פלוני נ. פלוני

פסק-דין בתיק ע"א 2320/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2320/09 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' עמית המערערים: 1. פלוני 2. הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ 3. אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ ג ד המשיב: פלוני ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט ד"ר בנימיני) מיום 27.1.09 בתיק א' 1856/01. תאריך הישיבה: י' באדר א' תשע"א (14.2.2011) בשם המערערים: עו"ד אילן אמודאי בשם המשיב: עו"ד אילן קנר פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט ד"ר בנימיני) מיום 27.1.09 בתיק א' 1856/01. עניינו של התיק בפיצוי לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975. כיון שאין מחלוקת על החבות, עסקינן בשאלת הנזק בלבד. רקע ב. ביום 22.9.00 נדרס המשיב (יליד 1942) על ידי אוטובוס בו נהג המערער 1 (אשר בוטח על ידי מערערות 3-2). הפגיעה היתה למרבה הצער קשה: במשך שלושה שבועות היה מחוסר הכרה ומונשם, ובהמשך (ביום 30.10.00) הועבר לשיקום בבית החולים לוינשטיין (ממנו שוחרר ביום 3.4.01). בסך הכל המשיב היה מאושפז במשך 191 יום. הנכות הרפואית המשוקללת הועמדה על 85% (הרכיב הדומיננטי הוא 70% נכות בגין פגיעה קוגניטיבית) והנכות התפקודית הועמדה על 100%. כך סיכם בית המשפט קמא את התמונה הרפואית: "לסיכום הנכויות הרפואיות של התובע ומשמעותן התפקודית יש לומר, כי התובע סובל מהפרעות ביציבה ובשיווי המשקל, שבעטיין הוא מועד ליפול, ואיננו יכול להשתמש באוטובוס. התובע סובל משיתוק חלקי ביד וברגל שמאל, וכן בכתף ובצוואר (14% נכות אורטופדית). יש לו גם פגיעה משמעותית בריאות (20% נכות) וכן פגיעה בכלי הדם (10%). הוא איבד את חוש הריח. אך מעל ומעבר לכל אלה, קשה ביותר היא הפגיעה הקוגניטיבית אצל התובע (70% נכות). התובע מבולבל, חסר יוזמה ואפאטי, ואף סובל מהפרעות רגשיות" (פסקה 14). בית המשפט דן בפרוטרוט בראשי הנזק השונים, ואולם חלק ניכר מפסק הדין הוקדש לשאלת אבדן ההשתכרות ולשאלת הפיצוי הראוי בגין עזרת הזולת; מטבע הדברים, שני פרטי הנזק הגדולים. ג. אשר לשאלת ההשתכרות נקבע, כי המשיב ניהל עסק משפחתי לשיווק חומרי בניין (בבעלות חמיו ובו עבדה בהיקף מסוים גם אשתו), וזה נסגר כתוצאה מהתאונה. נקבע, כי אמנם משיקולי מס חולקו רווחי העסק (אשר הניב רווח שנתי של כ-95,000 ₪ בשנים 1999-1998) בין המשיב, אשתו ואביה (אשר לא פקד בשל חוליו את החנות שלוש שנים עובר לתאונה, ונפטר מספר חודשים אחריה); ואולם, נקבע כי למעשה יש לייחס את מלוא הרווח למשיב בניכוי 25% הוצאות "העסקת" אשתו בעסק. הוטעם: "התובע, כמו גם אשתו ובנו, עשו עלי רושם אמין ועדותם היתה כנה. אינני מוצא מקום לפקפק בדבריהם ובהסברים שנתנו לכך שהעסק נותר רשום באופן פורמלי על שם אביה של אשת התובע. עדותם אף נתמכה בעדותו של פלוני ... האופן בו בחר התובע למשוך משכורת מן העסק, והעובדה שרווחי העסק חולקו בינו לבין אשתו ואולי גם לבין אביה, איננה רלוונטית. בה במידה יכול היה התובע ליטול את מלוא רווחי העסק לעצמו, ולאחר מכן יכול היה לתמוך כספית באב" (פסקה 22). נוכח האמור הועמד שכרו של המשיב על 5,841 ₪ ברוטו (נכון ליום 31.12.99), על כך הוספו 300 ₪ (הפסד השימוש ברכב