פסק הדין המלא
פסק-דין בתיק ע"פ 2320/05
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 2320/05
בפני:
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופטת א' חיות
המערער:
פלוני
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 30.1.05, בת.פ. 8087/04, שניתן על ידי כבוד השופט
ר' ברקאי
תאריך הישיבה:
כ"ד בטבת תשס"ו
(24.1.2006)
בשם המערער:
עו"ד מיכל קפלן-רוקמן
בשם המשיבה:
בשם שירות המבחן לנוער:
עו"ד דותן רוסו
גב' שלומית מרדר
פסק-דין
השופט א' א' לוי:
1. בין המערער לאחר פרץ סכסוך שבעקבותיו גמר המערער אומר לפגוע ביריבו. את זממו הוא הוציא לפועל בתאריך 27.3.04, בשעת לילה מאוחרת, שעה שהוא ואחיו קראו למתלונן לצאת אל מחוץ למועדון בו בילו, ובעוד שהאח תוקף את המתלונן וחובט בפניו, דקר אותו המערער באמצעות סכין, בידו בבטנו ובעכוזו.
המערער, שהיה אותה העת קטין, הודה בכל אלה, ובעקבות כך הורשע בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 בשילוב עם סעיף 335 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.
בית המשפט המחוזי גזר למערער 8 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי והוא חויב לפצות את המתלונן בסכום של 3,000 ש"ח.
2. הערעור שבפנינו מכוון כנגד חומרת העונש, ובגדרו נטען כי בית המשפט המחוזי החמיר עם המערער משהחליט לגזור לו מאסר, אף שמדובר במי שחטא לראשונה בחייו. כן נטען, כי בעניינו של קטין יש להעדיף את הפן השיקומי על זה העונשי, במיוחד שעה שהתנהגות המערער, מאז ביצוע העבירה ועד היום, מצדיק העדפה זו. בגישה זו תמך גם שירות המבחן, אשר הציע לחייב את המערער במתן שירות לתועלת הציבור בשילוב עם מבחן.
הדיון בערעור החל בחודש סיוון תשס"ה (יוני 2005), ואז החלטנו לדחות את ההכרעה בו לחצי שנה, כדי להוסיף ולעקוב אחר התנהגות המערער. מתסקיר שהונח בפנינו בימים אלה עולה, כי המערער גילה ומגלה מוטיבציה לטיפול ושיקום, ואף סיגל לעצמו במהלך השנים שחלפו מאז ביצוע העבירה, דפוסי התנהגות נורמטיביים בהם שלובים לימודים, עבודה, ושירות למען הקהילה.
3. ההכרעה בערעור זה היתה כרוכה בלבטים, ומקורם של אלה נובע מנגע האלימות שפשה בחברה הישראלית. ויכוחים של מה בכך מתדרדרים בימינו במהירות רבה לחילופי מהלומות, במהלכן נעשה שימוש, גם על ידי בני נוער, בכלי נשק קרים, שלא אחת כבר גבה את מחירו בחיי אדם, ובפציעתם של רבים. את התופעה הזו יש להדביר, ולכך יכולים בתי המשפט לתרום בדרך הענישה שינהיגו, ומנקודת השקפה זו אין בעונש שהושת על המערער חומרה כלשהי, נהפוך הוא, יש בו אף מידה של קולה.
אולם, זה רק פן אחד של המטבע, שעה שהפן האחר מקורו בחובתו של בית המשפט לתת את דעתו גם לנסיבותיו המיוחדות של הנאשם העומד בפניו. כאמור, בחודש יוני 2005 דחינו את המשך הדיון בעניינו של המערער, ואפשר שבכך הוא פיתח ציפיות שאם יתמיד בדרך השיקום, נגמול לו בהקלה בעונשו. מעבר לכך, נראה כי המערער שינן היטב את לקחי העבר, ואם בכך לא די הרי שמכאן ואילך תלווה אותו הרשעה בעבירה שאינה פשוטה, ואפשר שאת מחירה הוא עלול להידרש לשלם בעתיד בשלבים שונים של חייו. בנסיבות אלו החלטנו ללכת לקראת המערער קמעא, ואנו טורחים להדגיש כי אנו נוהגים בו כבמקרה חריג שאין בו ללמד על הכלל, באשר מי שחוטא באלימות כה קשה, ואפילו הוא קטין נעדר הרשעות, טוב אם ידע כי הוא עלול לשלם על כך במאסר ממש.
לסיכום, אנו מחליטים לקבל את הערעור, לבטל את הרשעתו השגויה של המערער בעבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, וכן את גזר דינו של בית המשפט המחוזי במקומו אנו מטילים את אלה:
א. המערער יהיה נתון בפיקוח שירות המבחן במשך שנה אחת מהיום.
ב. אנו גוזרים למערער מאסר של שישה חודשים, בהם ישא, אם יימצא מתאים לכך, בדרך של עבודות שירות.
ג. מאסר על-תנאי בן 12 חודשים בו ישא המערער אם יעבור תוך 3 שנים מהיום עבירת אלימות מסוג פשע.
ד. חיובו של המערער בפיצוי (ששולם בינתיים) - נותר על כנו.
פסק-דין זה יופנה לממונה על עבודות השירות, המתבקש לחוות דעתו, תוך 30 ימים, אם המערער מתאים לשאת בעונשו בעבודות מסוג זה, ואם כן, מה המקום שהוא מייעד לו.
ניתן היום, כ"ד בטבת תשס"ו (24.1.2006).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05023200_O03.doc/שב
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il