לנוסח שפורסם). לעומתה, השופט סטולר סבר כי אין להסיק מהתנהגותו של המערער במהלך המשפט על אשמתו: "באשר להתרשמותה מהנאשם אפשר שאכן מדובר באדם קפדן, נוקשה, כשבמהלך עדותו של המתלונן לא הניד עפעף, כאילו לא מדובר במעשים המיוחסים לו. אין להקיש מהתנהגותו כי היא מלמדת על כך שביצע את המעשים הנטענים. באותה מידה ניתן לראות את התנהגותו כאדם שהועמד לדין בארץ זרה, שאינה מולדתו, שאינו דובר את שפתה בצורה מיטבית והוא מואשם באישומים שבגינם עלול הוא להישלח מאחורי סורג ובריח לתקופה ארוכה. לכן ניתן באותה מידה לפרש התנהגותו כפחד מצמית" (עמ' 119-118 לפסק הדין; עמ' 111 לנוסח שפורסם). 78. כשלעצמי, רואה אני קושי מסוים לקשור בין מזגו הקר ופניו החתומות של המערער לבין אשמתו. במרוצת השנים הלכה והשתרשה התפישה לפיה בבוא בית המשפט להתרשם מעדויותיהם של נפגעי עבירות מין, עליו להכיר במאפייניהן המיוחדים ולא לזקוף לחובתם של אותם נפגעים באופן אוטומטי סתירות או היעדר קוהרנטיות, שכן "נפגעים אלו סובלים פעמים רבות מטראומות נפשיות מכבידות השולחות גרורותיהן גם על הודעותיהם במשטרה ועל עדויותיהם בבית המשפט" (ראו סקירתה של השופטת ארבל בע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני, סעיפים 14-12 (לא פורסם, 3.7.2007)). אף אין לצפות מנפגעי עבירות מין להגיב ולהתנהג באופן מסוים וזהה, וכשם שאין להסיק מסערת נפשו של מתלונן ומתגובותיו הנרגשות כי הוא דובר אמת, כך אין להסיק מקור רוחו או אדישותו כי הוא דובר שקר, וההיפך (וראו, לדוגמא, ע"פ 1442/06 מדינת ישראל נ' פלוני, סעיף 28 לפסק הדין (לא פורסם, 1.9.2008), שם התרשם בית המשפט דווקא מהשקט, הנחישות, הנחרצות ועמידתה האיתנה של המתלוננת בעימות בינה לבין אביה-המערער; והשוו, למשל, לע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ''ד נו(6) 205, 236-235 (2002), שם אימץ בית המשפט את התרשמותה הכוללת של הערכאה הדיונית, אשר ראתה בהתנהגותה של המתלוננת על דוכן העדים, ובכללה בכיה קורע הלב והבלתי נשלט, ביטוי לאמיתות דבריה; עוד על כך שלא ניתן למוד את התנהגותם של נפגעי עבירות מין בפלס ההגיון, וכי ניתן למצוא התנהגויות ייחודיות לכל נפגע ונפגע, ראו בעניין פלוני סעיפים 89-87). ברי כי אין מקום "לסימטריה" מלאכותית בין נפגעי עבירות מין לבין נאשמים בעבירות מין, ואין להשוות חלילה בין תוקף לקורבנו. עם זאת, כשם שאין הכרח להסיק מהכחשתו ומהתנהגותו הרגשית והסוערת של נאשם כי הוא חף מפשע, כך אין להסיק מהכחשה ומהתנהלות שקטה, מאופקת וקרת רוח, כי היא משקפת בהכרח גרסה שקרית. נאשמים שונים אינם מגיבים באופן זהה, יש המגיבים בפאתוס ובהתרגשות, יש המגיבים באיפוק ובשקט. 