העסק) ונוכה מס הכנסה (טענת המשיב להמשך הפטור ממס נדחתה). בסופו של יום העמיד בית המשפט קמא את השכר על 6,369 ₪ לחודש. ד. בכל הנוגע לפיצוי בגין עזרת הזולת קבע המומחה השיקומי מטעם בית המשפט (פרופ' עורי), כי נדרשות למשיב 4-3 שעות עזרה בבית, וכן 4-3 שעות נוספות לצורך ליווי לפעילות מחוץ לבית (כך להבנת בית המשפט בפסקה 25, המבוססת על הבהרות המומחה בעמוד 10 לפרוטוקול). בית המשפט ציין, כי "לא בנקל יסטה בית המשפט מהמלצת מומחה רפואי שמינה" (פסקה 27), אך קבע כי "השורה התחתונה" של המלצות המומחה אינה עולה בקנה אחד עם קביעותיו לגבי מצבו של המשיב, ועם חוות דעת שערכה רכזת העובדים הסוציאליים (ת/1) במרכז יום בו מבקר המשיב מספר פעמים בשבוע: "לא ברור איך מסקנה זו [4-3 שעות ליווי בלבד - א"ר] מתיישבת עם הקביעה בחוות דעתו של פרופ' עורי כי התובע 'איבד כושרו לצמיתות... לחיים עצמאיים', כי הוא 'תלוי בזולתו בביצוע חלק ממטלות היום יום עקב פגיעת הראש הפרונטלית'... כפי שאישר פרופ' הדני, התיאור שמסרו אשת התובע ובנו לפיו הוא לא יטרח להכין לעצמו אוכל, להתרחץ ולהתלבש, וכי אם יצא מהבית לא ידע כיצד לחזור - סביר בעיניו לאור הפגיעה הקוגניטיבית הקשה שנגרמה לתובע. פרופ' עורי אמר בעדותו, כי האמור במכתבה של רכזת עובדים סוציאלים במוסד 'סב-יום' (ת/1), בו נאמר כי התובע 'זקוק להשגחה מלאה ולמסגרת תומכת' מתיישבת עם חוות דעתו... כך גם הסכים פרופ' עורי לגבי התובע: 'כשהוא יוצא מהבית הוא צריך מישהו, הוא לא יסתדר'" (פסקה 27). נוכח מכלול ראייתי זה נקבע, "נראה לי ברור במצבו של התובע, כי לא יהא זה נכון להשאירו לבדו בבית במשך היום, זולת לפרקי זמן שאינם ארוכים - וגם בכך יש ספק. בנסיבות אלה השתכנעתי כי הפיצוי לתובע צריך לכלול ליווי והשגחה על התובע כפתרון קבע" (פסקה 28). הוטעם, כי "אין זה הוגן להטיל את הטיפול בתובע על בני משפחתו, הקורסים תחת העומס" (שם). בין היתר נדרש בית המשפט לפסק דינו של בית משפט זה בעניין אדנה אשר עסק בנסיבות דומות (ע"א 6948/02 אדנה נ' מדינת ישראל, משרד הבריאות, פ"ד נח(2) 535) והעמיד את הפיצוי בראש זה על 8,000 ₪ לחודש. פיצוי זה נפסק הן לעתיד והן לעבר (אף שבפועל העסיק המשיב בעבר מטפל למשך מספר שעות בלבד בכל יום). ה. שני ראשים אלה חושבו על בסיס קיצור תוחלת חיים של חמש שנים (עד לגיל 78, על פי תוחלת החיים לגבר בן 65 בעת פסק הדין). כן נפסק פיצוי בגין הוצאות ניידות (272,678 ₪), טיפולים במרכז "סב-יום" (162,807 ₪), פעילות ספורט בעתיד (72,064 ₪), טיפול פסיכולוגי לאשת המשיב (33,600 ₪) , הוצאות בתקופת האשפוז (12,000 ₪), הוצאות שיניים תותבות (7,206 ₪) ופיצוי בגין כאב וסבל (217,967 ₪). בסך הכל, לאחר ניכוי תשלומים תכופים וקצבאות (בסך 1,190,752 ₪) הועמד הפיצוי על 2,442,812 ₪. הערעור ו. כלפי פסק דין זה הוגש הערעור שבפנינו, המתמקד בארבע טענות: (1) כי שגה בית המשפט בפסקו פיצוי בגין עזרת הזולת בעבר בהתאם לסכום החודשי שנקבע לעתיד, ולא בהתאם להוצאות שהוציא המשיב בפועל; (2) כי שגה בית המשפט בכך שסטה מהמלצות המומחה השיקומי לגבי היקף הצורך בעזרת הזולת, ובכך שלא הפנה את המשיב לבדיקה נוספת לצורך בירור ההחמרה הנטענת במצבו; (3) נטען, כי אופן החישוב של הכנסות המשיב בעבר שגוי; (4) נטען, כי לא היה מקום לפסוק לאשת המשיב, שאינה צד להליך, פיצוי בגין טיפול פסיכולוגי, אשר אף לגופו של עניין הצורך בו והיקפו לא הוכחו. טענות אלה הן, בתמצית, שלדו של הערעור. ז. ואולם, בטרם נתייחס לטענות אחת לאחת, נזכיר שתי מושכלות יסוד. ראשית, בסופו של יום חלק ניכר מטענות המערערים מכוונות כלפי ממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית; כך לגבי אופן ניתוח ההכנסות מהעסק המשפחתי, וכך לגבי היקף וטיב העזרה לה זקוק המשיב. כידוע, ככלל, בקביעות מסוג זה ההתערבות הערעורית מצומצמת (ע"א 9749/01 סאיר נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (לא פורסם) פסקה 6; ע"א 1680/03 לוי נ' ברקול, פ"ד נח(6) 941, 946-945; ע"א 7119/08 חיימי נ' שמיר (לא פורסם) פסקה 10). שנית, הלכה היא, כי "אין ערכאת הערעור צריכה לבדוק לעומק את כלל ראשי הנזק, אלא רק את אלה אשר יש לגביהם ספק בולט, וניתן לרוב להסתפק בבחינת הסכום הכולל שנפסק לזכות המערער, וזאת על רקע פרמטרים עיקריים העומדים לרשותה" (ע"א 2838/07 קוזק נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם) פסקה 12 - השופטת ארבל; ראו גם ע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון (לא פורסם) פסקה 7; ע"א 9721/07 איסכור שירותי גילוון בע"מ נ' גוזלן (לא פורסם) פסקה 9; ע"א 9499/07 פלאס נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם) פסקה ד'). דברים אלה אינם בחינת "ערכאת ערעור מתגוננת" המבקשת להפחית מעומס מחויבויותיה, אלא מתיישבים עם השכל הישר, שהרי עסקינן בנזיקין שממילא מבוססים בחלקם על אומדנות והערכות, תוך יצירת מסגרת כוללת. ח. אכן, בדיון (ביום 14.2.11) ניסינו להביא את הצדדים לפתרון מוסכם, אולם מרחב התמרון מצד בא כוח המערערים היה מוגבל. בנסיבות, הדורשות הכרעה לפי שורת הדין, ובפרט נוכח שני הכללים שנזכרו בפסקה הקודמת - החלטנו שלא להיעתר לערעור. בהקשר זה אף לא למותר לציין, כי גם אם פסיקת הפיצוי בראשים מסוימים לא היתה על הצד הנמוך, ניתן לזהות בה גם הכרעות לטובת המערערים, אף שערים אנו להיעדרו של ערעור מצד המשיב. ההשקפה על הפיצוי כמכלול מאפשרת בנסיבות פרספקטיבה טובה יותר. ט. כך לדוגמה בכל הנוגע לקיצור תוחלת חיים. המערערים, שטענו לקיצור תוחלת חיים, ביקשו להסתמך על דבריהם של שני מומחים - אלא ששני המומחים אמרו שהדבר אינו בתחום מומחיותם; אחד מהם (פרופ' הדני) נמנע מלנקוב במספר שנים כלשהו, והשני (פרופ' טופילסקי) הסכים לומר (במענה לשאלת הבהרה שנשלחה לו): "אני מעריך ש 7-5 שנים הוא המספר הנכון, אך זאת לא תשובה מוסמכת וצריך לפנות למומחה לחישובים אקטואריים מחברות ביטוח חיים". בהינתן תשתית עובדתית זו, קביעת בית המשפט בדבר קיצור בשיעור של 5 שנים - אף אם יש לה על מה לסמוך בדברי המומחים ובגדרי שכל ישר - משקפת "הליכה לקראת" המערערים. הוא הדין בכך שפסיקת בית המשפט "הקפיאה" את מצבו של המשיב בשעת הדיון, אף שהמומחה השיקומי מטעם בית המשפט (פרופ' עורי) התייחס מפורשות לקיומה של החמרה, ולאפשרות של החמרות נוספות בעתיד (עמוד 12 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, ובהינתן שמדובר באדם אשר בגיל 58 איבד - מבחינות רבות - את יכולותיו התפקודיות ביחס למצבו הקודם (אף שאינני רוצה לכנותו "שבר כלי"), וחייו נפגעו לבלי הכר, בחינת שינוי