79. מלאכת בחינת תגובותיהם של עדים והערכת מהימנותם מסורה בידי הערכאה הדיונית, המתרשמת מהעדים באופן בלתי אמצעי, וככלל, התערבותה של ערכאת הערעור בקביעות מהימנות מוגבלת כידוע למקרים חריגים (ראו, למשל, ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ''ד נד(4) 632, 643 (2000); פסק דיני בע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.9.2011) והאסמכתאות שם; סקירתו של השופט (כתוארו אז) גרוניס בע"פ 3250/10 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 12.1.2012), סעיף 3 לפסק דינו והאסמכתאות שם (להלן: ע"פ 3250/10)). עם זאת, אני סבור כי יש לנקוט משנה זהירות בבואנו לקשור בין אשמתו של נאשם לבין קור רוחו ופניו החתומות. זאת, במיוחד בהתחשב ברקע של המערער ובגילו. המערער נולד בברית המועצות בשנת 1938, עלה ארצה בשנת 1990, ובעת מתן עדותו היה כבן 72. על רקע זה, דומה כי יש טעם בדבריו של שופט המיעוט כי ניתן להסביר את תגובותיו של המערער כנובעות מפערי שפה ומהחשש הטבעי המתלווה לאדם העומד לדין במדינה שאינה מולדתו ואשר שפתה אינה שפת אמו. [במאמר מוסגר: שופטי הרוב בבית משפט קמא זקפו לחובתו של המערער את תשובתו "המגוחכת" לשאלה הכיצד ידע א' שיש מזרון בדירה שקיבל מעבודתו: "עד היום זה סוד, אני לא יודע. אולי דיברנו עם ל' משהו, היה אצלו בראש שהוא היה שם, לא זוכר" (פרוטוקול, עמ' 292). החלף את המילה "סוד" ב"תעלומה" – מילה שכנראה אינה שגורה בפי המערער שעברית אינה שפת אמו – והרי לך תשובה סבירה שאינה מגוחכת]. מחומר הראיות עולה שהמערער אכן תיפקד כאב חורג קפדן, אף קשוח, המייחס חשיבות רבה לעניינים של חינוך, סדר וניקיון, שמא ברוח הסביבה בה גדל והעביר את מרבית שנות חייו. כך עולה גם מהתיאורים של האם והמערער כי נהגו להזריק לא' כדרך טיפולית מקובלת באותה עת, מה שאינו עולה כמובן על דעתנו בישראל של היום. רוצה לומר, כי בהערכת המהימנות של המערער יש לקחת בחשבון את האופי והרקע של המערער ומגבלותיו בשפה. ודוק: ברי כי פסק דינם של שופטי הרוב לא התבסס על תגובותיו ואופיו המתוארים של המערער, אלא שלטעמי, ניתן לכך משקל יתר בנסיבות העניין. סיכומם של דברים וסוף דבר 80. הצדדים נחלקו בשאלה האם המקרה דנן נופל לקטגוריה של "זכרונות מודחקים" או לקטגוריה של כבישת עדות משך שנים. עמדנו על כך שיש בחומר הראיות אינדיקציות המצביעות על כך שענייננו בזכרונות מודחקים, ולמצער, יש ספק כיצד לסווג את המקרה, והספק צריך לפעול לטובת המערער. המשכנו ובחנו את חומר הראיות בהנחה שלפנינו מקרה "רגיל" של כבישת עדות נפגע עבירות מין, ומצאנו כי גם בהנחה זו דין הערעור להתקבל. ממילא, הוא הדין אילו היינו מסווגים מקרה זה כמקרה של "זכרונות מודחקים", והדברים הם בבחינת קל וחומר. 81. ואלו הקשיים הראייתיים עליהם עמדנו: א. טווח הגילים בו בוצעו העבירות – א' טען במספר הזדמנויות שונות כי מסכת ההתעללות נפסקה בטרם עלתה המשפחה ארצה ואף נקב בגילאים בהם אירעו המעשים. כך, בין היתר, בבית החולים "גהה" בעיצומו של התקף פסיכוטי, סיפר כי המערער אנס אותו בילדותו; יומיים לאחר מכן, בעודו מאושפז וכשהוא סובל משאריות של מחשבות גדלות, א' נקב בגילים 16-6; ובקבוצת התמיכה במרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית סיפר כי המעשים אירעו בהיותו בן 12-7. ב. המסקנה כי ייתכן שמסכת ההתעללות הנטענת נפסקה בטרם עלתה המשפחה ארצה כך שחלה על מעשים אלה התיישנות, נתמכת במספר אינדיקציות נוספות: (-) הסתירה בדבריו של א' בנוגע להיכרותו עם מושג ההתיישנות; (-) דבריו של א' כי היה לו קשה לשוחח על התקיפות