אישיותי - בחינת המכלול אינה תומכת על פניה בהתערבות ערעורית. ומכאן, בקצרה, לטענות הפרטניות. פסיקת פיצוי בגין עזרת הזולת בעבר י. לעניין עזרת הזולת בעבר טוענים המערערים, כי מדובר בפיצוי בגין הוצאות שהוצאו לפני הגשת התביעה (קרי, בנזק מיוחד), ולפיכך צריך היה המשיב להוכיח את הסכומים שהוצאו בפועל; נטען כי שגה בית המשפט, אשר במקום לפסוק את הסכומים שהוכחו (174,408 ₪) פסק את הפיצוי לעבר בהתאם לתחשיב הכללי שנקבע לגבי העתיד (ובכך הוסיף על הסכומים שהוצאו בפועל 761,592 ₪ נוספים). מנגד טוען המשיב, כי באותה תקופה נעזר (מעבר לשעות הטיפול בשכר) באשתו, והוטעם "הלכה פסוקה היא, שהנפגע זכאי לפיצוי עבור עזרה שניתנה לו על ידי בני משפחתו". בסיכומי התשובה נטען, כי פיצוי בגין סיוע מצד בן משפחה מוגבל אך לאותם שירותים החורגים מהעזרה המקובלת בין בני זוג (תוך הפניה לע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז, פ"ד לח(3) 580, 588) - ולא כך, כנטען, הוא המצב בענייננו. י"א. בהביטנו אל התמונה הכוללת לא ראינו עילה להתערב בעניין זה, גם אם סברנו במבט צופה פני עבר כי אולי היה הסכום שנפסק גבוה במידה מסוימת. עמדת המערערים בסיכומי התשובה מעידה, כי הם מקבלים את ההבחנה בין הוצאות רפואיות קונקרטיות שיש להוכיחן באמצעות קבלות, לבין טיפול שניתן על ידי קרוב משפחה ללא תמורה (אשר מטבע הדברים לא ניתן להציג בעניינו קבלות). העובדה שהטיפול ניתן (למשך תקופה מוגבלת ועד להכרעה במשפט) ללא תמורה על ידי בן משפחה אינה שוללת כשלעצמה את הזכאות בפיצוי: "אינני סבורה כי יש לגרוע סכומים כלשהם מעלות הסיעוד המגיעה למערער אך משום שזה ניתן לו במלואו על ידי בני משפחתו" (ע"א 6720/99 פרפרה נ' גולדו (לא פורסם) פסקה 12 - השופטת חיות). במקום אחר נזדמן לי לומר: "אם זוהי אכן עלות הטיפול לו זכאית המערערת, אין בעובדה שעד למועד מסוים הוא ניתן לה על ידי בני משפחה, כשלעצמה, כדי לשלול את הזכאות" (ע"א 9499/07 פלאס נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם) פסקה י"א). אין להלום את טענת המערערים, אשר נטענה ללא התייחסות לפרטי המקרה הקונקרטי, כי הסיוע שניתן למערער בא בגדרי הסיוע הרגיל שניתן בין בני זוג. כבר נזדמן לי בעבר להתייחס לדברי בית הדין הרבני "כי אין האשה שכירת יום של הבעל תמורת המזונות, שנוכל לומר שזמנה שייך לבעל (תיק מס' 4553/תשי"ג האשה א' נ' הבעל ב', פד"ר א 81, 90)" (ראו ע"א 4579/07 עזבון המנוחה בחירי נוואל נ' קופת חולים הכללית (לא פורסם) פסקה מ"ה). גם פרופ' עורי (אף שכמובן אינו האוטוריטה המשפטית) נדרש לעניין בעדותו: "בית המשפט: כשאתה אומר שהוא זקוק ל-4-3 שעות משק בית מה זה כולל? פרופ' עורי: הכוונה היא למה שקשור לבית... בית המשפט: אתה מניח שהוא צריך 4-3 שעות ביום עזרה במשק הבית בהנחה שאין אדם אחר שעושה זאת? פרופ' עורי: בן הזוג, או הקרוב, הוא לא משרת שלו. אם הוא היה גר לבד הוא היה צריך מישהו שיעזור לו במשק הבית 4-3 שעות ביום" (עמוד 8 לפרוטוקול). גם השכל הישר מלמדנו, כי המאמץ הנדרש לטיפול באדם פגוע ראש במצב כשל המשיב גדול מצרכי בית רגילים, גם אם אי אפשר לכמתו בדיוק מתמטי. הרושם העולה מחומר הראיות הוא, שהסיוע לו זוכה המשיב במיוחד מרעייתו הוא ברמה אינטנסיבית (עוד ראו להלן מתוך ת/1), ובסופו של יום אין ניתן להשוות עזרתו של בן זוג לבן זוגו הבריא - או אף הלוקה בנכות או חולי בדרגה נמוכה - למצבו של בן זוגו של אדם פגוע ראש בעל נכות רפואית של 85% ובתוכה הרוב הגדול קוגניטיבי. אשרי מי שלא ראה פגועי ראש כאלה ואת צרכיהם והתייסרות סביבתם הקרובה ושחיקתה. סטייה מחוות דעתו של פרופ' עורי לגבי היקף העזרה הנדרשת י"ב. נטען, כי המומחה השיקומי (פרופ' עורי) המליץ על 4-3 שעות עזרה ביום, אשר עלותן (לשיטת המערערים) עומדת על 3,120 ₪ לחודש (374,730 ₪ לעתיד), ושגה בית המשפט בהחליטו לסטות מהמלצה זו, להסתמך על פסק הדין בעניין אקסלרד (ע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור-שמיר חברה לביטוח, פ"ד נד(4) 450) אשר עסק בנכות קשה בהרבה - ולפסוק פיצוי העולה במאות אחוזים על המלצת המומחה. נטען, כי בית המשפט הניח שמצבו של המשיב החמיר מאז נערכה חוות הדעת - אך כי הנחה זו מבוססת אך על עדות אשת המשיב "שאין לה כל חיזוק פרט לעדות בנה, שהודה שאינו מתגורר עמם, ואף הוא בעל עניין" (סעיף 19 לסיכומים). הוטעם, כי המשיב לא ביקש להיבדק מחדש, ואף המומחה לא התייחס "למשמעות 'ההחמרה' מהפן התפקודי-סיעודי" (סעיף 20). י"ג. עוד נטען, אם כי ללא פירוט, כי ההסתמכות על מכתב רכזת העובדים הסוציאלים במרכז "סב-יום" (ת/1) סותרת את הוראת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 לגבי הגשת חוות דעת פרטיות (ואולם אומר כבר כאן, כי אף אם היה מקום להתנגד להגשת המסמך, המערערים לא עשו זאת במהלך הדיון; נראה כי הטענה הועלתה לראשונה בסיכומים). ולבסוף, נטען כי בחשבון שעות הסיוע הנדרשות לא היה מקום להתחשב במלאכות הבית (דוגמת בישול או ניקיון), כיון שגם לפני התאונה לא המשיב הוא שנשא בהן. לשיטת המשיב - ואומר כבר כאן כי הצדק עמו בעניין זה - מסקנות בית המשפט מעוגנות גם בעדותו של פרופ' עורי במשפט. המומחה אישר, כי התיאור שמסרו בני המשפחה (יחד עם מכתבה של רכזת העובדים הסוציאליים) מעידים שמצב המשיב חמור יותר מהרושם שקיבל בבדיקה (עמודים 13-12 לפרוטוקול), וכי מצב זה עולה בקנה אחד עם התרשמותו הרפואית בסך הכל. למקרא עדותו של פרופ' עורי ניתן ללמוד גם על אפשרות להחמרה נוספת בעתיד. י"ד. גם בעניין זה לא נמצאה עילה להתערב בפסק הדין קמא. כזכור, בית המשפט פתח את דבריו בקביעה "לא בנקל יסטה בית המשפט מהמלצת מומחה רפואי שמינה" (פסקה 27), והוא האריך לנמק - ובכל הכבוד, הנמקה משכנעת - מדוע החליט לסטות מהמלצות חוות הדעת (אם כי, נוכח דבריו של פרופ' עורי מעל דוכן העדים, ספק אם מדובר בסטייה מעמדתו העדכנית של המומחה). ראשית נדרש בית המשפט לחוסר-התאמה בתוך חוות הדעת גופה, בין תיאור מצבו של המשיב ("לא ידע את תאריך היום או תאריך לידתו"; "איבד כושרו לצמיתות... לחיים עצמאיים"), לבין ההמלצות האופרטיביות. שנית נדרש בית המשפט לעדויות בני משפחת המשיב - אשר פרופ' עורי סבר שהן עולות בקנה אחד עם השקפתו לגבי מצבו הרפואי של המשיב; וכן למכתבה (ת/1) של רכזת העובדים הסוציאליים במרכז "סב-יום" (של העמותה למען הזקן בעמק יזרעאל) מיום 2.9.07, שלפיו זקוק המשיב "להשגחה מלאה ולמסגרת תומכת"; שלישית התייחס בית המשפט לעדות פרופ' הדני, אשר השיב בחיוב לשאלה: "הוא יכול לאכול לבד, אבל הוא לא מכין, מבשל או מחמם... הוא מתרחץ לבד, אבל צריך לדאוג שהוא יכנס