שאירעו בבגרותו במסגרת סדנת התמיכה מאחר שהלך לקבוצת התמיכה "כאילו מיד שזה קרה", זאת בעוד שאירוע התקיפה האחרון עליו העיד א' אירע כ-6 שנים קודם לכן; (-) טענתו של א' כי בעוד שאמו ידעה על כל המעשים שאירעו בילדותו, היא לא ידעה דבר על ההתעללות שהתבצעה בארץ, אף שזו התבצעה על פני שנים, בתדירות גבוהה, בבית המשפחה; (-) עדותו של ד"ר כץ כי תלונה בדבר התעללות מינית המתאפיינת בעקביות – הן לפני התקף פסיכוטי, הן בעודו במצב פסיכוטי והן לאחריו – כאשר התכנים נשארים כפי שהם, מעלה את הסבירות כי מדובר במחשבה שאינה מחשבת שווא. אלא שכזכור, דבריו של א' בעת אשפוזו היו כי אביו התעלל בו בילדותו, בין הגילים 16-6. ג. מהימנותה של האם – ל' נמצאה מהימנה על שניים מבין שלושת שופטי ההרכב. לנוכח הסתירה החזיתית בין גרסתה של האם לגרסתו של א', עמדנו על כך שהמסקנה כי שתי העדויות מהימנות היא מוקשית. ד. מצבו הנפשי של א' – מעבר לעליות והמורדות במצבו הנפשי של א' לאורך השנים, סברה התביעה בזמן אמת כי יש מקום לערוך לא' בדיקה פסיכיאטרית, בדיקה אשר לא ברור מדוע לא נערכה, למרות נכונתו של א' להיבדק, כפי שהעיד בבית משפט קמא. ה. משקל עדותה של לובה –אי המצאת כל רשומות הטיפול בעניינו של א'; השיחה הקשה שהתנהלה בין לובה לאם בעקבותיה התלוננה האם במשטרה; וסמיכות הזמנים בין הגשת תלונת האם כנגד לובה למועד בו הגיש א' את תלונתו כנגד המערער. ו. ההתרשמות מהמערער –בהתחשב ברקע של המערער שעלה לארץ בגיל מבוגר והעברית אינה שפת אמו, אין ליתן משקל רב לתגובתו של המערער ולכך שהפגין לכאורה אדישות ופנים חתומות. 82. לפני סיום, אשוב ואדגיש כי אין במסקנה אליה הגעתי כדי לקבוע שתלונתו של א' היתה זדונית והוגשה מתוך מטרה להפליל את המערער על לא עוול בכפו. אין לכחד כי מעדותו של א' ומהתכנים שיצאו במהלך הטיפול אצל לובה, עולים אלמנטים הנחזים כאותנטיים. מתיאוריו של א' עולה תמונה של ילד שגדל בצילו של אב חורג הדוגל בחינוך קשוח, אף מלווה בהשפלה, גידופים ועלבונות, שמא אף במכות ובהתנהגות הגובלת בהתעללות (כמו דפיקת הראש בספר כדי שהמתמטיקה תיכנס לראש, שפיכת תוכן התיק על הרצפה ואילוץ א' לזחול על הרצפה ולאסוף את הדברים). אלא שמצויים אנו בדל"ת אמותיו של הדין הפלילי והמערער הועמד לדין לא בגין התנהגותו הקשוחה, שמא אף המתעללת, בתקופת ילדותו של א'. נוכח הנקודות שפורטו לעיל, קם ספק סביר לגבי אשמתו של הנאשם במעשים המיניים בישראל, הם המעשים נושא כתב האישום לגביהם לא חלה התיישנות, וספק זה צריך לפעול לזכות המערער. אי לכך, הייתי מציע לחבריי לקבל את הערעור, לבטל הרשעתו של המערער ולזכותו מחמת הספק. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: גם לדעתי נותר ספק בשאלה האם האירועים נשוא האישום (להבדיל מאירועי הרקע שהתיישנו) אכן אירעו. אני מצטרפת לניתוח של חברי השופט עמית בפסקאות 67-63 לחוות דעתו ומכאן מצטרפת אני למסקנתו כי יש לזכות את המערער מחמת הספק. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: א. לאחר העיון, ולא בלי התלבטות, מצטרף אני לחוות דעתו היסודית של חברי השופט עמית, שהעמיק חקור בתיק ונדרש לכל הנקודות הטעונות בירור, וכל המוסיף גורע. לא אכחד, ודעת לנבון נקל, כי משנחלקה הערכאה הדיונית גם בשאלות מהימנות אומר הדבר דרשני ביתר שאת מן ההתיחסות לפסק דין פה אחד; אך ההתלבטות נובעת מכך שבעבירות מין במשפחה, במיוחד, מוכרע הדין לא אחת על פי מהימנות המתלוננת או המתלונן, ויש צורך בזהירות רבה להפוך הכרעת דין ששניים מן השופטים בה ייחסו מהימנות למתלונן. ברי גם כי המדובר בהליך קשה וטעון, וכי תלונות על עבירות מין ואלימות במשפחה עשויות להשתהות בשל פערי כוחות, רגשות חזקים, פחד, ובושה (ראו דברי השופטת פרוקצ'יה בע"פ 6758/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). ב. המקרה דנא הזכיר לי, במובנים מסוימים, את פרשת ע"פ 7220/05 נימר נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שם זוכה המערער מחמת הספק מעבירת אונס בבית משפט זה לאחר שהורשע ברוב דעות בבית המשפט המחוזי. השופטת פרוקצ'יה נדרשה שם למושג הספק הסביר, והטעימה את הצורך ב"ספק 'סביר' ולא ספק כלשהו, כדי להצדיק זיכויו של נאשם שקיימת נגדו גרסה מפלילה לכאורה... ספק סביר מתקיים כאשר ניתן להסיק מהראיות מסקנה המתיישבת עם חפות הנאשם, שהסתברותה אינה אפסית אלא ממשית. גם כאשר גרסה מרשיעה נמצאת אמינה בעיני בית המשפט, הוא אינו רשאי להתעלם מתמיהות העולות ביחס לגרסה זו. עליו לנתח תמיהות אלה, ולבחון אם הן מגיעות כדי ספק סביר", והנושא מצוי בזיקה למידת הקשר בין התמיהות "לגרעין המהותי עליו נסב האירוע" (ראו פסקאות 27-26 והאסמכתאות שם). בחוות דעתי באותו עניין ציינתי, כי אמנם בכגון דא "על פי רוב, בהיעדר נסיבות מיוחדות, תוכרע התוצאה בהתאם להכרעות המהימנות של בית המשפט הדיוני" (פסקה א'); אך אותו תיק נשתנה מאלה "בשניים הכרוכים זה בזה. ראשית – בעצם קיומה של דעת מיעוט בבית המשפט הדיוני, דבר המזמין, מטבעו, משנה עיון. ושנית, ברקעה של המתלוננת, שהיה במידה רבה היסוד לדעת המיעוט. גם דעת המיעוט אינה אומרת כי המתלוננת לא אמרה לשיטתה אמת... השאלה היא איפוא האם אמרה המתלוננת אמת "'אובייקטיבית', אמת עובדתית כהוייתה, או את האמת שלה, דברים שהאמינה בהם כשלעצמה סובייקטיבית. אך הרקע האמור מביא להטלת ספק, המצטרף להעדר חיזוקים אובייקטיביים לגירסה. כל אלה הופכים מקרה זה לשונה מן המקרה ה'רגיל', שאף הוא כמעט תדיר אינו פשוט כשלעצמו, באשר לערכאת הערעור בקיימה ביקורת שיפוטית על הכרעת בית המשפט הדיוני" (פסקה ב'). ג. אין שני מקרים זהים זה לזה, אך אף בענייננו, כעולה מניתוחו המפורט של חברי, שלא אחזור עליו כי השתכנעתי בסופו של יום בספקות שהתעוררו בו, אותם מנה וסיכם בפסקה 81, וביחס אליהם אני מצרף דעתי. אצטרף אף לאמירתו (פסקה 82) המטעימה, כי אין אנו קובעים שהמתלונן פעל מתוך זדון בהגישו את התלונה, והדעת נותנת שיש אותנטיות בדברים רבים שאמר; אלא שקם ספק לגבי המעשים המיניים בישראל נושאי כתב האישום, ומכאן התוצאה. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, כ"א באדר התשע"ב (15.3.2012). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11023260_E06.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il