לאמבטיה. הוא מתגלח לבד, אבל מפספס חלקים שונים בפנים. הוא מתלבש לבד, אבל צריך להוציא לו את הבגדים, להכין לו אותם ולעזור לו לכפתר. הוא מתעורר באמצע הלילה ומתחיל להסתובב, יצא מהבית ולא ידע איך לחזור... האם מצב כזה הוא סביר בעיניך לאור הפגיעה?" (עמוד 60 לפרוטוקול). ט"ו. כן התייחס בית המשפט לעדותו של פרופ' עורי, אשר ציין שחוות דעתו נכונה לחודש אוגוסט 2004 (העדות נשמעה בחודש ספטמבר 2007), ובין היתר אמר מעל דוכן העדים: "שאלת בית המשפט: כשאמרת שמוצג ת/1 משקף לחלוטין את חוות דעתך, הרי בת/1 נאמר שהתובע זקוק 'להשגחה מלאה' האם זה מקובל עליך? פרופ' עורי: ההתרשמות שלהם היא אפילו טיפה יותר קשה ממה שהיתה לי, הוא מתכנס עם השנים, יש פה מסגרת חברתית מעבר לטיפולית וגם במינימום הזה הוא לא לוקח חלק" (עמוד 11). סופו של יום, החלטתו של בית המשפט קמא לסטות מהמלצת פרופ' עורי (משנת 2004) מבוססת בחומר הראיות, ולא הוצגה עילה לשנות ממנה. אשר לצורך בבדיקה רפואית נוספת - הדבר מסור, ביסודו, לבית המשפט הדן בתיק. ואולם, המערערים שמעו להיכן נושבת הרוח בדיון בו העיד פרופ' עורי - ואף הם לא דרשו להעמיד את התובע לבדיקה נוספת. בסיכומיהם בבית המשפט קמא טענו המערערים, כי הימנעות המשיב מבקשת בדיקה חוזרת צריכה לפעול לחובתו (סעיף 47). ואולם, חוששני כי אם מדובר בהתנהלות טקטית, ובשאיפה כי בסופו של יום ההימנעות תפעל לטובת המערערים, מדובר בחרב פיפיות. כך או אחרת, התמונה העולה מן הראיות אינה מצדיקה התערבות בנפסק, גם אם במידה מה על הצד הגבוה. חישוב הכנסות המשיב עובר לתאונה ט"ז. טוענים המערערים, כי העסק המשפחתי היה בבעלות חמיו של המשיב, כי המשיב קיבל משכורת בסך 3,000 לחודש, וכי יתר רווחי העסק נותרו בידי חמיו. לחלופין נטען, כי אף אם יש לייחס למשיב את כל רווחי העסק, יש לנכות את הוצאות העסקת אשתו (בסך 3,000 ₪ לחודש), ואת חלקו של חמיו (בסך 1,949 ₪ לחודש), חישוב המביא לאותה התוצאה. מנגד טוען המשיב, כי חלוקת הרווחים המוצהרת בין בני המשפחה נעשתה באופן פורמלי בלבד משיקולי מס, כי למעשה הוא ואשתו משכו כל אחד "משכורת" בסך 3,000 ₪ אך נהנו גם מהרווחים שמעבר למשכורות וכן מהשימוש ברכב. עוד נטען, כי ייחוס 25% מרווחי העסק לאשת המשיב מופרז נוכח תרומתה המוגבלת מאוד לעסק. י"ז. גם בעניין זה, שהוא עניין עובדתי מובהק, סבורני - גם אם באי נוחות - כי אין עילה להתערב בפסק הדין קמא. הלכה היא, כי: "אין למנוע מניזוק לטעון ולהביא הוכחות לכך שהכנסתו הייתה גבוהה מזו שדיווח עליה לשלטונות המס לצורך חישוב נזקיו, הגם שבפסיקת בתי המשפט הובעה לעיתים 'אי-נחת' מכך (ע"א 5794/94 אררט חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' בן שבח, פ"ד נא(3) 489, 498-494 (1995). כן ראו למשל: ע"א 200/63 צוף נ' אושפיז, פ"ד יז 2400, 2406-2404 (1963); ע"א 4797/92 ריעני נ' מכלוף (לא פורסם, 26.1.1994))" (ע"א 3015/06 מדינת ישראל נ' פינקלשטיין (לא פורסם) פסקה 15 - השופטת ארבל). בענייננו קבע בית המשפט קמא, תוך קביעת ממצאי מהימנות מובהקים לגבי אמינות המשיב ובני משפחתו (פסקה 22; ראש עמוד 12), כי חלוקת רווחי העסק בין המשיב, אשתו וחמיו לא שיקפה את אופן החלוקה המהותי - וחרף "אי-הנחת" מהפער המסוים בין אופן הצגת הדברים לרשויות המס לבין המציאות, לא הוצגה בנסיבות עילה אמיתית לסטות מכך. זאת, אף כי כשלעצמי סבורני, כי יש: “לנהוג זהירות יתרה בטענות בדבר הכנסות לא מדווחות בתביעות נזיקין; הדברים נאמרים ככלל, מעבר למקרה הנוכחי. דומה הדבר במידה מסוימת להשתק שיפוטי, מקום שאל מול רשויות מדינה מסוימות מוצג מצג אחד, ובהליך שיפוטי - למרבה הצער בנסיבות עצובות - מוצג מצג אחר; גם אם המציאות האנושית אינה זרה לכגון דא, הדבר אומר דרשני, ומצדיק - כאמור - בדיקה מוקפדת על-ידי בתי המשפט הדיוניים" (ע"א 9813/07 נעים נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם)). ואולם בנסיבות דנא התמונה מורכבת; בכל הנוגע לייחוס הכנסות לאשת המשיב וחמיו אין חולק, כי בעבר עבר המנוח בעסק שהוא יסד וכן עבדה בו, ולוא חלקית, גם אשתו. י"ח. אף החישוב החלופי של המערערים, מניח - ובמובן זה, מניח את המבוקש - כי שווי השירותים שנתנו אשת המשיב ואביה לעסק זהה לשווי המשכורות שדווחו למס הכנסה. ואולם, כאמור, בית המשפט קבע כי חלוקה זו משקפת שיקולי מס אך לא את האופן בו חולקו רווחי העסק בפועל; ולפיכך, גם לא את עלות השבת המצב לקדמותו - שהוא עקרון הפיצוי בנזיקין (ראו לדוגמה ע"א 9474/03 יורם גדיש תשתית ובנייה (1992) בע"מ נ' בהג'את (לא פורסם)). מעבר לצורך נזכיר, כי כשלוש שנים "לפני התאונה עבר האב ניתוח לכריתת רגלו, ומאז לא שב לפקוד את החנות" (פסקה 16 לפסק הדין קמא); כי האב נפטר "כמה חודשים לאחר התאונה" (פסקה 17); וכי בית המשפט דן והכריע שהמשיב היה ממשיך להפעיל את העסק גם לאחר פטירת המנוח (פסקה 21). בנסיבות אלה, אף אם היה מקום לספקות לגבי תקופה של חודשים בודדים שבין התאונה לפטירת המנוח, לגבי יתרת התקופה ודאי שאין לייחס חלק מההכנסות למנוח. פסיקת הוצאות טיפול פסיכולוגי לאשת המשיב י"ט. כזכור, בית המשפט המחוזי פסק פיצוי בסך 33,600 ₪ עבור טיפול פסיכולוגי לאשת המשיב (לפי תחשיב של פגישה בשבוע למשך שנתיים). בפנינו טוענים המערערים: (1) כי לא ניתן לפסוק פיצוי לאשת המשיב אשר אינה צד להליך; (2) כי העובדה שבמשך 8 שנים מאז התאונה לא פנתה לטיפול מעידה, כי היא לא תפנה לטיפול גם כעת; (3) נטען כי טיפולים אלה כלולים בסל הבריאות; (4) ולבסוף נטען, כי אף אם יש צורך בטיפול, לא הוצג בסיס להנחה של פגישה שבועית למשך שנתיים, ואף פרופ' עורי (אשר המליץ בחוות דעתו על טיפול כאמור) התייחס בעדותו לפגישה שבועית "אפשר לדבר על להתחיל חצי-שנה שנה ואז לראות איך היא מגיבה, התהליכים הם איטיים" (עמוד 13 לפרוטוקול). כ. בשלב זה ראוי היה להביא את תשובות המשיב, ואולם קריאת פסק הדין קמא מלמדת כי מדובר במקרה של מעין No Case to Answer ("אין להשיב לאשמה") והמענה לכל הטענות מצוי בפסק הדין: "פרופ' עורי ציין, כי אשת התובע זקוקה לטיפול נפשי אשר יחזק אותה ויאפשר לה להתמודד טוב יותר עם מצבו של בעלה. לדבריו, ככל שייטב מצבה של אשת התובע, וככל שהיא תהיה חזקה יותר, כך ישתפר גם מצבו של התובע עצמו (עמוד 9). לפיכך מדובר בהטבת נזק של התובע עצמו, שהרי אשתו אינה תובעת בתיק זה. עד עתה לא פנתה אשת התובע לקבלת טיפול נפשי מחמת בושה ובשל עלויות הטיפול, כאמור בתצהירה. עלות טיפול פסיכולוגי מסתכמת בכ-350 ₪ בשעה (ת/4). בסיכומי התובע מוצע... שעה אחת בשבוע למשך שנתיים. באי כוח הנתבעים טוענים כי טיפול זה מכוסה על ידי קופות החולים, אך לא הביאו לכך כל ראיה. לפיכך יש לפסוק לתובע את הפיצוי המבוקש בגין פריט זה, שהערכתו בסיכומי התובע סבירה בעיני" (פסקה 35; ההדגשות הוספו - א"ר). עינינו הרואות, בית המשפט נדרש מפורשות הן לטענה שאשת המשיב אינה צד להליך, הן לטענת כי טיפול מסוג זה כלול בסל הבריאות, והן להימנעות אשת המשיב מטיפול עד כה. כ"א. אכן, בסיכומי התשובה (ושם בלבד) טוענים המערערים, כי מדובר "בהרחבה מלאכותית ומאולצת של הגדרת 'הטבת נזקי המשיב'... ושאין לקבלה, בהיותה פתח למדרון חלקלק" (סעיף 13). ואולם, בסיכומיהם בבית המשפט המחוזי לא העלו טענה זו (סעיפים 62-60 יוחדו לראש נזק זה), וממילא לא נדונה בערכאה הדיונית; ולפיכך גם לא תידון לראשונה בערכאה זו. די לציין, כי גם אם אכן מדובר בהרחבה בעייתית של הטבת נזקי התובע, היא באה בהמלצתו המפורשת של מומחה בית המשפט ויחד עם המלצות נוספות המבהירות את הקשרה (רצף ההמלצות במקור הוא: "(7) עזרה וייעוץ לאשתו; (8) יעוץ וטיפול מיני"), כן נזכיר בעניין זה את המלצת רכזת העובדים הסוציאליים (ת/1): "המשיב זקוק להשגחה מלאה ולמסגרת תומכת. ישנה גם חשיבות עליונה לשחרר מעט את אשתו פלונית על מנת שתוכל להחזיק מעמד כאשה תומכת וכאם". דברים אלה מתיישבים עם ההיגיון; נשוה בנפשנו, גם בגדרי אהבה גדולה ומסירות גדולה, את המתח המתמיד של חיים עם מי שאישיותו נשתנתה בעקבות פגיעת ראש. כ"ב. בסיכומי התשובה חוזרים המערערים גם על הטענה, כי "די בהפניה להוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד - 1994 כדי להוכיח שהטיפולים מהסוג שהומלץ לאשת המשיב נכללים בסל הבריאות" (סעיף 14). ואולם, שוב, המערערים אינם מציגים פירוט של סעיפים קונקרטיים בחוק ובסל המתייחסים לטיפולים קונקרטיים, וכיצד הללו - מבחינת טיבם, משכם, והמועד בו ניתן לקבלם - עונים על צרכי המשיב ואשתו. ואולי לא למותר לציין, כי בא כוח הנתבעים ביקש את רשות בית המשפט להגיש חוות דעת "לגבי עד כמה טיפולים פסיכולוגיים מכוסים בסל הבריאות" (עמוד 35 לפרוטוקול), אך ככל שהבינונו לא עשה זאת. ולבסוף, פרופ' עורי לא קבע כי די בחצי-שנה עד שנה של טיפול, ומשמע מדבריו שאם תצליח אשת המשיב להשתלב בטיפול משכו יהיה ארוך יותר, שהרי "התהליכים הם איטיים". כל זאת מבלי להתייחס לטענת המשיב, כי ראש נזק זה תופס בקושי 1.4% מסכום הפיצוי. סוף דבר כ"ג. בסופו של יום, גם אם הפיצוי שנפסק נקבע שלא על הצד הנמוך, המערערים לא הציגו עילה של ממש להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי; הן נוכח ההלכות הכלליות בדבר התערבות בממצאי עובדה ובשיעורי פיצוי, והן לגופן של טענות. איננו נעתרים איפוא לערעור. המערערים ישלמו את שכר טרחת עורך דינו של המשיב בערכאה זו בסך 10,000 ₪. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מצטרף בהסכמה לפסק-דינו של חברי, השופט א' רובינשטיין, וזאת בלא שראיתי צורך להתייחס לעובדה שניתן פיצוי גם בגין נזקיה של אשת המשיב – זאת כיוון שהסכום הכולל שנפסק אינו מצדיק התערבות. ה מ ש נ ה - ל נ ש י א ה הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, י' בניסן התשע"א (14.4.11). ה מ ש נ ה - ל נ ש יא ה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09023200_T03.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il